גליונות לעיון בפרשת שבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת השש–עשרה [תשי"ז]
תזריע – נגעי בגדים
פרק טז, מז–נט
א.
שאלה כללית:
רמב"ן
יג, מז:
והבגד
כי יהיה
בו נגע
צרעת. זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם,
וכן נגעי הבתים,
אבל בהיות ישראל שלמים לה'
יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב,
וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו,
להראות כי השם סר מעליו.
ולכך אמר הכתוב (ויקרא יד, לד)
"ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", כי היא מכת ה' בבית ההוא.
והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר (שם)
"כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה", ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבוא העניין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה.
ובתורת כהנים (מצורע פרשה ה,
ג)
דרשו עוד, שאין הבית מטמא אלא אחר כיבוש וחילוק,
ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו.
והטעם,
כי אז נתיישבה דעתם עליהם לדעת את ה' ותשרה שכינה בתוכם.
וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ,
ולא הוצרך למעט מהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם.
ומפני זה עוד אינם נוהגים אלא בבגדים לבנים לא בצבועים, כי אולי הצבע הוציא הכיעור ההוא במקום ההוא כטבעו,
ולא אצבע אלהים היא, ולפיכך הצבועים בידי שמים מטמאין כדברי רבי שמעון (נגעים פרק יא משנה ג):
ועל דרך הפשט,
מפני זה יחזירו הכתוב בכל פסוק ופסוק "הבגד או העור או השתי או הערב",
כי הדבר נס.
ולרבותינו בהם מדרשים וכולם בתורת כהנים.
רלב"ג:
ועניין הצרעת באלו הדברים [=
בבגדים,
בבתים]
הוא שיגבר בהן הלחות הנכרי והחום הנכרי,
יחלש חומם היסודי,
באופן שידרכו אל הבלוי וההפסד…
והנה תמצא כי המראה שיורה על כמו זה העיפוש הוא הירוק או האדום,
כבר תמצא זה במקום העיפושים כמו מימי האשפתות…
1.
מה ההבדל העקרוני בין שניהם בתפישת צרעת הבגדים?
2.
מקשין:
והלא גם הרמב"ן הכיר אותה תופעה טבעית המתוארת בדברי הרלב"ג [של עיפוש ירוק ורקב אדום]
ואינו יכול להכחיש מציאותה בבגדים ובבתים –
ומה היה עונה לדברי רלב"ג?
3.
הסבר,
למה אין דיני נגעי בגדים נוהגים אלא לאחר כיבוש וחילוק הארץ – לדעת הרמב"ן –
השווה דברי הרמב"ן
האלה לדברי
מהר"ל
מפראג
בספרו גור
אריה על דברי רש"י לדברים יא,
יח:
המובאים בגיליון עקב
תשי"א שאלה ב:
גור
אריה:
… ולי נראה דהאי קרא "ושמתם את דברי אלה" בכל זמן איירי,
לעולם אתם חייבים במצוות האלה,
אלא שלכך סמך הכתוב אל "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה"
לומר,
שאף לאחר שתגלו,
תהיו חייבים במצוות…
אבל מה שכתב רש"י "כדי שלא יהיו דומים עליך כחדשים" קשה,
דהרי בלא טעם זה חייבים,
דהא כל מצווה שהיא חובת גוף חייבים בין בארץ בין בחוצה לארץ?! ויש מפרשים כי כאשר גלו בין האומות ואין לישראל מקומות ובתים בפני עצמם רק על דרך שאלה ושכירות, ואם לא יקיימו ישראל מצוות מזוזה בגלות,
שאין להם בתים מיוחדים וכן לא יקיימו מצוות תפילין מפני שצריך שלא יסיח דעתו מן התפילין, ראוי שיהיו פטורין מן התפילין בגולה, כי איך לא יהיה להם היסח הדעת בגולה בשבתם בין העמים – ואם כן יהיו המצוות עליהם חדשים כשיחזרו,
לכן אמר, שאף בחוץ לארץ יקנו להם בתים כדי שיעשו להם מזוזה, וגם בגלות יסירו הטרדות ויתחייבו בתפילין כדי שלא יהיו נראין להם כחדשים…
מה הרעיון המשותף בדברי שניהם?
ב.
פרק טז, מז:
והבגד כי יהיה בו נגע צרעת בבגד צמר או בבגד פשתים…
ראב"ע
פסוק נא:
ממארת.
וטעם שלא הזכיר משי וצמר גפן, יתכן שדיבר הכתוב על ההווה הנמצא, כטעם [שמות כג, ה]
"כי תראה חמור שונאך", וכן משפט הסוס והפרד. או יתכן שלא יארע הנגע כי אם לצמר ופשתים.
כלי
יקר:
והבגד
כי יהיה
בו. נגעי בתים ובגדים בלי ספק שאינן באים מצד הטבע,
כי אין בהם דם וליחות המסבבים העיפוש או כל חולי וכל מכה. ועל כורחך אתה צריך לומר שבאים בדרך נס על צד העונש…
והנה נגעי בתים,
אמרו רבותינו זכרונם לברכה, שבאים על צרות העין, אבל בנגעי בגדים לא אמרו כלום. והקרוב
אלי לומר, כי הם באים על גסות הרוח, כי דרך העולם להתכבד ביותר במלבושי כבוד…
ועל כן דין הבגד הנגוע בשריפה, כי כל מתגאה נידון באש,
כמבואר למעלה פרשת צו בפסוק "היא העולה –
על מוקדה" [ועיין גיליון צו תשי"ד שאלה ב!],
…ודין שריפת החמץ יוכיח, וטהרתו בכיבוס מים המורה על גדר ענווה,
כי מים יורדין ממקום גבוה למקום נמוך.
ולפיכך לא הזכיר בפסוק כי אם בגד צמר ופשתים וכלי עור
ולא הזכיר בגדי משי העשויין מן תולעת שני,
וזה לפי שהתולעת מרמזת על גדר הענווה וטהרת המצורע באזוב ושני תולעת יוכיח.
[ועיין פרק יד פסוק ג ברש"י כל הפסוק]
[ועיין גיליון מצורע תש"ח ב, וגיליון תזריע –
מצורע תש"י שאלה א2
(2).].
על כן אין הנגע מצוי בבגדי שני תולעת.
1.
מה הוא הטעם שאין דיני נגעי בגדים חלים אלא על בגדי צמר ופשתים – ואף אלה רק בהיותם בלתי צבועים –
לפי דעת הרמב"ן [עיין שאלה א]
הראב"ע ובעל כלי יקר. [שים לב בראב"ע מובאות –
שתי דעות!]
2. במה יש לסייע בידי הכלי יקר על ידי הפסוקים הבאים:
תהלים קט, יח–יט;
תהלים קט כט;
תהילים קלב, ט;
תהלים קלב, יח?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנה עשירית (תשי"א)
אחרי מות –
סדר עבודת יום הכפורים
פרק טז
א.
שאלה כללית.
בעל
שם
עולם
מקשה: מפסוק א של פרקנו נראה,
שנאמר פרקנו מיד אחר מות שני בני אהרן, ולמה לא בא פרקנו מיד לאחר פרק י בפרשת שמיני?
נסה לענות לשאלתו!
ב.
פרק טז, ו:
וכיפר בעדו ובעד ביתו
רש"י
ויקרא
פרק טז
פסוק ו
וכיפר
בעדו
ובעד
ביתו. מתוודה עליו עוונותיו ועוונות ביתו:
רש"י
ויקרא
פרק טז
פסוק יא
וכיפר
בעדו
וגו'. וידוי שני עליו ועל אחיו הכהנים, שהם כולם קרויים ביתו, שנאמר:
(תהילים קלה, יט)
"בית אהרון ברכו את ה'
וגו'",
מכאן שהכהנים מתכפרין בו, וכל כפרתן אינה אלא על טומאת מקדש וקדשיו, כמו שנאמר: [פסוק טז] "וכיפר על הקודש מטומאות וגו'":
מקשה
הרא"ם:
למה הצריכו הכתוב להתוודות וידוי שני, די בווידוי ראשון לכלול בו גם הכהנים,
בשיאמר:
"אנא השם חטאתי עוויתי, פשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרון עם קדושיך?"
ענה לשאלתו על פי צפניה ב,
א:
ורש"י שם!
צפניה
פרק ב
פסוק א
התקוששו וקושו הגוי לא נכסף:
רש"י
צפניה
פרק ב
פסוק א
התקוששו.
התלקטו ואספו יחד כמו "לקושש קש" (שמות ה, יב):
וקושו.
מעשיכם,
השוו מעשיכם לדעת קונכם, ורז"ל דרשו: קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. עשו שניהם לשון היקש, אדם המשווה עצמו ומיישר דרכו:
ג.
פרק טז, כא:
…
והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאותם.
יומא
לו, ב
"עוונות"
– אלו הזדונות, וכן הוא אומר:
[במדבר טו, לא]
"היכרת תיכרת הנפש ההיא עוונה בה". פשעים – אלו המרדים, וכן הוא אומר:
[מלכים ב', ג,
ה]
"מלך מואב פשע בי", ואומר:
[מלכים ב', ח,
ב]
"אז תפשע לבנה".
"לכל חטאותם" – אלו השגגות, וכן הוא אומר:
[ויקרא ד, ב]
"נפש כי תחטא בשגגה".
ומאחר שהתוודה על הזדונות והמרדים חוזר ומתוודה על השגגות?
[רש"י:
בתמיהה:
אם על זדונות ימחלו לו,
אין צריך לבקש שוב על השגגות]
אלא כך היה מתוודה: "חטאתי ועויתי ופשעתי לפניך אני וביתי" וכן בדוד הוא אומר: [תהילים קו, ו]
"חטאנו עם אבותינו העווינו הרשענו".
1.
ומקשין:
ואיך לא חשו כלל לקבוע וידוי בסדר זה "חטאתי עויתי פשעתי"
והלוא הוא נראה היפך הסדר בפסוקנו?
2.
התוכל להסביר את השינוי בסגנון בין "את כל עוונות…
ואת כל פשעיהם"
ובין "לכל חטאותם?"
ד.
פרק טז, ל:
כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה'
תטהרו.
יומא
פה, ב:
דהאומר:
"אחטא ואשוב", "אחטא ואשוב" – אין מספיקין בידו לעשות תשובה.
"אחטא ויום הכיפורים מכפר", אין יום הכיפורים מכפר.
עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר;
עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו.
את זו דרש ר' אליעזר בן עזריה:
"מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו"
– עבירות שבין אדם למקום –
יום הכיפורים מכפר.
עבירות שבין אדם לחברו –
אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו.
אמר ר' עקיבא:
אשריכם ישראל. לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם?
אביכם שבשמים, שנאמר:
[יחזקאל ל, כה]
"וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם".
ואומר:
[ירמיה יד, ח]:
"מקווה ישראל" – מה מקווה מטהר את הטמאים,
אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.
1.
מה בין ר'
אלעזר בן עזריה לבין ר'
עקיבא בפירוש פסוקנו.
העתק את פסוקנו פעמיים וסמנו בסימני פיסוק לפי דעת כל אחד מן התנאים הנ"ל.
2.
מקשין:
מה הוסיף עוד ר'
אלעזר בן עזריה לדרוש יותר מהאמור קודם?
ואם בא להביא לנו ראיה מהכתוב,
שאמר "לפני ה'
תטהרו",
אם כן לא היה לו לחזור ולומר "עבירות שבין אדם למקום…
"אלא:
אמר ר'
אלעזר:
"מנין?
שנאמר:
"מכל חטאתיכם…"
נסה לתרץ קושייתו.
3.
בעל
שם
עולם
מקשה:
"תטהרו"
לכאורה מיותר, דאחר שאמר "יכפר עליכם לטהר אתכם". אין צריך לפרש אלא מאיזה דבר? "מכל חטאותיכם"; לפני מי? "לפני ה'". אבל גוף הטהרה כבר נזכר,
ולמה אם כן אמר "תטהרו"?
נסה לענות לקושיתו.
(שים לב:
לא נאמר כאן "וטהרתם"
אלא "תטהרו"
והשווה ויקרא יד,
ט;
ויקרא יד,
כ;
ויקרא טו,
יג😉
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת השמונה עשרה [תשי"ט]
אחרי – מות
פרק טז, א – ב
א.
פרק טז, א:
וידבר
ה'
אל
משה
אחרי
מות
שני
בני
אהרן
…
רש"י
ויקרא
פרק
טז
פסוק
א: וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן:
מה תלמוד לומר ? היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו: משל לחולה שנכנס אצלו רופא.
אמר לו: "אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב". בא אחר ואמר לו: "אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, שלא תמות כדרך שמת פלוני"
– זה זרזו יותר מן הראשון,
לכך נאמר: "אחרי מות שני בני אהרן".
1. באר
יצחק
לדברי
רש"י
אלה:
הנה בביאור דברי הברייתא הזו מאד נדחקו המפרשים ז"ל ומה שנראה לי בביאורה,
כי קשה לחז"ל,
שאם בא מאמר "אחרי מות" להודיענו זמן הדיבור,
לאיזה צורך הזכיר כאן זמן הדיבור יותר מבמקום אחר בשאר הדיבורים ?
ועוד שנית יקשה,
כמו שאמר בעל צדה לדרך ז"ל דמנהג הכתוב לומר בכל מקום "ויהי אחרי מות שני בני אהרן, ויאמר ה' ", כמו:
"ויהי אחרי מות משה, ויאמר ה' אל יהושע" (יהושע א, א).
שלישית והוא הנראה לי מוקשה יותר, שאם להודיע זמן הדיבור בלבד – יספיק לנו באומרו:
"אחרי מות שני בני אהרן"
בלבד,
ולמה היה צריך להזכיר עוד סיבת מיתתם – "בקרבתם לפני ה'
וימותו"
?
1.
ואולם לדעת כמה ממפרשי רש"י הוקשה לו קושיה אחרת ואותה תירץ בדבריו –
מהי ?
2.
כיצד מפרש רש"י בדבריו הנ"ל את המילה "אחרי מות" ?
3. בעל
גור
אריה
מקשה
לדברי
רש"י
הנ"ל:
קשה,
לא היה לו לר' אלעזר בן עזריה לומר: "משל לשני רופאים"
אלא היה לו לומר: דמזהיר את החולה שלא ימות כדרך שמת פלוני, הוא יותר אזהרה משאם הזהירו אל יבוא ואל ימות בלבד.
ישב קושייתו !
ב.
פרק טז, א:
וידבר
ה'
אל
משה
אחרי
מות
שני
בני
אהרן
בקרבתם
לפני
ה'
וימתו:
פרק
יט, ב:
ויאמר
ה'
אל
משה
דבר
אל
אהרן
אחיך
ואל
יבא
בכל
עת
אל
הקדש
מבית
לפרכת
אל
פני
הכפרת
אשר
על
הארן
ולא
ימות
כי
בענן
אראה
על
הכפרת:
ספרא
פרשת
אחרי
מות
פרשה
א ,ג:
ויאמר
ה' אל
משה
דבר
אל
אהרן
אחיך
ואל
יבוא
בכל
עת. ואין אנו יודעים מה נאמר לו בדיבור הראשון. היה ר' אלעזר בן עזריה אומר: משלו משל למה הדבר דומה ? לחולה שנכנס אצל הרופא, אמר לו: אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב. בא אחר ואמר לו: אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב, שלא תמות", בא אחר ואמר לו: "אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני"
– זה זרזו יותר מכולם.
לכך נאמר: "ויאמר ה' אל משה, דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת" ואם בא –מת,
הוא שנאמר: "ואל יבוא …
ולא ימות", הא אם בא מת כדרך שמתו בניו,
לכך נאמר: "אחרי מות שני בני אהרן…
ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת".
רש"י
ויקרא
פרק
טז
פסוק
א:
וידבר
ה' אל
משה
אחרי
מות
שני
בני
אהרן, מה תלמוד לומר?
היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו: משל לחולה שנכנס אצלו רופא.
אמר לו: "אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב". בא אחר ואמר לו: "אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, שלא תמות כדרך שמת פלוני"
– זה זרזו יותר מן הראשון,
לכך נאמר: "אחרי מות שני בני אהרן".
מה ראה רש"י לשנות מדברי מקורו ולדבר בשני רופאים ולא בשלושה ?
ג.
רמב"ן ויקרא פרק טז פסוק א:
טעם אחרי מות שני בני אהרן: כי מיד כאשר מתו בניו הזהיר את אהרן מן היין ומן השכר שלא ימות (לעיל י, ח–ט),
ואמר עוד למשה שיזהיר אותו שלא ימות בקרבתו לפני ה'.
והקרוב,
שהיו שתי המצוות האלה ביום המחרת למיתתם,
כי בו ביום אונן היה,
ואין רוח הקודש שורה מתוך עצבות (שבת ל. ע"ב).
… אבל הקדים הכתוב האזהרות שהזהיר את ישראל "שלא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם" (ויקרא טו, לא)
ואחרי כן כתב אזהרת היחיד.
ועל דעתי, כל התורה כסדר,
שכל המקומות אשר בהם יאחר המוקדם יפרש בו. כגון "וידבר ה' אל משה בהר סיני" (להלן כה א),
וכגון "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן"
(במדבר ז, א),
וכיוצא בהן. ולכך אמר בכאן "אחרי מות", להודיע כי היה זה אחרי מותם מיד.
ועל דברי רבותינו (תו"כ אח"מ,
ג)
שאמרו,
שלא תמות כדרך שמת פלוני,
זה זרזו יותר מן הראשון,
יהיה טעם הכתוב שאמר ה'
למשה בלשון הזה:
"אחרי שמתו שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' אמור אליו שלא יבא בכל עת אל הקדש ולא ימות".
1.
הסבר את המקומות המסומנים –
המודגשים .
2. מה ההבדל בין דעת הרמב"ן ("ועל דעתי") לבין דעת חז"ל ("ועל דעת רבותינו")
בישוב הקושי שבפסוקנו ?
3. מהי דעת הרמב"ן בשימוש הכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה" ?
4. לשם מה מביא הרמב"ן כאן את הפסוקים ויקרא כה, א;
במדבר ז, א ?
ד.
פרק טז, א:
…
אחרי
מות
שני
בני
אהרן
בקרבתם
לפני
ה'
וימתו:
אור
החיים
ויקרא
טז, א:
וידבר ה' : אומרו "וימותו",
נתכוון להודיעו שלא יחשוב כי יצתה מחשבתם לפועל, שנכנסו (לפני)
ולפנים,
אלא שנדחפו ומתו.
והכוונה בהודעה זו לשלול לבל יחשוב אדם לפרוץ ולהתקרב הגם שימות,
וזה ימצא בהיות לאדם בחינת החשק לא יחוש על עצמו ויתן נפשו על הדבר, ודבר זה ימצא בבחינת החושק,
שיתן נפשו על הדבר הגם שידע שימות,
לזה אמר לו "וימותו"
פירוש – וכבר מתו, – ולא השיגו מחשבתם להתקרב, והבן זה.
1.
כיצד מפרש בעל אור החיים את חטא בני אהרן "על הקריבה" ?
2.
איזה קושי סגנוני בפסוק מיישב בעל אור החיים על ידי פירושו זה ?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ושש (תשכ"ז)
אחרי–מות – עבודת יום הכפורים
פרק טז
א.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
א. ליישב כאן? ב. ג. בפסוקנו? ד. ישב קושיתו. |
פסוק וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו': מה תלמוד לומר? |
|
א. ב. |
פסוק ולא ימות. שאם בא – הוא מת. |
|
א. ב. ג. ד. המילה "כי"? |
פסוק כי בענן אראה: |
|
א. ישב קושיתו! ב. |
פסוק בזאת יבוא אהרון: הפרשה (טז, |
5.
תוספת לשאלה 1
דברי
רש"י
המובאים
שם מקורם
בספרא
ג:
"ויאמר ה' אל משה: דבר אל אהרון אחיך ואל יבוא בכל עת", ואין אנו יודעים מה נאמר לו בדיבור הראשון.
היה ר' אליעזר בן עזריה מושלו: משל למה הדבר דומה? לחולה שנכנס אצל הרופא. אמר לו: "אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב". בא אחר ואמר לו: "אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות". בא אחר ואמר לו: "אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני"
– זה זרזו יותר מכולם.
לכן נאמר "ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת", ואם בא –
מת.
הוא שנאמר: "ואל יבוא… ולא ימות", הא אם בא מת כדרך שמתו בניו,
לכן נאמר "אחרי מות שני בני אהרון…
ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרון אחיך ואל יבוא בכל עת".
מפרשי
רש"י
מקשים:
מה ראה רש"י לסטות ממקורו ולדבר בשני רופאים שאחד אמר כך והשני אמר כך, ולא בשלושה רופאים כפי שכתוב בדברי ר'
אליעזר בן עזריה?
נסה ליישב קושיתם!
ב.
פרק טז, כו:
…
והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאותם.
יומא
לו, ב
תנו רבנן: כיצד מתוודה? עוויתי,
פשעתי,
חטאתי,
וכן בשעיר המשתלח הוא אומר
[ויקרא טז, כא]
"והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאותם"… דברי ר' מאיר.
וחכמים אומרים: "עוונות"
– אלו הזדונות, וכן הוא אומר:
[במדבר טו, לא]
"היכרת תיכרת הנפש ההיא עוונה בה". פשעים – אלו המרדים, וכן הוא אומר:
[מלכים ב', ג,
ה]
"מלך מואב פשע בי", ואומר:
[מלכים ב', ח,
ב]
"אז תפשע לבנה".
"לכל חטאותם" – אלו השגגות, וכן הוא אומר:
[ויקרא ד, ב]
"נפש כי תחטא בשגגה".
ומאחר שהתוודה על הזדונות והמרדים חוזר ומתוודה על השגגות?
[רש"י:
בתמיהה:
אם על זדונות ימחלו לו,
אין צריך לבקש שוב על השגגות]
אלא כך היה מתוודה: "חטאתי ועוויתי ופשעתי לפניך אני וביתי" וכן בדוד הוא אומר: [תהילים קו, ו]
"חטאנו עם אבותינו העווינו הרשענו".
1. איך יש לפרש את למ"ד של "לכל חטאותם" בפסוקנו לפי דעת חכמים?
ג.
פרק טז, ל:
כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה'
תטהרו.
יומא
דף פה
עמוד ב:
האומר:
"אחטא ואשוב", "אחטא ואשוב" – אין מספיקין בידו לעשות תשובה.
"אחטא ויום הכיפורים מכפר", אין יום הכיפורים מכפר.
עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר;
עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו.
את זו דרש ר' אליעזר בן עזריה:
"מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו"
– עבירות שבין אדם למקום –
יום הכיפורים מכפר.
עבירות שבין אדם לחברו –
אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו.
אמר ר' עקיבא:
אשריכם ישראל. לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם?
אביכם
שבשמים,
שנאמר:
[יחזקאל ל, כה]
"וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם".
ואומר:
[ירמיה יד, ח]:
"מקווה ישראל" – מה מקווה מטהר את הטמאים,
אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.
1. מה בין ר'
אליעזר בן עזריה לבין ר'
עקיבא בפירוש פסוקנו?
2.
העתק את פסוקנו פעמיים וסמנו בסימני פיסוק לפי דעת ר' אליעזר בן עזריה ולפי דעת ר' עקיבא.
3. לפי מי משניהם פירש ר'
דוד
הופמן
את פסוקנו בפירושו לויקרא.
ואלו דבריו:
"כי
ביום הזה
יכפר" – הכהן ישיג בעדכם כפרה, כפי שמפורט להלן,
"לטהר אתכם" – מציין את מטרת הכפרה; הטהרה והזיכוך של האדם יבואו על ידי הכפרה, ולכן אינה מספקת כפרה חיצונית,
אלא דרושה לכך טהרה פנימית,
וזו דווקא לפני ה', יודע הכל.
4.
מקשין:
מה הוסיף עוד ר' אליעזר בן עזריה לדרוש יותר מהאמור קודם?
ואם בא להביא לנו ראיה מהכתוב, שאמר "לפני ה' תטהרו",
אם כן לא היה לו לחזור ולומר "עבירות שבין אדם למקום…" אלא:
אמר ר' אלעזר:
"מניין?
שנאמר:
"מכל חטאתיכם…"
נסה ליישב קושיה זו!
5. האם מפרש ר'
עקיבא את הפסוק בירמיהו יד לפי פשוטו של מקרא או הוציאו מידי פשוטו?
(עיין בכל פרק יד לפני שתענה לשאלה זו!).
ד.
פרק טז, ל:
כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה'
תטהרו.
כלי
יקר:
לפני
ה': כי אין יום הכיפורים מכפר כי אם לשבים, וקודם שיכפר עליהם ה'
חייב כל אדם לטהר עצמו מכף רגל עד ראש מכל טומאת העוון, לכך נאמר: "לפני ה' תטהרו"…
וגדולה מזו מצאתי בספר הזוהר על הפסוק (ויקרא יט, לב)
"מפני שיבה תקום"
– שקודם זמן השיבה יקום האדם משנת תרדמתו לשוב אל ה'…
והזהיר עוד על התשובה הפנימית הלבבית… כי הדבר המסור לליבו של אדם אינו נגלה אלא לה' לבדו.
היינו שלא יהיה מן הצבועים הצמים ומתענים ומרבים תחינות,
כדי שיהיו מוחזקים לצדיקים, והוא דור טהור בעיני הבריות ומצואתו הפנימית לא רוחץ,
לכך נאמר "לפני ה' תטהרו".
1.
בשני אופנים שונים מפרש בעל כלי יקר מילת "לפני",
אלו הם?
2.
בפירושו הראשון הוא מסתייע בפסוק מלאכי ג,
כג:
"הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה'
הגדול והנורא".
מהי חולשת הסיוע הזה?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
על –
פי הגליונות של נחמה ליבוביץ –
שנה תשכ"ז
אחרי–מות
פרק טז, א –ב
(הערה:
לפניכם חלק מתוך עלון תשכ"ז הנוגע גם לגיליוננו,
העורך)
דברי רש"י לפרקנו הם קשים. והרבה התקשו בהבנת הדברים פרשני רש"י המרובים. לשאלה א הבאנו חלק מדבריו של בעל באר יצחק:
באר
יצחק
לדברי
רש"י
אלה:
הנה בביאור דברי הברייתא הזו מאד נדחקו המפרשים ז"ל ומה שנראה לי בביאורה,
כי יקשה לחז"ל,
שאם בא מאמר "אחרי מות" להודיענו זמן הדיבור,
לאיזה צורך הזכיר כאן זמן הדיבור יותר מבמקום אחר בשאר הדיבורים ?
ועוד שנית יקשה,
כמו שאמר בעל צדה לדרך ז"ל דמנהג הכתוב לומר בכל מקום "ויהי אחרי מות שני בני אהרן, ויאמר ה' ", כמו:
"ויהי אחרי מות משה, ויאמר ה' אל יהושע" (יהושע א, א).
שלישית והוא הנראה לי מוקשה יותר, שאם להודיע זמן הדיבור בלבד – יספיק לנו באומרו:
"אחרי מות שני בני אהרן"
בלבד,
ולמה היה צריך להזכיר עוד סיבת מיתתם – "בקרבתם לפני ה'
וימותו"
?
אולם כל שלושת הקשיים האלה אינם הקושי העיקרי שאותו באו דברי הברייתא (ובעקבותם רש"י)
ליישב,
ועל הלומד לתת דעתו על פתיחת דברי רש"י:
"מה תלמוד לומר ?" לכאורה הוא דומה למה שמתקשה בו רש"י בשמות ו,
ב ד"ה וידבר אלוקים אל משה – ואינו כן. והשוואה מדויקת בין שמות ו,
ב ובין שני הפסוקים הראשונים של פרקנו תראה, שאין זה אותו קושי.
על
רש"י
בפסוק
ב ד"ה
ולא
ימות:
שאם בא –
הוא מת.
מקשה
ר' אליהו
מזרחי:
הלא בכל התורה כולה מכלל הן אתה שומע לאו,
ולמה הוצרך לומר זאת במקומנו ?
לשאלה שהיא קשה ביותר, נביא בזה את
תשובת
הרא"ם
עצמו:
הוצרך לומר זה פה ("שאם יבוא –
ימות"),
אף על פי שמכל התורה כולה מכלל לאו אתה שומע הן,
מפני שפירש ש"אחרי מות שני בני אהרן"
דבק עם "ולא ימות", שפירושו:
כדרך שמתו שני בני אהרון,
ואם כן לפי זה היה ראוי להיות "ואל יבוא בכל עת אל הקודש, שאם יבוא –
ימות כדרך שבאו בניו ומתו"
, אבל ב"אל יבוא ולא ימות" משמע (=לכאורה)
כדרך שלא באו בניו ולא מתו.
ולפיכך הוכרח רש"י לומר שמכלל לאו אתה שומע הן,
כלומר שמאמר "אחרי מות שני בני אהרן"
אינו דבק עם "ולא ימות", רק עם המתחייב ממנו, שאם בא ימות כדרך שמתו בני אהרן בבואם אל הקודש.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
על פי הגליונות של נחמה ליבוביץ –
שנה תשכ"ז
אחרי–מות
פרק טז, א –ב
(הערה:
לפניכם חלק מתוך עלון תשכ"ז הנוגע גם לגיליוננו,
העורך)
דברי רש"י לפרקנו הם קשים. והרבה התקשו בהבנת הדברים פרשני רש"י המרובים. לשאלה א הבאנו חלק מדבריו של בעל באר יצחק:
באר יצחק לדברי רש"י אלה:
הנה בביאור דברי הברייתא הזו מאד נדחקו המפרשים ז"ל ומה שנראה לי בביאורה,
כי יקשה לחז"ל,
שאם בא מאמר "אחרי מות" להודיענו זמן הדיבור,
לאיזה צורך הזכיר כאן זמן הדיבור יותר מבמקום אחר בשאר הדיבורים?
ועוד שנית יקשה,
כמו שאמר בעל צדה לדרך ז"ל דמנהג הכתוב לומר בכל מקום "ויהי אחרי מות שני בני אהרן, ויאמר ה' ", כמו:
"ויהי אחרי מות משה, ויאמר ה' אל יהושע" (יהושע א, א).
שלישית והוא הנראה לי מוקשה יותר, שאם להודיע זמן הדיבור בלבד – יספיק לנו באומרו:
"אחרי מות שני בני אהרן"
בלבד,
ולמה היה צריך להזכיר עוד סיבת מיתתם – "בקרבתם לפני ה'
וימותו"?
אולם כל שלושת הקשיים האלה אינם הקושי העיקרי שאותו באו דברי הברייתא (ובעקבותם רש"י)
ליישב,
ועל הלומד לתת דעתו על פתיחת דברי רש"י:
"מה תלמוד לומר?"
לכאורה הוא דומה למה שמתקשה בו רש"י בשמות ו,
ב ד"ה וידבר אלוקים אל משה – ואינו כן. והשוואה מדויקת בין שמות ו,
ב ובין שני הפסוקים הראשונים של פרקנו תראה, שאין זה אותו קושי.
על
רש"י
בפסוק
ב
ולא ימות: שאם בא –
הוא מת.
מקשה
ר' אליהו
מזרחי:
הלא בכל התורה כולה מכלל הן אתה שומע לאו,
ולמה הוצרך לומר זאת במקומנו?
לשאלה שהיא קשה ביותר, נביא בזה את תשובת
הרא"ם
עצמו:
הוצרך לומר זה פה ("שאם יבוא –
ימות"),
אף על פי שמכל התורה כולה מכלל לאו אתה שומע הן,
מפני שפירש ש"אחרי מות שני בני אהרן"
דבק עם "ולא ימות", שפירושו:
כדרך שמתו שני בני אהרון,
ואם כן לפי זה היה ראוי להיות "ואל יבוא בכל עת אל הקודש, שאם יבוא –
ימות כדרך שבאו בניו ומתו"
, אבל ב"אל יבוא ולא ימות" משמע (=לכאורה)
כדרך שלא באו בניו ולא מתו.
ולפיכך הוכרח רש"י לומר שמכלל לאו אתה שומע הן,
כלומר שמאמר "אחרי מות שני בני אהרן"
אינו דבק עם "ולא ימות", רק עם המתחייב ממנו, שאם בא ימות כדרך שמתו בני אהרן בבואם אל הקודש.