גיליונות נחמה – ויקרא 25

גליונות עיון לפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שניה (תש"ג)

פרשת בהר

פרק כה פסוקים לה –
לח

(הערה:
שאלון זה הוא המשך לשאלון בהר תש"ב,
שעסק בחלקו הראשון של פרק זה: בשמיטה וביובל. שאלון זה עוסק בשאלה א בפרק כולו,
בשאר השאלות בענין ריבית.

(לה–לט)

א.

תוספתא
ערכין
פרק ה
הלכה ה,
מסכת
ערכין
דף ל
עמוד ב,
מסכת
קידושין
דף כ
עמוד א:

ר'
יוסי בר חנינא אומר: בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית.
כיצד?
אדם עושה מלאכה בפירות שביעית,
התחיל מוכר את מטלטליו, שנאמר [ויקרא כה, יג]
"בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו",
וכתיב:
[ויקרא כה, יד]
"וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך", דבר הנקנה מיד ליד. לא הרגיש –
[רש"י:
לא שם לבו לפורענות הבאה עליו לחזור בו מעבירה שבידו], התחיל למכור שדה אחוזתו, שנאמר [ויקרא כה, כה]:
"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו"…
לא באת לידו [רש"י:
לא בא בידו הרהור תשובה עד שבא לכל אלה],
עד שמכר את ביתו, שנאמר [ויקרא כה, כט]
"ואיש כי ימכור בית מושב"…
לא בא לידו – עד שלווה בריבית,
שנאמר [ויקרא כה, לה]
"וכי ימוך אחיך ומטה ידו…
אל תיקח מאתו נשך ותרבית".
לא באת לידו – עד שמוכר את עצמו, שנאמר [ויקרא כה, לט]
"וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך" – ולא לך אלא לגר, שנאמר [ויקרא כה, מז]
"ונמכר לגר", ולא לגר צדק אלא לגר תושב שנאמר [פסוק מז] "ונמכר לגר תושב",
"משפחת גר" – זה נכרי; כשהוא אומר "לעקר"
– זה הנמכר ונעשה משרת לעבודה זרה עצמה.

1.
מהו הרעיון הכלול במדרש זה?

2.
מהי דרך הדרוש שבה משתמש ר' יוסי?

3.
הידועות לך עוד דוגמאות לדרש הבנוי בדרך זו?

ב.
פסוק לה:

וכי ימוך אחיך ומטה ידו עימך.

השווה את פסוקנו לפסוק כה ולפסוק לט.

פסוק
כה:

כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו

פסוק
לט:

וכי ימוך אחיך עימך ונמכר לך לא תעבוד בו עבודת עבד

למה נאמר בפסוקנו "וכי ימוך אחיך ומטה ידו"
ובשני הפסוקים האחרים נאמר "וכי ימוך אחיך",
בלי תוספת המילים "ומטה ידו"?

ועיין רש"י פסוק לה "והחזקת בו".

רש"י
ויקרא
פרק כה
פסוק לה

והחזקת בו. אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו,
אלא חזקהו משעת מוטת היד.
למה זה דומה?
למשאוי שעל החמור.
עודהו על החמור – אחד תופס בו ומעמידו. נפל לארץ –
חמישה אין מעמידין אותו:

ג.
מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים:

1. אבן
עזרא פרק
כה פסוק
לה

וחי.
כמו יחיה.

2. ספורנו
ויקרא
פרק כה
פסוק לו

אל
תקח
מאיתו. כי זה דרך נאות להקימו כשתלווהו בלי נשך ותרבית.
וחי אחיך עמך. וזה תעשה כשיש לאל ידך די לחיות איתו ולהלוותו,
כאמרם ז"ל:
חייך קודמים לחיי חברך (בבא מציעא סב,
א).

3. רש"י
ויקרא
פרק כה
פסוק לו

נשך
ותרבית.
חד שווינהו רבנן,
ולעבור עליו בשני לאוין:

4. רש"י
ויקרא
פרק כה
פסוק לח

אשר
הוצאתי
וגו'. והבחנתי בין בכור לשאינו בכור,
אף אני יודע ונפרע מן המלווה מעות לישראל בריבית ואומר של נכרי הם.
דבר אחר:
אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים,
על מנת שתקבלו עליכם מצוותי,
ואפילו הן כבדות עליכם:

ד.
כיצד מבארים הביאור,
הירש,
העמק דבר את הכפל שבין הפסוקים לו–לז?

הביאור
ויקרא
פרק כו
פסוק לו:

לפי פשוטו, מקרא זה מדבר שהלוהו סתם כסף או פירות, ולא היתנה עימו שיתן לו נשך או תרבית, וכשפורע הלווה, רוצה ליתן לו מרצונו נשך או תרבית,
הזהיר שאל יקחהו ממנו; והכתוב הסמוך מדבר,
שאל יתן לו כספו בנשך,
שלא יתנה כך עימו, ואם התנה עובר בלאו, אף על פי שלא פרע לו כלום…

רש"ר
הירש
ויקרא
פרק כו
פסוק לו:

אין האיסור מתחיל רק בשעת תשלום הריבית,
כמשמע לשון פסוק לו –
אלא עצם ההלוואה בריבית, הטלת החובה לשלם ריבית – ה"שימה"
היא עבירה על איסור התורה.

העמק
דבר ויקרא
פרק כה
פסוק לז

את
כספך לא
תיתן. לפי הפשט קאי על הלווה,
שגם הוא מוזהר שלא יתן כספו בשביל נשך, ואכלו בשביל מרבית.

ה.
פרק כה, לו:

ויראת מאלוקיך.

1.
מה בין רש"י (שתי דיעות) ובין הביאור בפירוש מילים אלה?

רש"י
ויקרא
פרק כה
פסוק לו

ויראת
מאלהיך. לפי שדעתו של אדם נמשכת אחר הריבית וקשה לפרוש הימנו, ומורה לעצמו היתר בשביל מעותיו שהיו בטילות אצלו, הוצרך לומר ויראת מאלוהיך (בבא מציעא סב,
ב),
או התולה מעותיו בנכרי כדי להלוותם לישראל בריבית, הרי זה דבר המסור לליבו של אדם ומחשבתו, לכך הוצרך לומר ויראת מאלהיך:

ביאור
פרק כו
פסוק לו:

לפי שלא הלווהו על מנת שיתן לו ריבית אלא מטוב ליבו,
יורה לעצמו היתר לקחת אותו בשעת תשלומים,
כשיתן לו הלווה ריבית מרצונו ודעתו, ולא יירא אדם שיגנהו בשביל זה, אמר "ויראת מאלוקיך" שיפרע ממך אם תעשה כן.

2.
באר את הביטויים ברש"י:

1.
תולה מעותיו בנכרי.

2.
דבר המסור לליבו של אדם.

ו.
פרק כה, לו:

וחי אחיך עימך.

ספרא
ה, ב
[עג]:

זו דרש בן פטורי: שניים שהיו הולכים במדבר ואין ביד אחד אלא קיתון של מים,
אם שותהו אחד – מגיע לישוב. ואם שותים אותו שניים –
שניהם מתים. דרש בן פטורי:
ישתו שניהם וימותו,
שנאמר:
"וחי אחיך עמך".
אמר לו ר'
עקיבא:
"וחי אחיך עמך"
– חייך קודמים לחיי חברך.

(בבבא
מציעא
דף סב
עמוד א
בשינוי
גירסא:

…אם שותים שניהם – מתים.
(רש"י:
בצמא,
שאין מספיק לשניהם).
דרש בן פטורא:
מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו.
עד שבא ר'
עקיבא ולימד: וחי אחיך עימך – חייך קודמים לחיי חברך).

1.
הסבר את השקפת כל אחד משני התנאים ואת נימוקיה!

2.
כיצד הגיעו למסקנות מתנגדות על יסוד אותו פסוק עצמו?

עצה
טובה: לטעם איסור ריבית קרא רש"ר הירש שמות כב, כד (ויקרא כה, לו).

גליונות עיון לפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה רביעית (תש"ה)

פרשת בהר –
בחוקותי

פרק כה פסוקים א –
ז

א.
טעם הלכות שמיטה

מורה
נבוכים
חלק ג
פרק לט:

ואמנם כל המצוות אשר ספרנום,
ב"הלכות שמיטה ויובל",
מהם – לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם, כמו שאמרו "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה"
(שמות כג, יא),
ושתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעמדה שמוטה.

ספר
החינוך
מצוות
עשה סט:

משורשי המצווה לקבוע בליבנו ולצייר ציור חזק במחשבותינו עניין חידוש העולם "כי ששת ימים עשה ה'
את השמיים ואת הארץ וביום השביעי שבת…",
שלא ברא דבר,
הכתיב מנוחה על עצמו. ולמען הסיר ולעקור ולשרוש מרעיונינו דבר הקדמות אשר יאמינו הכופרים בתורה,
ובו יהרסו כל פינותיה ויפרצו חומותי,. באה חובה עלינו להוציא כל זמנינו יום יום ושנה שנה על דבר זה,
למנות שש שנים ולשבות בשביעית.
ובכן לא יפרד העניין לעולם מבין עינינו תמיד, והוא כעניין שאנו מונין ששת ימי השבוע כששת ימי עבודה והשביעי יום מנוחה.
ולכן ציווה ה'
ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה, לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם,
כי יש לה אדון עליה ועל אדוניה,
וכשהוא חפץ הוא מצווה עליו להפקירם. ועוד יש תועלת בדבר לקנות בזה מידת הוותרנות. כי אין נדיב כנותן בלי תקווה אל הגמול. ועוד יש תועלת אחר בזה:
שיוסיף האדם ביטחון בהשם יתברך,
כי כל המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גידולי קרקעותיו ונחלת אבותיו אחת לשבע שנים ומלומד בכך כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מידת הכילות ולא מיעוט הביטחון.

הרב
אברהם
יצחק
הכהן
קוק: שבת
הארץ
(מתוך
ההקדמה):

סגולת האומה, הטוב האלוקי הטבוע בקרבה, החיים הישרים והטובים המתאימים אל הצדק והיושר,
השקט והשלווה, החן והאומץ הממולאים בהסתכלות אלוקית מקפת, כפי מה שהיא נמצאת בנשמת האומה –
אין חיי החול יכולים להוציאה מן הכוח אל הפועל.
חיים אלה במהומתם המעשית מסתירים את ההוד הרוחני של הנשמה האלוקית (השוכנת באומה), ומעכבים את הזרחת אורה הבהיר והישר לתוך המציאות החילונית השלטת. דחיפת הגידול וההשתלמות של החיים צריכה שתצא אל הפועל על ידי נתינת רווח (הריש בסגול) של הפסקה והתנערות ממהומת החיים הרגילה.

היחיד מתנער מחיי החול לפרקים קרובים –
בכל שבת …
את אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד הוא לאומה זו (שהיצירה האלוקית נטועה בקרבה באופן בולט), כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור האלוקי שלה (=
השבת)
בכל מלוא זוהרו,
אשר לא ישביתוהו חיי החברה של חול עם העמל והדאגה, הזעף והתחרות אשר להם, למען תוכל להתגלות בקרבה טהרת נשמתה בכללותה כמו שהיא.
ואם אותה האביריות (= קשיחות הלב) המוכרחת להתלוות על כל סדר של חיי ציבור קבועים;
גורמת להקטין את עדינות–החיים המוסרית, והניגוד המתמיד שבין השמיעה האידיאלית להכרזה של חסד ואמת,
חמלה ורחמים, לבין הנגישה והכפייה ולחץ הקפידה של קנין ורכוש, המוכרחים להיראות בעולם המעשי, גורם הרחקה לאור האלוקי מתכונת הכרתה הציבורית של האומה … הנה הפסקת הסדר החברתי בצדדים ידועים, מתקופה לתקופה, מביאה לאומה זו,
(כשהיא מסודרת על מכונה), לידי עלייתה העצמית למרומי התכונות הפנימיות שבחיים המוסריים והרוחניים, מצד התוכן האלוקי שבהם, העומד למעלה למעלה מכל תכסיס וסדר חברתיוהוא מעבד ומעלה את הסדרים החברתיים ונותן להם את שלמותם…

…שנת שבתון מוכרחת היא לאומה ולארץ! שנת שקט ושלווה,
באין נוגש ורודה,
"לא יגוש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמיטה לה'", שנת שיוויון ומרגוע,
התפשטות הנשמה בהרחבתה אל היושר האלוקי, המכלכל חיים בחסד;
אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות קפדנית,
ושלום אלוקי שורר על כל אשר נשמה באפו. "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה,
לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך,
ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול", אין חילול קודש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות יבולה של שנה זו,
וחמדת העושר המתגרה על ידי המסחר, משתכחת.
"לאכלה – ולא לסחורה". עין טובה והוקרה נאמנה באה לכל ברכת ה' אשר בפרי הארץ.
"לאכלה – ולא להפסד". (פסחים נב, ב,
שאסור להפסיד פרי הראוי לאכילה).
האדם חוזר אל טבעו הרענן,
עד אשר לא יצטרך לרפואות למחלות, שהן באות ברובן על ידי הריסת (שיווי)
המשקל של החיים,
בהתרחקם מטהרת הטבע הרוחני והחומרי;
"לאכלה – ולא למלוגמא (רש"י:
רפואה),
לאכלה – ולא לעשות ממנה אפיקטוזין" (שלוקחין להקיא המאכל)
(סוכה מ, ב).
רוח קדושה ואצילות שפוך על פני כל.
"שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'!"

1.
מה הם שני טעמי המצווה לפי הרמב"ם ומה הם ארבעת הטעמים לספר החינוך?

2.
מהו הצד השווה שבטעמי הרמב"ם ומהו הצד השווה שבארבעת טעמי ספר החינוך?

3.
מהו ההבדל העקרוני בין דעת הרמב"ם ובין דעת ספר החינוך?

4.
במה שונה דעת הרב קוק משש הדעות הקודמות?

5.
איזו תכלית תושג – לפי דעת הרב קוק על ידי קיום מצוות השמיטה?

ב.
שתי מצוות עשה כלולות בדיני שמיטת קרקעות:

רמב"ם
הלכות
שמיטה
ויובל
פרק א
הלכה א:

מצוות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה השביעית,
שנאמר:
(ויקרא כה, ב)
"ושבתה הארץ שבת לה'…

רמב"ם
הלכות
שמיטה
ויובל
פרק ד
הלכה כד:

מצוות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר:
(שמות כג, יא)
"והשביעית תשמטנה ונטשתה".
וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצוות עשה… אלא יפקיר הכל,
ויד הכל שוין בכל מקום,
שנאמר (שמות כג, יא)
"ואכלו אביוני עמך".

אלו מן הטעמים הנ"ל מסבירים מצוות עשה ראשונה ואלו מהם – שנייה?

גליונות עיון לפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – השנה החמישית (תש"ו)

בהר – עבד עברי

פרק כה פסוקים לט –
מג

א.
הכלל הגדול והנמקת כל דיני עבדים:

"כי
עבדי
הם"
(פסוק
מב)

וכן

"כי לי בני ישראל עבדים"
(פסוק נה)

–
למה נאמרו רק כאן ולא הוזכרו כלל בפרשת משפטים בדיני עבד עברי (שמות כא, א–ו)?

ב.
רמב"ם הלכות עבדים פרק א הלכה א:

ואין אדם רשאי למכור את עצמו עד שלא ישאר לו כלום ואפילו כסות לא תשאר לו, ואחר כך ימכור את עצמו.

–
התוכל למצוא בפרקנו רמז להלכה זו?

ג.
פרק כה, לט:

לא תעבוד בו עבודת עבד.

1. רש"י
ויקרא
פרק כה
פסוק לט

עבודת
עבד. עבודה של גנאי שיהא ניכר בה כעבד,
שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ ולא ינעול לו מנעליו:

רשב"ם
ויקרא
פרק כה
פסוק לט

עבודת
עבד. לרדותו בפרך כעבד כנעני:

–
מה ביניהם ומהי חולשת הרשב"ם?

ספרא
ז, ב
[פ]:

…דבר אחר: לא תעבוד בו עבודת עבד"
– אבל עובד אתה כבן חורין עבודת עבד.

1.
מה הרמז בפסוק להלכה זו?

2.
התוכל להסביר מהו הנימוק ההגיוני לדין זה?

ד.
פרק כה, מא:

כשכיר כתושב יהיה עימך.

ספרא
ז, ג
[פא]:

…"יהיה
עימך". עימך במאכל, עימך במשתה, עימך בכסות נקיה.
שלא תהא אוכל

פת נקי והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש. אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי התבן.

ובגמרא
קדושין
דף כ
עמוד א
ממשיך
ואומר: מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו.

(ומעניינים
דברי
התוספות
שם: וקשה,
מאי "אדון לעצמו"? די לו להיות כאדונו.

(=בשווה לאדונו ולא למעלה הימנו.)
ויש לומר כדאיתא בירושלמי: דפעמים אין לו אלא כר אחד, אם שוכב עליו (האדון)
בעצמו – אינו מקיים "עימך".
ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו, זו מידת סדום.
נמצא שעל כרחך צריך למסור [הכר]
לעבדו.
– והיינו "אדון לעצמו.")

1.
מהו הרמז בלשון הכתוב לדבריהם?

2.
כיצד מפרשים חז"ל את המילה "עימך".

3.
התוכל להביא עוד דוגמאות לשימוש זה של "עם"
בתורה?

ה.
פרק כה, מג:

לא תרדה בו בפרך.

רש"י
ויקרא
פרק כה
פסוק מג

לא
תרדה בו
בפרך. מלאכה שלא לצורך כדי לענותו,
אל תאמר לו:
החם לי את הכוס הזה,
והוא אינו צריך.
עדור תחת הגפן עד שאבוא.
שמא תאמר: אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו,
ואומר אני לו שהוא לצורך,
הרי הדבר הזה מסור ללב לכך נאמר:
ויראת:

1.
שתי דוגמאות לרדייה בפרך מביא רש"י (על פי הספרא),
מה ההבדל שביניהם?

ואיזה סוג של "רדייה בפרך" מדגימה כל אחת?

2.
במה שונה תרגום אונקלוס מפירוש חז"ל המובא ברש"י ולמה מפרש רש"י "פרך"

כאונקלוס ולא כמו שפירש בעצמו בשמות א,
יג "בפרך"?

אונקלוס
ויקרא
פרק כה
מג

לא תפלח ביה בקשיו ותדחל מאלהך:

רש"י
שמות פרק
א פסוק
יג

בפרך.
בעבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו:

גליונות עיון לפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – השנה השישית (תש"ז)

בהר – היובל

פרק כה פסוקים ח –
כד

(הערה:
לטעם מצוות שמיטה (פרק כה פסוקים א–ז)
עיין גיליון בהר – בחוקותי תש"ה,
שגליוננו הוא המשכו.
אחרי למדך את דברי הרב קוק על השמיטה המובאים שם יקל עליך להבין את דבריו בגיליון זה).

א.

1.
מהו פירוש המילה "יובל"
לפי רש"י – רמב"ן פסוק י.
הבא נימוקים לשתי הדעות!

רש"י
ויקרא
פרק כה
פסוק י

יובל
הוא. שנה זאת מובדלת משאר שנים בנקיבת שם לה לבדה,
ומה שמה?
יובל שמה,
על שם תקיעת שופר:

רמב"ן
ויקרא
פרק כה
פסוק
י–יא

יובל
היא. שנה זו נבדלת משאר השנים בנקיבת שם לבדה,
ומה שמה?
יובל שמה,
על שם תקיעת שופר,
לשון רש"י.
וכן דעת המפרשים,
מלשון "במשוך היובל"
(שמות יט,
יג),
"שופרות היובלים"
(יהושע ו,
ד):

ואינו מחוור לי,
בעבור "תהיה לכם",
כי מה טעם שיאמר בשנה "תקיעה היא תהיה לכם ושבתם".
ואולי יאמר הכתוב "יובל היא",
נקובה בשם הזה שקראתי לה,
ו"תהיה לכם"
לכולכם ידועה בתקיעה שתתקעו בה להזכיר עניינה שתשובו בה איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו,
וכן,
"יובל היא שנת החמישים שנה תהיה לכם",
שתהיה לכם יובל שלא תזרעו ולא תקצרו,
כלומר ידועה בשם להיות בה ככה:

וכל זה איננו נכון בעיני.
כי פירוש "שופרות היובלים" קרני האילים, וגם תרגום יונתן:
שופרא דקרן דיכרא,
וכן בגמרא (ראש השנה כו,
א)
מאי משמע דהאי יובלא לישנא דדיכרא הוא?
שכן בערבי קורין לדיכרא יובלא,
והשופר ביום הכיפורים אין מיוחד להיותו מהאיל,
אבל כל השופרות כשרין בו,
ועל דעת משנתנו (ראש השנה כו,
ב)
וכל התנאין, מצוותו בשל יעלים,
אם כן למה תקרא השנה שנת האיל.
ור'
אברהם אמר כי יובל כטעם שילוח:

ולפי דעתי לא קראו הכתוב יובל על התקיעה רק על הדרור,
כי לא הזכיר השם הזה בכתוב הראשון שאמר,
"והעברת שופר תרועה"
[פסוק ט],
אבל אמר "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה",
שיהיו כולם בני חורין לדור בכל מקום שירצו,
ואמר יובל היא,
שבה יובל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו,
"יובילוהו רגליו מרחוק לגור"
(ישעיה כג,
ז):

ונשתמשו בלשון הזה בעניינים רבים,
"יובל שי לה'
צבאות"
(ישעיה יח,
ז),
ואמר "ועל יובל ישלח שרשיו"
(ירמיה יז,
ח),
"פלגים יבלי מים"
(ישעיה ל,
כה),
הם המעמקים ששם יובלו המים.
"ונתנה הארץ יבולה"
(ויקרא כו,
ד),
"ואין יבול בגפנים"
(חבקוק ג,
יז),
ענין הבאה גם כן,
כמו שיקרא תבואה.
וכן בארמית,
"והולך מהרה"
(במדבר יז,
יא)
תרגומו,
ואוביל בפריע:

ויהיה פירוש "יובל היא תהיה לכם"
הבאה היא ותהיה כן לכולכם,
כי תבואו ותשובו איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו.
וחזר ואמר "יובל היא שנת החמישים שנה תהיה לכם"
(פסוק יא),
שתהיה לכם שנת החמישים שנה ליובל,
לא לדבר אחר,
ולא תזרעו ולא תקצרו,
אבל תהיה קודש,
ותשובו איש אל אחוזתו,
להיותה לכולכם יובל כשמה:

ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:

1. רש"י
ויקרא
פרק כה
פסוק ט

והעברת.
לשון (שמות לו, ו)
"ויעבירו קול במחנה",
לשון הכרזה:

מה קשה לו?

2. רש"י
ויקרא
פרק כה
פסוק יד

וכי
תמכרו
וגו'. לפי פשוטו כמשמעו.
ועוד יש דרשה,
מניין כשאתה מוכר מכור לישראל חברך? תלמוד לומר: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך" מכור.
ומניין שאם באת לקנות קנה מישראל חברך?
תלמוד לומר: "או קנה מיד עמיתך":

א.
מה ההבדל בניתוח הפסוק מבחינה תחבירית בין הפשט ובין הדרש?

ב.
העתק את הפסוק בסימני פיסוק לפי מדרשו.

3. רש"י
ויקרא
פרק כה
פסוק יד

אל
תונו. (תורת כהנים ג,
א.
בבא מציעא נח)
זו אונאת ממון:

רש"י
ויקרא
פרק כה
פסוק יז

ולא
תונו איש
את עמיתו.
(תורת כהנים ד,
א)
כאן הזהיר על אונאת דברים,
שלא יקניט איש את חבירו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו,
לפי דרכו והנאתו של יועץ.
ואם תאמר מי יודע אם נתכוונתי לרעה?
לכך נאמר "ויראת מאלהיך", היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בליבו נאמר בו "ויראת מאלהיך":

מניין לחז"ל שהמדובר ראשונה הוא באונאת ממון ובשניה באונאת דברים ולא להיפך?

4. רש"י
ויקרא
פרק כה
פסוק כג

כי
לי הארץ.
(תורת כהנים ד,
ח)
אל תרע עינך בה,
שאינה שלך:

מה ראה רש"י להפך את ניסוחו החיובי של הפסוק "כי לי" לניסוח שלילי "שאינה שלך"?

ג.
לטעם מצוות היובל.

הנרי
ג'ורג'
(חכם
כלכלה
אמריקני, נוצרי,
1839-1897) מתוך
ספרו
"משה
המחוקק":

נתגלה למשה שהגורם האמיתי לשעבוד ההמונים במצרים הוא הוא הגורם לשעבוד המונים בכל מקום, והוא:
בעלותם של יחידים מעטים על הקרקע, על אותו הקרקע שממנו ועליו צריכה האומה כולה לחיות ולהתפרנס. וכל מקום שהרכוש הקרקעי נהפך לקנין פרטי מוחלט –
שם מתחלק העם בהכרח לשני מעמדות, לעשירים מאד ולעניים מאד, שם העבודה נהפכת לעבדות, המעטים נהפכים לאדוני הרבים –
ויהא מה שיהא המשטר המדיני במקום, שם תשתלטנה השחיתות והשפלות – ותהא מה שתהא הדת השלטת במקום.

ובראיית הנולד של פילוסוף ומדינאי,
המחוקק לא לשעה אלא לדורות,
ביקש משה למנוע תקלה זו.
בכל תורת משה מדובר באדמה כבמתנת הבורא לכל ברואיו – ואף איש אינו רשאי לקחתה לו במונופולין.
אין הכתוב מדבר בארץ שרכשת לך – אתה, הארץ אשר כבשת לך, אלא "הארץ אשר ה'
אלוקיך נותן לך"
(דברים כו, א,
כז,
ב)
ועל ידי תורתו ומצוותיו ביקש לקדם את פני הרעה אשר הפכה את התרבויות העתיקות למשטרי עריצות. הרעה אשר הייתה הסיבה לנפילת רומי, אשר גרמה לשעבוד האיכרים בפולניה,
אשר גרמה לעונייה של אירלנד,
הרעה,
אשר היא הגורמת לצפיפותן של משפחות שלמות בחדר אחד בעיר זו,
והיא הגורמת למלא את המדינות שמעבר לאוקיינוס לנודדים מחוסרי גג. משה דאג לא רק לחלוקת הקרקע בשווה בין בני העם ולטיוב הקרקע על ידי שנת השמיטה –
אלא גם לחלוקה מחדש של הקרקע בשנת החמישים על ידי מצוות היובל –
כדי למנוע בדרך זו את אפשרות המונופוליזציה.

הרב
א.י.
קוק
זצ"ל.
בהקדמתו
לספרו
"שבת
הארץ":

"וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים,
והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה".
ומצינור החיים של היובל… הולך ומתעלה הוא הרוח, עד שנצבר כוח גדול ועצום,
שיש בו די אונים לא רק לגלות את הטוב שישנו במזומן באוצר חיי האומה, (שיש בו לא רק) לשמור את צביון החיים כמידתה של השמיטה,
כי אם גם ליישר את המעקשים והקלקולים של העבר ולהעמיד את מצב חיי האומה על פי הווייתה המקורית, להשיבם לימי העלומים ברעננות מטעה…
"והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם".
רוח אל עליון של הסליחה הכללית, הפוגשת את כל יחיד בכל יום הכיפורים,
מתעלה כאן בקדושת היובל בצביון כללי, בהתלבש האומה ברוח סליחה ותשובה ליישר את כל עיוותי העבר. "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה".
"מראש השנה עד יום הכיפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהם ולא משתעבדים לאדוניהם,
אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן. כיון שהגיע יום הכיפורים תקעו בית דין בשופר –
נפטרו עבדים לבתיהם,
ושדות חוזרות לבעליהם".
(מסכת ראש השנה ח, ב).
אין הדרור הזה פורץ כהר – פרצים,
כי אם נמשך והולך הוא מן הקודש העליון; איננו יוצא בתור יוצא דופן מתוך המעגל החברתי המסודר,
כי בתוכו ומעצמותו הוא נובע.
מתוך סדר החיים של התקופות הקצרות הקודמות (= השמיטות),
עד הגיעו לידי מידתו זו…
בתיקון העיוותים של העבר. אם ירדו יחידים מהאומה ממדרגת החיים המלאים אור קודש וחופש, ויעשו לעבדים בשוכחם את ערכם האצילי, "ואוזן ששמעה על הר סיני,
"כי לי בני ישראל עבדים"
– עבדי הם ולא עבדים לעבדים,
והלך זה וקנה אדון לעצמו"
(עיין רש"י שמות כא,
ו:
"ורצע אדוניו" החל מן "אמר ר' יוחנן בן זכאי…")
– הנה באה השבת הכבוד האישי וחירותו, מתוך זרם חיים של קדושת עליון השופע מן המקור היותר עליון,
שממנו האומה יונקת את אור נשמתה, – ודרור נקרא בארץ לכל יושביה.
ולעומת אי – שוויון –
המשקל של מצב הרכוש הקרקעי,
שהוא בא מרפיון ידים ורוח מכל חטאות האדם, המכשילות את כוחו,
עד שהוא יורד מנחלת אבותיו,
– באה השבה המתאמת כפי ערכה של האומה בראשית מטעה,
ברכוש היסודי הזה לאותם אשר הכבידה עליהם תגרת החיים ותעוות את משקלם, "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו".

1.
במה מסכימה דעת הכלכלן הנוצרי עם דעת הרב זצ"ל?

2.
התוכל להסביר מהו ההבדל העקרוני שביניהם?

גליונות עיון לפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – השנה התשיעית (תש"י)

בהר – בחוקותי – עבד עברי

פרק כה פסוקים לט –
מג

השווה לגליוננו גם גיליון ראה תש"ט העוסק אף הוא בדיני עבד עברי.

א.
הכלל הגדול והנמקת כל דיני עבדים:

–
"כי עבדי הם"
(ויקרא כה, מב),

וכן

"כי לי בני ישראל עבדים"
(ויקרא כה, נה)

–
למה נאמרו רק כאן ולא הוזכרו כלל בפרשת משפטים בדיני עבד עברי (שמות כא, א–ו)?

ב.
פרק כה, לט:

לא תעבוד בו עבודת עבד.

מכילתא
משפטים
א, ב
[יז]:

"שש
שנים
יעבוד" – שומע אני בין עבודה שיש בה ביזיון,
בין עבודה שאין בה בזיון?
תלמוד לומר: (ויקרא כה, לט)
"לא תעבוד בו עבודת עבד".
מכאן אמרו: לא ירחץ לו רגליו, ולא ינעיל לו מנעליו, ולא יטול לו כליו לבית המרחץ, ולא יסמיך לו במותניו כיוון שעולה במעלה (במדרגות),
ולא יטלנו לא בפריון (=אפריון,
מיטה לשאת בה אדם נכבד בחוץ), ולא בכסא… כדרך שהעבדים עושים.

רש"י
ויקרא
פרק כה
פסוק לט

עבודת
עבד. עבודה של גנאי שיהא ניכר בה כעבד שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ ולא ינעול לו מנעליו:

הסבר,
מה ראה רש"י להביא מתוך כל דוגמאות המכילתא דווקא את שתי האמצעיות? ולמה לא הסתפק באחת, ולמה הפך את הסדר בו הובאו במכילתא?

ג.
1. פרק כה, מ:

כשכיר כתושב יהיה עימך

ספרא
בהר ו,
ג
[פא]:

"כשכיר",
מה שכיר (דברים כד, טו)
"ביומו תיתן שכרו"
– אף זה "ביומו תיתן שכרו".

רש"י
ויקרא
פרק כה
פסוק מ

כשכיר
כתושב. עבודת קרקע ומלאכת אומנות כשאר שכירים התנהג בו:

1.
מה קשה לרש"י?

2.
הסבר את דבריו בעזרת הספרא.

ד.
פרק כה מא:

כשכיר כתושב יהיה עימך.

ספרא
בהר ו,
ג
[פא]

…"יהיה עימך". עימך במאכל, עימך במשתה, עימך בכסות נקייה,
שלא תהא אוכל

פת נקי והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש. אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי תבן.

בגמרא
קידושין
דף כ
עמוד א
ממשיך
ואומר:

מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו.

מעניינים
דברי
התוספות
שם:

כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו.
וקשה,
מאי "אדון לעצמו"? די לו להיות כאדונו. (= בשווה לאדונו ולא למעלה הימנו).
ויש לומר כדאיתא בירושלמי: דפעמים אין לו אלא כר אחד, אם שוכב עליו (האדון)
בעצמו – אינו מקיים "כי טוב לו עימך". ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו, זו מידת סדום.
נמצא שעל כרחך צריך למסור הכר לעבדו.
– והיינו "אדון לעצמו".

1.
מהו הרמז בלשון הכתוב לדבריהם?

2.
כיצד מפרשים חז"ל את המילה "עימך".

3.
התוכל להביא עוד דוגמאות לשימוש זה של "עם"
בתורה?

4.
הסבר מהי קושית בעלי התוספות!

5.
מהו המושג "מידת סדום" המובא בדבריהם?

ה.
פרק כה, מב:

כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם… לא ימכרו ממכרת עבד.

ספרא
בהר ז,
א
[פה]:

"כי
עבדי הם"
– שטרי עליהם ראשון,
"אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים"
– על תנאי שלא ימכרו ממכרת עבד.

דבר
אחר: "לא ימכרו ממכרת עבד" – שלא יעמידנו בסימטא,
ויעמידנו (=ולא יעמידנו) על אבן המקח.

רש"י
ויקרא
פרק כה
פסוק מב

לא
ימכרו
ממכרת
עבד. בהכרזה,
כאן יש עבד למכור,
ולא יעמידנו על אבן הלקח:

רמב"ם
הלכות
גנבה פרק
ט הלכה
א:

כל הגונב נפש מישראל עובר בלא תעשה,
שנאמר:
"לא תגנוב"… וכן המוכרו עובר בלא תעשה,
שזה בכלל "לא ימכרו ממכרת עבד".

רמב"ם
הלכות
עבדים
פרק א
הלכה ה:

אחד המוכר עצמו או שמכרוהו בית דין אינו נמכר בפרהסיא על אבן המקח,
ולא בסימטא כדרך שהעבדים נמכרין,
שנאמר "לא ימכרו ממכרת עבד", אינו נמכר אלא בצינעא ודרך כבוד.

1.
בשתי דרכים דורשים חז"ל את פסוקנו בספרא (וכן הרמב"ם בדבריו בהלכותגנבה והלכות עבדים)
הבנויים על דברי הספרא.

מה הן שתי הדרשות שבונים הם על פסוקנו?

2.
למה בחר רש"י לדרוש את פסוקנו רק בדרך השנייה?

3.
שתי דוגמאות מביא הספרא (ובעקבותיו אף הרמב"ם)
לצורה פסולה של מכירת

עבד.
מהו המיוחד שרצתה כל אחת משתי הדוגמאות ללמדנו, ומה פסול בכל אחד

משני האופנים?

גליונות עיון לפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – השנה העשירית (תשי"א)

בהר – שמיטה

פרק כה פסוקים א – ז

הערה:
בגלל חול שנת השמיטה בתשי"ב הבאה עלינו לטובה, ניתן כאן –
לפי בקשת רבים מן התלמידים,
מורים,
מדריכים ונותני שיעורים הרוצים לעסוק בשבת בהר בנושא זה – החומר שהובא בגיליון בהר –
בחוקותי תש"ה שנית.

א.
טעם הלכות שמיטה

מורה
נבוכים
חלק ג
פרק לט:

ואמנם כל המצוות אשר ספרנום,
ב"הלכות שמיטה ויובל",
מהם – לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם, כמו שאמרו "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה"
(שמות כג, יא),
ושתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעמדה שמוטה.

ספר
החינוך
מצוות
עשה סט:

משורשי המצווה לקבוע בליבנו ולצייר ציור חזק במחשבותינו עניין חידוש העולם "כי ששת ימים עשה ה'
את השמיים ואת הארץ וביום השביעי שבת…",
שלא ברא דבר,
הכתיב מנוחה על עצמו. ולמען הסיר ולעקור ולשרוש מרעיונינו דבר הקדמות אשר יאמינו הכופרים בתורה,
ובו יהרסו כל פינותיה ויפרצו חומותי,. באה חובה עלינו להוציא כל זמנינו יום יום ושנה שנה על דבר זה,
למנות שש שנים ולשבות בשביעית.
ובכן לא יפרד העניין לעולם מבין עינינו תמיד, והוא כעניין שאנו מונין ששת ימי השבוע כששת ימי עבודה והשביעי יום מנוחה.
ולכן ציווה ה'
ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה, לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם,
כי יש לה אדון עליה ועל אדוניה,
וכשהוא חפץ הוא מצווה עליו להפקירם. ועוד יש תועלת בדבר לקנות בזה מידת הוותרנות. כי אין נדיב כנותן בלי תקווה אל הגמול. ועוד יש תועלת אחר בזה:
שיוסיף האדם ביטחון בהשם יתברך,
כי כל המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גידולי קרקעותיו ונחלת אבותיו אחת לשבע שנים ומלומד בכך כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מידת הכילות ולא מיעוט הביטחון.

הרב
אברהם
יצחק
הכהן
קוק: שבת
הארץ
(מתוך
ההקדמה):

סגולת האומה, הטוב האלוקי הטבוע בקרבה, החיים הישרים והטובים המתאימים אל הצדק והיושר,
השקט והשלווה, החן והאומץ הממולאים בהסתכלות אלוקית מקפת, כפי מה שהיא נמצאת בנשמת האומה –
אין חיי החול יכולים להוציאה מן הכוח אל הפועל.
חיים אלה במהומתם המעשית מסתירים את ההוד הרוחני של הנשמה האלוקית (השוכנת באומה), ומעכבים את הזרחת אורה הבהיר והישר לתוך המציאות החילונית השלטת. דחיפת הגידול וההשתלמות של החיים צריכה שתצא אל הפועל על ידי נתינת רווח (הריש בסגול) של הפסקה והתנערות ממהומת החיים הרגילה.

היחיד מתנער מחיי החול לפרקים קרובים –
בכל שבת …
את אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד הוא לאומה זו (שהיצירה האלוקית נטועה בקרבה באופן בולט), כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור האלוקי שלה (=
השבת)
בכל מלוא זוהרו,
אשר לא ישביתוהו חיי החברה של חול עם העמל והדאגה, הזעף והתחרות אשר להם, למען תוכל להתגלות בקרבה טהרת נשמתה בכללותה כמו שהיא.
ואם אותה האביריות (= קשיחות הלב) המוכרחת להתלוות על כל סדר של חיי ציבור קבועים;
גורמת להקטין את עדינות–החיים המוסרית, והניגוד המתמיד שבין השמיעה האידיאלית להכרזה של חסד ואמת,
חמלה ורחמים, לבין הנגישה והכפייה ולחץ הקפידה של קנין ורכוש, המוכרחים להיראות בעולם המעשי, גורם הרחקה לאור האלוקי מתכונת הכרתה הציבורית של האומה … הנה הפסקת הסדר החברתי בצדדים ידועים, מתקופה לתקופה, מביאה לאומה זו,
(כשהיא מסודרת על מכונה), לידי עלייתה העצמית למרומי התכונות הפנימיות שבחיים המוסריים והרוחניים, מצד התוכן האלוקי שבהם, העומד למעלה למעלה מכל תכסיס וסדר חברתיוהוא מעבד ומעלה את הסדרים החברתיים ונותן להם את שלמותם…

…שנת שבתון מוכרחת היא לאומה ולארץ! שנת שקט ושלווה,
באין נוגש ורודה,
"לא יגוש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמיטה לה'", שנת שיוויון ומרגוע,
התפשטות הנשמה בהרחבתה אל היושר האלוקי, המכלכל חיים בחסד;
אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות קפדנית,
ושלום אלוקי שורר על כל אשר נשמה באפו. "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה,
לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך,
ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול", אין חילול קודש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות יבולה של שנה זו,
וחמדת העושר המתגרה על ידי המסחר, משתכחת.
"לאכלה – ולא לסחורה". עין טובה והוקרה נאמנה באה לכל ברכת ה' אשר בפרי הארץ.
"לאכלה – ולא להפסד". (פסחים נב, ב,
שאסור להפסיד פרי הראוי לאכילה).
האדם חוזר אל טבעו הרענן,
עד אשר לא יצטרך לרפואות למחלות, שהן באות ברובן על ידי הריסת (שיווי)
המשקל של החיים,
בהתרחקם מטהרת הטבע הרוחני והחומרי;
"לאכלה – ולא למלוגמא (רש"י:
רפואה),
לאכלה – ולא לעשות ממנה אפיקטוזין" (שלוקחין להקיא המאכל)
(סוכה מ, ב).
רוח קדושה ואצילות שפוך על פני כל.
"שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'!"

1.
מה הם שני טעמי המצווה לפי הרמב"ם ומה הם ארבעת הטעמים לספר החינוך?

2.
מהו הצד השווה שבטעמי הרמב"ם ומהו הצד השווה שבארבעת טעמי ספר החינוך?

3.
מהו ההבדל העקרוני בין דעת הרמב"ם ובין דעת ספר החינוך?

4.
במה שונה דעת הרב קוק משש הדעות הקודמות?

5.
איזו תכלית תושג – לפי דעת הרב קוק על ידי קיום מצוות השמיטה?

גליונות עיון לפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת האחת–עשרה (תשי"ב)

בהר–בחוקותי – דיני עבד עברי

פרק כה פסוקים לט – מג

השווה לגליוננו גם גיליון בהר – בחוקותי תש"י העוסק אף הוא בדיני עבד עברי.

הקדמה

הרמן כהן: עמוד 179 RELIGION DER VERNUNFT AUS DER QUELLEN
DES JUDENTUMS [דת התבונה על פי מקורות היהדות]

בדברו על חוקת העובד:

כל עובד ייקרא "עבד".
אין במקרא שם מיוחד לעבד ולעובד. "עבד"
הוא שמו של המכור והנמכר לאדוניו, וכן שמו של ירא אלוקים,
של עובד אלוקים,
והוא שמו של המשיח הנקרא:
"עבד ה'". ולפי זה מתאימה כל חוקת העבדים התאמה גמורה לאהבת הזולת של אמונת הייחוד.
אין העבד יכול ליהפך לעולם לקניין (-לחפץ MANCIPIUM), עליו להישאר תמיד אישיות ואדם.

א.
שאלה כללית:

1.
איך יכונה זה הנמכר לך בפרשתנו (פסוקים לט –
מג)
ואיך יכונה בפרשת משפטים (שמות כא, א – ו)
ומהי סיבת השוני הזה?

2.
השווה לפסוקים:

מב:

כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים.

נה:

כי לי בני ישראל עבדים,
עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים.

וכן את:

איוב
פרק לא
פסוקים
יג –
יד –
טו

יג:
אם
אמאס
משפט
עבדי
ואמתי
בריבם
עימדי:

יד:
ומה
אעשה
כי
יקום
אל
וכי
יפקוד
מה
אשיבנו:

טו:
הלוא
בבטן
עושני
עשהו
ויכוננו
ברחם
אחד:

ועיין רש"י לשני הפסוקים אצלנו!

רש"י
ויקרא
פרק כה
פסוק מב

כי
עבדי הם.
שטרי קודם:

לא
ימכרו
ממכרת
עבד. בהכרזה כאן יש עבד למכור ולא יעמידנו על אבן הלקח:

רש"י
ויקרא
פרק כה
פסוק נה

כי
לי בני
ישראל
עבדים. שטרי קודם:

אני
ה' אלהיכם.
כל המשעבדן מלמטה כאילו משעבדן מלמעלה:

1.
במה מנמקת התורה את היחס הנדרש מאת האדון כלפי עבדו ובמה מנמק איוב את יחסו לעבד.

2.
מהי סיבת השוני בין שניהם?

(דברי רש"י לפסוקינו מתבארים ע"י שירו הבא של ר'
יהודה
הלוי:

עבדי זמן –
עבדי עבדים הם

עבד ה' הוא לבד חפשי,

על כן בבקש כל אנוש חלקו –

"חלקי ה'" אמרה נפשי.)

ב.
שאלות ודיוקים ברש"י

פסוק
מ:

כשכיר
כתושב. עבודת קרקע ומלאכת אומנות כשאר שכירים התנהג בו:

להבנת
דברי
רש"י
ראה דברי
הביאור
(ר'
נפתלי
הירץ
ויזל):

כשכיר
כתושב
יהיה
עמך. אף על פי שמכר עצמו לך בכסף שקיבל, והרי הוא מכור לך לכל עבודתך ולא ייפטר ממך קודם זמנו,
ותחשוב שתוכל לכופו לעשות כאשר תצווה עליו,
תנהג עימו כשכיר שנשכר לך לעבודה ידועה;
ולפי שאין השכירות (= לגבי שכיר) משתלמת אלא לבסוף (= בסוף גמר שרותו),
אם תכבד עבודתך עליו, יניח עבודתך וילך לו; או כתושב היושב בביתך והוא מאוכלו לחמך,
שמדרכו לעבוד לבעל הבית, וכן תושב הארץ מדרכו לעבוד לאדוני הארץ,
וכשתכביד על התושב יעזבך וילך לו מביתך או מארצך.
ומדרך בני האדם שינהגו עם השכיר והתושב בדרך כבוד ולא יכבידו עליהם –
כן יהיה העבד עימך.

א.
למה אין רש"י מזכיר בדבריו את התושב ומסתפק בהזכירו את השכיר בלבד ולמה יזכירו בלשון רבים "כשאר שכירים"…?

ב.
השווה לדברי רש"י כאן את דבריו:

רש"י
ויקרא
פרק כב
פסוק י

תושב
כהן
ושכיר. תושבו של כהן ושכירו, לפיכך "תושב"
זה נקוד פתח,
לפי שהוא דבוק.
ואיזהו תושב? זה נרצע שהוא קנוי לו עד היובל.
ואיזהו שכיר? זה קנוי קניין שנים שיוצא בשש, בא הכתוב ולימדך כאן שאין גופו קנוי לאדוניו לאכול בתרומתו:

רש"י
ויקרא
פרק כה
פסוק ו

ולשכירך
ולתושבך. אף הנכרים:

(שים לב: הגירסא הנכונה של דברי רש"י למקום האחרון על פי הוצאת ברלינר:
אף הגויים.)

האם מתאים פירוש מקומנו לפירושו של רש"י באחד משני המקומות הנ"ל או יש לפרשו פירוש שלישי?

2. פסוק
מא:

ואל
אחוזת
אבותיו.
(תורת כהנים ו,
א,
מכות יב)
אל כבוד אבותיו,
ואין לזלזלו על כך:

גור
אריה
מקשה:

ולמה לא נפרשו כמשמעו: "אל קרקעות אבותיו"?

ענה לקושייתו!

3. פסוק
מב:

לא
ימכרו
ממכרת
עבד. בהכרזה כאן יש עבד למכור ולא יעמידנו על אבן הלקח:

א.
העתק דברי רש"י בסימני פיסוק!

ב.
מניין לרש"י שעל צורת המכירה ידבר ולא על החלטיות המכירה,
שלא ימכר לעולם!

ג.
פרק כה, מא:

כשכיר כתושב יהיה עימך.

ספרא
בהר ו,
ג
[פא]

…"יהיה
עימך". עימך במאכל, עימך במשתה, עימך בכסות נקייה,
שלא תהא אוכל

פת נקי והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש. אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי תבן.

בגמרא
קידושין
דף כ
עמוד א
ממשיך
ואומר:

מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו.

מעניינים
דברי
התוספות
שם:

כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו.
וקשה,
מאי "אדון לעצמו"? די לו להיות כאדונו. (= בשווה לאדונו ולא למעלה הימנו).
ויש לומר כדאיתא בירושלמי: דפעמים אין לו אלא כר אחד, אם שוכב עליו (האדון)
בעצמו – אינו מקיים "כי טוב לו עימך". ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו, זו מידת סדום.
נמצא שעל כרחך צריך למסור הכר לעבדו.
– והיינו "אדון לעצמו".

1.
מהו הרמז בלשון הכתוב לדבריהם?

2.
כיצד מפרשים חז"ל את המילה "עימך".

3.
התוכל להביא עוד דוגמאות לשימוש זה של "עם"
בתורה?

4.
הסבר מהי קושית בעלי התוספות!

5.
מהו המושג "מידת סדום" המובא בדבריהם?

6.
שים לב: שאלה זו נשאלה אף בגיליון בהר תש"י ורבו אז העונים, דברי הירושלמי תמוהים ביותר, דמי שאין לו אלא כר אחד ודאי אין ביכולתו לקנות לו עבד ולפרנסו.

הסבר מהי טעותם ואי הבנתם את דבר הירושלמי –

ומהו הרעיון הכלול בדברי הירושלמי,
אשר אותו לא הבינו העונים.

גליונות עיון לפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת השתים – עשרה (תשי"ג)

בהר–בחוקותי – דיני עבד עברי

פרק כה פסוקים לט – מג

גיליון זה הוא המשך גיליון בהר –
בחוקותי תשי"ב העוסק אף הוא בדיני עבד עברי.
עיין שם!

א.
שאלה כללית:

הכלל הגדול והנמקת כל דיני עבדים –

"כי עבדי הם"
(ויקרא כה, מב),

וכן:

"כי לי בני ישראל עבדים"
(ויקרא כה, נה)

–
למה נאמרו רק כאן ולא הוזכרו כלל בפרשת משפטים בדיני עבד עברי (שמות כא, א – ו)?

ב.
שאלת סגנון:

1.
השווה:

פסוק כה:

כי
ימוך
אחיך
ומכר
מאחוזתו…

פסוק
לה:

וכי
ימוך
אחיך
ומטה
ידו
עימך…

פסוק לט:

וכי
ימוך
אחיך
עימך…

פסוק מז:

וכי
תשיג
יד
גר
ותושב
עימך
ומך
אחיך
עימו…

שונות הן ההתחלות של ארבע פסקאות אלה.
נסה להסביר את סיבת השינויים בהתאם לשוני הדינים הבאים אחרי כל אחת מארבעת ההתחלות האלה.

ג.
פרק כה, לט:

לא תעבוד בו עבודת עבד

ועיין גיליון בהר–בחוקותי שאלה ב!

רמב"ם
הלכות
עבדים
פרק א
הלכה ז:

כל עבד עברי אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בוזים שהם מיוחדים לעשות העבדים,
כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ או יחלוץ לו מנעליו, שנאמר:
"לא תעבוד בו עבודת עבד".
אינו נוהג בו אלא כשכיר – שנאמר:
"כשכיר כתושב יהיה עימך." ומותר לספר לו שערו ולכבס לו כסותו,
ולאפות לו עיסתו.
אבל לא יעשה אותו בלן לרבים, או ספר לרבים,
או נחתום לרבים.
ואם היתה אומנותו זאת קודם שנמכר, הרי זה יעשה.
אבל לא ילמדנו בתחילה מלאכה כלל, אלא אומנות שהיה בה, היא שעושה כשהיה עושה מקודם.

במה דברים אמורים?
בעבד עברי מפני שנפשו שפלה במכירה, אבל ישראל שלא נמכר מותר להשתמש בו כעבד, שהרי אינו עושה מלאכה זו אלא ברצונו ומדעת עצמו.

1.
שים לב: במכילתא
משפטים
א, ב
[יז]
ניתנות חמש דוגמאות למושג "עבודת עבד". עבודה שיש בה בזיון, ובלשון זו:

"שש
שנים
יעבוד" – שומע אני בין עבודה שיש בה ביזיון,
בין עבודה שאין בה בזיון?
תלמוד לומר: (ויקרא כה, לט)
"לא תעבוד בו עבודת עבד".
מכאן אמרו: לא ירחץ לו רגליו, ולא ינעיל לו מנעליו, ולא יטול לו כליו לבית המרחץ, ולא יסמיך לו במותניו כיוון שעולה במעלה (במדרגות),
ולא יטלנו לא בפריון (=
אפריון,
מיטה לשאת בה אדם נכבד בחוץ), ולא בכסא… כדרך שהעבדים עושים.

הסבר למה בחר הרמב"ם מתוך הדוגמאות האלה בשתיים ולא הסתפק באחת, ולמה שינה מן הסדר שבו הובאו שתיים אלה במכילתא והקדים את המאוחר?

2.
היכן הרמז בפסוקים למה שלמדנו "שלא יעשנו בלן לרבים או ספר לרבים או נחתום לרבים"?

3.
היכן הרמז בלשון הפסוקים למה שלמדנו הרמב"ם (על פי הספרא):
"במה דברים אמורים?
בעבד עברי… אבל ישראל שלא נמכר מותר להשתמש בו כעבד"?

4.
איזו תמיכה רצה הרמב"ם ליישב בסוף דבריו על ידי הסברו הפסיכולוגי

("מפני שנפשו שפלה במכירה")?

5.
מה כוונת המילים "אינו נוהג בו אלא כשכיר"
– במה השווהו לו?

ד.
פרק כה, מג:

לא תרדה בו בפרך.

רמב"ם
הלכות
עבדים
פרק א
הלכה ו:

ואי זוהי עבודת פרך? זו עבודה שאין לה קיצבה,
ועבודה שאינו צריך לה, אלא תהיה מחשבתו להעבידו ובלבד שלא יבטל.
מכאן אמרו חכמים:
שלא יאמר לו:
"עדור תחת הגפנים עד שאבוא",
שהרי לא נתן לו קיצבה,
אלא יאמר לו:
"עדור עד שעה פלונית" או "עדור עד מקום פלוני". וכן לא יאמר לו: "חפור מקום זה"
והוא אינו צריך לו. ואפילו להחם לו כוס של חמין או להצן ואינו צריך לו – אסור,
ועובר עליו בלא תעשה. שנאמר:
"לא תרדה בו בפרך". הא אינו עושה לו אלא דבר קצוב שהוא צריך לו…

1.
הסבר מה הן שני סוגי העבודות האסורות הכלולות –
לדעת הרמב"ם – במושג "עבודת פרך".

2.
הסבר,
למה אסור לו לומר "עדור עד שאבוא"
– ואפילו אם יבוא לאלתר ומותר לו לומר:
"עדור עד מקום פלוני" ואפילו הוא עבודה רבה?

3.
למה נקט בסוג אחד של עבודות פרך,
דווקא דוגמאות של עבודות בית,
(כגון "החם",
"הצן")
ובסוג האחר של עבודות פרך,
דווקא דוגמאות של עבודות חקלאיות?

4.
עיין שמות פרק ה.

באיזו משתי ההוראות הנ"ל נקראת העבודה שהעבידו מצרים את אבותינו בשם "עבודת פרך"?

גליונות עיון לפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – השנה השלוש – עשרה (תשי"ד)

בהר – יובל

פרק כה פסוקים ח – כב

הערה:
דעות שונות בטעם דין יובל – ובייחוד דעת הרב קוק זצ"ל – עיין גיליון בהר תש"ז שאלה ג.

א.
שאלה כללית

בטעם
מצוות
היובל
כותב ספר
החינוך
מצוות
עשה שכו:

משורשי המצווה על צד הפשט,
שרצה השם יתברך להודיע לעמו כי הכל שלו, ולבסוף ישוב כל דבר לאשר חפץ הוא ליתנה בתחילה,
כי לו הארץ,
כמו שכתוב "כי לי הארץ"
[ויקרא כה, כג].
ועם מצווה זו של הספירה כל שנה,
ירחיקו עצמם שלא יגזלו קרקע של חברם ולא יחמדוה בליבם, בדעתם כי הכל שב לאשר חפץ האל שתהיה לו.
ועניין זה של יובל דומה קצת למה שנהוג לעשות במלכותא דארעא,
שלוקחים אדנות מזמן לזמן מערי הבצורות אשר לשריהם, להזכיר להם יראת האדון (=המלך),
וכן הדבר הזה,
שרצה השם יתברך שישוב כל קרקע לאשר לו אחוזת הארץ ממנו ברוך הוא,
וכן כל עבד יצא מתחת יד אדוניו ויהיה ברשות בוראו. ואולם מלכי ארץ יעשו כן ליראתם פן ימרדו השרים בם. והאל ברוך הוא ציווה לעמו כן לזכותם,
להיטיב להם, כי ה' חפץ להיטיב להם בטובו הגדול.

1.
במה שונה הטעם הניתן על ידי ספר החינוך מן הטעם הידוע ומקובל למצוות היובל?

2.
השווה דבריו כאן לטעמו למתנות עניים מודפס בגליון כי תצא תשי"ב שאלה ג.
מהו הקו המשותף בדבריו כאן ושם?

ספר
החינוך
מצוות
עשה ריג:

משורשי המצווה, כי ה' ברוך הוא רצה להיות עמו אשר בחר,
מעוטרים בכל מידה טובה ויקרה ושיהיה להם נפש ברוכה ורוח נדיבה.
וכבר כתבתי כי מתוך הפעולות תתפעל הנפש ותהיה טובה ותחול ברכת ה' בה.
ואין ספק כי בהותיר האדם חלק אחד מפירותיו בשדהו ויפקירם שיהנו בו הצריכים,
תראה בנפשו שובע רצון ורוח נכון ומבורך.
וכי ה' השביעו בטובו וגם נפשו בטוב תלין. והמאסף הכל אל הבית ולא ישאיר אחריו ברכה שיהנו בם האביונים,
אשר ראו השדה בקמותיה ויתאוו תאווה אליה למלא נפשם כי רעבו,
יורה בנפשו בלי ספק רוע לב ונפש רעה, וגם רעה תבואהו,
וכמו שאמרו חכמינו ז"ל:
במידה שאדם מודד בה מודדין לו.

ב.
שאלות ודיוקים ברש"י

ג.
שאלות בראב"ע

1. אבן
עזרא
ויקרא
פרק כה
פסוק יב

מן
השדה
תאכלו. מה שיוציא השדה מעצמו תאכלו כולכם ככתוב בשנת השמיטה:

ופירוש
דבריו
ברמב"ן

ולדעתי יאמר, לא תקצרו ולא תבצרו בשנה הזאת כי יובל היא וקודש תהיה לכם, מן השדה תביאו התבואה ותאכלו,
שתצאו השדה ללקוט ולאכול עם העניים והאביונים,
החיה והבהמה, לא שיהיה לכם עת קציר ובציר ותאספו לכם אל הבית ואל האוצרות כתבואת שאר השנים:

א.
הסבר כיצד אין דבריו סותרים לנאמר בפסוק יא: "לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה"

ועיין רש"י פסוק ה:
"לא תקצור", וכן פסוק ו:
"והיתה שבת הארץ"

רש"י
ויקרא
פרק כה
פסוק ה

לא
תקצור. להיות מחזיק בו כשאר קציר אלא הפקר יהיה לכל:

רש"י
ויקרא
פרק כה
פסוק ו

והיתה
שבת הארץ
וגו'. אף על פי שאסרתים עליך,
לא באכילה ולא בהנאה אסרתים,
אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית, אלא הכל יהיו שוים בה,
אתה ושכירך ותושבך:

ב.
מה ראה ראב"ע להוסיף מילת "כולכם"?

2. אבן
עזרא
ויקרא
פרק כה
פסוק יד

או
קנה. שם הפועל, ויחסר מקום קנייתם,
"קנה"
וכן "זכור את יום השבת" [שמות כ, ז]
ורבים כמוהם:

א.
מה פירוש "ויחסר מקום קנייתם"

ב.
הבא דומאות אחרות למה נאמר בראב"ע "ורבים כמוהם".

ד.
פרק כה, יז:

ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוקיך – כי אני ה'
אלוקיכם.

למושג אונאת דברים:

בבא
מציעא
דף נח
עמוד ב:

…באונאת
דברים. הא כיצד? אם היה בעל תשובה, אל יאמר לו:
"זכור מעשיך הראשונים".
אם היה בן גרים, אל יאמר לו:
"זכור מעשי אבותיך".
אם היה גר ובא ללמוד תורה, אל יאמר לו:
"פה שאכל נבלות וטרפות, שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה". אם היו יסורין באין עליו,
או אם היו חולאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו,
אל יאמר לו – כדרך שאמרו לו חבריו לאיוב:
(איוב ד, ז):
"…זכור נא, מי הוא נקי אבד ואיפה ישרים נכחדו"?
– אם היו חמרים מבקשים תבואה ממנו, לא יאמר להם:
"לכו אצל פלוני,
שהוא מוכר תבואה".
ויודע בו שלא מכר מעולם.
…אף לא יתלה עיניו על המקח (=לא יעמוד על המקח) בשעה שאין לו דמים.

רמב"ם הלכות מכירה פרק יד הלכה יד מוסיף על כל הנ"ל עוד:

נשאלה שאלה על דבר חכמה,
לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה:
"מה תשיב בדבר זה? או מה דעתך בדבר זה?"
וכן כל כיוצא בדברים הללו.

רש"י
ויקרא
פרק כה
פסוק יד

אל
תונו. (תורת כהנים ג,
ד.
בבא מציעא נח)
זו אונאת ממון:

רש"י
ויקרא
פרק כה
פסוק יז

ולא
תונו איש
את עמיתו.
(תורת כהנים ד,
א)
כאן הזהיר על אונאת דברים,
שלא יקניט איש את חבירו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו,
לפי דרכו והנאתו של יועץ.
ואם תאמר מי יודע אם נתכוונתי לרעה?
לכך נאמר "ויראת מאלהיך", היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בליבו נאמר בו "ויראת מאלהיך":

רש"י
ויקרא
פרק יט
פסוק לג

לא
תונו. אונאת דברים. לא תאמר לו:
אמש היית עובד עבודת אלילים ועכשיו אתה בא ללמוד תורה שניתנה מפי הגבורה:

רש"י
שמות פרק
כב פסוק
כ

וגר
לא תונה.
אונאת דברים, קונטרליאר"ר בלע"ז,
(העהנען)
כמו (ישעיה מט, כו)
"והאכלתי את מונייך את בשרם":

2.
מה ראה רש"י לפרש "לא תונו" בפסוק יז כאונאת דברים ובפסוק יד כאונאת ממון ולא להיפך?

3.
הסבר את המושג המובא ברש"י "דבר המסור לליבו של אדם",
והיעזר גם בדברי רש"י ויקרא יט,
יד:
"ויראת מאלוקיך", וכן ויקרא יט,
לב:
"והדרת פני זקן".

רש"י
ויקרא
פרק יט
פסוק יד

ויראת
מאלהיך. לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה, ויכול להישמט ולומר:
לטובה נתכוונתי, לפיכך נאמר בו "ויראת מאלהיך" המכיר מחשבותיך, וכן כל דבר המסור לליבו של אדם,
העושהו ואין שאר הבריות מכירות בו נאמר בו "ויראת מאלהיך":

רש"י
ויקרא
פרק יט
פסוק לב

והדרת
פני זקן.
איזהו הידור? לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא יסתור את דבריו. יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו? לכך נאמר "ויראת מאלהיך", שהרי דבר זה מסור לליבו של עושהו שאין מכיר בו אלא הוא, וכל דבר המסור ללב נאמר בו "ויראת מאלהיך":

4.
הסבר למה נאמר:

בפסוק טו:

במספר
שנים
אחר
היובל
תקנה
מאת
עמיתך
במספר
שני
תבואות
ימכור
לך.

בלשון יחיד

ובפסוק
טז:

לפי
רוב
השנים
תרבה
מקנתו
ולפי
מעוט
השנים
תמעיט
מקנתו.

בלשון יחיד

ובפסוק
יז:

ולא
תונו
איש
את
עמיתו.

בלשון רבים.

5.
הסבר את המושג "אונאת דברים" (כלפי כל אדם וכלפי הגר),
על פי הדוגמאות הנתונות בגמרא ברמב"ם וברש"י.

(אם יודע אתה שפות לעז נסה למצוא מושג מקביל לו באחת השפות הידועות לך.)

גליונות עיון לפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת הארבע – עשרה (תשט"ו)

בהר – בחוקותי

פרק כה פסוקים ח –
כח

גיליון זה הוא המשכו של גליון בהר תשי"ד שעסק בחלקו הראשון בענין יובל.

לטעם מצוות יובל עיין שם שאלה א ובייחוד גליון בהר תש"ז שאלה ב.

א.
פרק כה, כג:

והארץ לא תימכר לצמיתות

כי לי הארץ

כי גרים ותושבים אתם עמדי.

ר'
נפתלי
הירץ
ויזל
"ביאור"
ויקרא
פרק כה
פסוק כז

כי
לי כל
הארץ. … אבל יאמר אני אדון הארץ,
ובידי לצוות מה שאני חפץ בו, ולכן בעל הטעמים שם המפסיק תחת "הארץ".

כי גרים ותושבים אתם עמדי.
זהו ענין אחר,
שמא תאמרו: הרי נתת לנו הארץ לאחוזת עולם, ואנחנו אזרחי הארץ,
על כן אמר:
אף על פי שכנגד שאר העמים אזרחי הארץ אתם ונתנה הארץ לכם לאחוזה לנחול אותה לבניכם אחריכם,
עמדי אתם גרים ותושבים, כי לי הארץ – ואתם דומים כגרים שבאו מארץ רחוקה, ואדוני הארץ הרשה להם להיות תושבים בארצו,
ונתן להם לכל אחד מחוז לשבת בו,
שאין גוף הקרקע קנוי לו לעשות בו מה שירצה.
וכן הוא באמת,
כי האדם דומה בארץ לגר,
כי נשמתו ממעל וירד ממקומו למטה לשבת בארץ, וכן אמר דוד (תהילים לט, יג)
"כי גר אנוכי עימך תושב ככל אבותי"…
כלומר עוד מעט ונשובה אל המקום אשר יצאנו משם.

מה רצה ויזל ליישב בדבריו הראשונים ולמה אמר בחלק השני בפירושו "זהו ענין אחר"
– איזו פליאה סגנונית בפסוקנו עמדה לפניו?

ב.
פרק כה, כג:

והארץ לא תימכר לצמיתות

רש"י
ויקרא
פרק כה
פסוק כג

והארץ
לא תימכר.
ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל,
שלא יהא הלוקח כובשה.

רמב"ן
ויקרא
פרק כה
פסוק כג

(אחרי הביאו לשון רש"י)
…ואם כן למה יזהיר במכירה?
והראוי:
"והארץ לא תיקנה

לצמיתות".
ואולי יאמר: לא תימכר לכם לצמיתות, וכן (ויקר כה, מב)
"לא ימכרו ממכרת עבד" – אזהרה בלוקח שיוציאנו ביובל, כפי פשוטו.

ויתכן שיהיה "לא תימכר לצמיתות"
לא במוכר, שלא ימכור אותה לחלוטין, לומר:
"הריני מוכרה לך לעולמים, גם אחרי היובל",
ואף על פי שהיובל מפקיעה,
הזהיר הכתוב למוכר או לשניהם שלא יעשו ממכרם לצמיתות.
ואם אמרו כן – יעברו בלאו הזה.
ולא יועיל להם כי תחזור ביובל. וכן פירשו הרב רבי משה (הרמב"ם בספר המצוות,
מצוות לא תעשה רכז). והטעם בזה בידוע כי בדעות בני אדם,
שאם יעשו ממכרם מתחילה כמספר שנים עד היובל יקל בעיניהם הענין.
ואם יקנה לחלוטין,
תקשה בענין החזרה מאד, ויהיה כעניין שאמרו:
(תמורה ד, ב):
מאי דאמר רחמנא לא תעביד,
אי עבד –
לא מהני ולקי,
משום דעבר אהורמנא דמלכא (שעבר על מצוות המלך).

והנכון בעיני שאין זה לאו ללקות עליו,
אבל הוא טעם,
יאמר:
הנהיגו ביניכם היובל ואל יקשה בעיניכם, כי לי הארץ,
ואיני רוצה שתימכר לצמיתות כשאר הממכרים, וזו היא כוונתם בתורת כהנים,
"לצמיתות"
– לחלוטין …

רמב"ם
הלכות
שמיטה
ויובל
פרק יא
הלכה א

ארץ ישראל המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות,
שנאמר:
"והארץ לא תימכר לצמיתות", ואם מכר לצמיתות – שניהם עוברים בלא תעשה, ואין מעשיהם מועילים אלא תחזור השדה לבעליה ביובל.

1.
מהו הקושי בפסוקנו שרצה רש"י לתרץ?

2.
מהי טענתו של הרמב"ן על רש"י?

3.
כיצד מנסה הרמב"ן ליישב את דברי רש"י?

4.
מה בין פירושו של רש"י לבין פירושו של רמב"ן החל מן "ויתכן"
עד "אהורמנא דמלכא"?

5.
הסבר את דברי הרמב"ן "ולא יועיל להם כי תחזור ביובל" (מה לא יועיל ובאיזה כיוון לא יועיל הדבר להם?)

6.
מה בין פירושו הראשון של הרמב"ן (מן "ויתכן")
לבין פירושו השני החל מן "והנכון בעיני"?

7.
האם מסכים הרמב"ן בפירושו על דעת עצמו ("והנכון בעיני") עם דברי הרמב"ם?

ג.
פרק כה, כג:

כי גרים ותושבים אתם עימדי.

שם
עולם
ויקרא
פרק כה
פסוק כג:

מצאנו בדיני תורה (1) גר סתם, גם (2) תושב סתם, גם (3) גר תושב, גם (4) גר ותושב.

… ושם "גר ותושב" לו שלוש הוראות.

(א)
לפעמים הוי"ו הוא וי"ו לחלק, כאומר "גר או תושב"
ואז "גר"
הוא = גר צדק,

ו"תושב"
הוא = "גר תושב"…

(ב)
ולפעמים הוי"ו הוא וי"ו החיבור והוא שם תואר אחד, ואז לפעמים הוראתו הוא "גר תושב" – כמו בלא וי"ו – כמו למטה, פסוק מז, "וכי תשיג יד גר ותושב עמך"…

(ג)
ולפעמים הוראתו …לשון "גר"
מארץ אחרת ודעתו להשתקע בארץ אשר בא שמה. וגם אנשי הארץ אינם מחזיקים אותו כגר,
כי אם מקבלים אותו כאחד התושבים, נקרא גר ותושב,
שם תואר אחד,
כמו באברהם (בראשית כג, ד):
"גר ותושב אנוכי עמכם", ופירש רש"י:
"גר מארץ אחרת ונתיישבתי עמכם",
"נתיישבתי עמכם" דייקא – כי אנשי הארץ לא החזיקו אותו כגר,
כי אם קיבלוהו כאחד מהתושבים,
כמו שאמרו (שם)
"נשיא אלוקים אתה בתוכנו". לכן בצדק קרא עצמו "גר ותושב", כי אף על פי שהוא גר מארץ אחרת, מכל מקום הוא גם כן תושב בבחינת הארץ אשר נתיישב שם.

1.
מצא בפרקנו דוגמא להוראה (א)
של "גר ותושב" (וי"ו לחלק =
או).

2.
כיצד אפשר להוכיח שפסוק מז בפרקנו ידבר ב"גר ותושב" בהוראה השניה (כאילו הוא בלי וי"ו)?

3.
באיזה משלוש ההוראות ישמש הביטוי "כי גרים ותושבים אתם עמדי"
בפסוקנו?
(עליך גם להסביר ולהוכיח את תשובתך!)

4.
השווה
דברי
הימים
א', כט,
טו:

כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו,
כצל ימינו על הארץ ואין מקווה:

ד.
שאלות ודיוקים ברש"י

1. ויקרא
פרק כה
פסוק יח:

וישבתם
על הארץ
לבטח. שבעוון שמיטה ישראל גולין, שנאמר:
(ויקרא כו, לד)
"אז תרצה הארץ את שבתותיה,
והרצת את שבתותיה",
ושבעים שנה של גלות בבל כנגד שבעים שמיטות שביטלו היו.

מה קשה לו?

2. ויקרא
פרק כה
פסוק יט:

ונתנה
הארץ ...
וישבתם לבטח עליה.
שלא תדאגו משנת בצורת.

מה קשה לו?

3. ויקרא
פרק כה
פסוק כג:

כי
לי הארץ.
אל תרע עינך בה, שאינה שלך.

מה ראה רש"י להפוך הניסוח החיובי של פסוקנו "כי לי" לניסוח שלילי: "שאינה שלך"!

ויקרא
פרק כה
פסוק כה:

כי
ימוך
אחיך
ומכר. מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דוחק עוני.

מה קשה לו?

ועיין רש"י דברים פרק כה פסוק א

כי
יהיה
ריב. סופם להיות ניגשים אל המשפט.
אמור מעתה, אין שלום יוצא מתוך מריבה.
מי גרם ללוט לפרוש מן הצדיק? הוי אומר זו מריבה:

ויקרא
פרק כה
פסוק כה:

מאחוזתו.
ולא כולה, לימד דרך ארץ שישאיר שדה לעצמו.

מה קשה לו?

6. ויקרא
פרק כה
פסוק כה:

וגאל את ממכר אחיו. ואין הלוקח יכול לעכב.

מה קשה לו?

גליונות עיון לפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת השש – עשרה (תשי"ז)

בהר – איסור ריבית

פרק כה פסוקים לה – לח

עיין גם גיליון בהר תש"ג וצרפהו לגליוננו.

א.
שאלה כללית

בבא
מציעא
דף עד
עמוד ב

ואלו עוברין בלא תעשה: המלווה (בריבית)
והלווה (בריבית)
והערב והעדים. וחכמים אומרים: אף הסופר, עוברים משום (ויקרא כה, לז)
"את כספך לא תיתן לו בנשך" ומשום (ויקרא כה, לו)
"אל תיקח מאיתו נשך" ומשום (שמות כב, כד)
"לא תהיה לו כנושה" ומשום (שם)
"לא תשימון עליו נשך" ומשום (ויקרא יט, יד)
"ולפני עיוור לא תיתן מכשול".

1.
התוכל להסביר למה הקדימה הגמרא את פסוק לז (את כספך לא תיתן…") ואיחרה את פסוק לו ("אל תיקח מאיתו…")
ולמה לא הלכה לפי סדר הפסוקים בתורה?

2.
מה ענין הפסוק ויקרא יט,
יד "ולפני עיוור לא תיתן מכשול"
לאיסור ריבית, והלא המלווה והלווה אינם "עיוורים"
כי יודעים הם אשר לפניהם?

ועיין גיליון קדושים תשי"א שאלה א.

ב.
פרק כה, לה:

וכי ימוך אחיך ומטה ידו עימך והחזקת בו…

רש"י
פרק כה
פסוק לה:

והחזקת
בו. אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו,
אלא חזקהו משעת מוטת היד.
למה זה דומה?
למשאוי שעל החמור,
עודהו על החמור – אחד תופש בו ומעמידו; נפל לארץ –
חמישה אין מעמידין אותו.

1.
מה קשה לרש"י בפסוקנו?

2.
למה השתמש רש"י בשני פעלים "שירד ויפול" ולא הסתפק באחד?

3.
לשם מה הביא רש"י כאן את משל החמור – מה רצה להבהיר על ידי כך?

4.
מה ראה בעל הטעמים להפסיק באתנחתא במילת "עימך"
ולא – כפי שנראה נכון יותר –
במילת "בו"?

ג.
פרק כה, לו:

אל תיקח מאיתו נשך ותרבית

כלי
יקר ויקרא
פרק כה
פסוק לו:

מה שנאמר "אל תיקח מאיתו",
משמע אבל מעשיר מותר ליקח?
וכך בפרשת משפטים נאמר: (שמות כב, כד)
"אם כסף תלווה את עמי את העני עימך …לא תשימון עליו נשך"?

לכן כתבה התורה בדברים (כג,
כא):
"…ולאחיך לא תשיך"
– כל שהוא אחיך לא תשיך לו, אף על פי שהלווה מרויח בזה. …כי עיקר טעם איסור הריבית הוא לפי שהוא מסיר מידת הביטחון.
כי כל בעל משא ומתן עיניו נשואות אל ה',
לפי שהוא מסופק אם ירוויח אם לא,
אבל הנותן בריבית – ריווח שלו ידוע וקצוב וסומך על ערבונו שבידו ומן ה' יסור ליבו. ומה שגם הלווה עובר בלאו,
לפי שהוא מחטיא את המלווה ומסירו ממידת הבטחון, כנודע מדבר המלווים בריבית שרובם מקטני אמונה ואבירי לב,
הרחוקים מצדקה –
מצד כי אין בטחונם בה'…

וזה טעם איסור ריבית בכל מקום…

1.
מה פירוש "ואף על פי שהלווה מרוויח בזה"?

2.
אם כן הוא – כפי דברי הכלי יקר –
שאין כל הבדל לדין איסור נשך בין אם הלווה הוא עני ולבין אם הוא עשיר,
מה טעם דיברה התורה בלווה עני דווקא?

3.
התוכל להסביר –
לפי דעתו של בעל הכלי יקר –
למה אם נתן כספו לאחר על מנת שיסחור בו ויהיה הנותן עמו שותף לשליש או לרבע (או לאיזה חלק שייקבע ביניהם)
– מותר.
ואם מלווה לו על מנת שישלם לו ריבית אפילו אחוז אחד – אסור?

ד.
פרק כה, לז:

את כספך לא תיתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך.

כלי
יקר ויקרא
פרק כה
פסוק לז:

והזכיר לשון "נשך"
ו"תרבית",
כי אצל הלווה נקרא "נשך",
כי הריבית דומה לנחש עלי דרך הנושך בעקבי הנותן שריטה קטנה והולך ומבצבץ ונופח עד קדקדו, ומתחילה אינו ניכר,
עד עלות חמתו לאין מרפא.
ואצל המלווה נקרא "תרבית",
שמרבה הונו ורכושו…

התוכל להסביר – על פי ביאורו את שני המושגים "נשך"
ו"מרבית"
– למה נאמר במחצית הראשונה של הפסוק "לא תיתן לו",
ובמחצית השנייה לא נאמר "לו"
כי אם "ובמרבית לא תיתן…"?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים
בידי נחמה ליבוביץ –
השנה
השבע עשרה [תשי"ח

בהר – נ ש ך

פרק כה פסוקים לה –
לח

הערה:
גיליוננו זה הוא המשכו של גיליון בהר תשי"ז.
עיין בו ועיין גם בעלון ההדרכה של בהר תשי"ז וצרף עניינם לגיליוננו !

ויקרא
פרק
כה
פסוק
לה:

וכי
ימוך
אחיך
ומטה
ידו
עמך
והחזקת
בו
גר
ותושב
וחי
עמך:

א.
שאלה כללית:

בעל כלי יקר קובע שהפסוקים הבאים
בנביאים וכתובים רומזים לפרשתנו ומושפעים
מפסוקינו,
לא
רק בתוכנם אלא גם בלשונם –
בסגנון
הדברים.
ואלה
הפסוקים:

יחזקאל
פרק
יח
פסוק
יז:

מעני
השיב
ידו
נשך
ותרבית
לא
לקח
משפטי
עשה
בחקותי
הלך
הוא
לא
ימות
בעון
אביו
חיה
יחיה:

תהלים
פרק
טו
פסוק
ה:

כספו
לא
נתן
בנשך
ושחד
על
נקי
לא
לקח
עשה
אלה
לא
ימוט
לעולם:

הסבר,
מהי ההשפעה הלשונית של פסוקינו על הפסוקים ההם ?

ב.
ויקרא פרק כה פסוק לה:

וכי
ימוך
אחיך
ומטה
ידו
עמך
והחזקת
בו
גר
ותושב
וחי
עמך:

שם
עולם על
ויקרא:

מצאנו בדיני תורה:
1. גר סתם 2.
תושב סתם 3.
גר תושב 4.
גר ותושב

ושם גר ותושב שלוש הוראות לו:

לפעמים הוי"ו הוא וי"ו לחלק, כאומר גר או תושב ואז גר הוא גר צדק,
ותושב הוא "גר תושב". …

ולפעמים הוי"ו הוא וי"ו החיבור והוא שם תואר אחד ואז לפעמים הוראתו הוא גר תושב– כמו בלא וי"ו – כמו למטה, פסוק מז: וכי תשיג יד גר ותושב עמך …

ולפעמים הוראתו לשון גר מארץ רחוקה ודעתו להשתקע בארץ אשר בא שמה וגם אנשי הארץ אינם מחזיקים אותו כגר,
כי אם מקבלים אותו כאחד התושבים, כמו באברהם :
גר ותושב אנכי עמכם (בראשית כג, ד)
– ופירש רש"י:
גר מארץ אחרת ונתיישבתי עמכם.
"נתיישבתי עמכם" – כי אנשי הארץ לא החזיקו אותו כגר,
כי אם קבלוהו כאחד מהתושבים,
כמוש אמרו :
נשיא אלוקים אתה בתוכנו… ,
לכן בצדק קרא עצמו גר ותושב, כי אע"פ שהוא גר מארץ אחרת,
מכל מקום הוא גם כן תושב בבחינת הארץ אשר נתיישב שם.

1.
באיזו מן ההוראות הנ"ל יש לפרש את גר ותושב שבפסוקנו ?

2.
מצא בפרשתנו דוגמא לגר ותושב בהוראה שניה !

3.
באיזו הוראה משלוש ההוראות הנ"ל יש לפרש את הביטויים "כי גרים ותושבים אתם עמדי"
בפסוק כג ?

ועיין
דברי
הימים א
פרק
כט

פסוק
יד:

וכי מי אני ומי עמי כי נעצר כח להתנדב כזאת כי ממך הכל ומידך נתנו לך:

פסוק
טו:

כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבתינו כצל ימינו על הארץ ואין מִקוה:

ג.
ויקרא פרק כה פסוק לו:
…

וחי אחיך עמך:

רמב"ן
ויקרא
פרק כה
(לה
– לז)

וטעם
וחי
אחיך
עמך: שיחיה עמך, והיא מצוות עשה להחיותו, שממנה נצטווינו על פיקוח נפש במצוות עשה.
ומכאן אמרו (תו"כ פרשה ה,
ג)
וחי אחיך עמך,
זו דרש בן פוטירי: שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותה הוא מגיע לישוב ואם שניהם שותים שניהם מתים, דרש בן פוטירי:
מוטב ישתו שניהם וימותו, ולא יראה אחד במיתתו של חברו, עד שבא רבי עקיבא ולמד:
וחי אחיך עמך – חייך קודמים לחיי חברך.

וחזר ואמר וחי אחיך עמך,
לחזק ולהזהיר.

ומדרשו (ב"מ סב, א):
אהדר ליה ריבית דליחיי עמך,
ציווה בהחזרת ריבית קצוצה, כעניין שאמר בגזל (לעיל ה, כג):
והשיב את הגזלה אשר גזל.

ואונקלוס עשה {גר ותושב וחי עמך} הכל מן המצווה,
ידור ויתותב ויחי עמך, אבל על דעת רבותינו בגמרא (ב"מ עא, א),
והחזקת בו ובגר ותושב, וחי כל אחד מהם עמך.

(עניין שניים המהלכים בדרך ודרשתם של בן פוטירא ורבי עקיבא מקורו בספרא עה ובגמרא בב"מ סב,
א בשינוי נוסח.)

1.
מה רצה הרמב"ן ליישב באומרו בתחילת דבריו "שיחיה עמך" ?

2.
שים לב: בן פטורי דרש דבריו מן ההוראה המדויקת של עמך – בשווה לך.

מלבי"ם,
אילת
השחר, תקע"ט:

מילת
אתו, עמו משותפים, במה שמורים המצא דבר אחד אצל הדבר השני. ויש הבדל דק ביניהם, שמילת עמו מורה השוויון והצירוף,
אבל מילת אתו משתתף גם עם מילת את שמורה על הפעול,
ומורה שהאחד פועל על האחר והשני נפעל ממנו או טפל אליו.

ועיין גיליון בלק תש"ו!

הסבר אפוא, מה רמז מצא רבי עקיבא בפסוקנו לדרוש ממנו חייך קודמים לחיי חברך ?

3.
מצא עוד עמך בפרשתנו הנדרש בספרא "בשווה לך" (ודרש זה אף הוא מובא ברמב"ן !)

4.
במה חורגים גם בן פטורי וגם רבי עקיבא ממסגרת פסוקנו בדרשותיהם ?

5.
מה רצה הרמב"ן ליישב בדבריו המסומנים –
המודגשים ?

6.
מה בינו לבין דברי רבותינו "אהדר ליה" בפירוש פסוקנו וביישוב הקושי הנ"ל ?

7.
לפני הרמב"ן היתה כנראה גרסא אחרת בתרגום אונקלוס.
הסבר במה שונה אונקלוס –
לפי גרסא זו – מפירושנו הרגיל, ומה אילצו לפרש כך ?

ד.
ויקרא פרק כה פסוק לז:

את
כספך
לא
תתן
לו
בנשך
…

העמק
דבר: פסוק
לז:

את
כספך: לפי הפשט קאי על הלווה,
שגם הוא מוזהר שלא יתן כספו בשביל נשך ואוכלו בשביל מרבית.

1.
הסבר,
במה סוטה בעל העמק דבר כאן מן הפירוש ברגיל ?

2.
מה אילצו לסטות מן הפירוש הרגיל –
מהו הקושי שיישב ע"י כך ?

3.
כיצד אפשר להוכיח שאין פירושו פשוטו של מקרא ?

ה.
שאלות בראב"ע:

1. ראב"ע:
ויקרא
פרק
כה
פסוק
לה:

ומטה
ידו: מגזרת "לא ימוט" (תהלים קיב, ו),
והמ"ם שורש, וכמוהו:
"אם אמרתי מטה רגלי" (תהלים צד, ח).

א.
למה לו לומר זאת, וכי יש אפשרות להבין מילה זו בפירוש אחר ?

ב.
למה לא הסתפק בהבאת הפסוק מתהלים קיב,
ולמה הביא ראיה מפסוק שני,
מתהלים צד ?

2. ראב"ע:
ויקרא
פרק
כה
פסוק
לה:

… וחי:
כמו יחיה.

מה קשה לו ?

3. ראב"ע:
ויקרא
פרק
כה
פסוק
לו:

נשך
ותרבית: …
תי"ו תרבית נוסף כמו "תרמית",
והוא מגזרת "רב"
רק הוא מהפעלים שלמ"ד שלהם נח נעלם. כמו "תכלית שנאה שנאתים"
(תהלים קלט, כב ); ואחר–כך פירש הנשך והתרבית. גם מ"ם מרבית נוסף,
כמו מ"ם ואבן משכית (ויקרא כו, א).

א.
הסבר את המילים המסומנות –
המודגשות.

ב.
מה הקושי שרצה ליישב נוסף על ההסבר הלשוני למשקלם של תרבית,
מרבית ?

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

על – פי הגליונות של נחמה ליבוביץ – שנה תשי"ח

בהר – נ ש ך

פרק כ ה פסוקים לה – לח

בטרם יגש המורה ללמד את תלמידיו את הפסוקים הנ"ל יקרא איתם בתורה את כל הפסוקים העוסקים באיסור נשך: שמות כב, כד;
ויקרא כה, לה – לח;
דברים כג, כ – כא

וכן על התלמיד למצוא מה מוסיף כל פסוק על חבריו בפרטי איסור זה (שימו לב, ויקרא מדבר בלקיחת ריבית; דברים:
בנתינת ריבית; שמות – גם במתעסקים מסביב לריבית. יושם גם לב לכך שרק בשמות ידבר האיסור על הציבור כולו,
בלשון רבים, בויקרא ובדברים ידבר בלשון יחיד).

רק אחרי זה אפשר לפתוח בטעמו של איסור זה (שאלה ג). יש לייעץ שכדאי להתכונן לשיעורים על פי רש"ר הירש לשמות כב, כא.
שונה הוא בטעמו מן הדעה הרגילה הרואה באיסור ריבית תקנה סוציאלית כלכלית בלבד.
וכן גם ראה את טעם האיסור בעל ספר החינוך ואלה דבריו:

ספר החינוך –
מצוה סח

משרשי המצוה, כי הא–ל הטוב חפץ בישוב עמו אשר בחר,
ועל כן ציוה להסיר מכשול מדרכם לבל יבלע האחד חיל חברו מבלי שירגיש בעצמו עד שימצא ביתו ריקן מכל טוב, כי כן דרכו של ריבית,
ידוע הדבר, ומפני זה נקרא נשך.

ואולם לא כך רואהו הירש.
ונביא בזה סיכום דעתו כפי שהיא ניתנת בספר
טעמי
המצוות
כרך
ב לפרופ'
יצחק
הינמן
עמ' 139.

מצוות סוציאליות

אין צורך להאריך בתאור המצוות הסוציאליות, כגון גמילות חסדים,
שהרי בעניין זה קל היה להירש להוכיח את ההתאמה הגמורה שבין תפיסתנו המסורתית לבין רוח האנושיות שבתקופתו.

אבל מעניין הדבר,
כי לאיסור רבית אין הוא (הירש)
מוצא טעם סוציאלי גרידא. הלוא דווקא כאן יכול היה לסמוך על עדות הלשונות:
המקרא מכנה את "הרבית"
בשם "נשך"
והלטינית בשם "שימוש",
"תועלת"
"usura". אף הירש מדגיש כי "הנשיכה"
הזאת גורמת ל"נזק"
ללווה,
(ויקרא כה, לו)…
ברם,
מתוך כך שאסור לנו לקחת אפילו רבית מצומצמת על אף שבזמננו "הקאפיטאליסטי"
המלוה ברבית הרגילה אינו עושה עוול ללווהו אלא אפילו מביא לו לפעמים תועלת,
כולל הירש את המצווה הזאת בין אותן המצוות שנועדו להורות על שלטונו המוחלט של האלוקים בכל קניינו של היהודי,
כגון השבת, היובל והשמיטה.

ועיין לזה טעמו של בעל כלי יקר לאיסור ריבית שהובא בגיליון בהר תשי"ז.

וכן כדאי למורה לקרוא עם תלמידיו את מאמרו היפה של ר'
ישעיה
שפירא
ז"ל
"ועשית
הישר
והטוב"
(הודפס
ב– ה"הד"
וכן
בספר
ישעיהו
שפירא, ועתה
בעיונים
לויקרא
עמ' 217 – 220),
המראה את הקשר בין איסור ריבית לבין שאר הדינים שבפרשתנו שמיטה ויובל; ובין איסור ריבית לבין הדרישה של קדושים תהיו. ולטובת המורה יודפס כאן המאמר,
העוסק במצוות הקשורות בפרשתנו.

ועשית הישר והטוב

רבים המערערים על הרצון לכרוך ביחד את ה"תורה"
עם ה"עבודה";
בין שתי אלה אין לדעתם שום קשר.
מצד התורה אין הבדל בין העובד והסוחר,
ואלה שבאים להרכיב את ה"תורה"
וה"עבודה"
מכניסים זמורת–זר לכרם בית ישראל, והראיה לכך: הואיל ואין בשולחן ערוך סעיף מפורש על עבודה עצמית,
סימן שאין היא מדרישותיה של היהדות. ולא זו בלבד,
בהלכה ישנם גם סעיפים רבים הנוגעים למקח וממכר, טוען ונטען וכו'.
מכן הוכחה שגם המשא ומתן מותר על פי היהדות.

לדעתם לא קבעה היהדות שום עמדה לשאלת הרכוש, היא אינה בעדו ואינה נגדו,
דרישתה היחידה היא לסדר את החיים באופן צודק.

הדרישה הזאת להביא ראיה מן ההלכה לערך העבודה היתה נכונה רק אילו היינו אומרים כי עבודה עצמית היא מן ההלכה. ברם איש מאתנו לא אמר כזאת, אילו היה סעיף כזה מפורש בשולחן–ערוך לא היה מקום לוויכוח.
אנו אומרים רק,
שהעבודה ויגיע כפיים הם משאיפת היהדות, שמלבד ערך העבודה בתור תיקון העולם ויישוב העולם, רואה היהדות רק בעבודה אפשרות לחיות חיי צדק שלמים.
ועל זה, על שאיפת היהדות,
אפשר ללמוד, לא רק מן ההלכה כי אם גם מן האגדה ומכל ספרותנו העתיקה. היא מתבטאת לא רק בדין,
כי אם בעיקר במה ש"לפנים משורת הדין".
לדעת הרמב"ן (בפרושו על התורה,
פרשת קדושים) אין כל ההזהרות שבתורה מבטיחות שהאדם הישראלי יחיה באמת ברוח התורה,
ויכול אדם להיות "נבל ברשות התורה".
יכול אדם להיות שקוע בתאווה בדברים המותרים לו, להיות זולל וסובא במאכלות המותרים ולמצוא היתרים לעשוק את רעהו מבלי לעבור על איסור מפורש.
משום כך באה האזהרה "קדושים תהיו" לומר שאין לעמוד רק על הדין בלבד,
כי אם כלשונו של הרמב"ם:
"להיות רודף אחר כוונת התורה",
או כפי דברי חז"ל:
"קדש עצמך במותר לך". מי שרוצה לקיים את התורה בשלמות, אי אפשר לו להסתפק בשמירת הדינים המפורשים,
כי אם עליו גם להתעמק במטרה הנשגבה הצפונה בדינים אלה, להשתדל למלאות את המטרה הזאת.
עליו לחשוב לא רק על מה שישר וטוב בעיניו,
כי אם על "הישר והטוב בעיני ה' " (דברים ו, יח).
לכאורה גם האזהרה "ועשית הישר והטוב בעיני ה'
", שמוסיפה התורה מלבד כל הדינים,
היא מיותרת, כי הרי כל הדינים מכוונים למטרה זו,
להראות לאדם את הדרך הישרה.
אולם באמת ישנם כמה דברים שמצד הדין הם מותרים ונאסרו רק מצד "ועשית הישר והטוב בעיני ה'
". (לגבי שומא אמרו חז"ל "דמדינא דארעא לא מבעיא למיהדר ומשום ועשית הישר והטוב בעיני ה'
הוא דאמור רבנן תיהדר" (בבא מציעא טז ע"ב).
הרי שיש כאן דין מיוחד של "ועשית הישר והטוב").
כי היהדות אינה מסתפקת בהגבלת המעשה הרע שבפועל בלבד,
כי אם שואפת לעקור גם את הרע שבכוח משורשו מתוך נפש האדם. משום כך ישנן אזהרות מיוחדות לדברים שבלב,
שהם שורשים לכמה פשעים. אין התורה מסתפקת ב"לא תגזול", כי אם דורשת גם "לא תחמוד". מי שעומד על ה"לא תגזול" בלבד ימצא לו אפשרות של אבק גזל ברשות התורה.

אבל מי ששואף לקיים גם ה"לא תחמוד", מי שירא לא רק לפגוע בפרוטה של חברו, כי אם ירא גם לחמוד פרוטה של חברו באיזו צורה שהיא,
רק הוא יכול להיות בטוח שישמור גם את ה"לא תגזול" בכלל משמעותו העמוקה שיש לו לפי התורה.
ועלינו לשאוף לקיים לא רק את הדינים שבתורה, כי אם לקיים את ה"קדושים תהיו" ואת ה"עשית הישר והטוב בעיני ה'
". ואם בגולה לא יכולנו להקדיש הרבה תשומת לב למטרה זו מצד הכלל כולו (אמנם יחידים היו תמיד בכל הדורות ובכל הזמנים שהתמסרו להתקדשות ולטהרה במובן היותר נעלה, אבל הכלל היה שקוע בשעבוד קשה, ורב היה לו לשמור על מהותו ועצמותו שלא להיטמע בגויים וללמוד מדרכיהם). הרי שומה עלינו עכשו, כשאנו חוזרים לארצנו ורוצים ליצור כאן חיים יהודיים מקוריים,
להציג לנו שוב את המטרה הזאת של קדושת החיים לכל עומקה והיקפה. עלינו ליצור כאן צורת חיים שתהיה מותרת לא רק מצד הדין,
כי אם גם מצד ה"קדושים תהיו" וגם "ועשית הישר והטוב".
ואם מבחינה זו נשקול את הדברים, נראה שהיהדות בשום אופן איננה בעד הרכוש כי אם נגדו.

אם יש מקום ביהדות ל"יש אומרים" ש"שלי שלי ושלך שלך", שהוא היסוד לקנין פרטי בכלל,
"היא מידת סדום",
הרי ברור שאין כאן נטייה רכושנית, אמנם זוהי רק דעת יש אומרים; אבל הלא בזה לית מאן דפליג שאין זו מידת חסידות. מידת חסידות, זאת אומרת המידה האידיאלית של היהדות, היא "שלי שלך ושלך שלך", שהיא כפירה ביסודות הרכוש.

גם בתורה אנו מוצאים רמזים די ברורים בשאלה זו.
הטעם שנתנה התורה למצוות היובל "כי לי הארץ,
כי גרים ותושבים אתם עמדי",
מציין לנו באופן די בולט את יחס התורה אל הרכוש ואל הקנין הפרטי בכלל. מכאן יוצא שאין לאדם קניין בכל הבריאה כולה, הכל הוא קניינו של הבורא,
ואנחנו איננו אלא גרים ותושבים.
לנו יש רק הזכות לעבוד את האדמה ולאכול את פרותיה, כולנו בשווה, אבל אין לנו הזכות לחשוב את עצמנו לאדוני הארץ ובעליה. משום כך, בשנת השמיטה שאין אנו מעבדים את האדמה,
אין לנו שום זכות גם בתבואותיה. ולא רק "אביוני עמך" הם שותפים לתבואת השדה, כי אם גם "לבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" (ויקרא כה, ז).
התבואה שגדלה מבלי יגיעת האדם ועבודתו שייכת לכל בריותיו של הקב"ה במידה שווה,
ואין לבעלים זכות נוספת מאשר לאדם אחר,
לבהמה ולחיה, "כי – לי הארץ".

מכאן נראה שעל פי השקפת היהדות, הקניין היחיד שיש לאדם בעולם הוא העבודה,
ורק דבר שאדם רכש בעבודתו הוא שלו.
כי רק כח העבודה לא ניתן בשותפות לכל הבריאה כולה, כי אם לכל אדם באופן פרטי. אמנם גם בזה עליו לזכור תמיד כי רק ה'
הוא הנותן לו כח לעשות חיל. ומשום כך כשהוא עוזר לחברו ונותן לו מכספו עליו לזכור שאינו נותן משלו "כי אתה ושלך שלו" (של הקב"ה,
אבות ג, ז).
וכן בדוד הוא אומר: "כי ממך הכל ומידך ניתנו לך, כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו"
(דבה"י–א כט, טו–טז).

גם מצוות שמיטת כספים היא סתירה לרכוש,
מתוך נקודת ההשקפה של הצדק המקובל אי אפשר לנו להבין את המצווה הזאת.
אדם עושה טובה לחברו, מלווהו גמילות חסדים בלי ריבית,
בלי שום טובת הנאה, וכשמגיעה שנת השמיטה:
"שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו" (דברים טו, א)
וכל כספו של המלווה יורד לטמיון, והתורה עוד מוסיפה אזהרה: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו,
וקרא עליך לה'
והיה בך חטא"
(דברים טו, ט).
על פי השכל הפשוט שלנו אין להבין,
במה זה נחשב לדבר בליעל,
אם אדם רואה שקרבה שנת השמיטה והוא אינו רוצה להלוות את כספו לאביון,
משום שהוא בטוח שלא ישלם לו, כי השמיטה המתקרבת תשמט, וגם אסור יהיה לו אפילו לתבוע ממנו.
מהו החטא שחטא אדם זה ? ואיפה כאן נקודת הצדק ?
הרי כיום גם בלי חשש השמיטה נזהרים שלא להלוות לעני, מתוך החשש שמא לא ישלם.
ואי אפשר לנו לחשוב שמתוך רחמים לעני באה המצווה הזאת ויש כאן חס ושלום הטיית הדין לטובת העני, כי הרי התורה היא שציוותה "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג, ג)
והיא דורשת את הצדק המוחלט.

את המצווה הזאת של שמיטת כספים נוכל להבין רק לפי ההשקפה הנזכרת של היהדות בנוגע לרכוש, שאין האדם הבעלים על הרכוש שלו, "כי ממך הכל",
ומשום כך, אם לאחד שלח ה' את ברכתו ונתן לו עודף של כסף שאינו נחוץ לקיומו הוא,
ואחיו ירד בינתיים מנכסיו ונכנס בעול של חובות, מידת הצדק נותנת שישמט את ידו ממנו.
על ידי כך העני משתחרר מעול החובות וניתנת לו האפשרות לעמוד שוב על רגליו.

אמנם מבחינת הצדק האנושי הפרטי המיוסד על ה"שלי שלי ושלך שלך", העומד בעיקר לא על המטרה המוסרית שבצדק,
כי אם על קדושת ה"שלי"
וה"שלך",
יש כאן חס ושלום עושק לגבי העשיר,
אבל מבחינת הצדק האלוהי, הנובע מתוך ההשקפה של "כי ממך הכל"
מצוות השמיטה היא הביטוי הכי נשגב של היושר והצדק.

גם עצם האיסור של הריבית הוא כפירה בזכותו של הרכוש. היסוד להשקפת הרכוש,
היא ההנחה, שהרכוש כשלעצמו, בלי כל יגיעה מצד בעל הרכוש, זכאי להיות נושא רווחים. מטעם זה יש יסוד לריבית.
וזהו גם היסוד לניצול אחרים בכח הרכוש ובזכותו. אבל אם התורה אוסרת ריבית,
זאת אומרת שהיא כופרת בזכות זו של הרכוש ושלפי השקפתה אין זכות לרכוש לשאת רווחים בלי עבודה מצד בעל הרכוש, הרי ממילא היא שוללת את כל ההשקפה של הרכוש.

אמנם מצד הדין איסור ריבית חל רק על הלוואות.
למשל:
אם אני מלווה כסף לחברי והוא קונה בכסף הזה אדמה אסור לי לקחת ממנו חלק מן היבול בתור ריבית.
ואם אני קונה בעצמי בכסף הזה את האדמה ומוסרה לחברי שיעבדה,
מותר לי על פי הדין לקחת ממנו את כל היבול ובלבד שאשלם לו איזה סכום בעד עבודתו.
אבל ברור הוא,
שמבחינת "ועשית הישר והטוב"
יש גם בזה אבק ריבית,
ואולי גם אבק גזל. מדינא דארעא אמנם נקרא גזל רק כשהאדם גוזל מחברו פרוטה, אבל ברור, שמבחינת "ועשית הישר והטוב"
יש יסוד של עושק גם כשאדם גוזל מחברו את יגיע כפיו,
ואין הבדל בין הגוזל את שכר העבודה שכבר הגיע לכיסו של הפועל ובין הגוזל שכר עבודה שעוד לא הגיע לכיסו. ומבחינה זו ברור כי בכל ניצול הזולת יש חשש של גזל.
ומי ששואף לקיים בנפשו את ה"קדושים תהיו" ואת "ועשית הישר והטוב"
עליו לחיות רק מיגיע כפיו הוא, ובשום אופן לא מעבודת זולתו באיזו צורה שתהיה. משום כך הרבו חז"ל בשבח יגיע כפים והעלו אותה למעלה מיראת שמים (ברכות ח ע"א)
ומזכות אבות (בראשית רבה עד,
יב),
כי רק על ידה אפשר לשמור על היהדות בשלמותה ובטהרתה.

לשאלת האפשרות של התגשמות השאיפה הזאת בחיים,
מובן שאין זה מן הדברים הקלים, אבל אין זה פוטר אותנו מלעשות את כל אשר בידינו כדי להתקרב אל המטרה הזאת.
ברור שאם תהיה לנו מסירות הנפש השלמה הדרושה להגשמת היהדות, נוכל במשך הדורות להגיע למטרה זו. גם התורה ידעה את הקשיים,
גם התורה ידעה שעניין השמיטה יכול לגרום לנעילת דלת,
אבל היא לא נמנעה משום כך מלצוותה וקראה לנעילת דלת זו "דבר בליעל" ואמרה "נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו". אמנם בשעת הירידה ליהדות, כשהתחילו להתקרב ימי השעבוד, ראו חז"ל צורך לתקן תקנות בהתחשבות עם נעילת דלת וכדומה.
תיקנו פרוזבול, ובזמן מאוחר גם היתר עיסקא לריבית. אולם כשאנו מתחילים לשוב לארצנו,
עלינו לשאוף לכך להתאים שוב את דינא דארעא אל "ועשית הישר והטוב".
"לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו, כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה"
(דברים יב, ח–ט);
כשאנו מתחילים לשוב אל המנוחה ואל הנחלה,
עלינו לעשות לא איש הישר בעיניו, כי אם "הישר והטוב בעיני ה' ".

אחרי זה יש להתרכז בשאלה ג אשר היא עיקר גיליוננו !

גליונות עיון לפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת התשע – עשרה (תש"ך)

בהר – בחוקותי

פרק כה פסוקים כג –
כז

א.
שאלות ודיוקים ברש"י:

1) ויקרא
פרק כה
פסוק כג

כי
לי הארץ.
אל תרע עינך בה, שאינה שלך.

הסבר,
מה ראה רש"י להפך את הניסוח החיובי של הפסוק "כי לי הארץ"
לניסוח שלילי: "שאינך שלך"?

2) ויקרא
פרק כה
פסוק כד

ובכל
ארץ
אחוזתכם. לרבות בתים ועבד עברי. ודבר זה מפורש בקידושין (דף כא עמוד א). ולפי פשוטו סמוך פרשה שלאחריו,
שהמוכר אחוזתו רשאי לגאלה לאחר שתי שנים או הוא או קרובו,
ואין הלוקח יכול לעכב.

(א)
מה הקושי או הקשיים בפסוק נו?

(ב)
מה ההבדל בין שני פירושיו בהבנת המילה "גאל"?

(ג)
מה ההבדל בין שני הפירושים ביחס למקומו של פסוקנו בתוך הפרק?

3) ויקרא
פרק כה
פסוק כה

כי
ימוך
אחיך
ומכר. מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דוחק עוני.

מאחוזתו.
ולא כולה, לימד דרך ארץ שישייר שדה לעצמו.

(א)
מה קשה לו?

(ב)
דברי
רש"י
אלה
לקוחים
מספרא
בהר ה,
א
[מא]:

…יכול יצא מכל נכסיו בבת אחת? תלמוד לומר: "מאחוזתו"
ולא כל אחוזתו.

אמר ר' אלעזר בן עזריה:
אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו,
על אחת כמה וכמה שיהיה אדם חייב להיות חס על נכסיו!

הבא ראיה מלשון התורה בפרשת בחוקותי (פרק כז), שאין אדם רשאי להחרים כל נכסיו לגבוה.

4) ויקרא
פרק כה
פסוק כה

וגאל
את ממכר
אחיו. ואין הלוקח יכול לעכב.

(א)
מה קשה לו בפסוקנו?

(ב)
נחלקו בזה החכמים (קידושין כא) ר'
אליעזר אומר: חובה (על הקרוב לגאול),
ר'
יהושע אומר: רשות.

כמי משניהם פירש רש"י?

5) ויקרא
פרק כה
פסוק כו

ואיש
כי לא
יהיה לו
גואל. וכי יש לך אדם מישראל שאין לו גואלים? אלא גואל שיוכל לגאול ממכרו.

השווה
דברי
רש"י
במדבר
פרק ה
פסוק ח

ואם
אין לאיש
גואל. וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים, או בן או אח או שאר בשר הקרוב ממשפחת אביו למעלה עד יעקב?
אלא זה הגר שמת ואין לו יורשים.

מה ראה רש"י לפרש את שני המקומות בשני פירושים שונים? ענה שתי תשובות:

אחת על סמך לשון הכתוב ואחת על סמך העניין.

6) ויקרא
פרק כה
פסוק כז

וחישב
את שני
ממכרו. כמה שנים היו עד היובל?
כך וכך, ובכמה מכרתיה לך?
בכך וכך, עתיד היית להחזירה ביובל, נמצאת קונה מספר התבואות כפי חשבון של כל שנה,
אכלת אותה שלוש שנים או ארבע – הוצא דמיהן מן החשבון וטול את השאר. וזהו:
והשיב את העודף בדמי המקח על האכילה שאכלה ויתנם ללוקח.

(א)
מה הוא הנושא של "וחישב"
– המוכר,
הקונה,
או הגואל הקרוב?

(ב)
מה ראה רש"י להאריך כל כך בפירושו למילה "והשיב את העודף"

– מה הקושי שבמילים אלה?

7) ויקרא
פרק כה
פסוק כז

לאיש
אשר מכר
לו. המוכר הזה שבא לגאלה.

הרא"ם
פרשו:

לא הלוקח הראשון שמכרה לשני שגם הוא נקרא מוכר,
אלא המוכר שבא לגאלה, שהוא בעל השדה שעליו מדובר בפסוק, שהלוקח ממנו הוא הלוקח הראשון.
ובא לומר לך,
שבעל השדה שבא לגאלה מחשב עם הלוקח הראשון, כמה שנים היו משמכרה לו עד היובל,
ובכמה מכרה לו,
ומשיב לו את העודף בדמי המקח על האכילה. אבל אינו מחשב עם הלקוח השני שקנאו מיד הלוקח הראשון. כדתניא בתורת כהנים:
"והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו":
מניין אתה אומר:
אם מכרה לראשון במנה, ומכר הראשון לשני במאתיים שאינו מחשב אלא עם הראשון?
תלמוד לומר: "לאיש אשר מכר לו".

באר
יצחק
מפרשו:

…הפועל (= הנושא)
בפעל "והשיב"
הוא המוכר, ואין פעל "אשר מכר" דבק עם "לאיש".
כי "לאיש"
הוא הקונה. והפועל (= הנושא)
בפעל "אשר מכר" הוא הפועל (=
הנושא)
המכוון בפעל "והשיב",
שהמוכר הוא המשיב.
והכינוי "לו"
חוזר על תיבת "לאיש"
שהוא הקונה.

… וזהו כוונת רש"י כאן, שכתב על דיבור "לאיש אשר מכר לו" המוכר הזה שבא לגואלה, ורצה לומר דמילת "לו"
חוזר על תיבת "לאיש".
ואף שזה מוכרח מצד עניין הפרשה, מכל מקום לפי שאינו מוכרח מצד המאמר בעצמו, מדרך רש"י בכמה מקומות להוסיף ביאור ולמלאות החסר שבכוח המאמר,
אף שמובן החסרון מעצמו.

(א)
מה קשה לרש"י לדעת כל אחד מהם?

(ב)
מה ההבדל בין פירושיהם?

(ג)
במה פירושו של רש"י "מוכרח מצד עניין הפרשה, אף שאינו מוכרח מצד המאמר"?

ב.
פרק כה, כג:

והארץ לא תמכר לצמיתות

כי
לי
כל
הארץ

כי
גרים
ותושבים
אתם
עמדי.

פסוק
זה משתמש
בו בעל
חובות
הלבבות
לצרכי
לקחו
בשער
חשבון
הנפש סוף
פרק ה "המשלים
השלושים" (=
האחרון משלושים אופני חשבון האדם עם נפשו שחייב בהם האדם לאלוהיו).

והאופן המשלים שלושים:
חשבון האדם עם נפשו בתנאי הגרות בעולם הזה. ויחשוב מעלתו בו כמעלות אדם נכרי הגיע אל ארץ נכריה, ולא הכיר אחד מאנשי המדינה שהגיע אליה,
ולא היה אחד מהם יודע בו. אלא שאדוני המדינה חמל עליו לגרותו, והורהו מה שיתקן עניינו בה,
ונתן לו מזונו יום יום,
וציווהו שלא ימרה את פיהו ולא יעבור על מצוותו,
וייחלו והפחידו בגמול ובעונש כפי הראוי לזמן ולמקום, והזהירהו על הנסיעה ולא הודיעו העת. מן התנאים שהוא חייב בהם,
הכניעה והשיפלות ולעזוב הגאווה ולהתרחק מן הגאון והגובה, כמו שאמר בעניין הזה (בראשית יט, ט)
"האחד בא לגור וישפוט שפוט".
ומהם שיהיה מזומן לנסיעה ולהעתקה,
ולא ירגיע ולא תנוח נפשו,
כמו שכתוב (ויקרא כה, כג)
"והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי". ומהם שיחקור על דתי המדינה וחוקיה, ועל מה שחייבין בו למלך,
כמו שאמר דוד עליו השלום (תהילים קיט, יט)
"גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצוותיך".

ומהם שיאהב את הגר כמוהו,
שיסייעהו ויעזרהו כמו שכתוב (דברים י, יט)
"ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים", ואמר (ויקרא יט, לד)
"כאזרח מכם יהיה לכם". ומהם שימהר ויחיש להידבק בעבודת אדוני המדינה,
מפני שאין לו חומל שיפגע בו בעדו אם יקצר בעבודתו. כי עניינו היפך תשובת השונמית עת ששאל אותה הנביא (מלכים ב', ד,
יג)
"היש לך לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא?" שאמרה:
"בתוך עמי אנכי יושבת", כלומר:
שעמי ומשפחתי ידברו אליו בעבורי בעת הצורך;
ואינו כן ענין הגר, אך כמו שאמר (תהלים קמב, ה)
"הבט ימין וראה ואין לי מכיר, אבד מנוס ממני,
אין דורש לנפשי".
ומהם שיסתפק במה שמזדמן לו מן המזון ובמה שימצא לו מדירה ומלבוש, ולנהוג בכל עניינו כדי הסיפוק מבלי טורח.
ומהן שיזדמן לנסיעה ולחשוב בצידה לדרך. ומהם שירבה בעיניו המעט מן הטובה, ויארך לשונו בהוראת מי שהטיב לו בה.
ומהם שיסבול הרעה אם תבוא אליו, והנזק אם יגיע אליו, משבר רוחו ושיפלות נפשו וחולשתו מדחותם מעליו.
על כן קבל על עצמך,
אחי,
תנאי הגרות בעולם הזה, מפני שאתה בו גר באמת.

1.
האם הוציא בעל חובת הלבבות את פסוקנו ממשמעו או פירש אותו כפי פשוטו?

2.
מה מקום פסוקנו בפרק בין דיני יובל לדיני גאולה?

ג.
שאלות סגנון:

1.
פסוק
כה, כג:

והארץ לא תמכר לצמיתות

כי לי כל הארץ

כי גרים ותושבים אתם עמדי

שני משפטים טפלים כאן המתחילים שניהם ב"כי".

א.
האם שני ה"כי"
משמשים באותה הוראה?

ב.
האם שני המשפטים תלויים במשפט הראשי באופן מקביל או שהשלישי תלוי בשני?

2.
פסוק
כה:

וגאל את ממכר אחיו.

למה לא נאמר כאן וגאל את אחוזת אחיו כפי שנקרא ה"ממכר"
בתחילת הפסוק

וכפי שנאמר להלן "ושב לאחוזתו"?

גליונות עיון לפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים (תשכ"א)

בהר – "גאולה"

פרק כה פסוקים כד –
לד

א.
שאלה כללית:

פרק כה, כט:

בית מושב עיר חומה:

חזקוני:

כיוון שהעיר מוקפת חומה, אין קרקע הבית עומד לזריעה לעולם, והקדוש ברוך הוא לא גזר להחזיר ביובל רק בקרקע שחיות האדם תלויה בו.

דבר אחר: סתם הקונה בית בעיר חומה לעולם הוא קונה, כי בבית אחרים אין אדם עשוי להתיישב יפה, ולעשות בו שום בניין, לפיכך כתב בו:
"לא יצא ביובל".
אבל שדה ובתי החצרים שאדם רגיל ליקח באריסות או בחכירות, כתוב בו "ויצא ביובל".

1)
הסבר לפי זה – למה הבדילה התורה בין מכירת שדה למכירת בית?

(שים לב: ההבדל הוא גם בעניין החזרה לבעלים, גם בענייני אפשרות הגאולה!)

2)
הסבר למה הבדילה התורה בין מכירת בתי ערי חומה ובין "בתי החצרים"?

ב.
פרק כה, כד:

ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ.

רש"י
ויקרא
פרק כה
פסוק כד:

ובכל
ארץ
אחוזתכם. לרבות בתים ועבד עברי. ודבר זה מפורש בקידושין בפרק ראשון (דף כא, א).
ולפי פשוטו סמוך לפרשה שלאחריו,
שהמוכר אחוזתו רשאי לגאלה לאחר שתי שנים,
או הוא או קרובו, ואין הלוקח יכול לעכב.

רשב"ם
ויקרא
פרק כה
פסוק כד:

גאולה
תתנו
לארץ. אם ירצה המוכר לפדותה לפני היובל.

רמב"ן
ויקרא
פרק כה
פסוק כד:

ובכל
ארץ
אחוזתכם. (אחרי הביאו דברי רש"י)
…ואינו נכון בעיני שיכלול בפרשת היובל ובכל ארץ אחוזתכם תתנו גאולה,
ויאמר בפרשה השניה כיצד (פסוק כה) "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו".

והנכון בעיני שיאמר "ובכל ארץ אחוזתכם"
– הארץ אשר אני נותן לכם לאחוזה, תתנו הגאולה הזאת של היובל.
ואמר "גאולה",
כמו (ישעיה מח, כ)
"כי גאל ה'
עבדו יעקב", שהוציא עבדו מיד המחזיקים בו.
וכן (שמות ו, ו):
"וגאלתי אתכם בזרוע נטויה". אף זה –
תתנו גאולה לארץ,
שאני רוצה לגאול ארצי מיד המחזיקים בה,
שלא נתתיה אני להם בחלק אחוזתם.

והוצרך לומר כן,
בעבור שאמר (למעלה פסוק כג):
"כי לי הארץ",
והנה כל הארץ לו היא,
לפיכך חזר ואמר שינהוג ביובל בארץ אחוזתנו בלבד, לא בחוצה לארץ.
ואמר "ובכל"
שהיא תנהג בכל אחוזתנו גם בעבר הירדן ובכל מקום האחוזה, לא בארץ ה'
אשר שם המקדש בלבד.

1)
מה הקושי (או הקשיים) בפסוקנו שאותו רצה רש"י ליישב?

2)
מה ההבדל בין שני פירושי רש"י

א.
בפירוש המילה "גאולה"

ב.
בתפישת מקומו של הפסוק בפרקנו?

3)
מהי ביקורתו של הרמב"ן על פירוש רש"י?

4)
האם חלה ביקורת זו גם על פירוש הרשב"ם?

5)
מה רצה הרמב"ן להוכיח בעזרת הפסוקים מישעיה ומשמות?

6)
היכול היה הרמב"ן גם להסתמך על הפסוק (ישיעה נב, ג)
"חינם נמכרתם ולא בכסף תגאלו"?

7)
אל מי פונה מצוות "תתנו"
לפי דעת רש"י,
אל מי לפי דעת הרשב"ם ואל מי

לפי דעת הרמב"ן?

8)
לשם מה מדגיש הרמב"ן "שאני רוצה לגאול ארצי" – מה רצה לנמק במילים אלה?

9)
למי התכוון ב"מחזיקים בה שלא נתתיה אני להם…"?

ג.
פרק כה, כח:

ושב לאחוזתו.

הביאור:

מכאן יש ללמוד שגאולת הקרובים אינו אלא מיד הלוקח,
ועכשיו שגאלו אותה היא תחת ידם, שהרי בגאולת הגואל לא אמר "ושב לאחוזתו".

וטעם "ושב לאחוזתו" לדעתי מלמדנו העניין כולו, שאף על פי שהוא עצמו מצא כדי גאולתו וגאל שדהו, אין לו רשות לגאול מיד לוקח זה ולמוכרה לאחר,
אלא "ושב לאחוזתו" – צריך שישוב לאחוזתו,
שלא נתנה לו התורה רשות לבטל המקח הראשון אלא כדי שישוב לאחוזתו, לא לחזור ולמכרה להרויח בכסף מקנתו, ולבד הקרוב גואל,
אף על פי שאין המוכר שב לאחוזתו.

ועל כן אמר אם אין לאיש גואל,
שוב לא תצא האחוזה מיד לוקח זה ליד לוקח שני, אלא אפילו השיגה יד המוכר וגאל את אחוזתו, צריך שישוב לאחוזתו לא שימכרנה לאחר.

1)
מה הקושי בפסוקנו שאותו רצה ליישב?

2)
מה לדעתך מגמת דיני גאולה?

3)
היכן יש למצוא בפסוקי פרקנו רמז למגמה זו?

ד.
שאלות בראב"ע

ה.
שאלות ודיוקים ברש"י:

גליונות עיון לפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ואחת (תשכ"ב)

בהר – בדין מוכר עצמו לגר תושב ולגוי

פרק כה פסוקים מז –
נה

א.
שאלה כללית

תוספתא
ערכין
פרק ה
הלכה ה,
מסכת
ערכין
דף ל
עמוד ב,
מסכת
קידושין
דף כ
עמוד א:

ר'
יוסי בר חנינא אומר: בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית.
כיצד?
אדם עושה מלאכה בפירות שביעית,
התחיל מוכר את מטלטליו, שנאמר [ויקרא כה, יג]
"בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו",
וכתיב:
[ויקרא כה, יד]
"וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך", דבר הנקנה מיד ליד. לא הרגיש –
[רש"י:
לא שם ליבו לפורענות הבאה עליו לחזור בו מעבירה שבידו], התחיל למכור שדה אחוזתו, שנאמר [ויקרא כה, כה]:
"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו"…
לא באת לידו [רש"י:
לא בא בידו הרהור תשובה עד שבא לכל אלה],
עד שמכר את ביתו, שנאמר [ויקרא כה, כט]
"ואיש כי ימכור בית מושב"…
לא בא לידו – עד שלווה בריבית,
שנאמר [ויקרא כה, לה]
"וכי ימוך אחיך ומטה ידו…
אל תיקח מאתו נשך ותרבית".
לא באת לידו – עד שמוכר את עצמו, שנאמר [ויקרא כה, לט]
"וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך" – ולא לך אלא לגר, שנאמר [ויקרא כה, מז]
"ונמכר לגר", ולא לגר צדק אלא לגר תושב שנאמר [פסוק מז] "ונמכר לגר תושב",
משפחת גר –
זה נכרי; כשהוא אומר "לעקר"
– זה הנמכר ונעשה משרת לעבודה זרה עצמה.

ומקשין על דברי חז"ל אלה:

למה נענש על איסור זה בעונשים רבים וקשים יותר מעל איסור אחר חמור,
וגם מה טעם ושייכות עונשים אלה לעבירת איסור זה?

נסה ליישב קושיה זו!

ב.
פרק כה, מז:

וכי תשיג יד גר ותושב עימך ומך אחיך עימו

ונמכר
לגר
תושב
עימך
או
לעקר
משפחת
גר.

ספרא
ח, א
[צד]:

"ונמכר
לגר" – זה גר צדק.
"תושב"
– זה גר אוכל נבלות, "משפחת גר" – זה העובד כוכבים ומזלות. כשהוא אומר "או לעקר" – זה הנמכר לעבודה זרה עצמה.

רש"י
ויקרא
פרק כה
פסוק מז

יד גר ותושב.
גר והוא תושב,
כתרגומו ערל תותב,
וסופו מוכיח "ונמכר לגר תושב"

1)
מה גרם לו לרש"י שלא הלך בעקבות מקורו בפירוש "גר ותושב"?

2)
מהי הוכחתו לנכונות פירושו?

3)
כיצד מפרש רש"י את הוי"ו של "גר ותושב", וכיצד מפרש וי"ו זו הספרא?

4)
האם פירוש רש"י ל"גר ותושב" במקומנו נוגד את פירושו לבראשית כג, "גר ותושב": גר מארץ אחרת ונתיישבתי עמכם?

ג.
פרק כה, מז:

ונמכר לגר תושב עימך או לעקר משפחת גר

רש"י
ויקרא
פרק כה
פסוק מז:

משפחת
גר. זהו עובד כוכבים.
כשהוא אומר "לעקר"
זה הנמכר לעבודה זרה עצמה,
להיות לה שמש,
ולא לאלוהות, אלא לחטוב עצים ולשאוב מים.

רמב"ן
ויקרא
פרק כה
פסוק מז

משפחת
גר. (אחרי הביאו דברי רש"י הנ"ל)
…ואם כן יאמר "או לעקר ומשפחת גר", וקרא עבודה זרה "עקר",
בעבור שאדם חייב לשרש אחריה ולעקרה. ואונקלוס תרגם לעקר – לארמאי.
והוא הנכון. והזכיר הכתוב נמכר לגר התושב עמנו, והנמכר לעקר משפחת הגר שהוא הגוי עצמו,
והוא מלשון (דניאל ד, יב)
"עקר שרשוהי". ואמר "משפחת גר" שהגר והתושב, שהשיגה ידו עימנו הוא סיבב באח שמך עימו שימכר לעקר משפחתו.
(*)

וציווה הכתוב, שתהיה לו גאולה,
והיא מצוות עשה לכל ישראל שנגאל אותו,
ואחר כך ציווה בקרובים שהם קודמים.

וטעם המצווה ברור,
כדי שלא יטמע וילמד ממעשיהם,
כי בשאר הנמכרים,
הגאולה בקרובים רשות,
ולכן אמר כאן [פסוק נה] "כי לי בני ישראל עבדים – עבדי הם", לומר,
אף על פי שאין הגר תושב והעקר חייבין במצות היובל, לא יקנו את עבדי להם לעבדים.

(*) גירסא אחרת: "הוא גרם למי שמך עימו שימכר"

1)
מה ההבדל בין רש"י לרמב"ן בפירוש "לעקר משפחת גר"?

2)
מהיכן למדו חז"ל שהוא עלול להימכר לעבודה זרה דהיינו להיות חוטב עצים ושואב מים לבית העבודה זרה?

3)
לאיזו קושיה עונה הרמב"ן בדבריו "שהגר והתושב שהשיגה ידו עימנו הוא סיבב (או גרם) למך שימכר…"

4)
היכן הרמז בכתוב שלא כבנמכר לישראל, הנמכר לנכרי כל ישראל חייבין לפדותו?

ד.
פרק כה, מח:

אחרי נמכר גאולה תהיה לו

קידושין
דף כ
עמוד ב:

…דתני דבי ר'
ישמעאל:
הואיל והלך זה ונעשה כומר לעבודה זרה,
אימא לדחי אבן אחר הנופל?
תלמוד לומר: "אחרי נמכר גאולה תהיה לו".

רש"י
פרק כה
פסוק מח:

גאולה
תהיה לו:
מיד,
אל תניחהו שיטמע.

(הערה:
בחומשים שלנו נדפס בטעות כאילו דברי רש"י נמשכים והולכים,
ואינו כן אלא אחרי "שיטמע"
צריך לבוא: פסוק נ: "עד שנת היובל"
…

לפי הוצאת רש"י לאברהם ברלינר "זכור לאברהם").

1)
הסבר את הדברים המודגשים והמסומנים בקו!

2)
לפי דעת בעל תורה תמימה יש בלשון פסוקנו (מח)
הוכחה לכך שאף על פי "שנעשה כומר לעבודה זרה אין לראותו כיוצא מכלל ישראל.

3)
שני קשיים רצה רש"י ליישב בדבריו אלה, אחד – באומרו "מיד",
השני באומרו "אל תניחהו שיטמע".
מהם הקשיים?

ה.
פרק כה, מח:

אחרי נמכר גאולה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו.

פסוק
נ :

וחישב עם קונהו משנת הימכרו לו עד שנת היובל

והיה
כסף
ממכרו
במספר
שנים
כימי
שכיר
יהיה
עימו.

בבא
קמא דף
קיג עמוד
א –
עמוד ב:

אמר ר' שמעון:
דבר זה דרש ר' עקיבא…:
מניין לגזל גוי שהוא אסור?

תלמוד לומר: (ויקרא כה, מח):
"אחרי נמכר גאולה תהיה לו"
– שלא ימשכנו ויצא.

יכול יגלום עליו?
תלמוד לומר: (ויקרא כה, נ)
"וחישב עם קונהו"-
ידקדק עם קונהו.

רש"י:

שלא ימשכנו ויצא:
כלומר שלא יוציאוהו בית דין מיד גוי אלא בגאולה.

יגלום:
יכול יניח את הגוי לכפול ולהוסיף ולתבוע מה שלא נתן?

רש"י
פרק כה
פסוק נ:

עד שנת היובל.
שהרי כל עצמו לא קנאו אלא לעובדו עד היובל,
שהרי ביובל יוצא,
כמו שנאמר למטה (פסוק נד) "ויצא בשנת היובל".
ובנכרי שתחת ידך הכתוב מדבר,
ואף על פי כן לא תבוא עליו בעקיפין מפני חילול השם.
אלא כשבא לגאול ידקדק בחשבון,
לפי המגיע בכל שנה ושנה ינכה לו הנכרי מן דמיו: אם היו עשרים שנה משנמכר עד היובל וקנאו בעשרים מנה, נמצא שקנה הנכרי עבודת שנה במנה, ואם שהה זה אצלו חמש שנים ובא לגאול, ינכה לו חמש מנים, ויתן לו העבד חמישה עשר מנים. וזהו (פסוק נ) "והיה כסף ממכרו במספר שנים".

כימי שכיר יהיה עמו. חשבון המגיע לכל שנה ושנה יחשוב כאילו נשכר עמו כל שנה במנה, וינכה לו.

רש"י
פרק כה
פסוק נא:

אם עוד רבות בשנים. עד היובל.

לפיהן.
הכל כמו שפירשתי.

1)
הסבר האם פרטי דינים אלה לטובת הנכרי הם או לטובת הישראלי הנמכר לנכרי?

2)
מניין שמדובר כאן בנכרי שתחת יד ישראל?

3)
הסבר במה עדיפה זכותו של נמכר לנכרי ובמה פחותה מזכותו של עבד עברי שנמכר לישראל?

4)
למה חזר רש"י ב"כימי שכיר" על דבריו שאמרם כבר לפני כן?

גליונות עיון לפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת השלושים (תשל"א)

בהר – איסור ריבית

פרק כה פסוקים לה – לח

א.
שאלה כללית

בבא
מציעא
דף עד
עמוד ב

ואלו עוברין בלא תעשה: המלווה (בריבית)
והלווה (בריבית)
והערב והעדים. וחכמים אומרים: אף הסופר, עוברים משום (ויקרא כה, לז)
"את כספך לא תיתן לו בנשך" ומשום (ויקרא כה, לו)
"אל תיקח מאיתו נשך" ומשום (שמות כב, כד)
"לא תהיה לו כנושה" ומשום (שם)
"לא תשימון עליו נשך" ומשום (ויקרא יט, יד)
"ולפני עיוור לא תיתן מכשול".

1.
התוכל להסביר למה הקדימה הגמרא את פסוק לז (את כספך לא תיתן…")

ואיחרה את פסוק לו ("אל תיקח מאיתו…")
ולמה לא הלכה לפי סדר הפסוקים בתורה?

2.
מה ענין הפסוק ויקרא יט,
יד "ולפני עיוור לא תיתן מכשול"
לאיסור ריבית, והלא המלווה והלווה אינם "עיוורים"
כי יודעים הם אשר לפניהם?

ב.
פרק כה, לה:

וכי ימוך אחיך ומטה ידו עימך והחזקת בו…

רש"י
פרק כה
פסוק לה:

והחזקת
בו: אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו,
אלא חזקהו משעת מוטת היד.
למה זה דומה?
למשאוי שעל החמור,
עודהו על החמור – אחד תופש בו ומעמידו; נפל לארץ –
חמישה אין מעמידין אותו.

1.
מה קשה לרש"י בפסוקנו?

2.
למה השתמש רש"י בשני פעלים "שירד ויפול" ולא הסתפק באחד?

3.
לשם מה הביא רש"י כאן את משל החמור – מה רצה להבהיר על ידי כך?

4.
מה ראה בעל הטעמים להפסיק באתנחתא במילת "עימך"
ולא – כפי שנראה נכון יותר –
במילת "בו"?

ג.
פרק כה, לו:

אל תיקח מאיתו נשך ותרבית

כלי
יקר ויקרא
פרק כה
פסוק לו:

מה שנאמר "אל תיקח מאיתו",
משמע אבל מעשיר מותר ליקח?
וכך בפרשת משפטים נאמר: (שמות כב, כד)
"אם כסף תלווה את עמי את העני עימך …לא תשימון עליו נשך"?

לכן כתבה התורה בדברים (כג,
כא):
"…ולאחיך לא תשיך"
– כל שהוא אחיך לא תשיך לו, אף על פי שהלווה מרויח בזה. …כי עיקר טעם איסור הריבית הוא לפי שהוא מסיר מידת הביטחון.
כי כל בעל משא ומתן עיניו נשואות אל ה',
לפי שהוא מסופק אם ירוויח אם לא,
אבל הנותן בריבית – ריווח שלו ידוע וקצוב וסומך על ערבונו שבידו ומן ה' יסור ליבו. ומה שגם הלווה עובר בלאו,
לפי שהוא מחטיא את המלווה ומסירו ממידת הבטחון, כנודע מדבר המלווים בריבית שרובם מקטני אמונה ואבירי לב,
הרחוקים מצדקה –
מצד כי אין בטחונם בה'…

וזה טעם איסור ריבית בכל מקום…

1.
מה פירוש "ואף על פי שהלווה מרוויח בזה"?

2.
אם כן הוא – כפי דברי הכלי יקר –
שאין כל הבדל לדין איסור נשך בין אם הלווה הוא עני ולבין אם הוא עשיר,
מה טעם דיברה התורה בלווה עני דווקא?

3.
התוכל להסביר –
לפי דעתו של בעל הכלי יקר –
למה אם נתן כספו לאחר על מנת שיסחור בו ויהיה הנותן עמו שותף לשליש או לרבע (או לאיזה חלק שייקבע ביניהם)
– מותר.
ואם מלווה לו על מנת שישלם לו ריבית אפילו אחוז אחד – אסור?

ד.
פרק כה, לז:

את כספך לא תיתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך.

כלי
יקר ויקרא
פרק כה
פסוק לז:

והזכיר לשון "נשך"
ו"תרבית",
כי אצל הלווה נקרא "נשך",
כי הריבית דומה לנחש עלי דרך הנושך בעקבי הנותן שריטה קטנה והולך ומבצבץ ונופח עד קדקדו, ומתחילה אינו ניכר,
עד עלות חמתו לאין מרפא.
ואצל המלווה נקרא "תרבית",
שמרבה הונו ורכושו…

התוכל להסביר – על פי ביאורו את שני המושגים "נשך"
ו"מרבית"
– למה נאמר במחצית הראשונה של הפסוק "לא תיתן לו",
ובמחצית השנייה לא נאמר "לו"
כי אם "ובמרבית לא תיתן…"?

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

על – פי הגליונות של נחמה ליבוביץ –שנה תשל"א



בהר – איסור ריבית

פרק כה, לה – לח

בטרם יגש המורה ללמד את תלמידיו את הפסוקים הנ"ל יקרא איתם בתורה את כל הפסוקים העוסקים באיסור נשך: שמות כב ,
כד;
ויקרא כה, לה–לח;
דברים כג, כ–כא.

וכן על התלמיד למצוא מה מוסיף כל פסוק על חבריו בפרטי איסור זה.

(שימו לב: "ויקרא"
מדבר בלקיחת ריבית,
"דברים"
בנתינת ריבית, "שמות"
גם במתעסקים מסביב לריבית. יושם לב גם לכך, שרק ב"שמות"
ידבר האיסור על הציבור כולו,
בלשון רבים, בויקרא ובדברים ידבר בלשון יחיד.)

רק אחרי זה אפשר לפתוח בטעמו של איסור זה (שאלה ג). ליודעי גרמנית יש לייעץ שכדאי להם להתכונן לשיעורים על פי ר'
ש.
ר.
הירש לספר שמות פרק כב פסוק כא.
שונה הוא בטעמו מן הדעה הרגילה הרואה באיסור ריבית תקנה סוציאלית–כלכלית בלבד. וכן גם ראה את טעם האיסור בעל
ספר
החינוך
ואלה
דבריו:

משפטים
מצווה
סח:

משורשי המצווה כי הא–ל הטוב חפץ ביישוב עמו אשר בחר ועל כן ציווה להסיר מכשול מדרכם לבל יבלע האחד חיל חברו מבלי שירגיש בעצמו עד שימצא ביתו ריקם מכל טוב,
כי כן דרכו של ריבית,
ידוע הדבר, ומפני כן נקרא נשך…

ואולם לא כך רואהו הירש.
ונביא בזה סיכום דעתו כפי שהיא ניתנת בספר טעמי המצוות כרך
ב לפרופ'
הינמן
עמוד
:139

אבל מעניין הדבר כי לאיסור ריבית אין הוא (הירש)
מוצא טעם סוציאלי גרידא. הלא דווקא כאן יכול היה לסמוך על עדות הלשונות:
המקרא מכנה את "מרבית"
בשם "נשך"
והלטינית בשם "שימוש,
תועלת"
" USURA" . אף הירש מדגיש כי "הנשיכה הזאת גורמת לנזק ללווה",
… ברם מתוך כך שאסור לנו לקחת אפילו ריבית מצומצמת על אף שבזמננו "הקאפיטאליסטי"
המלווה בריבית הרגילה אינו עושה עוול ללווהו אלא אפילו מביא לו לפעמים תועלת,
כולל הירש את המצווה זאת בין אותן המצוות שנועדו להורות על שלטונו המוחלט של האלוקים בכל קניינו של היהודי,
כגון השבת, היובל והשמיטה.

מעתה יובן טעמו של בעל כלי יקר והמיוחד בעמדתו.

לשאלה ג2
יש להיעזר ברש"י שמות כב,
כא בד"ה כל אלמנה.

ורש"י דברים כד,
יד ד"ה לא תעשוק שכיר.

רש"י שמות פרק כב פסוק כא: כל אלמנה ויתום לא תענון:
הוא הדין לכל אדם, אלא שדבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם.

רש"י דברים פרק כד פסוק יד: לא תעשק שכיר:
… לא תעשוק שכר שכיר, שהוא עני ואביון,
ועל העשיר כבר הוזהר (ויקרא יט יג)
לא תעשוק את רעך.

שני קשיים בפסוקנו אלה מעסיקים את המפרשים:
הכפל בביטויים "נשך"
ו"מרבית"
וכן הכפל בשני הפסוקים לו–לז.
בניסיונות לפתור את השאלה השנייה עסקה שאלה ד בגיליון בהר תש"ג.
בשאלה ראשונה עוסק גיליוננו בשאלה ד.

[ כיצד מבארים הבאור,
הירש,
העמק דבר את הכפל שבין הפסוקים לו–לז ?

הבאור:

לפי פשוטו מקרא זה מדבר שהלווהו סתם כסף או פירות, ולא התנה עימו שיתן לו נשך או תרבית, וכשפורע הלווה ורוצה ליתן לו מרצונו נשך או תרבית,
הזהיר שאל יקחהו ממנו; והכתוב הסמוך מדבר שאל יתן לו כספו בנשך, שלא יתנה כך עימו, ואם התנה עובר בלאו, אע"פ שלא פרע ולא כלום …

ר'
שמשון
ר. הירש:

אין האיסור חל רק על לקיחת הנשך – כנראה מתוך פסוק לה –
אלא נתינת הכסף על–מנת שיפרענו בנשך וריבית –
שימת הנשך עליו עצמה –
היא עברה על איסור תורה.

העמק דבר: את כספך לא תתן: לפי הפשט קאי על הלווה שגם הוא מוזהר שלא יתן כספו בשביל נשך ואוכלו בשביל מרבית. ]

ייתכן להשוות גם – בכיתה מתקדמת –
את הסברו של הרמב"ן לשני המושגים האלה:

רמב"ן
ויקרא
פרק כה
פסוק לה:
…

ולפי פשוטו נראה בעיני כי הנשך הוא שילוונו מנה ליתן לו ברביתו חמשת שקלים בכל שנה, ויקרא כן בעבור כי אחריתו כנחש ישך,
שמבצבץ ועולה. התרבית הוא שילוונו עד זמן פלוני ואז יפרענו ויתן לו רבית חמשה שקלים,
ואין בו רבית אחר הזמן ההוא, כי זה איננו נושך שלא יעלה יותר מן הסך ההוא אבל הוא רבית.
ולכך אמר: "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך", כי המנהג להלוות את הכסף בנשך בכל שנה יתן כך, והאוכל ילוונו עד הקציר ואז יפרענו מגורנו בתוספת קצוב.

ונראה שפירושו של הכלי יקר כאן עולה על הבחנת הרמב"ן.

רק עתה, "ובסיכום"
יש לגשת לשאלה א וב .

שאלה ב תצריך מצד הלומדים סקירה על הפרק כולו אשר נושאו הוא תיקון המעוותים שבחברה. כי גם דיני היובל כוונתם לתקן את המעוותים שנוצרו ע"י סיבות פנימיות וחיצוניות בתקופה בין יובל ליובל. אך באופן בולט עוד יותר עוסקות הפרשיות הבאות החל מ–כה,
כה בתיקון מצבים שהתקלקלו, בהחזרת מתמוטטים לעמידה איתנה.

ויש
להשוות:

פסוק כה:

כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו …

פסוק
לה:

וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך …

פסוק
לט:

וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך …

פסוק
מז:

וכי תשיג יד גר ותושב עמך ומך אחיך עמו ונמכר לגר …

ועתה יובנו רש"י ומשל החמור שעליו המשאוי.

אסור שהשאלות העוסקות בדברים "קטנים"
פורמליים כגון א1
, ב2
, 4 , יאפילו על העיקר הגדול של דרישת התורה לוויתור, ללב טוב, וגמילות חסד. צריך הלומד לצאת מן השיעור מתוך הרגשה "שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", ומתוך רצון להוציא אותה תורה מגלותה ומשוממותה,
שבו הצטמצמה לפינות מעטות של חיינו –
ולהשליט את אורה שוב בכל מעשינו, בבית וברחוב, במשפחה,
במשא ומתן, במדיניות וכלכלה.