גיליונות נחמה – ויקרא 3

גיליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנה שביעית [תש"ח]

ויקרא

בטעם מצוות הקורבנות

רמב"ם – מורה נבוכים ג,
לב:

… שאי אפשר לצאת מן ההיפך אל ההיפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהורגל בו פתאום. וכאשר שלח ה'
משה רבינו עליו השלום לתתנו ממלכת כוהנים וגוי קדוש בידיעתו יתברך כמו שאמר:
"וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה'
הוא האלקים בשמים ממעל" (דברים ד, לט).
– ולהינתן לעבודתו כמו שאמר "ולעבדו בכל לבבכם".
ואמר "ואותו תעבודו", והיה המנהג המפורסם בעולם כולו,
שהיו אז רגילים בעבודה הכוללת אשר גדלו עליה להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם, אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם,
– לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריותיו,
שיצוינו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם,
כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם,
שהוא נוטה תמיד למורגל. והיה דומה אז כאילו יבוא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת ה'
ויאמר:
"ה'
ציוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה –
אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה". ומפני זה השאיר ה' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמיתות להם לשמו יתברך וציונו לו,
יתברך,
וציונו לבנות היכל,
"ועשו לי מקדש"
ושיהיה המזבח לשמו ושיהיה הקורבן לו "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". ושישתחוו לו ושיקטירו לפניו, והזהיר מעשות דבר מאלה המעשים לזולתו…

והגיע התחבולה בזאת הערמה האלוקית,
שנמחה זכר עבודה זרה. והתקיימה הפינה הגדולה האמתית באומתנו והיא מציאות ה' ואחדותו.
ולא יברחו הנפשות וישתוממו בביטול העבודות אשר הורגלו בהן – ולא נודעו להם עבודות זולתם.

ואני יודע שנפשך תברח מזה העניין בהכרח בתחילת המחשבה ויכבד עליך ותשאלני בלבך ותאמר לי:
"איך יבואו מצוות ופעולות עצומות מבוארות מאוד והושם להם זמנים והם כולם בלתי מכוונים לעצמם אבל הם מפני דבר אחר, כאילו הם תחבולה שעשה ה'
לנו להגיע אל כוונתו הראשונה,
ואיזה מונע היה אצלו לצוות לנו כוונתו הראשונה ויתן לנו יכולת לקבלה? ולא היה צריך לאלו [=הקורבנות]
אשר חשבת, שהם על צד הכוונה השנייה?"
– שמע תשובתי, אשר תסיר מלבך זה הספק ואגלה לך אמתת מה שעוררתיך עליו,
והוא שכבר בא בתורה כמו זה העניין בשווה. והוא אמרו [שמות יג, יז–יח]:
"ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים… ויסב…
דרך המדבר". וכמו שהסב ה'
אותם מן הדרך הישרה, אשר היתה מכוונת תחילה, מפני יראת מה שלא היו יכולים לסבלו לפי הטבע,
אל דרך אחרת עד שהגיעה הכוונה הראשונה – כן צווה בזאת המצווה אשר זכרנו [=הקורבנות]
מפני יראת מה שאין יכולת לנפש לקבלה לפי הטבע,
עד שיגיע הכוונה הראשונה והיא השגתו יתברך והנחת [=עזיבת]
עבודה זרה.

כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ובלבנים והדומה… ואחר ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי ענק פתאום –
כן אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מן העבודות ומעשים מורגלים [שכבר נטו אליהם הנפשות, עד ששבו כמושכל ראשון] ויניחם כולם פתאום.

וכמו שהיה מחכמת ה' להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה, ונולדו גם כן [במדבר]
אנשים שלא הורגלו בשפלות ובעבדות,
וכל זה היה במצוות אלוקיות על ידי משה רבינו "על פי ה'
יחנו ועל פי ה' יסעו"…
כן בא זה החלק מן התורה [=תורת הקורבנות] בתחבולה אלוקית, עד שישארו עם מין המעשה המורגל, כדי שתעלה בידם האמונה אשר היא הכוונה הראשונה… כאשר היתה זאת העבודה –
הקורבנות – על צד הכוונה השנייה. והצעקה והתפילה וכיוצא בהם מן העבודות יותר קרובה אל הכוונה הראשונה ההכרחית. הושם בין שני המינים הפרש גדול, והוא שהקרבת הקורבנות אף על פי שהם לשמו יתברך לא יחויב עלינו בכל מקום ובכל זמן ולא נעשה היכל כאשר יזדמן ושיקריב מי שיזדמן "החפץ ימלא את ידו" – אבל נאסר כל זה עלינו והושם בית אחד, "אל המקום אשר יבחר ה'"
ולא יהיה כהן אלא זה המיוחד –
כל זה העניין למעט זה המין מן העבודות שלא יהיה ממנו אלא מה שלא גזרה חכמתו להניחו לגמרי. אבל התפילה והתחינה היא מותרת בכל מקום ובכל מי שיזדמן וכן הציצית והמזוזה והתפילין.

וכן
עיין
גם
מורה
נבוכים
ג,
מו [קיצור תוכנו מובא ברמב"ן דלקמן:]

רמב"ם:
מורה נבוכים מאמר ג, פרק מו:

… כבר אמרה התורה – כפי שפרש אונקלוס,
שהמצריים היו עובדים למזל טלה,
ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן… ושחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי עבודה זרה. וכולם היו מגדילים זה המין מאוד –
ולזה תמצא אישי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל.

… ובעבור שימחה זכר אלה הדעות,
אשר אינן אמתיות,
ציונו להקריב אלו המינים "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם",
עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי – בו יתקרבו אל ה'. ובמעשה ההוא יכופרו העוונות.

וכך מרפאים הדעות הרעות אשר הם חוליי הנפש האנושי בהיפך אשר בקצה האחרון.
…ומפני שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם אלא שאור והיו בוחרים להקריב העניינים המתוקים ומלכלכים קרבניהם בדבש, וכן לא תמצא בדבר מקורבנותיהם מלח, מפני זה הזהיר השם מהקריב כל שאור וכל דבש וציווה בהתמדת המלח…

רמב"ן ט:

ואמר הרב במורה הנבוכים (ג,
מו)
כי טעם הקורבנות,
בעבור שהמצרים והכשדים,
אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם,
היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן צוה לשחוט אלה השלושה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא,
ובו יתכפרו העוונות.
כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש, כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו. אלה דבריו ובהם האריך: והנה הם [=דברי הרמב"ם האלה] דברי הבאי, "ירפאו שבר גדול"
וקושיה רבה "על נקלה" [המליצה לקוחה מירמיה ו, יד]
יעשו שולחן ה'
מגואל,
שאיננו רק [=שאין מטרתו אלא]
להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אומר כי הם "לחם אשה לריח ניחוח". [כלומר:
ביטוי זה מוכיח שיש להם ערך עצמי חיובי ולא רק ערך פולמוסי, כדי לרפא דעות משובשות]. וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב,
כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה,
ומזל שור, שיש להם כח בהם כפי מחשבתם, ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כוחם ויסודם,
אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד –
זה כבוד להם ומעלה, והם עצמם כך הם נוהגים…

ויותר תתרפא המחלה באכלנו מהם לשובע, [=אם לא נקריב ולא נזרוק הדם אלא נאכל בהמות אלה המקודשות להם אכילת חולין גמורה,
להוכיח שאין בהם שום קדושה ושום צד אלוהות] שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם.
והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלושת בניו –
אין בעולם כשדי או מצרי – הקריב קרבן וייטב בעיני ה'
ואמר בו [בראשית ח, כ"א]
"וירח ה' את ריח הניחוח"
וממנו אמר אל לבו [שם]
"לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם". [שם ד, ד]
"והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה'
אל הבל ואל מנחתו", ולא היה עדיין בעולם שמץ עבודה זרה כלל…

ולשון הקורבנות "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי". וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון,
רק [=כי אם] שוללות לעבודה הזרה מדעת השוטים.

ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה,
ציוה ה', כי כאשר יחטא ויביא קורבן,
יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה ויתוודה בפיו כנגד הדיבור וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה,
והכרעיים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו.
ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו,
כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה, כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו,
לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה. וכופר הקורבן בזה שיהא דמו תחת דמו…
וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד; ואלה דברים מתקבלים,
מושכים הלב בדברי אגדה.

1.
בשני מקומות דן הרמב"ם בחלק ג'
של מורה נבוכים בטעם הקורבנות,
בפרק לב ובפרק מו שקיצור דבריו מובא ברמב"ן.
מה ההבדל העקרוני בין דבריו פה ושם?

2.
מה הדמיון בין מצוות הקורבנות להליכת בני ישראל במדבר ארבעים שנה –
לדעתו?

3.
מה הדמיון ומה ההבדל בין קורבנות לתפילה לדעתו?

4.
הרמב"ן משתדל לסתור דבריו ע"י הוכחות ישירות וע"י הוכחות על דרך השלילה כיצד?

5.
מה הן ראיותיו מקרבן הבל ונח?

6.
כיצד אפשר להגן על דעת הרמב"ם נגד טענת הרמב"ן מקרבן הבל ונח?

7.
מה טעם הקורבנות המובא בסוף דברי הרמב"ן [ויותר ראוי לשמוע הטעם]
ומה דעת הרמב"ן על הטעם הזה?

גיליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנה השתים עשרה [תשי"ג]

ויקרא – טעם הקורבנות

א.
הקדמה לתורת הקורבנות.

דעות שונות נאמרו בטעם הקורבנות.

דעת הרמב"ם [מורה נבוכים ג,
לב]
וראה גיליון ויקרא תש"ח.

אברבנאל
ברצותו
להגן
על
דעת
הרמב"ם נגד מתנגדיו הביא כהוכחה לדעתו מדרש ויקרא רבה פרשת אחרי מות כב,
ח:

ר'
פנחס בשם ר'
לוי אומר: משל לבן מלך שלבו היה גס עליו והוא למוד לאכול נבלות וטרפות. אמר המלך: "יאכלם על שולחני תדיר ומעצמו הוא נוזר".
כך לפי שהיו ישראל להוטים אחרי עבודה זרה והיו מביאים קורבנותיהם לשעירים באיסור ופורענות באה עליהם, אמר הקב"ה:
"יהיו מקריבים קורבנותיהם לפני באוהל מועד והם נפרשים מעבודה זרה!"

ר'
דוד הופמן בפרושו לויקרא [תרגום לעברית ירושלם תשי"ג]
עמוד סא מעיר לזה:

אחרי עיון מעמיק יכירו כי נוסחתו של אברבנאל משובשת לחלוטין… לפי נוסחתו היה המאמר בלתי מובן ואי הגיוני… ובאמת כתוב בכל המהדורות של ויקרא רבה וכן גם בילקוט:…

… והיה למוד לאכול נבלות וטרפות.
אמר המלך: זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא נוזר. כך לפי שהיו ישראל להוטים אחרי ע"ז…

1.
הסבר,
כיצד יכול המדרש –
בגירסא המובאת באברבנאל –
לשמש סיוע לדעת הרמב"ם על הקורבנות.

2.
הסבר,
למה גירסא זו היא "בלתי מובנת ואי הגיונית"
כדעת ר'
דוד הופמן.

3.
מה ההבדל העקרוני בין המדרש בגירסת אברבנאל ובין המדרש כפי שהוא מודפס ב ספרינו?

פרק ג'. זבח שלמים

ב.
פסוק א.

ואם זבח שלמים קרבנו.

נקראו שלמים –
זבח שלמים בכל הפרשה ואין כל עולה וחטאת ואשם שלא נסמכה להם מילת "זבח".

–
התוכל למצוא סיבה לתופעה זו?
היעזר בפסוקים הבאים:

שמות יג,
טו;
שמואל א'
ט,
יב;
שמואל א'
כ,
כט.

ג.
פסוקים א–ב:

אם מן הבקר הוא מקריב…
וסמך ידו על ראש קרבנו

פסוקים ז–ח:

אם
כבש
קרבנו…
וסמך
את
ידו
על
ראש
קרבנו.

פסוקים יב–יג:

ואם
עז
קרבנו
…
וסמך
את
ידו
על
ראשו.

וכן בעולה:

פרק א פסוק ד:

וסמך
ידו
על
ראש
העולה.

וכן בחטאת:

פרק ד פסוק ד:

וסמך
את
ידו
על
ראש
הפר.

פרק ד פסוק טו:

וסמכו
זקני
העדה
את
ידיהם
על
ראש
הפר.

בטעם הסמיכה נאמרו דעות שונות:

רמב"ן פרק א פסוק ח:

[אחרי התנגדו לטעם הרמב"ם בקורבנות]… ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם כי בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה,
ציוה ה' כי כאשר יחטא ויביא קרבן,
יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה;
ויתוודה בפיו כנגד הדיבור; וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה והכרעיים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוהיו בגופו ונפשו וראוי לו שישרף גופו וישפך דמו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה,
וכופר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש… ואלה דברים מתקבלים,
מושכים הלב בדברי אגדה. ועל דרך האמת יש בקורבנות סוד…

אברבנאל:

וסמך ידו על ראש העולה – להגיד שיהיה עניינו כעניין העולה ההיא כי כמו שהיא תעלה על מזבח ה'
על ידי הכהנים ותדבק עם האש האלוקי,
כן המקריב יעלה על מזבח ה' שהוא רמז לעונג העולם הבא וידבק אל הקב"ה כי אש אוכלה הוא – ויהיה ריח ניחוח לפניו.

ועיין לעניין הסמיכה:
במדבר כז,
כג;
במדבר ח,
י;
ויקרא טז,
כא.

1.
הסבר מהו ההבדל שבין הטעמים הניתנים לעיל לסמיכה.

2.
איזה טעם מתאים יותר לסמיכה שעל זבח שלמים?

3.
כיצד מתייחס הרמב"ן לטעם זה לקורבנות המובא בדבריו?