הקדמת רמב"ם לפרק "חלק"

מילות מפתח: שכר ועונש, גן עדן, גהינום, גהינם, עיקרי אמונה, שלוש עשרה עיקרים, אגדות חז"ל.

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר (ישעיה ס') ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר.

ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורס.

רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים, והלוחש על המכה ואומר (שמות ט"ו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך.

אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו:

ראיתי לדבר בכאן בעיקרים רבים באמונה גדולים ונכבדים עד מאוד.

כת ראשונה סוברת – כי הטובה הוא גן עדן, וכי הוא מקום שאוכלים ושותים בו מבלי עמל הגוף ובלי יגיעה, ושיש להם בתים מאבנים טובות ומטות מוצעות במשי, ונהרות מושכות יין, ושמנים מבושמים והרבה דברים מזה המין.

וכי הרעה הוא גיהנם, והוא מקום בוער באש שבו שורפים הגוויות ומצטערים שם בני אדם במיני הצער והעינוי, יארך סיפורם.

והכת הזאת הביא ראיה על סברתם מדברי רבותינו ז"ל וממקראות הכתב שפשטם נאותים למה שהם אומרים לכולו או לרובו.

וכת שניה תסבור ותחשוב, שהטובה המיוחלת הוא ימות המשיח, מהרה יגלה, וכי באותו הזמן יהיו בני אדם כולם מלאכים, כולם חיים וקיימים לעד, ויגבהו בקומתם וירבו ויעצמו, עד שיושיבו כל העולם לעד לעולם. ואותו המשיח, כפי מחשבתם, יחיה בעזר הי"ת. וכי באותן הימים תוציא הארץ בגדים ארוגים ולחם אפוי, ודברים הרבה כאלה שהם מן הנמנעות.

וכי הרעה היא שלא יהיה האדם מצוי באותן הימים ולא יזכה לראותו.

ומביאים ראיה בדברים רבים מצויים לחכמים, ובכתובים במקרא יסכים פשטם למה שהם אומרים או לקצתו.

וכת שלישית תחשוב כי הטובה שנקוה תחיית המתים, והוא שיחיה האדם אחר מותו ויחזור עם קרוביו ובני ביתו ויאכל וישתה ולא ימות עוד.

וכי הרעה היא שלא יחיה אחר מותו עם אותם שיחיו.

ומביאים ראיה על זה במאמרים רבים מצויים בדברי החכמים ובפסוקים מן המקרא, שפשוטם יורה על מה שהם אומרים או על קצתו,

וכת רביעית תחשוב כי הכוונה שתגיע לנו בעשיית המצות היא מנוחת הגוף והשגת התאוות העולמיות בעולם הזה, כמו שומן הארצות ונכסים רבים ורוב הבנים ובריאות הגוף והשלום והביטחון, והיות המלך מישראל והיותנו שולטים על מי שהצר לנו.

והרעה שתשיגנו כשנכפור על התורה היפך העניינים האלה, כמו מה שאנחנו פה היום בזמן הגלות.

ויביאו ראיה כפי סברתם מכל המקראות שבתורה והקללות וזולתם ומכל אותם הסיפורים הכתובים במקרא,

וכת חמישית, והם הרבה, מחברים העניינים האלה כולם.

ואומרים כי התוחלת היא שיבוא המשיח ויחיו המתים ויכנסו לגן עדן ויאכלו שם וישתו ויהיו בריאים כל ימות עולם. אבל זו הנקודה הנפלאה, רצוני לומר העולם הבא, מעט תמצא בשום פנים שיעלה על לבו הוא שיחשוב או שייקח זה העיקר, או שיאמר זה השם על איזה דבר הוא נופל: אם הוא תכלית הטובה, או אחת מן הדעות הקודמות הוא התכלית. או שיבדיל בין התכלית ובין הסיבה המביאה אל התכלית.

אבל מה ששואלים העם כולו ההמון והמבינים: היאך יקומו המתים: ערומים או לבושים, ואם יעמדו באותן תכריכים עצמן שנקברו בהם ברקמתם ובציורם וייפוי תפירתם, או במלבוש שיכסה גופם בלבד;

וכשיבוא המשיח אם יהיו שוים העשיר והדל, או אם יהיו בימיו חזק וחלש, והרבה שאלות כאלו בכל עת.

והזהירו החכמים על זה ואמרו (אבות פ"ד מ"ה) "לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בה". והם רומזים למה שביארתי לך, שאין לשום תכלית החכמה לא לקבל כבוד מבני אדם, ולא להרוויח ממון, ולא יתעסק בתורת השם יתברך להתפרנס בה, ולא תהיה אצלו תכלית למוד החכמה אלא לדעת אותה בלבד. וכן אין תכלית האמת – אלא שידע שהוא אמת והתורה אמת ותכלית ידיעתה לעשותה.

ואסור לאדם השלם שיאמר "כשאעשה אלה המצות, שהם המידות הטובות, ואתרחק מן העבירות שהם המידות הרעות שציווה השם יתברך שלא לעשותה, מה הוא הגמול שאקבל על זה?" לפי שזה כמו מה שיאמר הנער: "כשאני קורא זה מה יתנו לי?" והם אומרים לו: "דבר פלוני". לפי שכשאנו רואים מיעוט שכלו, שאינו מבין זה השיעור, והוא מבקש לתכלית תכלית אחר, אנו משיבים לו כסכלותו, כמו שנאמר "ענה כסיל כאולתו".

וכבר הזהירו חכמים על זה גם כן, כלומר שלא ישים האדם תכלית עבודת השם יתברך ועשיית המצווה בשביל דבר מן הדברים. והוא מה שאמר האיש השלם, המשיג אמיתת העניינים (שם פ"א מ"ג):

וגדול מזה מה שאמרו בספרי:

וזו היא מעלת אברהם אבינו עליו השלום (סוטה לא.) שהוא היה עובד מאהבה, ולעומת הדרך הזה ראוי להיות ההתעוררות.

ולפי שידעו החכמים ז"ל שזה העניין קשה עד מאוד ואין כל אדם משיג אותו, ואם השיגו אינו מסכים בו בתחילת עניין ואינו סובר שתהיה אמונה ברורה, לפי שהאדם אינו עושה מעשה אלא כדי שתגיע לו ממנו תועלת או שתסור ממנו פסידא, ואם אינו כן יהיה אצלו אותה מעשה הבל וריק. היאך יאמר לבעל תורה "עשה אלה המעשים ולא תעשה אותם" לא לירא מעונש מן השי"ת, ולא להנחיל שכר טוב.

זה דבר קשה עד מאוד, לפי שאין כל בני אדם משיגים האמת עד שיהיו כמו אברהם אבינו ע"ה. ולכן התירו להמון, כדי שיתיישבו על אמונתם, לעשות המצות לתקוות שכר, ולהינזר מן העבירות מיראת עונש. ומזרזים אותם על זה ומחזקים כוונתם, עד שישיג המשיג וידע האמת והדרך השלם מה הוא, כמו שעושים בנער בשעת הלמוד כמו שהבאתי המשל.

והאשימו לאנטיגנוס איש סוכו, בבארו להמון מה שביאר, ואמרו בזה "היזהרו בדבריכם" כמו שנתבאר באבות (פ"א מי"א).


ואין ההמון מפסידים מכל וכל בעשותם המצות מיראת העונש ותקוות השכר, אלא שהם בלתי שלמים. ואולם זה טוב להם, עד שיהיה להם כוח והרגל והשתדלות בעשיית התורה, ומזה יתעוררו לדעת האמת ויחזרו עובדים מאהבה.

וזה הוא מה שאמרו ז"ל (פסחים נ):

הראשונה והוא רוב מה שראיתי, ואשר ראיתי חיבוריו ומה ששמעתי עליו –

הם מאמינים אותם על פשטם, ואין סוברין בהם פירוש נסתר בשום פנים. והנמנעות כולם הם אצלם מחויבות המציאות.



ואמנם עושים כן, לפי שלא הבינו החוכמה והם רחוקים מן התבונות, ואין בהם מן השלמות כדי שיתעוררו מאליהם, ולא מצאו מעורר שיעורר אותם. סוברין שלא כוונו החכמים ז"ל בכל דבריהם הישרים והמתוקנים, אלא מה שהבינו לפי דעתם מהם, ושהם על פשטם. ואע"פ שהנראה מקצת דבריהם יש בהם מן הדיבה והריחוק מן השכל, עד שאילו סופר על פשוטו לעמי הארץ – כל שכן לחכמים – היו תמהים בהתבוננתם בהם, והם אומרים היאך יתכן שיהיה בעולם אדם שיחשוב בזה או שיאמין שהיא אמונה נכונה, ק"ו שייטיב בעיניו.

וזו הכת עניי הדעת, יש להצטער עליהם לסכלותם, לפי שהם מכבדין ומנשאין החכמים כפי דעתם, והם משפילים אותם בתכלית השפלות, והם אינם מבינין זה. וחי השם יתברך כי הכת הזה מאבדים הדרת התורה ומאפילים זהרה, ומשימים תורת ה' בהיפך המכוון בה. לפי שהשם יתברך אמר בתורה התמימה "אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", והכת הזאת מספרים משפטי דברי החכמים ז"ל מה שכששומעים אותו שאר האומות, אומרים "רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה".

ורוב מה שעושים זה הדרשנים שהם מפרשים ומודיעים להמון העם מה שאינם יודעים. ומי יתן אחר שלא ידעו ולא הבינו שיהיו שותקים. כמו שאמר "מי יתן החרש תחרישון ותהי להם לחכמה". או שיהיו אומרים אין אנו מבינים כוונת החכמים בזה המאמר ולא היאך יתפרש. אבל הם מחשבים שהם מבינים אותו ומשתדלים להודיעו לפרש לעם מה שהבינו הם עצמם, כפי דעתם החלושה, לא מה שאמרו חכמים, ודורשים בראשי העם דרשות ממסכת ברכות ופרק חלק וזולתם על פשטם מלה במלה.

והכת השניה הם רבים גם כן, והם אותם שראו דברי החכמים או שמעום והבינו אותם כפי פשוטם, וחשבו שלא כיוונו חכמים בו זולתי מה שמורה עליו פשט הדבר, והם באים לסכל אותם ולגנותם ומוציאים דיבה על מה שאין בו דיבה, וילעגו על דברי חכמים ושכלם יותר זך מהם. ושהם, עמי הארץ נפתים, גרועי השכל, סכלים בכלל המציאות, עד שלא היו משיגים דבר חכמה בשום פנים.

ורוב הנכשלים בזה השיבוש המתייחסים לחכמת הרפואות והמהבילים בגזרת הכוכבים, לפי שהם במחשבתם נבונים וחכמים בעיניהם ומחודדים ופילוסופים, וכמה הם רחוקים מן האנושית אצל אותם שהם חכמים ופילוסופים על האמת. אבל הם סכלים יותר מן הכת הראשונה, והרבה מהם פתיות.

והיא כת ארורה, לפי שהם משיבים על אנשים גדולים ונשיאים אשר נתבררה חכמתם לחכמים, ואלו הפתאים אילו היה עמלם בחכמות עד שיהיו יודעים היאך ראוי לסדר ולכתוב הדברים בחכמת האלוהות, והדומה להן מן הדברים אצל ההמון ואצל החכמים, ויבינו החלק המעשי מן הפילוסופיה, אז היו מבינים אם החכמים ז"ל חכמים אם לא, והיה מתבאר להם עניין דבריהם.

והכת השלישית והם חי השם מעטים עד מאוד עד שאין ראוי לקרותם כת, אלא כמו שיאמר לשמש "מין" ורק היא יחידי. והם אותם בני אדם שנתברר אצלם גדולת החכמים ז"ל וטוב שכלם, ממה שנמצא בכלל דבריהם מורים על עניינים אמיתיים למאוד. ואע"פ שהם מעטים ומפוזרים במקומות מחיבוריהם, הם מורים על שלמותם, וכי הם השיגו האמת. ושנתברר גם כן אצלם מניעת הנמנע ומציאות המחויב להימצא. וידעו כי הם עליהם השלום, אינם מדברים היתולים. ונתאמת להם שדבריהם יש לו נגלה ונסתר, וכי הם בכל מה שאומרים מן הדברים הנמנעים, דברו בהם בדרך חידה ומשל, כי הוא זה דרך החכמים הגדולים.

ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים ואמרו "להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם". וידוע הוא אצל בעל הלשון כי "חידה" הוא הדבר שהמכוון בו בנסתר לא בנגלה ממנו. וכמו שאמר "אחודה נא לכם חידה" וגו'. לפי שדברי החכמים כולם בדברים העליונים שהם התכלית, אמנם הם חידה ומשל.

ואיך נאשימם על שמחברים החכמה על דרך משל, ומדמים אותם בדברים הפחותים ההמוניים, ואנו רואים החכם מכל האדם עשה זה ברוח הקודש. רוצה לומר: שלמה במשלי ושיר השירים ובמקצת קהלת. ואיך יקשה עלינו לסבור פירוש על דבריהם ולהוציאם מפשטם, כדי שיאות לשכל ויסכים עם האמת ועם היותם כתבי הקודש, והם בעצמם סוברים בפסוקי המקרא ומוציאים אותם מפשוטם ומשימים אותם משל, והוא האמת.

כמו שאנו מוצאים שאמרו (ברכות יח ע"ב) בפירוש פסוק "הוא הכה את שני אריאל מואב", שהוא כולו משל, וכן מה שנאמר "והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור" משל. וכן מה שנאמר "מי ישקני מים מבור בית לחם" (ב"ק ס ע"ב), ושאר הסיפור כולו משל. וכן ספר איוב בכללו אמרו קצתם משל היה (ב"ב טו ע"ב), ולא פירש לאיזה דבר הושם זה המשל. וכן מתי יחזקאל (סנהדרין נב ע"ב) אמרו קצתם משל הוא, ורבים כאלה.

ואם אתה המעיין מאחת השתי כתות הראשונות, לא תשגיח בדברי ולא בשום דבר מזה העניין, לפי שלא יהיה נאות לך שום דבר ממנו, אבל יזיקך ותשנאהו. והיאך יאותו המאכלים הקלים המעטים מכמותם הישרים באיכותם לאדם שהרגיל במאכלים הרעים, אבל באמת הם מזיקים לו והוא שונא אותם. הלא ידעת מה אמרו האנשים שהיו רגילים לאכול בצלים ושומים והדגים "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל".

ואם אתה מן הכת השלישית, כשתראה דבר מדבריהם שהדעת מרחיק אותו, תעמוד ותתבונן בו ודע שהוא חידה ומשל, ותשכב עשוק הלב וטרוד הרעיון בחיבורו ובסברתו, ותחשוב למצוא כוונת השכל ואמונת היושר, כמו שנאמר "למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת". ואז תסתכל בספרי זה ויועיל לך בע"ה.

וראוי להיות כן! לפי שאנחנו בעולם הגופני, ולפיכך אין אנו משיגים אלא תענוגיו הגרועים הנפסקים. אבל התענוגים הנפשיים הם תמידיים, עומדים לעד, אינם נפסקים, ואין ביניהם ובין אלו התענוגים יחס ולא קורבה בשום פנים.

ואין ראוי אצלנו בעלי התורה, ולא אצל האלוהיים מן הפילוסופים, שנאמר שהמלאכים והכוכבים והגלגלים אין להם תענוג, אבל באמת שיש להם תענוג גדול במה שהם יודעים ומשיגים באמיתת הבורא יתברך, ובזה הם בתענוג תמידי שאינו נפסק. ואין תענוג גופני אצלם, ואינם משיגים אותו, לפי שאין להם חושים כמונו שישיגו בהם מה שאנו משיגים אותו.

וכמו כן אנחנו כשיזדכה ממנו מי שיזדכה, ויעלה לאותם מעלה אחר מותו, אינו משיג התענוגים הגופנים ואינו רוצה בהם, אלא כעין שירצה המלך שהוא גדול הממשלה שיתפשט מלכותו וממשלתו ויחזור לשחק עם הנערים בכדור ברחובות העיר, אף על פי שכבר היה בזמן שעבר בלא ספק טוב בעיניו לשחק בכדור מן המלכות. וזה בקטנות שנותיו, כשלא היה מבחין בין מעלת שני העניינים, כמו שאנחנו היום משבחים ומנשאים תענוגי הגוף ולא תענוגי הנפש.

וכשתתבונן בעניין שני אלה התענוגים תמצא פחיתות האחת ומעלת השנית, ואפילו בעולם הזה.

וזה כי אתה מוצא רוב בני האדם כולם מייגעים נפשותיהם וגופותיהם בעמל ויגיעה שאין למעלה מהם, כדי שיגיע לו מעלה וכבוד, ושינשאוהו בני אדם. והנאה זו אינה הנאת מאכל ומשתה.

וכמו כן הרבה מבני אדם בוחר להנקם מאויביו יותר מהשיג הרבה מתענוגי הגוף.

והרבה מבני אדם מתרחקים מן הגדול שבתענוגי הגוף, מיראתו שישיגהו מזה חרפה ובושת מבני אדם, או לפי שמבקש שיהא לו שם טוב. ואם עניינו כן בעולם הזה הגופני, כל שכן בעולם הרוחני, והוא העולם הבא, שנפשותינו משכילות שם מידיעת הבורא יתברך כמו שמשכילות הגופנים העליונים או יותר.

ואותו תענוג לא יחלק לחלקים ולא יסופר ולא ימצא משל למשול בו אותו התענוג, אלא כמו שאמר הנביא ע"ה, כשנפלאו בעיניו גדולת הטוב ההוא ומעלתו, אמר "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". וכן אמרו ע"ה (ברכות יז ע"ב)

הנה כי הטובה והתכלית האחרון הוא להגיע אל החברה העליונה הזאת, ולהיות בכבוד הזה ובמעלה הנזכרת וקיום הנפש – כמו שביארנו – עד אין סוף, בקיום הבורא יתברך, שהוא סיבת קיומה. לפי שהשיגה אותו כמו שנתבאר בפילוסופים הראשונים, וזה הוא הטוב הגדול אשר אין טוב להקיש לו, ואין תענוג שידמה לו, כי איך ידמה התמיד אשר אין לו סוף וקץ בדבר הנפסק. וזה שאמר (קידושין לט) "למען ייטב לך והארכת ימים לעולם שכולו ארוך".

והרעה השלמה והנקמה הגדולה הוא שתיכרת הנפש ותאבד, ושלא תהיה חיה וקיימת, והוא הכרת הכתוב בתורה, כמו "הכרת תכרת הנפש ההיא". ואמרו ז"ל (סנהדרין סד, צ.) "הכרת בעולם הזה, תכרת בעולם הבא". ונאמר "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים".


הנה כל מה שבחר והרגיל בתענוגי הגוף, ומאס באמת ואהב השקר, נכרת מאותה מעלה, ויישאר חומר נכרת.

וכבר ביאר הנביא ע"ה שהעולם הבא אינו מושג בחושים הגופניים, וזהו שנאמר "עין לא ראתה אלקים זולתך".

ואמרו (ברכות לד) בפירוש זה:

וכשתתבונן בזה התבוננות שלימה תמצא כאילו הוא אומר לך, אם עשית קצת מצות מאהבה והשתדלות, אעזרך לעשותם כולם, ואסיר מעליך המעיקים והמונעים. ואם תעזוב דבר מהם דרך ביזוי, אביא לך מונעים ימנעוך מעשותם כולם, עד שלא יהיה לך שלמות ולא קיום בעולם הבא, וזהו עניין אמרם ז"ל "שכר מצווה מצווה ושכר עבירה עבירה".

ואולם גן עדן הוא מקום דשן ושמן מבחר הארץ יש בו נהרים רבים ואילנות עושים פירות, יגלה אותו השם יתברך לבני אדם לעתיד לבא ויורה אותו הדרך להלך אליו ויתענגו בו, ואפשר שימצאו בו צמחים מופלאים עד מאוד מועילים תועלת גדולה ערבים ומתוקים הרבה, מלבד אלה הידועים והמפורסמים אצלנו, וכל זה אינו מן הנמנע ולא רחוק, אבל הוא קרוב להיות ואפילו לא היה כתוב בתורה, כל שכן שנתבאר זה בתורה ונתפרסם.

אמנם גיהנם הוא שם לצער ולעונש שישיג לרשעים, ולא פירש בתלמוד תואר זה העונש. אלא יש אומרים כי השמש תקרב להם וישרפם, וראייתם על זה מה שנאמר (מלאכי ג) "הנה יום בא בוער כתנור", וקצתם אומרים כי הוא חמימות זרה תתחדש בגופותיהם ותשרפם, וראייתם על זה מה שנאמר "רוחכם אש תאכלכם".

ותחיית המתים הוא יסוד מיסודי משה רבנו ע"ה, ואין דת ולא דבקות בדת יהודית למי שלא יאמין זה. אבל הוא לצדיקים. וכן הוא לשון בראשית רבה "גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים, ותחיית המתים לצדיקים בלבד". ואיך יחיו הרשעים והם מתים אפילו בחייהם? וכן אמרו (ברכות יח ע"ב) רשעים אפילו בחייהם קרואים מתים, צדיקים אפילו במיתתן קרואים חיים. ודע כי האדם יש לו למות בהכרח ויתפרד וישוב למה שהורכב ממנו.

אמנם ימות המשיח הוא זמן שתשוב המלכות לישראל ויחזרו לארץ ישראל, ויהי אותו המלך גדול מאוד, ובית מלכותו בציון יגדל שמו וזכרו יהיה מלא הגויים יותר מן המלך שלמה, וישלימו אתו כל האומות ויעבדוהו כל הארצות לצדקו הגדול ולנפלאות שיהא על ידו. וכל מי שיקום עליו, יאבדהו השם יתעלה וימסור אותו בידו. וכל פסוקי המקרא מעידים על הצלחתו והצלחתנו עמו.

ולא ישתנה במציאות שום דבר ממה שהוא עתה, אלא שהמלכות תחזור לישראל, וזהו לשון החכמים (ברכות לד.) "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד". ויהיו בימיו עשירים ואביונים, גיבורים וחלשים כנגד זולתם.

אבל באותם הימים יהיה נקל מאוד על בני אדם למצוא מחייתם, עד שבעמל מעט שיעמול אדם יגיע לתועלת גדול. וזהו שאמרו (שבת ל ע"ב) "עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות וכלי מילת". לפי שבני אדם אומרים כשימצא אדם דבר מוכן ומזומן, "פלוני מצא פת אפוי ותבשיל מבושל".

והראיה על זה מה שנאמר "ובני נכר איכריכם וכורמיכם", להודיע שיש שם זרע וקציר. ולכן קצף החכם הזה, שאמר המאמר הזה, על תלמידו (שם) כשלא הבין דברו, וחשב שהוא על פשוטו, והשיבו כפי השגתו. ולא הייתה אותה התשובה תשובה האמיתית. והראיה על שלא השיב לו על אמיתתו מה שהביא ראיה "אל תען כסיל כאולתו".

והתועלת הגדול אשר תהיה באותם הימים הוא שננוח משעבוד מלכיות שהוא מונע אותנו מעשיית המצוות כולם, ותרבה החכמה כמו שנאמר כי מלאה הארץ דעה, וישבתו המלחמות כמו שנאמר ולא ישא גוי אל גוי חרב, ויהיה נמצא בימים ההם שלימות רבה ונזכה בו לחיי העולם הבא.

והמשיח ימות וימלוך בנו תחתיו ובן בנו, וכבר ביאר הנביא את מיתתו "לא יכהה ולא ירוץ עד ישים בארץ משפט". ויאריך מלכותו ימים רבים עד מאוד, ויארכו חיי בני האדם גם כן, לפי שכשיסורו הדאגות והיגונות יארכו ימי האדם. ואין לתמוה שתתקיים מלכותו אלפים מן השנים, לפי שהחכמים אמרו כי הקיבוץ הטוב כשיתקבץ לא במהרה יפריד.

ואין אנו מתאווים ומקוים לימות המשיח לרוב התבואות והעושר, ולא שנרכב על סוסים, ולא לשתות יין במיני הזמר, כמו שמחשבין מבולבלי הדעת. אבל התאוו הנביאים והחסידים ימות המשיח, ורבתה תשוקתם אליו, למה שיהיה בו מקיבוץ הצדיקים והנהגת הטובה והחכמה, וצדק המלך ורוב יושרו והפלגת חכמתו וקרבותו אל האלקים. כמו שנאמר (תהלים ב) "ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך". ועשיית כל מצות תורת משה רבנו עליו השלום מאין התרשלות ועצלה, ולא אונס, כמו שנאמר (ירמיה לא):

והתכלית הוא העולם הבא, ולעומתו הוא ההשתדלות.

ולפיכך זה החכם המוחזק בידיעת האמת עיין בתכלית האחרון והניח מה שזולתו, ואמר "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". ועם היותו הוא התכלית המבוקש, אינו ראוי למי שהוא רוצה שיהיה עובד מאהבה, שיהיה עובד להשיג העולם הבא, כמו שביארנו במה שקדם. אבל יש לעבוד על הדרך שאומר.

וזה: כי כשיאמין שיש שם חכמה, והוא התורה שהגיעה אל הנביאים מאת הבורא יתעלה, שהודיעם בזה המידות הטובות הם המצות, והמידות הרעות והם העבירות, ראוי לו מצד שהוא אדם ישר במזג שיעשה הטובות ויסור מן הרעות. וכשיעשה זה ישלם בו העניין האנושי ויהיה נבדל מן הבהמה. וכשיהיה אדם שלם, הוא מטבע האדם השלם אשר אין לו מונע שתחיה נפשו ותתקיים בקיום הידוע לה, וזה הוא העולם הבא כמו שאמרנו.

וזהו שנאמר (תהלים לב) "אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום". כמו שהמונע את הבהמות מן ההשתלחות הוא דבר מבחוץ, כמו המתג והרסן, ואין ראוי שיהיה אדם כן.

אבל יהיה המונעו מאתו ומעצמו, רצוני לומר צורת האנושית כשתהיה שלימה, היא תמנענו מאותן הדברים שמונעים ממנו השלמות, והם הנקראים מדות רעות. והיא תזרז אותו ותדחנו אל מה שיביאהו אל השלמות, וזהו המידות הטובות. זהו המתבאר לי מכלל דבריהם בזה העניין הנכבד והנעלה.

ועוד אחבר חיבור אקבץ בו כל הדרשות הנמצאים בתלמוד וזולתו, ואבארם ואסבור מהם סברות שיהיו נאותים לאמיתת העניינים, ואביא ראיה מדבריהם גם כן, ואגלה מה שהוא מן הדרשות דרך פשטם, ואשר מהם משל, ואשר מהם היו בחלום וזכרו אותו במאמר פשוט מוחלט כאילו היה בהקיץ. ובאותו החיבור אבאר לך אומנות רבות ושם אבאר כל הדברים אשר נתתי לך מהם מדברי אלה העיקרים מעט תקיש מהם על זולתם.

ואין לתפוש עלי על מה שבא במאמרי זה, ואשר ויתרתי בקצת מלות ועניינים שתופסים עליהם בעלי החכמה. כי אני ויתרתי זה השיעור כדי להבין למי שלא קדם לו חינוך בשום דבר מזה העניין הנכבד, אשר אין משיגים אותו כל בני אדם.

ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורס.

רבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצונים, והלוחש על המכה ואומר (שמות ט"ו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך.

אבא שאול אומר: אף ההוגה את השם באותיותיו]

ומלת אפיקורוס היא ארמית, עניינה מי שמפקיר ומבזה את התורה או לומדיה, ולפיכך קורין בזה השם כל שאינו מאמין ביסודי התורה, ומי (סנהדרין צט ע"ב) שמבזה החכמים או איזה תלמיד חכם שיהיה או המבזה רבו.

ובספרים החיצונים אמרו שהם ספרי תועים (סנהדרין ק ע"ב) וכן ספר בן סירא והוא היה איש שחיבר ספרים יש בהם היתולים מענייני
הכרת, פנים אין בהם טעם ולא תועלת, אלא איבוד הזמן בהבל. כגון אלה הספרים הנמצאים אצל הערב מספור דברי הימים והנהגות המלכים וייחוסי הערבים וספרי הניגון וכיוצא בהן מן הספרים שאין בהם חכמה ולא תועלת גופני, אלא איבוד הזמן בלבד.

והלוחש על המכה ובלבד ברקיקה, לפי שיש בזה ביזוי להשם יתברך.

וההוגה את השם באותיותיו יו"ד ה"א וי"ו ה"ה, שהוא השם המפורש.

וכבר זכרו דברים זולתי אלה, שהעושה אותם אין לו חלק לעולם הבא. אמרו (בבא מציעא נח ע"ב) "המלבין פני חברו ברבים, והקורא לחברו בכינוי, והמתכבד בקלון חברו", לפי שלא יעשה מעשה מאלה, ואף על פי שהם עבירות קלות כפי מחשבת החושב, אלא בעל נפש גרועה שאין בה שלימות ואינה ראויה לעולם הבא.

להאמין מציאות הבורא יתברך. והוא שיש שם נמצא שלם בכל דרכי המציאות, הוא עילת המציאות. הנמצאים כולם – בו קיום מציאותם וממנו קיומם.

ואל יעלה על הלב העדר מציאותו, כי בהעדר מציאותו נתבטל מציאות כל הנמצאים, ולא נשאר נמצא שיתקיים מציאותו.

ואם נעלה על לבנו העדר הנמצאים כולם זולתו, לא יתבטל מציאות השם יתברך ולא יגרע. ואין האחדות והאדנות אלא לו לבד, השם יתברך שמו, כי הוא מסתפק במציאותו, ודי לו בעצמו, ואין צריך במציאות זולתו.

וכל מה שזולתו מן המלאכים וגופי הגלגלים, ומה שיש בתוכם, ומה שיש למטה מהם – הכל צריכים במציאותם אליו.

וזה היסוד הראשון מורה עליו דיבור אנכי ה' אלקיך,

יחוד השם יתברך. כלומר שנאמין שזה שהוא סברת הכל אחד. ואינו כאחד הזוג, ולא כאחד המין, ולא כאיש האחד שנחלק לאחדים רבים, ולא אחד כמו הגוף הפשוט האחד במניין שמקבל החילוק לאין סוף.


אבל הוא השם יתברך אחד באחדות שאין כמותה אחדות. וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד".

שלילת הגשמות ממנו. וזהו שנאמין כי האחד הזה שזכרנו, אינו גוף ולא כוח בגוף, ולא ישיגוהו מאורעות הגופים כמו התנועה והמנוחה והמשכן, לא מצד עצמות ולא במקרה. ולכן שללו ממנו החכמים ז"ל החיבור והפירוד. ואמרו (חגיגה טו.) אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה, לא עורף ולא עפוי. כלומר: לא פירוד ולא עורף. והוא חיבור "ולא עפוי" מלשון "ועפו בכתף פלשתים", כלומר ידחפו אותם בכתף להתחברם בהם.

ואמר הנביא "ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש". אילו היה גוף, היה דומה לגופים, וכל מה שבא בכתבי הקודש שמתארים אותו בתוארי הגופות, כמו ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה – הכל דרך השאלה. וכן אמרו ז"ל (ברכות לא ע"ב) "דיברה תורה כלשון בני אדם". וכבר דיברו החכמים בזה העניין הרבה.

והיסוד השלישי הזה הוא מורה עליו מה שנאמר "כי לא ראיתם כל תמונה". כלומר: לא הישגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא, כמו שזכרנו, אינו גוף ולא כוח בגוף.

הקדמות. והוא שנאמין כי זה האחד האמור, הוא קדמון בהחלט, וכל נמצא זולתו בלתי קדמון בערכו אליו.

והראיות על זה בכתבי הקודש רבות.

והיסוד הרביעי הזה מורה עליו מה שנאמר "מעונה אלוהי קדם".

שהוא יתברך הוא הראוי לעבדו ולגדלו ולהודיעו גדולתו ולעשות מצוותיו. ושלא יעשה כזה למי שהוא תחתיו במציאות, מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות ומה שהורכב מהם. לפי שכולם מטובעים, ועל פעולתם אין משפט ולא בחירה אלא לו לבדו השם יתברך. וכן אין ראוי לעובדם כדי להיותם אמצעים לקרבם אליו, אלא אליו בלבד יכוונו המחשבות, ויניחו כל מה שזולתו.

וזה היסוד החמישי הוא שהזהיר על עבודה זרה, ורוב התורה מזהרת עליו.

הנבואה. והוא שידע אדם, שזה מין האדם ימצא בהם בעלי טבעים ממידות מעולות מאוד ושלמות גדולה, ונפשותיהם נכונות עד שהן מקבלות צורת השכל אחד. כן ידבק אותו השכל האנושי בשכל הפועל, ונאצל ממנו עליו אצילות נכבד. ואלה הם הנביאים. וזו היא הנבואה וזו עניינה.

וביאור יסוד זה על בוריו יארך מאוד, ואין כוונתנו להביא מופת על כל יסוד מהם. וביאור מציאות השגתו, לפי שזה הוא כלל החכמה כולם. אבל אזכרה דרך ספור בלבד.

ומקראי התורה מעידים על נבואת נביאים הרבה.

נבואת משה רבנו ע"ה. והוא שנאמין כי הוא אביהם של כל הנביאים אשר היו מלפניו ואשר קמו מאחריו, כולם הם תחתיו במעלה. והוא היה הנבחר מכל מין האדם אשר השיג מידיעתו יתברך יותר מכל מה שהשיג או ישיג שום אדם שנמצא או שימצא. וכי הוא עליו השלום הגיע התעלותו מן האנושות עד המעלה המלאכותית, ונכלל במעלת המלאכים, לא נשאר מסך שלא קרעו ונכנס ממנו. ולא מנעו מונע גופני, ולא נתערב לו שום חסרון בין רב למעט, ונתבטלו ממנו הכוחות הדמיונות והחושיות והשגותיו, ונבדל כוחו המתעורר המשתוקק, ונשאר שכל בלבד. ועל העניין הזה נאמר עליו שהיה מדבר עם השם יתברך בלא אמצעיות מן המלאכים.

רצוני היה לבאר זה העניין הנפלא, ולפתוח המנעול ממקראות התורה, ולפרש טעם פה אל פה וכל הפסוק בזולתו מעניינו, לולא שראיתי שאלה העניינים יצטרכו לראיות רבות מאוד, והיינו צריכים להצעות רבות והקדמות ומשלים, ושנבאר בתחילה מציאות המלאכים ושינוי מעלותיהן מן הבורא השם יתברך, ושנבאר הנפש וכל כוחותיה, ויתרחב העיגול עד שנדבר בצורות שזכרו הנביאים שראוי לבורא ולמלאכים. ויכנס בזה שיעור קומה ועניינו, ולא יספיק בעניין זה לבדו, ואפילו יהיה מקוצר בתכלית הקיצור, מאה דפים. ולפיכך אניח אותו למקומו: אם בספר הדרשות שייעדתי לחברו, או בספר הנבואה שאני מתעסק בו, או בספר שאחבר אותו בפירושי אלו היסודות.

ואחזור לכוונת זה היסוד השביעי, ואומר שנבואת משה רבנו ע"ה נבדלת מנבואת כל הנביאים בארבעה דברים.

הראשון כי איזה נביא שהיה לא דיבר לו השם יתברך אלא על ידי אמצעי, ומשה בלא אמצעי שנאמר פה אל פה אדבר בו.

והעניין השני כי כל נביא לא תבוא לו הנבואה אלא כשהוא ישן, כמו שאמר במקומות "בחלום הלילה בחזיון לילה" ורבים מעניין זה, או ביום אחר שתיפול תרדמה על האדם בעניין שנתבטלו ממנו כל הרגשותיו, ונשאר מחשבתו פנויה כעניין חלום, ועניין זה נקרא "מחזה" ו"מראה", ועליו נאמר במראות אלוקים. ומשה יבוא עליו הדיבור ביום, והוא עומד בין שני הכרובים, כמו שיעידו השם יתברך "ונועדתי לך שם". ואמר השם יתברך "אם יהיה נביאכם וגו' לא כן עבדי משה פה אל פה אדבר בו" וגו'.

העניין השלישי כי הנביא כשתבוא אליו הנבואה, ואע"פ שהוא במראה וע"י מלאך, יחלשו כוחותיו ויתקלקל בניינו ויגיע לו מורא גדול מאוד, כמעט שתצא רוחו ממנו. כמו שאמר בדניאל, כשדיבר גבריאל עמו במראה, אמר "ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח". ואומר "אני הייתי נרדם על פני ופני ארצה", ואומר במראה "נהפכו עלי צירי". ומשה ע"ה לא היה כן, אבל יבא אליו הדיבור ולא ישיגוהו רתת ורעדה בשום פנים, כמו שנאמר "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו", כלומר: כמו שלא יארע לאדם חרדה מדיבור חברו, כן היה הוא משה עליו השלום, לא היה חרד מן הדיבור, ואע"פ שהוא היה פנים בפנים. וזה לחוזק דבקותו בשכל כמו שזכרנו.

והעניין הרביעי כי כל הנביאים לא תנוח עליהם רוח הנבואה ברצונם, אלא ברצון השם יתברך, שיודיע לו הדבר בנבואה, ויעמוד עד שינבא או אחר ימים או אחר חודשים, או שלא יודיעו בשום פנים. וכבר היו מהם כיתות שהיו מכינין עצמן ומזככין מחשבותם, כמו שעשה אלישע, כמו שכתוב (מלכים ב ג) "ועתה קחו לי מנגן", ובאה לו הנבואה. ואינו מן ההכרחי שינבא בעת שיכווין לזה. ומשה רבנו ע"ה, בכל עת שירצה אומר (במדבר ט) "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם". ונאמר (ויקרא טז) "דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש", אמרו חז"ל "אהרן בבל יבוא, ואין משה בבל יבוא".

היות התורה מן השמים. והוא שנאמין כי כל התורה הזאת הנתונה ע"י משה רבנו ע"ה, שהיא כולה מפי הגבורה. כלומר, שהגיעה אליו כולה מאת ה' יתברך, בעניין שנקרא על דרך השאלה "דיבור". ואין ידוע היאך הגיע, אלא היה משה ע"ה שהגיע לו, וכי הוא היה כמו סופר, שקוראים לו והוא כותב כל מאורעות הימים, הסיפורים והמצוות. ולפיכך נקרא "מחוקק". ואין הפרש בין "ובני חם כוש ומצרים" "ושם אשתו מהטבאל" "ותמנע היתה פלגש" ובין "אנכי ה' אלקיך" ו"שמע ישראל". כי הכל מפי הגבורה, והכל תורת ה' תמימה טהורה וקדושה אמת.

וזה שאומר שכמו אלה הפסוקים והסיפורים משה סיפרם מדעתו, הנה הוא אצל חכמינו ונביאינו כופר, ומגלה פנים יותר מכל הכופרים. לפי שחשב שיש בתורה לב וקליפה, ושאלה דברי הימים והסיפורים אין תועלת בהם, ושהם מאת משה רבנו ע"ה.

וזהו עניין (סנהדרין צ) "אין תורה מן השמים". אמרו חכמים ז"ל, הוא המאמין שכל התורה מפי הגבורה, חוץ מן הפסוק הזה, שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו. וזה "כי דבר ה' בזה".

השם יתברך ויתעלה ממאמר הכופרים.

אלא: כל דיבור ודיבור מן התורה יש בהן חכמות ופלאים למי שמבין אותם, ולא הושגה תכלית חכמתם, ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים. ואין לאיש אלא להלך בעקבות דוד משיח לאלוקי יעקב, שהתפלל "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט).

וכמו כן פירוש התורה המקובל גם כן מפי הגבורה. וזה שאנו עושים היום מתבנית הסוכה ולולב ושופר וציצית ותפילין וזולתם, הוא בעצמו התבנית אשר אמר השם יתברך למשה, והוא אמר לנו והוא נאמן בשליחותו.

והמאמר המורה על היסוד הזה, הוא מה שנאמר (במדבר טז) "ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות כל המעשים האלה כי לא מלבי".

ההעתק, והוא כי התורה הזאת מועתקת מאת הבורא השם יתברך לא מזולתו. ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה. שנאמר "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו".

וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בפתיחת זה החיבור.

כי הוא, השם יתברך, יודע מעשיהם של בני אדם ואינו מעלים עינו מהם. לא כדעת מי שאמר "עזב ה' את הארץ", אלא כמו שנאמר (ירמיה לב) "גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם" וגו', "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ" וגו' (בראשית ו) ונאמר "זעקת סדום ועמורה כי רבה" (שם יח).

זהו מורה על היסוד העשירי הזה.

כי הוא, השם יתברך, נותן שכר למי שעושה מצות התורה. ויעניש למי שעובר על אזהרותיה. וכי השכר הגדול העולם הבא, והעונש החזק – הכרת, וכבר אמרנו בזה העניין מה שיספיק.


והמקרא המורה על היסוד הזה מה שנאמר (שמות לב) "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא". והשיב לו השם יתברך "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי". ראיה שיודע העובר והחוטא, לתת שכר לזה ועונש לזה.

ימות המשיח. והוא להאמין ולאמת שיבוא, ולא יחשוב שיתאחר, אם יתמהמה חכה לו, ולא ישים לו זמן ולא יעשה לו סברות במקראות להוציא זמן ביאתו. וחכמים אומרים (סנהדרין צו.) "תיפח רוחן של מחשבי קיצין".

ושיאמין שיהיה לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם, כפי מה שניבאו עליו כל הנביאים ממשה רבנו ע"ה עד מלאכי ע"ה. ומי שהסתפק בו, או נתמעט אצלו מעלתו, כפר בתורה, שיעד בו בתורה בפירוש בפרשת בלעם ופרשת אתם נצבים.

ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד, וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בשם השם יתברך ובדברי נביאיו.

תחיית המתים. וכבר ביארנוה.

וכאשר יאמין האדם אלה היסודות כולם, ונתברר בה אמונתו בה', הוא נכנס בכלל ישראל, ומצווה לאהבו ולרחם עליו, ולנהוג עמו בכל מה שציווה השם יתברך איש לחברו מן האהבה והאחווה. ואפילו עשה מה שיכול מן העבירות מחמת התאווה והתגברות הטבע הגרוע, הוא נענש כפי חטאיו, אבל יש לו חלק לעולם הבא, והוא מפושעי ישראל.


וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות, הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא צדוקי ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, ומצווה לשונאו, ועליו נאמר "הלא משנאך ה' אשנא".

והנה הארכתי בדברים הרבה ויצאתי מעניין חיבורי, אבל אני עשיתי זה לפי שראיתי בו תועלת באמונה, לפי שאספתי בו דברים מועילים מפוזרים מספרים גדולים. לכן דע אותם והצלח בהם, וחזור עליהם פעמים רבות, והתבונן בהם התבוננות יפה.

ואם השיאך לבך, ותחשוב שהגיעו לך עניינו מפעם אחת או מעשרה, הרי השם יתברך יודע שהשיאך על שקר. ולכן לא תמהר בקריאתו, כי אני לא חיברתי כפי מה שנזדמן לי, אלא לאחר עיון גדול והתבוננות, ואחר שראיתי דעות ברורות אמיתיות וזולתי אמיתיות, וידעתי מה שהוא ראוי להאמין מהם, והבאתי ראיה בטענות וראיות על כל עניין ועניין.

ומהשם יתברך להפיקני רצוני ולהדריכני בדרך הטובה.

ואחזור לעניין הפרק.