ליאור זיו
ביטאון ישיבת ברכת משה
|
תוכן המאמר: א. מבוא ב. התפילה מהי? ג. סתירה בדברי הרמב"ם ד. שתי כוונות בתפילה ה. הגדרת התפילה תקציר: כיצד מגדיר הר' סולוביצ'יק תפילה? אנו מוצאים שתי התייחסויות שונות: במקום אחד מגדיר הרב את התפילה כעמידה לפני ה', הרגשת האדם המדבר עם בוראו וחש בנוכחותו. ובמקום אחר התפילה כבקשה בתבונה, כפעילות שכלית מחושבת היטב בה האדם חושף ומבקש את צרכיו הנחוצים. האם קיימת סתירה בין המקורות? מילות מפתח: עמידה לפני ה', מחשבה, תבונה, בקשה, כוונת הלב. |
|
א. מבוא רבות נכתב אודות התפילה. גדולי הדורות עיינו בה ופירשו פירושים שונים לתוכנה ולמהותה. אחד האחרונים שדן בתפילה הוא הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל. בשניים ממאמריו1 מגדיר הרב סולובייצ'יק את התפילה, ובלשונו הזהב מבאר את עניינה, אך על פניהן נראות ההגדרות סותרות. אמנם, יש שרצו לפתור את הסתירה בפתרונות כלליים הקשורים להגותו הרחבה של הרב. היו שטענו שלא יכולה להיות הגדרה אחידה לנושא כה יסודי ורחב. אחרים רצו לומר שכדרכם של פילוסופים שיטתיים רודפי אמת, המשנים דעתם לאור גילויים חדשים, גם הרב חזר בו מדעתו ומשום כך שינה בהגדרות. בדומה לאלו, היו שהסבירו שמקור השינוי בהגדרות תלוי בהקשר הכתוב, סביבת הטקסט בו הופיעה ההגדרה השפיעה על תוכנה, והיא המקור לשינויים. אפשרות נוספת שהוצעה כפתרון היא: אולם, ברצוננו להציע פתרון נוסף, המתייחס לסתירה זו בלבד, מבלי להתייחס לשאלה האם קיימת אחידות מחשבתית בהגותו המחשבתית של הרב ככלל, ובמחשבותיו על התפילה במקומות נוספים בפרט3. ב. התפילה מהי?
|
|
אף התפילה אין להעלותה על הדעת אם האדם אינו עומד לפני האלוהים ואינו פונה אליו בדרך הדומה לדו שיח של הנביא עם האלוהים. הדרמה הקוסמית, אף על פי שאדירה ומלאת הוד, ואם כי היא משקפת את דמות הבורא ומספרת את הדרו, אינה יכולה לעורר את האדם שיתפלל. ודאי, יכולה היא לעורר אצל האדם מצב רוח של הערצה נלהבת; ואפשר שתבוא עליו השראה וירצה לשאת את קולו בשבח ותודה. אף על פי כן, הערצה נלהבת, גם כשהיא באה לידי ביטוי בתהילה, היא אינה תפילה. התפילה חורגת מגבולות הליטורגיה (=שירה דתית) הפורמלית, ואין להגדיר אותה על
פי סימניה החיצוניים והטכניים, כגון התהילה והתודה ואפילו הבקשה. התפילה היא ביסודה תחושתו של האדם שהוא נמצא בנוכחות בוראו והוא פונה אליו. להתפלל – משמעו אחד בלבד: לעמוד לפני ה'… האמת היא כי מהות התפילה היא חוויית הברית של התחברות עם האלוהים והדיבור אליו, ואילו הפעולה הממשית של אמירת הטכסטים היא הטכניקה של מימוש התפילה אך לא התפילה עצמה. |
|
ביאור הדברים הוא שהתפילה מוגדרת על פי תחושת האדם. כאשר האדם חש שהוא עומד לפני ה' ויכול לפנות אליו בצורה ישירה, ללא מחיצות וללא מעכבים, הוא נמצא בתפילה. כאשר האדם מתחבר עם האל ושופך לפניו את שיחו, אזי מעמד זה מגדיר את התפילה.. נלמד מכאן שהגדרת התפילה היא: המעמד, הרגשת האדם המדבר עם בוראו וחש בנוכחותו. השבחים בהם מקלסים את ה', הבעת התודה על חסדיו המרובים ואפילו הבקשות המגוונות השזורות בפי המתפלל, המראים את תלותו הבלעדית באל, כל אלו אינם מגדירים את התפילה, אלא כהסברנו לעיל: התפילה היא המעמד – העמידה לפני ה'5. לעומת זאת, במאמרו "גאולה, תפילה, תלמוד תורה"6, כשהרב מתאר את תהליך הגאולה של היחיד והתוועדותו העצמית לצרכיו, הוא מסביר שתהליך זה, המורכב משלשה שלבים, מגיע לשיאו בהיווצרות התפילה. הרב מסביר שהאדם עלול להיות נתון במהלך חייו בשתי מציאויות קשות. במצב זה האדם נבער מדעת וכושל בזיהוי צרכיו. גאולתו של האדם ממציאויות אלו כוללת כאמור שלשה שלבים. בהסבירו את השלב השלישי, האחרון בגאולת האדם, מגדיר הרב את התפילה7: |
|
בשלב זה התפילה אינה עוד זעקה או צעקה בלבד. היא – אל נכון – מחשבה מוגדרת היטב מושג בהיר. צעקה נהפכת לתפילה. אין אנו יודעים מהי הסמנטיקה המדויקת של המונח תפילה. מכל מקום, דבר אחד ברור: המונח קשור במחשבה, שיפוט, הבחנה. בקיצור, התפילה קשורה בפעילות השכלית. הסולם המדורג של הצרכים, כשהם מוגדרים ומוערכים בבירור, מצוי בנוסח תפילת העמידה, שם זוכים לגאולתם לא רק התודעה הרגשית של הצורך, אלא אף הלוגוס של הצורך ועמו היצור האנושי עצמו. השתפכות הנפש מתמזגת עם הבנת התודעה. להתפלל משמעו להבחין, להעריך, להבין; במילים אחרות לבקש בתבונה. אני מתפלל לסיפוקם של צרכים מסוימים בהכירי בהם כראויים לסיפוק.
|
| וכן בהמשך דבריו: |
|
בעוד שהתפילה היא פעילות מתבוננת המתרחשת ביודעין…
|
|
נלמד מכך שהתפילה מוגדרת כבקשה בתבונה, כפעילות שכלית מחושבת היטב בה האדם חושף ומבקש את צרכיו הנחוצים. לכאורה, נמצאים דבריו סותרים אלו את אלו. מצד אחד כותב הרב: |
|
"התפילה חורגת מגבולות הליטורגיה ואין להגדיר אותה על פי סימניה החיצוניים והטכניים כגון… ואפילו הבקשה… להתפלל משמעו אחד בלבד: לעמוד לפני ה'".
|
|
פירוש, לא התכנים ואופן אמירתם יוצרים את התפילה, אלא המעמד הוא שיוצר אותה; התפילה אינה תלויה וקשורה במעשים, עיקרה הוא העמידה לפני ה'. אך מצד שני מגדיר הרב: |
|
"להתפלל משמעו… לבקש בתבונה",
|
|
דהיינו, התפילה מוגדרת על פי פעולות טכניות של סידור הבקשות והרצונות באופן רציונלי ברור ומסודר. עיקר התפילה תלוי ביכולת לבקש את סיפוקם של הצרכים הנחוצים לאדם, ללא קשר למעמד – העמידה לפני ה'. מהי, אם כן, הגדרת התפילה לשיטת הרב סולובייצ'יק, לאור שני המקורות שהוזכרו לעיל? ג. סתירה בדברי הרמב"ם
|
|
חמישה דברים מעכבין את התפילה אע"פ שהגיע זמנה:
טוהרת ידים, וכיסוי הערווה, וטוהרת מקום תפילה, ודברים החופזים אותו, וכוונת הלב. |
|
ובהלכה טו הוא מסביר: |
|
כוונת הלב כיצד? כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה,
ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה. |
|
מובן, לכאורה, שדין כוונה בתפילה הוא על כל התפילה, והכוונה מעכבת, כך שאם לא כיוון דעתו בכל אחד מחלקי התפילה צריך לחזור ולהתפלל, שהרי הרמב"ם כותב כל תפילה. לעומת זאת, בפרק י מהלכות תפילה הלכה א, כותב הרמב"ם: |
|
מי שהתפלל ולא כיוון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה,
ואם כיוון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך. |
|
מכאן נלמד שהכוונה מעכבת רק בברכה הראשונה בלבד, ולא בכל התפילה, והדברים לכאורה סותרים את הנאמר לעיל – שהכוונה מעכבת בכל התפילה. ד. שתי כוונות בתפילה בפתרון סתירה זו נאמרו מספר תשובות8. לענייננו נציע את הסברו של הרב חיים הלוי מבריסק (הגר"ח – סבו של הגרי"ד סולובייצ'יק). כך הוא כותב בחידושיו להלכות תפילה פרק ד הלכה א9: |
|
ונראה לומר דתרי גווני כוונות יש בתפילה,
האחת כוונה של פירוש הדברים, ויסודה הוא דין כוונה, ושנית שיכוון שהוא עומד בתפילה לפני ה'. כמבואר בדבריו פ"ד שם ז"ל: "ומה היא הכוונה שיפנה ליבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו עומד לפני השכינה". ונראה דכוונה זו אינה מדין כוונה רק שהוא מעצם מעשה התפילה ואם אין ליבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ה' ומתפלל אין זה מעשה תפילה, והרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה. וע"כ מעכבת כוונה זו בכל התפילה… ורק בכוונת פירוש הדברים, דהוא דין מסוים רק בתפילה, בזה הוא דקי"ל דלא מעכבא רק בברכה ראשונה דאבות. |
|
ומסכם הגר"ח ואומר: |
|
ותרי גווני חיובי המה בתפילה. מחויב הוא לכוון שהוא עומד לפני ה' בתפילה משום דלא שניא תפילה משאר מצוות, ומחויב הוא בכוונת פירוש הדברים משום חובת כוונה המסוים רק בתפילה. ושני החיובים אין מעכבים זה את זה.
|
|
על מנת לפתור את הסתירה בדברי הרמב"ם בין שתי ההלכות, מסביר הגר"ח שיש הבדל במהות הכוונות. הכוונה המוזכרת בפרק ד הלכה טו היא כוונה כללית הנצרכת בכל המצוות, אשר חסרונה פוגם בקיום המצווה, וכך גם לגבי התפילה – כוונה זו נצרכת במשך כל התפילה וחסרונה מחייב לחזור ולהתפלל. לעומתה, הכוונה שנאמרה בפרק י הלכה א היא כוונה מיוחדת למצוות תפילה, אשר קיומה בברכה הראשונה פוטר בדיעבד את כל התפילה ואין צורך לחזור ולהתפלל. הכוונה הצריכה לחול על כל התפילה, היא כוונה שפירושה מודעות, ריכוז. ה. הגדרת התפילה
במאמר "גאולה, תפילה ותלמוד תורה" מסביר הרב כיצד מוסיפים למעמד זה את תוכן התפילה, ומפרט ממה מורכבת התפילה, ומה מאפיין את תוכנה. תוכן התפילה מאופיין כבקשה בתבונה. סידור הרצונות, התחינות ומאוויי הלב בצורה ברורה, מדויקת ורציונאלית, מגדיר את תוכנה של התפילה. נמצא, אם כן, שהגרי"ד ריכז ומיקד בעניין התפילה את הרעיון הכללי, השייך לכל המצוות – "שיכוון שעומד לפני ה'…" ובכך יצק בו משמעות עמוקה וייחודית. נמצאנו למדים, ששתי ההגדרות השונות בהן הגדיר הרב את התפילה אינן סותרות זו את זו, אלא מתארות שני מרכיבים בתפילה – צורה ותוכן13 – אשר את שתיהן מבאר הרב. כאשר האדם מבטל את עצמו ועומד לפני ה', כשכל עצמותו נתונה לאל, רק אז הוא יכול לבקש בתבונה להבין ולזהות את צרכיו האמיתיים. |
הערות:
|
