יהדות ודמוקרטיה – היחס בין יהדות ודמוקרטיה על פי מקורות היהדות

מבוא

מגילת העצמאות, המהווה את ה"אני מאמין" של האבות המייסדים של מדינת ישראל, אפיינה את מדינת ישראל כמדינה יהודית – במפורש, וכמדינה דמוקרטית – במשתמע. ¹ אפיון זה אף היה למרכיב מרכזי בחקיקה עם חקיקת חוק יסוד: כבוד אדם וחירותו ב-1992 , כשבסעיף הראשון לחוק נקבע:

חוק יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ²

במשך עשרות שנים הייתה השניות באופי המדינה נתון ברור ומובן מאליו עבור הרוב המכריע של הציבור היהודי במדינת ישראל. עד שאי-שם בסוף שנות ה-70' ובראשית שנות ה-80' החלה להישמע טענה בציבור היהודי, לפיה שניות זאת איננה שניות משלימה אלה היא שניות ניגודית.

ניגוד זה הוצג כבעל שני היבטים: לאומי – הגדרת מדינת ישראל כמדינת העם היהודי פוגעת בערכים הדמוקרטים של שוויון וזכויות מיעוט, מכיוון שהיא הופכת את אזרחיה הלא-יהודיים של המדינה לאזרחים סוג ב'; ³ דתי – הדת היהודית, כמו כל דת המעניקה מעמד-על לחוקי האל, היא אנטי-דמוקרטית מעצם מהותה, מכיוון שאין היא מכירה בעליונות עקרון הכרעת הרוב ובאוטונומיה השיפוטית-מוסרית של האדם. ⁴ משמעותה המעשית של טענה זאת היא דרישה לשינוי זהותה של מדינת ישראל. דרך הטענה לניגוד מהותי בין שני מאפיינים אלה, ביקשו חוגים מסוימים בציבור החילוני ובציבור הדתי לטעון, שמן ההכרח לוותר על אחד המאפיינים, כשהראשונים מבקשים לוותר על המאפיין היהודי ואילו האחרונים מבקשים לוותר על המאפיין הדמוקרטי.

מדוע התעוררה טענת ניגוד המאפיינים רק כעבור כשלושים שנה? ישנם המבקשים למצוא את התשובה בהתפתחויות שחלו בעולם הערכים של חלק מהציבור החילוני במדינה, ⁵ ואילו אחרים מצביעים על שינויים בחברה הציונית-דתית כגורם שעורר את טענת הניגוד בין יהדות לדמוקרטיה. ⁶

נניח להיסטוריונים בעתיד לשפוט בשאלה "מי התחיל?". ⁷ מה שיעניין אותנו בחיבור זה היא השאלה כיצד התמודדה הציונות הדתית ⁸ עם טענת הניגוד בין יהדות לדמוקרטיה. וזאת מפני שעיקר ההתמודדות הדתית בסוגיה זאת התרחשה בתוכה, ולא בכדי. ציונות זאת ביקשה לשלב בין הישן לחדש, בין ערכי המסורת ובין רעיונות מודרניים. ⁹ כמו כן היא כרכה יחד את שני המרכיבים של היהדות, המרכיב הדתי והמרכיב הלאומי. ¹⁰ לפיכך, הטענה שאין ערכי המסורת היהודיים יכולים להשתלב עם הדמוקרטיה, רעיון מודרני מרכזי, עשויה לפגום באשיות האידיאולוגיה הציונית-דתית.

יתר על כן, היא יכולה אף להביא להפניית עורף ליהדות מצד אותם ציונים-דתיים (וקל וחומר חילוניים) שרואים את הרעיון הדמוקרטי כחיובי ביותר ואינם רוצים להינתק ממנו. אזהרה מפורשת מפני סכנה זאת השמיע הרב יואל בן-נון:

במשך שנים רבות טענו אנשי תורה שיש סתירה יסודית בין התורה לבין העולם המודרני. במשך כמה דורות התרחקו רבים מן התורה, ובחרו במודרנה. בעמל רב, במאמץ רוחני וחינוכי כביר הוכחנו שאין סתירה, שאפשר לשלב, שצריך לשלב, והצלנו את התורה, את החינוך, ואת הנוער, לפחות באופן חלקי. המחיר היה ועודנו, כבד. כיוצא בזה טענו שיש סתירה עמוקה בין דת ומדע, וגם כאן שילמנו מחיר כבד…אחר-כך, טענו שיש סתירה חמורה בין תורה לציונות. גם כאן עברו רבבות אל הציונות החילונית…היום מציבים…את הסתירה בין תורה לדמוקרטיה, בין ציונות לדמוקרטיה. ושוב אנו משלמים מחיר כבד…. ¹¹

גם מעמד בני הציונות הדתית בחברה היהודית-ציונית, היא חברת הרוב, עומד בסכנה בגלל טענת העימות בין יהדות לדמוקרטיה. אנשיה השתלבו בחברה היהודית-ציונית והגיעו לעמדות השפעה בה ובמוסדות המדינה. ההשתלבות היא לא רק תועלתית, אלא גם צורך נפשי. צורך זה מודגם על ידי תמר אלאור ביחס לאחד מבניה כך:

כציוני-דתי, החיבור שבין המרקם המדיני-חילוני-ציוני ובין כלל ישראל, בין אם דתיים ובין אם לא הנם סיבת קיומו (etre'raison d). חיבור זה מפרידו מן הקהילה החרדית ומצרפו למהלך הציוני שבו הכול מתקדש מלכתחילה. כל פעולה הנוגעת למהלך הציוני הזה, בין אם היא נעשית על ידי חילוניים או דתיים, הנה חוליה מקודשת בדרך אל הגאולה. לפיכך הרב ¹² אינו יכול לעמוד מחוץ לאירועים – להיות מנוכר להם ותלוש מתוכם. בכל שלשת המפעלים המרכזיים של הציונות: התנחלות, קליטת עליה ובטחון הפכו אנשי הציונות הדתית לפעילים מובילים. עתה אין הם יכולים לוותר על השתתפות זו…. ¹³

החשדת הציונים-דתיים באי-נאמנות לרעיון הדמוקרטי עלולה לגרום לדחיקתם לשוליים של הציבור הישראלי, מעמד בלתי נסבל בעיני רוב בנינם ומניינם של הציונים-דתיים. כינונה של ממשלת רבין השניה ב-1992 והתנגדות ציונים-דתיים רבים להסכמי אוסלו העמידה אותם במצב בלתי אפשרי מבחינתו. ¹⁴ חלק מההצדקה של הקואליציה המנצחת להוצאת הציונות הדתית ממעגל ההסכמה הציבורי הייתה הטענה שציונות זאת נעדרת תמיכה מהותית במאפיין הדמוקרטי של המדינה. ראש הממשלה יצחק רבין נרצח ב-1995 על ידי מי שהתחנך מרבית חייו במוסדות חינוך חרדיים,¹⁵ אבל למזלה הרע של הציונות הדתי בחר לרכוש לו מקצוע במוסד המזוהה עמה, אוניברסיטת בר-אילן. ¹⁶ די היה בכך כדי לגרום לחלק מהציבור החילוני להחליט שהרוצח היה שליחו של ציבור שלם, ולכן מן הראוי להוציא את הציבור הציוני-דתי לגמרי ממעגל ההסכמה הציבורי. ¹⁷

הציונות הדתית הגיבה בשני מישורים. התגובה העיקרית הייתה במישור הפוליטי, של גיוס כללי להחלפת הממשלה, מאבק שהוכתר בהצלחה בבחירות 1996. תגובה שניה הייתה במישור הרעיוני, תגובה שמטבעה היא מנת חלקם של מעטים ופרותיה אינם נראים בטווח המיידי. חלק מרכזי של התגובה הרעיונית היווה האצה בדיון על יחסי הגומלין בין יהדות לדמוקרטיה, דיון שהחל עוד טרם הרצח ¹⁸ (ראה להלן בסעיף הבא). האצה זאת מקורה בהצגת רצח רבין כביטוי של אנטי-דמוקרטיות מהותית, ומן ההכרח להתמודד בדחיפות עם טענה זו. כורח זה בא לידי ביטוי בדברי הפתיחה של דב רפל באחת מהרצאותיו לאחר רצח רבין, הרצאה בסוגיית "יהדות ודמוקרטיה":

רבי שמואל יוסף פין מחשובי משכילי וילנא היה אומר, שכשהוא הולך לביתו מבית 'הצדקה הגדולה' שהיה מרכז הקהילה, אל הבית שלו, הוא מתפלל מנחה חמש פעמים. בכל בית כנסת שהוא עובר לידו מזמינים אותו לתפילה, ומכיוון שהוא היה 'על הכוונת' בתור משכיל, הוא היה צריך להפגין בכל מקום שהוא יהודי המתפלל תפילת מנחה. אני חושב שאנחנו בחדשים האחרונים נמצאים במצבו של רבי שמואל יוסף פין, ואנחנו צריכים להפגין בכל הזדמנות שאנחנו מתפללים מנחה. ¹⁹

כעת, כארבע שנים לאחר רצח רבין וכשלש שנים לאחר בחירות 96', בחירות שהחזירו את הציונות הדתית למרכז הציבוריות הישראלית, נראה שהגיע הזמן לסכם את פְרות התמודדות הציבור הציוני-דתי עם הסוגיה המכונה בשם "יהדות ודמוקרטיה". אגב סיכום זה נבחן כיצד הבינו בציבור זה את מהות הבעיה, את מהות הדמוקרטיה בכלל, את הביקורת על הדמוקרטיה הישראלית, ואת הדרכים לחיים בצל ביקורת זו.

לא ניתן לנתק את הדיון על היחס בין יהדות לדמוקרטיה מהרקע ההיסטורי המשתנה לדיון. לכן נסקור להלן בקיצור את גורמי הרקע העיקריים שהשפיעו על דיון זה. ²⁰ מכיוון שכבר התייחסנו לארועי שנות ה-90' , נסקור כעת את הארועים העיקריים עד אז.

כמבשר הדיון בסוגיה זאת ניתן לראות את הרב חיים הירשנזון. הרב הירשנזון, אשר ירד מארץ ישראל, בה נולד, קודם לתורכיה ולאחר מכן, בסוף 1903, לארה"ב, ושימש שם כרב בקהילה קטנה, נחשף בארה"ב לדמוקרטיה האמריקאית ולמד להוקיר את החיוב שבה. ²¹ הוא נשאל על ידי נדיב אחד שהשתתף עמו באחד הכינוסים הציוניים שאלה, אשר תלווה את הציונות הדתית מאז ועד היום:

איך נוכל לצפות לרגלו של המשיח להעמיד עלינו מלך להיות הממלכה לו ולזרעו אחריו כל הימים, אחרי כי כל העולם כלו וביחוד עם ישראל עם חכם ונבון כלם יודעים ומכירים כי כבר בא הזמן של ממשלת-עם. להעביר כל שלטון של איש אחד על עם שלם. וכבר הוכחנו לדעת שאפילו בממשלה רעפובליקאנית [שבראשה עומד נשיא נבחר] עדיין לא יצאנו ידי חובת הצדק והמשרים עד שתתנהג במשטר דעמאקראטי…ולזאת באה השאלה איך נקיים המצוה של "שום תשים עליך מלך" [דברים יז' טו] ועל כל משפטי המלך במלכותו לפי דת ישראל? האם נעשה לכתחילה ממשלה בארץ ישראל לעבור על מצות התורה הזאת על כל משפטיה אשר כמה הלכתא גברתאי [=הלכות גדולות] תלויות בהם? או האם נקיים מצות התורה ולעשות כפי היעודים אשר יעדו לנו ההגדות המשיחיות הרבות, ולהיות המצוה הזאת מתנגדת ח"ו [=חס ושלום] לההכרה הנמוסית אשר למד הזמן אותנו על ידי נסיונות רבות ודרכי החכמה ולמודי הכלכלה המדינית? והלא חכמינו ז"ל העמידו לעיקר גדול בפירושי התורה לבאר ספקותיה את הקרא "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (סוכה ל"ב ב'). ²²

כלומר, תמה היהודי המודרני האם יכולה ההלכה להכיר במשטר מדיני אשר הוא, לפי מיטב הכרתו ומצפונו, מהווה משטר טוב מהמשטר המדיני המצוי בתורה. תשובה חיובית יכולה להתפס כפגיעה בנצחיות התורה, המשתנה לפי המציאות, ואילו תשובה שלילית תערער את האמון במוסריותה ²³ ובהיותה "תורת חיים", המתאימה לכל דור ודור. כיצד להשיב לשאלה זו מבלי שהשואל יסיק אחת ממסקנות אלה, הוא האתגר שהועמד לראשונה בפני הרב הירשנזון, ואחריו, בפני רבנים ואישים אחרים בציונות הדתית. יחסית לרבנים אורתודוכסים היה הרב הירשנזון חדשן וליברל²⁴ , ולכן ישנם חוגים שונים בימינו המבקשים למצוא במשנתו את הפתרון לבעיותיה של הציונות הדתית. ²⁵ אך עם כל הליברליות שלו, דווקא היא והרגש הלאומי הקשו עליו לאמץ את הרעיון הדמוקרטי במלואו, ולאור דבריו (ראה קטעים מהם להלן בפרקים ב' וג') קשה מאוד להגדירו כדמוקרט בלב ונפש. ²⁶ עמדת הרב הירשנזון מדגימה אפוא את הקושי בהתמודדות עם האתגר שהוצב בפני הציונות הדתית.

דיון ממשי בסוגיה זאת החל רק לאחר מלחמת העולם השניה, ²⁷ משנצפתה האפשרות שסוף-סוף תתאפשר הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. אז התעורר הצורך לדון בדבר אופי המדינה העתידה לקום, כולל בשאלת המשטר המדיני שישרר בה. המטרה הייתה לנסות להשפיע על עיצובה של המדינה העתידה לקום. אבל העדיפות היתה קודם כל בקביעת חוקי התורה כבסיס המשפטי-החוקתי, ואילו קביעת המשטר המדיני נחשבה כמשנית בחשיבותה. ²⁸ העמדות בסוגית היחס לדמוקרטיה בתקופה זו ובשנים הראשונות למדינה נידונו על ידי אשר כהן ²⁹ ואין לנו אלא להוסיף, שלא ניתן להבין במלואן עמדות אלו מבלי לזכור שהם היו עדים לכשלון הדמוקרטיה באירופה בין שתי מלחמות העולם, ולקפיטליזם דורסני (שקדם למדינת הרווחה) שהתקיים ברבות מהמדינות הדמוקרטיות.

לאחר מכן התדלדל לתקופה של כשלושים שנה העיסוק הציוני-דתי בסוגיית המשטר, ³⁰ על אף שהעיסוק בענייני דת ומדינה אחרים רק הלך וגבר. כנראה שהדמוקרטיה, כשיטה פוליטית של הכרעת הרוב, נתפסה כעובדה שלא ניתן לשנותה, אך גם כעובדה שאינה מהווה סתירה מוחלטת לעקרונות היהדות. במקביל עלו על הפרק שאלות בוערות יותר מבחינת הציבור הדתי כמו חינוך, שבת, גיור ונישואין וגירושין. ³¹

ב-1978 נחתמו הסכמי קמפ-דוויד, בהם התחייבה מדינת ישראל להעביר למצרים את חצי-האי סיני שהיה ברשותה מאז מלחמת ששת הימים תוך כדי פינוי ישובים יהודיים. חוגים רבים בציבור הדתי סרבו להשלים עם הפינוי ופתחו במאבק לסיכולו. המאבק לסיכול הפינוי בשנים 1982-1981 היה כה חריף, עד כי הופנתה כנגד הנאבקים הטענה, שאין הם מוכנים לקבל את העיקרון הדמוקרטי של הכרעת הרוב. ³²

חודשים ספורים לפני הבחירות לכנסת ב-1984 נחשפה התארגנות של יהודים שפגעה בערבים בשטחי יש"ע. שיוכם של כל העצורים לחוגי הציונות הדתית וההבנה לה זכו מניעיהם בתוך הציבור הציוני-דתי, ³³ חיזקו את הטענה בדבר חוסר הדמוקרטיות של ציבור זה.

בבחירות לכנסת האחת עשרה נכנסה רשימת 'כך', בראשות הרב מאיר כהנא, לכנסת. 'כך' הציגה תפיסת עולם אנטי-דמוקרטית ברורה, כשהיא מבססת תפיסה זאת על מצע תורני. והיא גם זכתה לקולות רבים מאנשי הציונות הדתית. ³⁴ בכך היא הציבה בפני ראשי הציונות הדתית אתגר ואיום. אתגר – התמודדות רעיונית עם תפיסת 'כך'. איום – הוצאת הציונות הדתית מגבולות ההסכמה הציונית.

שלושת אלה מהווים את הרקע להתחדשות הדיון בשאלת 'יהדות ודמוקרטיה' שהתפתח בשנים אלה. הדיון כעת, שונה מהדיון שהתקיים סמוך להקמת המדינה. אז, נערך הדיון בצל התקווה שניתן יהיה להשפיע בצורה זו או אחרת על אורחות המדינה העתידה לקום, ובמיוחד על חוקיה ומשפטיה. מעתה ואילך, הדיון הוא בעל אופי הגנתי, ³⁵ כלומר, של הגנה על הציבור הדתי, בעיקר מצד אלו המושפעים מההגות של ישיבת "מרכז הרב", שהיא חוד החנית במאבק על "ארץ ישראל השלמה". לכן כמעט כל המשתתפים בדיון זה מבין הרבנים הנם מבית מדרש זה, מה עוד שרבנים אלה הפכו לבעלי ההשפעה הגדולה ביותר על הציבור הציוני-דתי. ³⁶

במקביל, חל שינוי ביחס אליטת הציבור החילוני לרעיון הדמוקרטיה.³⁷ עבור אליטת הציבור החילוני, הדמוקרטיה הלכה ולבשה יותר ויותר אופי ליברלי ואינדיבידואליסטי והיא הייתה לערך-על חובק עולם. ³⁸ למעשה נוצרה חפיפה רבה בין המושגים 'חילוניות' ו'דמוקרטיה'. מכאן ואילך סוגיית "יהדות ודמוקרטיה" אינה אותה סוגייה בה דנו בעבר. מרכיב היהדות בסוגייה לא השתנה, אך המרכיב הדמוקרטי השתנה מאוד. ³⁹ תהליך זה ילך ויעמיק, ויגיע לביטוי חריף יותר כעבור עשור.

מכל מקום, כנראה שסיום פינוי סיני, ירידת פרשת המחתרת היהודית מסדר היום הציבורי, העלמותה של סיעת 'כך' מהכנסת לאחר פסילתה מהתמודדות לבחירות ופרוץ האינתיפאדה, הם שהביאו להפסקה זמנית בעיסוק בנושא זה. הפסקה זאת הסתיימה, כאמור לעיל, עם כינונה של ממשלת רבין השניה. ⁴⁰

תכליתו של החיבור זה היא כינוס ספרות ציונית-דתית בסוגית "יהדות ודמוקרטיה" והצגתה בפני הציבור בכלל ובפני המורים והמחנכים בפרט. ריכוז כתובים, שחלקם מצויים בכתבי עת, עיתונים וספרים שאינם נגישים לציבור הרחב, נועד לאפשר לציבור להיוודע לספרות שנכתבה בהיבטים שונים של הסוגיה ולהתרשם ממנה באופן בלתי אמצעי. לכן כוללים ארבעת הפרקים הראשונים (בחלק השני שלהם) אוסף מקורות, המבוארים לפי הצורך.

על מנת להפיק את מירב התועלת ממקורות אלה, ייטיב הקורא לעשות אם ינתח אותם תוך התחשבות באופי המקור וברקעו ההיסטורי. אינו דומה מקור שהושמע ברדיו ונועד להעביר מסר חד וקצר למקור שנכתב בעיתון במסגרת טור המוקדש לפרשת השבוע ואינם דומים שניהם למחקר מדעי. כמו כן לא ניתן לנתק את המקור מהרקע ההיסטורי לכתיבתו.

הדרך שבה מוגשים מקורות אלו נועדה להקל ככל האפשר על הקורא: הן מפוסקות, וראשי תיבות וקיצורים מפוענחים בדרך כלל. מונחים ארמיים ומילים לועזיות מפורשים בגוף הטקסט, באמצעות הוספת הסימן = בתוך סוגרים מרובעים [=…]. בסוגרים מרובעים בגוף הטקסט נוספו גם משפטי קישור ומשפטי הבהרה קצרים. הדגשות סומנו באות משומנת מרווחת ובגופן שונה, והדגשות שלי סומנו באות נטויה ומרווחת. במקורות לא תוקנו טעיות לשוניות.

לעתים ניתן היה לבחור מספר מקורות להמחשת רעיון מסוים. במקרה זה, בחירת המקור הושפעה מהשיקולים הבאים (לפי הסדר הבא):


א. מובנות – הועדפו מקורות המבטאים את הרעיון באופן הברור ביותר, הן מבחינת הלשון, הן מבחינת הצגת הרעיון.

ב. סמכות תורנית – העדפת מקור מבעל הסמכות התורנית המקובלת כבכירה יותר.

ג. גיוון – הכרות עם מגוון אישים וזרמים בציונות הדתית.

ד. נגישות – מקור שפורסם במספר מקומות צוטט בדרך כלל מהמקור הנגיש יותר היום.

ה. שפה – הועדפו מקורות בעברית.

כדי להקל על הבנת הקורא את המקורות, הצגנו לפניהם מבוא הבוחן היבטים תורניים, רעיוניים, היסטוריים ומשפטיים של נושא הפרק. כמו כן, הוסבר שילובו של כל מקור באותו נושא. בספרות המחקר שבהערות השוליים השתדלתי להפנות בעיקר לספרות בעברית, וזאת לנוחות הקורא הישראלי.

בספר חמישה פרקים:


פרק א' מציג את הבעיות העקרוניות שעמדו בפני אנשי הציונות הדתית בבואם לקבוע את יחסם לדמוקרטיה ואת הדרכים בהם ניסו ללכת. דרכים אלה הובילו למסקנה שהעם רשאי, מבחינה תורנית, לבחור בעצמו את המשטר הרצוי לו, כולל הדמוקרטיה.

פרק ב' מציג ארבע גישות שונות לרעיון הדמוקרטי בציונות הדתית. גישות אלה הנן עיניות בלבד ואין הן מתמודדות עם הדמוקרטיה הישראלית כפי שהתפתחה מאז הקמתה.

פרק ג' הוא המשך מסוים לקודמו והוא מציג את רעיון הדמוקרטיה היהודית, המהווה, למעשה, ביקורת על הדמוקרטיה, במיוחד על הדמוקרטיה הליברלית. ביקורת זאת הוצגה גם על ידי בעלי גישה אוהדת לדמוקרטיה.

פרק ד', עוסק בשאלה כיצד ניתן להתמודד במישורים שונים עם המתח בין יהדות לדמוקרטיה הגלום בביקורת על הדמוקרטיה.

פרק ה', האחרון, מסכם את ארבעת קודמיו ומתווה מספר כיווני חשיבה הנובעים מסיכום זה ומהאתגרים החדשים שכבר עומדים בפתח.

הוספנו לחיבור שני סוגי נספחים. הסוג הראשון כולל מאמרים או קטעי מאמרים בנושאי יסוד הקשורים לסוגיה שלנו. הסוג השני מיועד בעיקר לציבור המורים והוא כולל שתי עבודות המדגימות אפשרויות ניצול חיבור זה בבית הספר.

בסוף הספר הובאה רשימת האישים המצוטטים במקורות שבסוף פרקים א-ד עם מספר פרטים ביוגרפיים קצרים. מכיוון שבעולמה של היהדות הדתית ישנה גם חשיבות לזהותו של הדובר ולהסמכתו ההלכתית-תורנית, צוין, בדרך כלל, ⁴¹ גם תוארו הרבני של הכותב.

כן צורפה רשימה ביבליוגרפית, כמקובל, אך בחלקה הראשון היא מרכזת בנפרד את הספרות העוסקת ישירות בסוגיית יהדות ודמוקרטיה.

הערות: 1. בטיוטה למגילה שחוברה על ידי צ. ברנזון הוגדרה מדינת ישראל כדמוקרטיה במפורש, ראה את נוסח הטיוטה, במאמרו "מגילת העצמאות – חזון ומציאות", סקירה חודשית 5-4 (1979), עמ' 55. 2. ב-1994 נוסף סעיף דומה לחוק יסוד: חופש העיסוק. 3. טענה זאת מושמעת בקול רם על ידי המיעוט הלא-יהודי במדינה, ראה, למשל, דבריהם של עאדל מנאע, ח'אלד אבו עסבה, סלמן נאטור והאלי אספניולי חזן ברב-שיח שנערך במכון ון-ליר ופורסם ברבגוני 2 (1998), עמ' 53-49, 59-56. בהדרגה הולכת וגוברת התמיכה בחלקים מהציבור היהודי בטענה זאת וגדלה הנכונות לשנות את הגדרת המדינה ל'מדינת כל אזרחיה' (או ליתר דיוק: 'מדינת כל לאומיה', ראה ר. גביזון, ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: מתחים וסיכויים, תל-אביב, 1999, עמ' 14 הערה 12). אם לאחר "יום האדמה" הראשון ב-1976 לא היסס רה"מ רבין לטעון באזני משלחת ערבית שבאה אליו שמדינת ישראל היא מדינה יהודית (א. שטנדל, ערביי ישראל – בין פטיש לסדן, ירושלים, תשנ"ב, עמ' 277), הרי שלפי עדותו של אלוף הראבן ברב-שיח שהוזכר לעיל בהערה (שם, עמ' 55), שינה רבין כעבור כעשרים שנה את עמדתו ואף ביטא את עמדתו החדשה בעיתונות הערבית. 4. ראה, למשל, ג. ויילר, תאוקרטיה יהודית, תל-אביב, 1976; א. לבונטין, " 'יהודית ודמוקרטית' – הרהורים אישיים", עיוני משפט יט (תשנ"ה), עמ' 546-521. 5. א. שביד, "ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית: היבטים היסטוריים ורעיוניים", הציונות שאחרי הציונות, ירושלים, תשנ"ו, עמ' 135-134 (המאמר הופיע במקור בכתב עת אלפיים 11 [תשנ"ה]). 6. ראה דברי י. צ'. ליבמן ברב-שיח על "יהדות ודמוקרטיה – התאמה או ניגוד", יהדות חופשית 13 (אוגוסט 1998), עמ' 22. 7. הממצא הספרותי, ככל הידוע לי, מצדד בגישה שהראשונים שעסקו בניגוד בין יהדות לדמוקרטיה מאז שנות ה-70' יצאו מקרב האליטה המשכילה החילונית, ראה לדוגמה ספרו של ויילר שיצא לאור ב-1976 (לעיל, הערה 4). מנגד, הדוגמאות שהביא ליבמן במקום אחר לטענה של רבנים על ניגוד בין יהדות לדמוקרטיה הן מהמחצית השניה של שנות ה80-' דת ודמוקרטיה בישראל", זמנים 51-50 (1994), עמ' 134. מאמר זה הוא תרגום מעובד של המאמר ""Religion and Democracy in Israel Israeli Democracy under Stress, .[ed. E. Sprinzak and L. Diamond], boulder, 1993, pp. 273-292 8. קביעת גבולות השיוך לציונות הדתית בעייתי, לפחות מבחינה אידיאולוגית, ראה ד. שוורץ, הציונות הדתית בין הגיון למשיחיות, תל-אביב, 1999, עמ' 113 הערה 20. דוגמה לקושי זה ראה להלן בפרק ב', לגבי הגישה הממדרת והגישה הסתגלנית-רפורמיסטית לדמוקרטיה. 9. ד. שוורץ, אמונה על פרשת דרכים – בין רעיון למעשה בציונות הדתית, תל-אביב, 1996, עמ' 268. 10. שם, עמ' 194 ואילך. 11. "תורה, ציונות, דמוקרטיה", הצופה, יח' כסלו תשנ"ו, 1.12.1995, עמ' 3. 12. הכוונה לרב יצחק כהן, ראש המדרשה לבנות באוניברסיטת בר-אילן, מוסד בו התבצע מחקרה על אוריינות דתית בקרב ציבור הנשים הציוני-דתי. 13. בפסח הבא – נשים ואוריינות בציונות הדתית, תל-אביב, תשנ"ט (1998), עמ' 239. 14. שם, עמ' 81. 15. על הרקע האישי והנפשי של רוצח ראש הממשלה ראה א. פלק, "מאוסוולד עד עמיר, דיוקן פסיכואנליטי של רוצח פוליטי", פנים 8 (1999), עמ' 29-24. מחבר המאמר מציין, שהמבנה הפסיכולוגי של רוצח זה דומה למבנה הפסיכולוגי של רוצחים פוליטיים אחרים והוא נובע מקשיים נפשיים אישיים. 16. על אוניברסיטת בר-אילן, מקומה וייחודה בציונות הדתית ראה מ. קליין, בר-אילן: אקדמיה, דת ופוליטיקה, ירושלים, תשנ"ח. 17. דוגמאות לפגיעות בציונים-דתיים, כולל פגיעות פיזיות בעקבות הרצח, ראה אצל ל. נ. כהן, "הכיפה תחת התקפה", הצופה, כד' מרחשוון תשנ"ו, 17.11.1995, עמ' 9-8 במוסף לשבת. י . צ'. ליבמן, "מי רצח את יצחק רבין", רצח פוליטי – רצח רבין ורציחות פוליטיות במזרח-התיכון, תל-אביב, 1998, עמ' 79-69, מציג את נימוקי המייחסים לכלל הציבור הציוני-דתי את הרצח ומשיב להם. מחבר המאמר הוא אדם דתי, בעל עמדות הנחשבות לפשרניות וקרובות לאליטות החילוניות, אך גם הוא נתפס על ידי חברים באליטות אלה, כחלק מקבוצת הרוצחים החייב לנקות את עצמו מכל אשמה, ראה שם, עמ' 69. עדות אישית להלכי נפש כלפי הציבור הציוני-דתי בעקבות הרצח מצוי במחקרה של ת. אלאור, (לעיל, הערה 13), עמ' 80-76. אני מתרשם שהלכי רוח אלה השפיעו על הצגתה את רצח רבין כרצח על רקע כבוד המשפחה (!!), ראה שם, עמ' 84-80. על שינוי היחס מצד חלק מהאליטה האינטלקטואלית כלפי אוניברסיטת בר-אילן בעקבות הרצח ראה קליין, שם, עמ' 11. האווירה הציבורית במדינה לאחר הסכמי אוסלו ולאחר רצח רבין הביאו חלק מהציבור הציוני-דתי למסקנה שהתביעה מצד נושאי נס הדמוקרטיה וזכויות אדם לשמירה על ערכים אלה אינה אמיתית (ודבר זה הקשה לפתח יחס חיובי לדמוקרטיה). ביטוי חריף לחלק מתחושות אלה הוא הספר של סופיה רון, לעבור את פרעה [ברוסית], 1995. ספר בדיוני זה מתאר כינון משטר טוטליטרי בישראל בשנת 2001 על ידי הנשיא יוסי חריד, תוך דיכוי מתנגדי הסכמי אוסלו, הציבור הדתי והדת עצמה. כל זאת במטרה "להציל את תהליך השלום ואת הדמוקרטיה". בכתבה עליה ועל ספרה מציינת המחברת ש"רבים אמרו לה שהיא תיארה תחושות דומות לשלהם בתקופת ממשלת רבין" ו"כי רבים מעולי רוסיה חשו בשנות הממשלה הקודמת תחושה של חיים במחתרת, כמו שחשו ברוסיה. 'הנסיגה כאבה לי מאוד' היא אומרת, 'אבל לא פחות הדאיגה אותי הפגיעה בדמוקרטיה, שהיתה יותר מוסווית. שתיהן קשורות זו בזו כמובן' " (מקור ראשון, יג' באלול תשנ"ח, 4.9.1998, עמ' 18 ביומן שבועי). דוגמאות נוספות לתחושות אלה הם מאמריו של יוסף דור "בואו נדבר 'דמוקרטיה' ", הצופה ל' מרחשוון תשנ"ו, 23.11.1995, עמ' 3; הנ"ל "דמוקראטים 'איפצעלוכעס' ", שם, ט' באב תשנ"ו, 25.7.1996, עמ' 3; א. אליצור "כשערכים הופכים לסיסמאות – השמאל בישראל צריך לעבור קורס בדמוקרטיה", נקודה 190 (כסלו תשנ"ו, דצמבר 1995), עמ' 66; ה. וייס, "לטיהור מושגי היסוד: זכויות האדם, דמוקרטיה, גזענות ושאר ירקות", נתיב 6 (נובמבר 1996), עמ' 62-59. 18. האצה זאת הביאה גם להרחבת מעגל הנוטלים חלק במאמץ זה והוא כולל עתה אישים ממגוון חלקי הציונות הדתית, מהעולם הרבני ומהאקדמיה, אנשי מדעי המדינה יחד עם אנשי מחשבת ישראל ומשפט, אנשים הדוגלים בהשקפות מדיניות ימניות ושמאלניות, אנשי יש"ע והקיבוץ הדתי. 19. "ערכי יהדות ודמוקרטיה – אחוה, שוויון וחירות", יהדות ודמוקרטיה, מחלוקת ואחדות [הכינוס השנתי של המרכז לחקר מחשבת החינוך בהגות היהודית שליד מכללת ליפשיץ], ירושלים, תשנ"ו, עמ' 3. 20. במאמרי "סוגיית 'יהדות ודמוקרטיה' בראי ספרות רבנית ציונית", העומד להופיע בגליון סיני המוקדש לזכרו של ד"ר יצחק רפאל, נותח בהרחבה חלק מהפרות שהתפתחה בתקופה זו. 21. א. שביד, דימוקראטיה והלכה, ירושלים, תשל"ח, עמ' 11-2. 22. מלכי בקדש – שאלות ותשובות בהנהגת הממלכה בישראל על פי דרכי ההלכה, חלק א', ס"ט לואיס, תרע"ט, עמ' 8. 23. הכלל של "דרכיה [של התורה] דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" המצוטט בשאלה מבטא את התפיסה שאין ציווי הקב"ה נוגד את המוסר האנושי, ראה א. שגיא, יהדות: בין דת למוסר, תל-אביב, 1998, לפי מפתח שמות ועניינים. 24. כפי שהצביע על כך שביד לאורך כל ספרו (לעיל, הערה 21). 25. ראה למשל את הקובץ התורה והחיים בעריכת י. כהן, בהוצאת הקיבוץ הדתי – נאמני תורה ועבודה, ירושלים, תשמ"ח. לדעת ד. שוורץ, זהו רעיון לא מוצלח, ראה מאמרו בעיתון הארץ, ד' תמוז תשנ"ז, 9.7.1997, "הכיר בחילון, האמין שיחלוף" [מאמר ביקורת על ספרו של שביד אודות הרב הירשנזון], עמ' 13 במוסף ספרים. 26. ציין זאת א. כהן, הטלית והדגל, ירושלים, תשנ"ח, עמ' 21. לכן יש מקום להרהר האם שם ספרו של שביד על הרב הירשנזון, דימוקראטיה והלכה, אמנם הולם את תפיסתו של הרב. 27. למרות תקוות הרב הירשנזון, לא נמשך הדיון בסוגיות רבות שהעלה על הפרק בספרו מלכי בקדש, ביניהן גם בסוגיית יחס היהדות לדמוקרטיה. גם הרב משה אביגדור עמיאל, שהתבטא בכמה מקומות בנושא הדמוקרטיה (להלן בפרק ב'), עיקר עניינו היה החירות ודבריו על הדמוקרטיה באים להדגיש את המתח בין הכרעת הרוב לחירות האישית, שהיא לדידו, הדמוקרטיה האמיתית. סופו של דבר, דברי הרבנים הירשנזון ועמיאל נשכחו מהלב ולא השפיעו על הדיון בסוגיה שלנו לאחר מכן. 28. ראה א. כהן, (לעיל, הערה 26), עמ' 38. 29. שם, עמ' 38-32. 30. מעטים המשיכו לדון בשאלה מבחינה עיונית, אך דבריהם לא התפרסמו, משום מה. למיטב ידיעתי, הרב היחיד שדבריו מתקופה זאת נשארו בכתובים הוא הרב ש. גורן. הרב גורן דן בשאלה שלנו בהרצאות שנתן בטכניון בשנים תשכ"ו-תשכ"ח, אך דבריו התפרסמו רק לאחר מותו בספרו תורת הפילוסופיה – לקט הרצאות בפילוסופיה יהודית, ירושלים תשנ"ח, בחלק הראשון הנקרא "תורת המדינה בהיסטוריה היהודית", עמ' 71-19. 31. ראה סקירתו של א. כהן, "דת ומדינה – חילוניים, דתיים וחרדים", העשור הראשון: תש"ח – תשי"ח, עורכים: צ. צמרת וח. יבלונקה, ירושלים, תשנ"ח, עמ' 242-227. 32. לתפיסות שונות על דרך המאבק ראה א. דון-יחיא, "פונדמנטליזם דתי ורדיקליזם פוליטי: הישיבות הלאומיות בישראל", בתוך: עצמאות – 50 השנים הראשונות, בעריכת א. שפירא, ירושלים, תשנ"ח, עמ' 451-447. 33. לפרשה זאת ראה שם, עמ' 463-451. 34. אך הרב מ. כהנא, ראש תנועת 'כך', לא נמנה עם הציונות הדתית בשל רקעו האישי והאידיאולוגיה שלו. 35. יש לשים לב שחלק מהספרות שתסקר להלן מקורה בדיונים שיזם משרד החינוך, שבראשו עמד אז השר יצחק נבון מהמערך. 36. לכאורה, המשימה שעמדה בפני יוצאי "מרכז הרב" לא הייתה קשה במיוחד. הראי"ה קוק כבר כתב ביחס למעמדה ההלכתי של מלכות בית חשמונאי: "נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלו הזכויות של המשפטים לידי האומה בכלל". (משפט כהן, סימן קמד, עמ' שלו. לדעת י. אחיטוב "יש מקום לדון עד כמה ניתן להעביר אותם [=את דברי הראי"ה קוק] בפשטות גם אל השלטון הדמוקרטי של ימינו" ("לבטיו ההלכתיים של הרב הראשי יצחק הלוי הרצוג בעשור הראשון לתקומת ישראל", בתוך: אתגר הריבונות – יצירה והגות בעשור הראשון למדינה, עורך: מ. בר-און, ירושלים, תשנ"ט, עמ' 205 הערה 14). זאת הכרה בעם כמקור סמכות לבחירת מנהיגיו בכל דרך שיחפוץ, כולל בדרך דמוקרטית. לעקרון זה נוסף רעיון בחירת העם את משטרו (להלן, פרק א'). על ישיבת "מרכז הרב" והקו הפוליטי שלה ראה א. דון-יחיא, (לעיל, הערה 32), עמ' 441-436. 37. שינוי זה הגיעה למודעות הציונות הדתית, כולל רבניו, ראה, למשל, דברי הרב יונה מצגר: "אכן בתקופה האחרונה המושג 'דמוקרטיה' נשמע ומצוטט בכל אתר ובכל הזדמנות בהן קיימות מחלוקות השקפתיות. במושג זה 'מנפנפים' מנהיגנו כאילו זה החשוב מבין עשרת הדברות שבתורה. לא פעם נמצא כי בשם הדמוקרטיה מתערערים יסודות רבים במסורת ישראל". ("מדינה דמוקרטית – או מדינה יהודית", הליכות 111-110 [סיון תשמ"ו], עמ' 28). 38. ראה א. שביד, (לעיל, הערה 5), עמ' 136-135. להצגת התפיסה החדשה של הדמוקרטיה ראה ע. אלמוג, "האמונה הדמוקרטית", פנים 2 (1977), עמ' 20-10. 39. מהנושאים בהם עסקו הרבנים בתקופה זאת – האם יש משטר מועדף על ידי התורה (ואם כן, איזה הוא) ומה הם העקרונות של המשטר הדמוקרטי המצויים ביהדות – למדים אנו, שהתייחסותם לדמוקרטיה הייתה עדיין כאל צורת שלטון בלבד. לא רק בישראל הבינו הרבנים כך את הסוגייה. גם רב בארה"ב, הרב סול רוט, הבין כך את המושג 'דמוקרטיה' ולכן הוא ביקש לבחון ביהדות את הרעיונות של ייצוגיות העם על ידי נבחרים והכרעת הרוב. (Halakha and Politics – The Jewish Idea of the State, N.Y., 1988, ch. 11) אופייני לכך התייחסות לעימות בין יהדות לדמוקרטיה כעימות בין 'ערך' (יהדות) ל'כלי' (דמוקרטיה). ברור אפוא, שתודעת השינוי במשמעות המושג 'דמוקרטיה' לא חדרה לתודעת הרבנים, בניגוד לכותבים מחוגי האקדמיה, שכן היו ערים לשינוי זה. 40. מבין החיבורים שנכתבו בתקופה זאת ראויה לציון חוברת של הרב אלישע אבינר, בשם פרקי מבוא בדמוקרטיה יהודית, ירושלים, תשנ"ו. זהו נסיון חשוב לסכם את שנכתב עד כה בסוגיה שלנו ובקרובות לה, ולהציע גישה יהודית לדמוקרטיה ישראלית. חשיבות החוברת, לדעתנו, בכך שבפעם הראשונה ישנה מודעות ברורה בעולם הרבני הציוני לשינוי המקיף שחל בתפיסת הדמוקרטיה בחברה הכללית וישנו נסיון להתמודד עם שינוי זה (שם, עמ' 7-6, 57-54). הוא גם מתמודד עם השאלה המעשית "האפשריים חיים דתיים בימינו במדינה דמוקרטית?", כשמו של אחד מתתי-הפרקים, שהיא שאלה אחרת מהשאלה הרעיונית. כיוונים חדשים אלה מדגימים את ההתפתחות שחלה בהתמודדות הציונית-דתית עם שאלת היחס לדמוקרטיה ולדרך חיים שאינה מנגידה בצורה בלתי נסבלת את היהדות עם הדמוקרטיה. 41. למעט אותם בעלי הסמכה רבנית שאינם משתמשים בה בחיי היום-יום, כמו מנחם אלון.