הרב ד"ר מרדכי הלפרין
|
ראשי פרקים א. מבוא ב. איסור סירוס ג. איסורי ביאה בקהל – דיני פצוע דכא ד. סירוס אישה ה. איסורי ביאה בקהל באישה סריסה ו. מבנה ומנגנון פעולה של הת"ר פרוגסטוגני ז. הת"ר פרוגסטוגני כאמצעי למניעת הריון ח. הת"ר פרוגסטוגני כאמצעי למניעת כריתת רחם ט. סיכום מילות מפתח: סירוס, פצוע דכא, מניעת הריון, רחם |
|
א. מבוא דמם וסתי כבד ללא גורם ידוע1 המכונה לעיתים גם "עודף דימום ווסתי", מהווה בעיה בריאותית מצויה. בבריטניה למשל, דמם ווסתי כבד מהווה סיבה לכ-12% מההפניות הגינקולוגיות2. ההערכה המקובלת אומרת שכ- 10%-15% מהנשים סובלות מעודף דימום ווסתי3, כשברוב המקרים מדובר בדמם ווסתי כבד ללא גורם ידוע4. מדובר בבעיה רפואית שעלולה לגרום אנמיה בדרגות חומרה שונות, אי נוחות ופגיעה באיכות החיים, ולעיתים קרובות עלולה להיגרם גם פגיעה קשה בחיי המשפחה. למעשה, אחוז גבוה מהנשים הסובלות מדמם וסתי כבד עוברות כריתת רחם או הרס מכוון של רירית הרחם5 תוך שנים ספורות מעת פנייתן לרופא. מחקר בריטי מצא כי כ-60% מהנשים שהופנו למרפאה עקב דמם וסתי כבד עברו כריתת רחם תוך 5 שנים מיום ההפניה6. כריתת הרחם יכולה להתבצע דרך דופן הבטן על ידי לפרוטומיה (ניתוח פתיחת הבטן) או כניתוח דרך הלדן (vagina) מלמטה, או באמצעות לפרוסקופיה ניתוחית. הרס רירית הרחם – Endometrial ablation – מתבצע בתהליך של היסטרוסקופיה. הרופא מרחיב מעט את צואר הרחם ומחדיר לתוך הרחם אגד של סיבים אופטיים לתאורה ולהסתכלות יחד עם צינור דק להחדרת מדיום מתאים וכבל חשמלי המחובר למכשיר האבלציה. יש מכשירים ההורסים את הרירית על ידי חימומה (חריכתה) באמצעות קרן ליזר המועברת לרחם באמצעות הסיבים האופטיים, יש המשתמשים בהחדרת מים רותחים ש"מבשלים" את הרירית והורסים אותה, יש מכשירים החורכים את הרירית באמצעות חורך חשמלי7, ויש ההורסים את ריקמת הרירית בדרך של הקפאה עמוקה לטמפרטורה של 170 מעלות צלסיוס מתחת לאפס ((C170-)8. באחוז לא מבוטל מהמקרים ניתן היום להשתמש בהתקן תוך-רחמי פרוגסטוגני9 כאמצעי להקטנה דרסטית של הדימום הרחמי, ובכך למנוע את הצורך לבצע כריתת רחם או הרס רירית הרחם. הן כריתת רחם והן הרס רירית הרחם הינן פעולות הפוגעות באברי ההולדה של האישה באופן בלתי הפיך, ומשום כך מבחינה הלכתית הן מוגדרות כסירוס האישה. לכן, כדי להבין את המשמעות ההלכתית של כריתת הרחם או של הרס הרירית, וכדי לגזור מתוכה את המסקנות המעשיות, נסכם בקצרה בפרקים הבאים את סוגיית איסור הסירוס האמור בתורה, ואת ההלכות הקשורות בו. מתוך הבנת מנגנון הפעולה של ההת"ר הפרוגסטוגני, ולאור המידע על תוצאות השימוש בהתקן, ניתן להתייחס לאינדיקציה הרפואית להתקנתו כדרך למניעת כריתה או הרס רירית הרחם, הן מהבחינה הרפואית הן מהבחינה האתית והן מהבחינה ההלכתית. ב. איסור סירוס סירוס היא פעולה האסורה לביצוע על פי דין תורה פרט למצבים בהם היא נדרשת מחמת פיקוח נפש. על פי דברי התנא רבי חנינא בן חכינאי10, מקור האיסור בתורה נמצא בספר ויקרא פרשת אמור11. האובייקט אותו אסור לסרס כולל זכרים באדם, בבהמה, בחיה ובעוף. האיסור המוגדר כ"איסור לאו" מובע בבהירות ברמב"ם12 והועתק בשולחן ערוך13: "אסור להפסיד אברי הזרע בין באדם בין בבהמה חיה ועוף, אחד טמאים ואחד טהורים, בין בארץ ישראל בין בחו"ל. וכל המסרס לוקה מן התורה בכל מקום. ואפילו מסרס אחר מסרס לוקה." אף שאיסור הסירוס גזירת הכתוב הוא, טעמים אחדים נאמרו בו. ראוי לציין כאן את טעמו של אחד הראשונים, מחבר ספר החינוך, כפי שכתב בשורשי המצוה14: "לפי שהשם ברוך הוא ברא עולמו בתכלית השלמות, לא חסר ולא יתר בו דבר מכל הראוי להיות בו לשלמותו, והיה מרצונו ובירך בעלי החיים להיותם פרים ורבים, וגם ציוה הזכרים ממין האדם על זה, למען יעמודו, שאם לא כן, יהיה המין כלה אחר שהמות מכלה בהם. ועל כן המפסיד כלי הזרע מראה בנפשו כמי שהוא קץ במעשה הבורא ורוצה בהשחתת עולמו הטוב." נחלקו תנאים15 אם איסור הסירוס כלול בתוך שבע מצוות בני נח. לדעת רבי חידקא ותנא דבי מנשה גם בני נח נצטוו על הסירוס. לדעתם איסור הסירוס האמור בתורה מוטל לא רק על בני ישראל אלא גם על בני נח. ומשום כך לא רק שאסור ליהודי לבצע פעולת סירוס, אלא שאיסור "לפני עור לא תתן מכשול"16 אוסר על היהודי להכשיל כל אדם, כולל גוי, בביצוע הפעולה האסורה. משום כך אסור אפילו רק לגרום לכך שיהודי או גוי יבצע את הפעולה האסורה17. וכן דעת בני מערבא שהובאה בתלמוד הבבלי18. להלכה נחלקו הפוסקים. הרא"ש, הרשב"א19 והריצב"א20 פסקו שבן נח אינו מצווה על הסירוס. לעומתם רב אחאי גאון בעל השאילתות21, הראב"ד22, הסמ"ג והג"א23 פסקו שגוי מצווה על הסירוס. בדעת הרמב"ם24 נחלקו הפוסקים. המבי"ט בקרית ספר25 על הרמב"ם כתב שבן נח מצווה על הסירוס. לעומתו המגיד משנה26 הבין שהרמב"ם פסק כדעת הסוברים שבן נח אינו מצווה על הסירוס, אלא שאסור לבקש מגוי לבצע סירוס מחמת איסור שבות27. על כל פנים, אין ויכוח על עצם קיומו של איסור סירוס מן התורה, ועל כך שהאיסור לבצע סירוס שלא במקום סכנה מחייב כל אדם מישראל28. ג. איסורי ביאה בקהל – דיני פצוע דכא גבר שסורס בידי אדם באמצעות פגיעה בדרכי הזרע שלו מוגדר בתורה כ"פצוע דכא" ו"אסור לבוא בקהל"29. במילים אחרות, הוא מוגדר כ"פסול חיתון", כלומר הוא מוגבל באפשרויותיו החוקיות להינשא בכך שהוא רשאי לשאת רק נשים המוגדרות בעצמן כפסולות חיתון מסוגים מסויימים. הרמב"ם30, סובר שפצוע דכא מותר בפסולי הספיקות כמו גם בגיורת, משוחררת ונתינה, אך אסור בממזרת ודאית. לעומתו הראב"ד31 מתיר פצוע דכא גם בממזרת ודאית, וכן דעת הרשב"א32. הרקע למגבלות הקשות המוטלות על המסורס בידי אדם מובא בספר החינוך33. מלכים, שליטים ובעלי הון עתק34 נהגו בעבר (ובאזורים מסויימים בעולם, כולל במזרח התיכון, נוהגים כך גם היום) להשתמש בסריסים כשומרי הרמון הנשים שלהם. הדרך היעילה להשגת סריסים כאלה היתה והינה פיתוי נערים לפני התבגרותם שיאפשרו את סירוסם מרצון, כשהפיתוי כולל שילוב של תנאים כלכליים מפתים, משרות יוקרתיות, יחד עם הבטחת עתיד כלכלי מזהיר. נערים צעירים סמוך לגיל ההתבגרות היוו תמיד טרף קל להצעות מפתות. כשהפיתוי כלל בנוסף גם הטבות מפליגות להורי הצעיר, זו היתה הצעה שכמעט לא ניתן לסרב לה, למרות שהצעת סירוס הינה בעצם הצעה אכזרית מאד. לדעת ספר החינוך, מגבלות החיתון הקשות המוטלות על הסריס הזה, מהוות משקל נגד בעל עוצמה לפיתוי, משקל נגד כזה שיסייע לצעיר ולהוריו לדחות את הפיתוי האכזרי35. טעמו של ספר החינוך מסביר היטב36 את הגבלת האיסור דווקא לסריס בידי אדם ולא לסריס בידי שמיים, כמו גם את ההבדלים בין זכרים לנקבות בהלכות סירוס ופצוע דכא37. כללי דיני פצוע דכא מסוכמים בשלחן ערוך38. ההגדרות של הפגיעות האנטומיות מבוארות שם בסעיף ב: "בשלשה איברים אפשר שיפסל הזכר: בגיד39, בביצים40, ובשבילים שבהם נתבשל שכבת זרע והם הנקראים חוטי ביצים41. וכיון שנפצע אחד משלושה איברים אלו או נכרת או נידך – הרי זה פסול." הפוסקים בדורות האחרונים42 הגבילו את דיני פצוע דכא לשבילי הזרע החיצוניים, הנמצאים בכיס האשכים או בגיד, כלומר רק לשבילים הנמצאים מחוץ לאגן. אומנם יש המתלבטים בכלל זה43 לאור הדיון בתלמוד44 על החולה מפומפדיתא45 על פי פירושם של כמה ראשונים, אך הלכה לא זזה ממקומה. מן הראוי להדגיש שאיסור סירוס ודיני פצוע דכא הם שני דינים נפרדים, למרות הקשר החזק הקיים ביניהם. להלכה, לא כל פעולת סירוס יוצרת בהכרח מצב של פצוע דכא. לדוגמא: על פי הדעה המקובלת46 סירוס באמצעות חיתוך דרכי הזרע בתוך הבטן התחתונה איננו יוצר מצב של פצוע דכא, למרות שפגיעה כזו נוטלת מן הגבר את יכולת ההולדה ובכך הופכת אותו לסריס. במילים אחרות, זו דוגמא לביצוע פעולה של סירוס שאיננה יוצרת מצב של פצוע דכא. גם מצב הפוך יתכן לדעת חלק מהפוסקים. פגיעה טראומטית בדרכי הזרע החיצוניים לא תמיד מונעת מהגבר את יכולת ההולדה, כלומר, לא תמיד היא מסרסת את הגבר. למרות זאת, לדעת חלק מהפוסקים פגיעה כזו יכולה ליצור מצב של פצוע דכא עם איסורי החיתון הקשורים בו47. חשוב לציין, שפגיעה הפיכה בדרכי הזרע יוצרת רק מצב זמני של פצוע דכא. אם התרפאו דרכי הזרע ונסתמו נקבי הפגיעה – לאחר הריפוי חוזר הנפגע למעמדו הקודם ומותר לבוא בקהל ככל ישראל אחר48. ד. סירוס אישה חכמי המשנה – ת"ק ורבי יהודה – נחלקו בתורת כהנים49 בדין סירוס האישה: |
|
"מנין שהנקבות בסירוס? תלמוד לומר: 'כי משחתם בהם מום בם'50. רבי יהודה אומר: 'בהם'51 – אין נקבות בסירוס."
|
| מחלוקת זו מפורטת יותר בתוספתא52: |
|
"המסרס את האדם ואת הבהמה ואת החיה ואת העוף, בין גדולים בין קטנים, בין זכרים ובין נקבות – הרי זה חייב" [מלקות].
|
|
רבי יהודה אומר: מסרס את הזכרים – חייב, ואת הנקבות – פטור53. ניתן ללמוד מכאן שלושה דברים: לדעת ת"ק אין הבדל בין האיסור לסרס זכר לבין האיסור לסרס נקבה. בשני המקרים עוברים על איסור "לאו" והעובר על האיסור במזיד – חייב מלקות. לדעת רבי יהודה המסרס את הנקבה איננו חייב מלקות. גם לדעת רבי יהודה אסור לסרס נקבה54, אם כי המסרס נקבה פטור ממלקות. הרמב"ם55 פסק להלכה כרבי יהודה56, וכן פסק מרן המחבר בשו"ע57 שהמסרס את הנקבה פטור אבל אסור. לדעת רוב הפוסקים58 איסור סירוס נקבה הוא מדרבנן, אך לדעת הגר"א אף שאין איסור לאו בסירוס, יש בו בכל זאת איסור עשה מן התורה. מתוך הדברים עולה שלדברי המגיד משנה כריתת רחם או הרס רירית הרחם הן פעולות המוגדרות כסירוס אישה בידיים, אסורות מן התורה באיסור לאו לדעת ת"ק, אסורות מדרבנן לדעת רבי יהודה, והלכה כר' יהודה, כלומר הן אסורות מדרבנן. לעומת זאת לדברי הגר"א כריתת רחם או הרס רירית הרחם אסורות מן התורה באיסור עשה לדעת ת"ק, מותרות מן התורה לדעת ר' יהודה, והלכה כת"ק, כלומר הן אסורות מן התורה. ה. איסורי ביאה בקהל לאישה סריסה על פי הנלמד בתורה בפרשת פצוע דכא ובפרשת איסור הסירוס, פסול פצוע דכא מוגבל לפגיעה באיברים מאד מוגדרים: גיד59, ביצים60, ודרכי הזרע61. לכאורה מכאן פשוט שאין איסור פצוע דכא באישה שאין בה את האיברים הללו62. בצורה מפורשת יותר מציין ספר החינוך63 שהגבלות החיתון המוטלות על סריס בידי אדם קיימות אך ורק בזכרים: |
|
"ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים."
|
|
אע"פ כן מובאת בפוסקים64 דעת יחיד של ר' דוד עראמה65, המטילה פסול חיתון – איסור ביאה בקהל – על אישה שסירסה עצמה ועשתה מעשה באברי הזרע שלה. דעתו של מהר"ד עראמה אמנם לא נקבלה להלכה66, אע"פ כן הגרי"י וייס בשו"ת מנחת יצחק67 כתב ש"אבל לעשות מעשה חיישינן גם לשיטתי' [של הרב עראמה]." עכ"ל. מכאן נובע שגם כאשר מבחינת איסור סירוס ניתן למצוא היתר לכריתת רחם או להרס רירית הרחם, ראוי לעשות מאמץ כדי לחפש דרכים חלופיות שאין בהם משום סירוס בידים ואשר אינם יוצרים חשש איסור ביאה בקהל לדעת מהר"ד עראמה. ו. מבנה ומנגנון פעולה של הת"ר פרוגסטוגני מירנה – הת"ר משווק בישראל – הינה דוגמא להתקן תוך רחמי המשתייך לקבוצת ההתקנים ההורמונליים. היא מורכבת מהתקן פלסטי קטן בצורת T ובו צילינדר קטן המכיל את הפרוגסטוגן לֶבו-נורגסטרֶל68 – הורמון המהווה את המרכיב הפרוגסטטיבי של גלולות למניעת הריון כדוגמת לוגינון ומיקרוגינון. בניגוד לרוב ההתקנים הלא-הורמונליים, המירנה איננה מכילה נחושת. ההתקן מוחדר לחלל הרחם כמו התקנים רבים אחרים, ושם הוא משחרר באופן קבוע את ההורמון לתוך חלל הרחם במשך חמש שנים. דופן הצילינדר מבקרת את קצב השחרור ושומרת על מינון אחיד של 20 מיקרוגרם ליום (0.02 mg/d). המינון הנמוך הזה יעיל מאד משום שהוא מופרש מתוך הרחם ומשפיע מיידית על הרירית לפני שהוא נמהל בנוזלי הגוף ולפני שהוא עובר דרך הכבד69. מנגנון פעילותה של הת"ר פרוגסטוגני למניעת הריון הוא בעיקרון מנגנון מקומי. השפעת ההורמון על ריר צואר הרחם הופכת את הריר הצוארי למחסום בפני תאי הזרע הנמצאים בנרתיק. השפעתו של ההורמון על תפקוד תאי הזרע מונעת הפריה, והשפעתו על רירית הרחם מונעת את ההשרשה. משום כך נחשב הת"ר פרוגסטוגני כאמצעי מניעה יעיל מצד אחד, והפיך, המאפשר כניסה מהירה להריון לאחר הסרתו – מצד שני. השפעת ההורמון הפרוגסטוגני על רירית הרחם משנה באופן בולט את כמות הדימום הויסתי. כבר בחודש הראשון שלאחר ההתקנה יורדת כמות הדימום הויסתי אם כי היא מתפזרת על פני מספר ימים גדול יותר. מחקרים מבוקרים הראו כי בעבור 3 חודשים ממועד ההתקנה של הת"ר פרוגסטוגני מופחתת כמות הדימום הוויסתי ב-94% בממוצע70. ז. התקן תוך-רחמי פרוגסטוגני כאמצעי למניעת הריון. במסגרת הדיון ראוי לבחון יעילות הת"ר פרוגסטוגני כאמצעי לטיפול בדמם וויסתי כבד וכאמצעי למניעת כריתות רחם או הרס רירית הרחם. אולם מאחר והתקן תוך-רחמי פרוגסטוגני משמש לא רק לטיפול בדמם ויסתי כבד אלא גם כאמצעי למניעת הריון שיש לו גם יתרונות וגם חסרונות משמעותיים, יש מקום להזכירם כאן כחלק מהשלמת התמונה על מנגנון הפעולה של ההתקן. יתרונות ההתקן הם: יעילות גבוהה. הפיכות. התקנה פשוטה במרפאה. הקטנת כמות הדימום והעלאת רמת ההמוגלובין בדם. חסרונות ההתקן הם: פעולה חודרנית – החדרת ההתקן לרחם – חסרון הקיים בכל התקן תוך-רחמי. ימים רבים של דימומים וכתמים ב- 3-4 החודשים הראשונים שלאחר ההתקנה – חסרון יחודי להתקן תוך-רחמי פרוגסטוגני. הנסיון מראה שבחודשים אלו, לפחות 25% מהנשים סובלות מדמום או הכתמה דמית ברוב ימי החודש71. בהתקן תוך-רחמי לא הורמונלי ניתן, בתנאים מסויימים, להתייחס לדימום כאל "דם מכה" הנובע מפציעת רירית הרחם על ידי ההתקן72. אך בהתקן תוך-רחמי פרוגסטוגני לא נתן לתלות דימום זה כ"דם מכה", משום שלפחות חלק ניכר מהדימום נובע מהשפעות הורמונליות של ההתקן על רירית הרחם73. ח. הת"ר פרוגסטוגני – אמצעי למניעת השחתה או כריתת רחם ההחלטה לבצע כריתת רחם עקב דמם וויסתי כבד נעשית משתי סיבות עיקריות: כאשר הדמם הכבד גורם לאנמיה קשה המחייבת מתן מנות דם לפרקים והמסכנת, משום כך את חיי האישה – ההחלטה על כריתת רחם או על הרס הרירית מתחייבת מהמצב הרפואי. אולם גם כאשר אין הוריה רפואית חד-משמעית על כריתה, נשים רבות פונות לביצוע כריתת רחם כתוצאה מהסבל וחוסר הנוחיות שנגרם להם עקב הדימום. בנוסף, מערכות רפואיות רבות בעולם המערבי מעודדות, מסיבות שונות, כריתת רחם, ולא תמיד נעשים כל המאמצים האפשריים לפתור את הבעיה בדרכים אחרות. השיקולים יכולים להיות גם שיקולים כלכליים של גורמים במערכת הרפואית, וגם שיקולים של הפעלת מערכות חינוך רפואי, בו יש חשיבות להפניית נשים לכריתה במערכת ההתמחות הרפואית. עצם קיומם של שיקולים כאלה במקומות רבים, אינו תורם, אם ננקוט לשון המעטה, לפיתוח ולעידוד השימוש באמצעים אלטרנטיביים. כאמור, בעבור 3 חודשים ממועד ההתקנה של הת"ר פרוגסטוגני כדוגמת המירנה מופחתת כמות הדימום הוויסתי ב 94% בממוצע74. הפחתה זו מושגת בעקבות השחרור הפרוגסטוגני המבוקר הנמשך ברמה קבועה לאורך זמן ומשפיע ישירות על רירית הרחם. כתוצאה מהפחתה זו, נעלמת ההצדקה הרפואית לכריתה או הרס רירית אצל אחוז גבוה מהמועמדות לכריתה. ברוב המקרים נעלמות או מופחתות במידה ניכרת תופעות הדמם העודף יחד עם הסבל וחוסר הנוחיות הכרוך בהם, ומשום כך מוותרות רוב הנשים על הפיתרון הניתוחי של כריתה או הרס רירית עליו חשבו קודם לכן. מחקר שבדק את השפעת השימוש בהת"ר פרוגסטוגני על התוכנית הראשונית לכריתת רחם75 הראה כי 64.3% (כמעט שני שליש) מהמועמדות שהסכימו לכריתת רחם, החליטו להימנע מהכריתה ולהמשיך בשימוש הקבוע בהתקן. לעומת זאת רק 14.3% (שביעית) מהנשים שהשתמשו בטיפול תרופתי אחר ביטלו את החלטת הכריתה. במדינת ישראל מתבצעים כל שנה בין 4,000 ל-6,000 כריתות רחם והרס ריריות. הערכה שמרנית, המתבססת על מחקרים רציניים, מראה שדמם ויסתי כבד הוא הגורם ל-35% מכריתות אלו76 לפחות77. תרגום של הנתונים מהספרות הרפואית העולמית לנתונים השוררים בישראל מדגיש את המשמעות הנובעת מהם עבור תושבי הארץ: ניתן למנוע מעל 1,000 כריתות רחם בישראל בכל שנה. המשמעות ההלכתית של הנתונים הללו היא חד משמעית: אפשר למנוע אלפי פעולות של סירוס נשים בישראל, כאשר אמצעי המניעה הינו שימוש בהתקן פרוגסטוגני לנשים הסובלות מדמם וויסתי כבד, אמצעי האמור להפחית את הדימום ב-94% בממוצע תוך 6 חודשים. עצם קיום אפשרות סבירה למנוע סירוס נשים, מחייב, על פי ההלכה, למנוע את הפגיעה בנשים הללו. ט. סיכום 1. דמם וסתי כבד ללא גורם ידוע (Idiopathic menorrhagia), מהווה בעיה בריאותית מצויה ממנה סובלות בין 10% ל-15% מהנשים. דמם כזה עלול לגרום אנמיה בדרגות חומרה שונות, כמו גם בעיות קשות בחיי המשפחה. אחוז גבוה מאד מהנשים הסובלות מדמם וסתי כבד עוברות כריתת רחם או הרס מכוון של רירית הרחם (Endometrial ablation) תוך שנים ספורות מעת פנייתן לרופא. 2. הן כריתת רחם והן הרס רירית הרחם הינן פעולות הפוגעות באברי ההולדה של האישה באופן בלתי הפיך, ומשום כך מבחינה הלכתית הן מוגדרות כסירוס האישה. לאור איסור סירוס אישה הקיים בהלכה, ובנוסף לאור דעת מהר"ד עראמה הפוסלת אישה מסורסת מלבוא בקהל ודעת המנחת יצחק החושש לדעת מהרד"ע, ברור שחייבים להתאמץ כדי למנוע הן את הצורך והן את הדחף לבצע את הפעולות הללו. 3. במדינת ישראל מתבצעים כל שנה בין 4,000 ל-6,000 כריתות רחם והרס ריריות. הערכה שמרנית, המתבססת על מחקרים רציניים, מראה שדמם ויסתי כבד הוא הגורם ל-35% מכריתות אלו לפחות. 4. התקן תוך רחמי הורמונלי, מפריש באופן קבוע הורמון פרוגסטוגני לחלל הרחם. הורמון פרוגסטוגני מונע הריון מצד אחד ומקטין, תוך מספר חודשים, ב-94% בממוצע את כמות הדימום הוויסתי של נשים עם דמם ויסתי כבד. הפחתה כזו יכולה למנוע את הצורך בכריתת רחם או בביצוע הרס הרירית מרוב הנשים עם דמם וסתי מוגבר. 5. ניתן להשיג הפחתה משמעותית של הדימום גם על ידי נטילה יום יומית של גלולות פרוגסטוגניות. יעילותן בהפחתת הדימום פחותה במידת מה מזו של הת"ר פרוגסטוגני, אך יעילותן במניעת כריתת רחם קטנה במידה ניכרת. 6. השלכה של הנתונים מהספרות הרפואית העולמית על הנתונים בישראל, מדגישה את המשמעות הנובעת מהם עבור תושבי ישראל: ניתן למנוע מעל 1,000 כריתות רחם בישראל בכל שנה. 7. מצד שני, מערכות רפואיות רבות בעולם המערבי, אליו שייכת גם ישראל, מעודדות, מסיבות שונות, כריתת רחם, ולכן לא תמיד נעשים כל המאמצים האפשריים לפתור את הבעיה בדרכים אחרות. לעיתים השיקולים הם כלכליים, ולעיתים הם שיקולים של מערכות חינוך-רפואי, בו חשובה הפניית נשים לכריתת רחם במערכת ההתמחות. 8. לעובדות אלו יש משמעות אפידמיולוגית כמו גם משמעות הלכתית. המשמעות האפידמיולוגית של הנתונים הללו היא שאפשר למנוע אלפי מקרים של סירוס נשים בישראל, כאשר אמצעי המניעה הינו החדרת התקן פרוגסטוגני לנשים הסובלות מדמם וויסתי כבד, האמור להפחית את הדימום ב-94% בממוצע תוך 6 חודשים. |
הערות:
|
