איסור לימוד רפואה לכהנים – שו"ת *

כתב הרמב"ם (פ"ה מהלכות נזירות הלכות ט"ז-י"ז, וכ"ה בהלכות אבל פ"ג הל"ד) דאם נטמא הכהן למת פעמים הרבה חייב על כל אחת ואחת, בד"א כשנטמא ופירש וחזר ונגע או נשא או האהיל, אבל אם היה נוגע במת ועדיין המת בידו ונגע במת אחר אינו חייב אלא אחת אעפ"י שהתרו בו על כל נגיעה ונגיעה שהרי מחולל ועומד, עכת"ד. ומקורו בסוגיית הגמרא בנזיר (דף מ"ב:) דאיתא שם: "כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין". ועיי"ש בתוס' (ד"ה לא קשיא) שפירשו דשלא בחיבורין היינו שפירש וחזר ונגע במת, וחייב משום דבשעה שחוזר ונוגע במת מטמא את הנוגע בו טומאת שבעה מדין טומאה בחיבורין וכנ"ל.

אבל הרמב"ם בהלכות טומאת מת (פ"ה הלכה ב') כתב: "אבל אדם שנגע באדם שנטמא במת, בין שנגע בו אחר שפירש מטמאין בין שנגע בו כשהוא עדיין נוגע במת, הרי זה השני טמא טומאת ערב וכו', זהו דין תורה, אבל מדברי סופרים הנוגע במת ונגע באדם אחר ועדיין הוא מחובר במת שניהן טמאין טומאת שבעה, וכאילו נגע זה השני במת עצמו", עכ"ל.

ולדבריו אי אפשר לפרש דהטעם דלוקה בפירש וחזר ונגע משום דמוסיף טומאה בחיבורין, דהא לפי שיטתו אין זה אלא מד"ס. וא"כ יל"ע לדעת הרמב"ם בפירוש הגמרא בנזיר, דמאי שנא אם נוגע במת בשעה שנוגע במת אחר או שנוגע במת אחר שפירש, דאם בשעה שנוגע במת פטור אם נגע במת אחר משום דמחולל ועומד הרי ה"ה נמי אם פירש וחזר ונגע שיש לפוטרו משום דמחולל ועומד, דהרי הרמב"ם איירי אפילו אם פירש וחזר ונגע באותו יום, דליכא הוספת ימי טומאה וכנ"ל, וא"כ הרי הוי מחולל ועומד גם בפירש, דהא גם כשלא פירש כל חומרתו אינה אלא מדרבנן.

ואולי בהכרח לומר לפי דעת הרמב"ם, שהאיסור לחזור ולהטמאות לאחר שפירש כבר מהטומאה אינו מחמת הוספת טומאה, אלא שהאיסור הוא מחמת "לנפש לא יטמא בעמיו", דהיינו עצם הקירבה למת או לטומאות הפורשות מהמת, ולכן כל זמן שלא פירש הרי שאינו עושה מעשה חילול חדש אלא שממשיך חילולו, ואין חיוב מלקות בממשיך מעשה החילול, אמנם כשפירש מהמת אעפ"י שאינו מוסיף שום טומאה בזה שנוגע מחדש במת הרי שיש כאן מעשה חילול של קירבה למת, ולכן לוקה, וצ"ע. ולפי"ז נמצא שגדר האיסור הוא שלא להטמאות לטומאה האסורה לו, ואף אם כבר נטמא באותה טומאה שיטמא בטומאה אסורה לוקה.

ולכאורה מוכרח נמי הכי ממה שכתב הרמב"ם (פרק ה הלכות נזירות הלכה י"ט): "נכנס לאהל המת או לביה"ק בשגגה ואחר שנודע לו התרו בו ולא קפץ ויצא אלא עמד שם הר"ז לוקה, והוא שישהה שם כדי השתחויה כמו טמא שנכנס למקדש", עכ"ל. דהנה הנזיר הנמצא בשגגה באהל המת הרי כבר נטמא, והוא צריך לגלח על טומאה זו, ולכאורה הר"ז דומה לנוגע במת ובשעה שנוגע בו נוגע גם במתים אחרים, שאינו לוקה אלא רק על הנגיעה הראשונה, ומשום דהוא כבר מחולל ועומד. וא"כ יל"ע לכאורה בנידון זה שנכנס בשגגה ובנגיעה הראשונה לא נתחייב מלקות משום שהיה שוגג, דאמאי הוא לוקה על המשך הנגיעה, והרי הוא כבר מחולל ועומד.

ועל כרחך צריך לומר שהפטור על המשך הנגיעה באותו מת אינו אלא משום לאו שאין בו מעשה, וכפי שכבר ביארנו בספרנו מעשה וגרמא בהלכה (חלק ז' פר"ז) דמעשה הראשון (ואפילו בהיתר המצטרף להאיסור, שנעשה כדין לאו שיש בו מעשה שלוקין עליו) מצטרף רק לנגיעה הראשונה, אבל המשך המגע נשאר כלאו שאין בו מעשה, ולכן פטור.

ולפי"ז מבואר דאף דאינו לוקה משום דהוא לאו שאין בו מעשה מ"מ יש איסור בהמשך המגע, ומה שכתב הרמב"ם שאינו חייב אלא אחת משום שהוא מחולל ועומד כוונתו רק על המגע החדש במת האחר, ששם יש מעשה חדש של נגיעה, ולענין זה כתב שאף על מעשה זה אינו לוקה משום שאין כאן מעשה איסור של טומאה, שהרי הוא ממילא מחולל מחמת המת הראשון, ואין שום חילוק או הוספה בטומאתו אם נטמא לכזית מהמת או להרבה מתים, אבל ודאי שבנוגע למת עצמו יש בו איסור. ולפי"ז אם נכנס כהן למקום טומאה באונס או בשוגג או בהיתר וממשיך להיות שם הרי שיש בזה משום איסור (ואולי גם חיוב מלקות), ועיין ברמב"ם (הל' נזירות פרק ו' הלכה ט') ובהשגות הראב"ד שם ובכס"מ וברדב"ז שם.

והנה כתב הרמב"ם בהלכות אבל (פ"ב הלכה ט"ו): "הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל, לפיכך אסור לכהן להתטמא למת אפילו בעת שמתטמא לקרוביו שנאמר לה יטמא" וכו', עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם, דגם בעת שהכהן מחובר למת יש עליו איסור להיטמא למת אחר. ולכאורה דבריו סותרים למש"כ בהלכות אבל (פ"ג הלכה ד) ובהלכות נזירות (פ"ה הלכה ט"ז-י"ז) דאם היה נוגע במת ועדיין המת בידו ונגע במת אחר אינו חייב אלא אחת אע"פ שהתרו בו על כל נגיעה שהרי מחולל ועומד.

ואפשר לחלק, דאע"ג דבלא פירש אין חיוב מלקות אבל מ"מ איסור יש בזה, ולכן גם אם נטמא לקרובים אסור לו להיטמא לאחרים. ועוד אפשר לומר דאם נטמא בהיתר ובאותו זמן נטמא גם בטומאה האסורה עליו הרי עצם הדבר שנטמא בטומאה אסורה הוי הוספה בטומאה, משא"כ אם בלא"ה נטמא בטומאה אסורה אין כאן הוספת טומאה אם חוזר ונטמא בעודו מחובר למת, ומשום ששניהן טומאות האסורות עליו, ומשו"ה אין בזה איסור, וצ"ע.

ועוד כי לפי דעת הסוברים שאע"ג שחרב הרי הוא כחלל להטמאות באהל מ"מ אינו מטמא באהל (וראה בזה מש"כ הרמב"ן בפירושו על התורה במדבר י"ט ט"ז), וכ"ש לפי דעת הסוברים שחרב הרי הוא כחלל אינו מטמא אפי' במשא (ועי' בזה במש"כ הרמב"ם בפ"ה מהל' טומאת מת הי"ג), הרי שיש במת טומאה יתירה מבחרב. ועיין עוד בתפארת ישראל (אהלות פ"א, ביכין אות ג') מש"כ בזה.

ונראה דגם אם כבר נוגע הכהן בגולל ודופק ובאותה שעה הוא נוגע גם במת לוקה, דס"ל לתוספות (וכן ס"ל בדעת רש"י) וכן דעת הרשב"א בתשובה והראב"ד בהשגות (וכאשר יבואר להלן פירוט כל השיטות בזה) דאע"ג דדינם כמת עצמו מדאורייתא אבל כהן אין מוזהר עליהן וכן הנזיר אינו מגלח עליהן, דמה"ט אם בשעה שהכהן נוגע בהם יגע גם במת לוקה, ומשום דעצם הדבר שהוסיף להטמאות לדבר שהכהן מוזהר עליו והנזיר מגלח עליו מהוה הוספה בטומאה, דאף שכבר טמא בגולל ודופק מ"מ כיון דכהנים אין מוזהרים עליו הרי מה שנטמא במת הוא גופא הוספה בטומאה.

ואף לשיטת הרמ"א (יור"ד סימן שע"ג סעיף ז) דפסק דבעוד שהוא עוסק במתו מותר להטמאות אף לאחרים, וס"ל דלא מיקרי הוספת טומאה בזה דנטמא לאחרים ואע"ג דהוי טומאה אסורה, אבל מ"מ מסתבר דלענין גולל ודופק אינו כן, דהא אף בשעה שנוגע בגולל ודופק הרי הוא מוזהר שלא ליטמא בטומאת מת, שהיא טומאה שהכהן מוזהר עליה והנזיר מגלח עליה, וא"כ הוי טומאה חמורה יותר בדיניה, ויש כאן הוספת טומאה, וכ"ש לפי מה שנתבאר בדעת הרמב"ם והמחבר בשו"ע, שהוספת טומאה אסורה הוי הוספת טומאה, דלפי"ז הרי פשוט שהנוגע בגולל ודופק אסור לו להוסיף ולהטמא למת כיון שמוסיף טומאה אסורה.

ויש להוכיח כדברינו מדברי התוספות (ברכות י"ט ע"ב) בהא דאיתא בגמרא שם: "דאמר רבי אלעזר בר צדוק מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל וכו'. אמאי, לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד השם? כדרבא, דאמר רבא דבר תורה אהל שיש בו טפח חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה, ורוב ארונות יש בהן חלל טפח, וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן, ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן".

שהקשו שם בתוספות (ד"ה מדלגין) וז"ל: "תימא לפ"ה דפירוש גולל כיסוי של ארון, דתניא כל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק, וא"כ גם הגולל מטמא באהל, והיאך היו מדלגין עליו, וי"ל דלא קשה, דהא תניא בשמחות כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה, וגולל ודופק אין נזיר מגלח עליהן" וכו', עכ"ל. ומבואר מדברי התוספות, דבאמת בודאי נטמאו הכהנים שדלגו ע"ג ארונות מחמת הגולל, אלא דאין הכהנים מוזהרין על טומאה זו.

והנה אם נאמר דכשכהן נוגע בדבר שהוא אבי אבות הטומאה או מאהיל עליו ואפי' שלא במת ממש אלא בחרב או בכלי או בגולל ודופק מותר לו להטמא גם למת, שאין כאן הוספת טומאה, הרי א"כ צ"ע מה קושית הגמרא היאך דלגו ע"ג ארונות, והרי באותו זמן שנטמאו למת שבארון כבר היו טמאים מחמת כיסוי הארון, וממילא משו"ה היה מותר להם להטמאות, דאין עליהם איסור במה שהוסיפו ונטמאו למת. ומדלא משני הכי מוכח דאף שכבר היו טמאין משום הגולל אסורין להאהיל על המת אי לאו דרוב ארונות יש להם חלל טפח.

ויש מי שכתב לתרץ בזה עפ"י דברי הרמב"ם בהלכות טו"מ (פ"ב הלכה ט"ו) שכתב: "אבל המעמיד כלים או אבנים וכיו"ב בצידי המת וכסה עליו מלמעלה בכלים או באבנים וכיו"ב, זה הכיסוי המוטל מלמעלה נקרא גולל, ואלו הצדדין המעמידין את הגולל שהוא נשען עליהן נקראין דופק, ושניהם הגולל או הדופק מטמאין במגע ובאהל כקבר וטומאתן מדברי סופרים" וכו', עכ"ל. דלפי"ז י"ל דרק הנוגע בגולל ודופק אסור לו להטמאות למת, ומשום שהגולל והדופק מטמאין רק מדרבנן, וממילא הרי יש כאן הוספת טומאה, דמדאורייתא אינו טמא כלל, אבל אם הכהן נוגע בחרב כחלל שהוא כבר טמא מן התורה תו אינו מוזהר על תוספת טומאת מת גמור.

אמנם תשובה זו אינה מוכרחת, דהא הראב"ד שם השיג על הרמב"ם וז"ל: "וטומאתן מד"ס וכו', א"א לא מחוור, ובמסכת חולין גרסינן כל אשר יגע על פני השדה להביא גולל ודופק דברי ר"ע, ורבי ישמעאל דריש ליה לעובר במעי אשה, וגולל ודופק הלכתא גמירי לה, ולר"ע מגע גולל ודופק מאשר יגע ואהל מעל פני השדה למשמע מאויר אבל משא אין בהם", עכ"ל. דמבואר מזה דדעת הראב"ד היא דגולל ודופק מטמאין באהל מן התורה, וא"כ לדבריו שפיר מוכח מההיא סוגיא דברכות דאע"פ שהיו טמאין מחמת הגולל והדופק היה אסור להם ליטמא למתים.

ועוד דבדעת התוס' שם עכצ"ל דסבירא להו דגולל ודופק מטמאין מדאורייתא, דהא אם אין זה אלא מדרבנן הרי אין שום מקום לקושייתם על רש"י שכבר נטמאו מחמת גולל ודופק, דמאחר דאינו אלא מדרבנן הרי מותר להטמאות להם משום כבוד מלכים, וכתירוץ הגמרא שם, וע"כ דקושיית התוספות אינה אלא משום דסבירא להו דטומאת גולל ודופק הוי מן התורה.

ואולי יש לדחות בדוחק, דהואיל ושתי הטומאות טומאת גולל ודופק וטומאת מת באין בבת אחת אין כאן מחולל ועומד, דהחילול של שניהם בא כאחד, ולכן אף אם הוא נטמא מן התורה ע"י הגולל והדופק אסור, אבל אם הוא נוגע מכבר בגולל ודופק ובא עתה ליגע במת שרי. אולם מ"מ מסתבר שהאדם מאהיל על דפנות הארון קודם שמאהיל על המת, ואין חילול שניהם באין כאחד, ולפי"ז הרי מוכח שפיר דאף שנטמא כבר ע"י גולל ודופק אסור לו ליטמא למתים.

אולם יש להוכיח מסוגיית הגמרא בעירובין (דף ל ע"ב), דאיתא התם: "רבי יהודה אומר אף בבית הקברות (מערבין לכהן), תנא מפני שיכול לחוץ ולילך בשידה תיבה ומגדל, קא סבר אהל זרוק שמיה אהל, ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא רבי יוסי ברבי יהודה מטהר, במאי קמיפלגי מר סבר אהל זרוק לאו שמיה אהל ומר סבר אהל זרוק שמיה אהל". וברש"י שם (ד"ה שמיה אהל): "ורבנן דמתני' כרבי סבירא להו, ובין לרבי יהודה ובין לרבנן כסומכוס סבירא להו, דאמר מידי דחזי ליה למיכליה בההיא שעתא בעינן", עכ"ל.

אולם בתוספות שם (כ"ז ע"א ד"ה מפני שיכול לחוץ ולילך ולאכול) כתבו וז"ל: "אבל אי לאו הכי לא הוי עירוב אע"ג דחזי לישראל, משום דהוי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר, והיינו טעמא דת"ק דלא הוי עירוב ולא משום דס"ל כסומכוס", עכ"ל.

והנה יש מקום להקשות על מה שכתבו התוספות דת"ק ס"ל דאם חזי לישראל הוי עירוב, אלא דאם נמצא בבית הקברות אין מערבין בו לכהן משום דהוי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר, דהשתא אי נימא דכהן הנוגע בחרב כחלל או בגולל או בדופק מותר ליטמא למתים אמאי אין מערבין בבית הקברות, דאע"ג דאהל זרוק לאו שמיה אהל הרי מ"מ יכול ליקח עמו כלי שנטמא במת או גולל ודופק (לדעת הסוברים שאין כהן מוזהר עליהם) ולהכנס לבית הקברות, דכבר נטמא מהגולל וכיו"ב ומותר לו שוב ליטמא למת, ואפילו אם עירבו לו בתרומה בביה"ק (וכמבואר בדף ל"א שם) דאינו יכול לאוכלו משום שנטמא מ"מ הא ת"ק ס"ל דאם חזי לישראל שפיר דמי, ולשיטת התוס' דמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה, דת"ק לא ס"ל כסומכוס. וא"כ מאחר שישנה אפשרות שהכהן יכול להכנס לביה"ק אמאי חשיב דהוא במקום אחד ועירובו במקום אחר¹. וגם יל"ע לשיטת רש"י דס"ל דת"ק סובר כסומכוס דבעינן שיהא חזי ליה בההיא שעתא, דהרי משמע בגמרא שם דרבנן סברי דאין העירוב מועיל גם אם עירבו בחולין, דהא פריך שם מברייתא דתניא מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה והלא נטמאת, ומשמע דממתני' לא קשיא, דאפשר דמיירי בחולין דחזו לכהן טמא, וא"כ צ"ע דגם לרבנן ישנה אפשרות שיכול לאוכלו אם יקח חרב כחלל או גולל ודופק ויכנס עמם לביה"ק.

ובהכרח מוכח מזה דאף אם הכהן נוגע בחרב או בגולל ודופק אסור לו להטמאות למת עצמו או לקבר, וכפי שנתבאר לעיל, דעצם הדבר דעל אלו אין הכהן מוזהר ועל מת ועל קבר הוא מוזהר הרי יש בזה הוספת טומאה.

וכ"ש אם נטמא בחרב או בכלי שנטמא במת, דהרמב"ן (בפרשת חוקת) כתב דחרב אין מטמא באהל, ולדעת הרמב"ם (פ"ה מהלכות טו"מ הי"ג) גם במשא אינו מטמא, ועיין בתפארת ישראל אהלות פ"א ביכין אות ג', דנמצא דטומאת מת חמורה בדיניה מטומאת חרב, וא"כ פשיטא דיש בזה הוספת טומאה, וכנ"ל (פרק י"א). ועיין במל"מ (פי"א מהלכות טומאת מת הלכה א') מש"כ להקשות כעין זה על חידושו בדין אהל זרוק עיי"ש. וראה עוד מה שכתבנו בספרנו טהרת פתחים עמוד 69.

ובזה מובן מה שדנו הראשונים בדבר מקום הקבורה לכהנים שיהיה בתחלת בית הקברות כדי שלא יצטרכו קרוביהם להטמאות בביה"ק, ולא הזכירו כלל את האפשרות להכנס לביה"ק ע"י חרב או גולל ודופק, והיינו משום דהוי הוספת טומאה. ועיין בזה בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן שכ"ד) בענין קברות כהנים שקוברים בתוך השכונה כדי לא להכנס לביה"ק, ואע"ג שבסימן תע"ו שם כתב שאין כהנים מוזהרים על גולל ודופק עיי"ש.

והנה הראב"ד (הלכות טומאת מת פי"ב הלכה ו') סובר דאין כהנים מוזהרים על גולל ודופק, וכבר נתבאר דס"ל שטומאה זו מן התורה, וא"כ גם לפי דבריו קשה דאמאי אין מערבין לכהן בביה"ק, והרי יכול להכנס שם ע"י שיגע בגולל ודופק או בחרב, ועכצ"ל דגם להראב"ד אם נטמא בחרב או בגולל ודופק אסור לו להטמא למת, דהוא גדר טומאה אחרת, ודוקא באותה טומאה אינו לוקה אם חוזר ונטמא.

ולפי"ז הרי א"א לפרש במה שכתב הראב"ד דהכהנים בזמן הזה טמאי מת דהיינו משום דנטמאים מחרב או מכלי שנטמא למת, דאי מטעם זה לחודא עדיין אסור שוב להטמא למת, ובהכרח דכוונתו לאלו שנטמאו במת עצמו. וממילא צריך לומר דאין כוונת הראב"ד לומר דכל כהן מותר לו להטמא בזה"ז, אלא מיירי דוקא באלו שנטמאו לקרוביהם או שלא נזהרו ונטמאו במת, אבל אותם שיודעים בעצמם שעדיין לא נטמאו במת מעולם (ואפשר שרוב הכהנים הצעירים הם בכלל זה) אסור להם גם לפ"ד הראב"ד להיטמא למת, וצ"ע.

ומבואר מכל האמור, דאין לסמוך על דעת הראב"ד דכהן שנטמא למת מותר לו להיטמא למת אחר, ומשום דהוא מחולל ועומד, והעיקר להלכה כדעת התוספות והרמב"ם, דאם נגע במת אחר שכבר פירש לוקה. וכן משמע דעת השו"ע (יו"ד סימן שע"ג סעיף ו'), וכן דעת הרמ"א שם, דלאחר שפירש אסור להיטמא למת בין בטומאת מגע בין בטומאת אהל.

וגם בדעת הראב"ד י"ל דלא מיירי אלא בכהן שנטמא בודאי, אבל בכהן שנזהר כל ימיו מטומאת מת וגם לא נטמא לקרוביו אסור לו להיטמא למת גם אם כבר נטמא בחרב או בגולל ודופק כאמור. ובפרט בצעירים הבאים ללמוד רפואה שנזהרו עד לאותה שעה מטומאת מת, דמסתבר טפי דעדיין לא נטמאו מעולם, דאסור להם ליטמא למתים.

ולכאורה יש לאסור אף להטמאות למתי עכו"ם בטומאת מגע, דדעת היראים להתיר בזה היא דעת יחידאה, וגם בטומאת אהל כתב הרמ"א (יור"ד סימן שע"ב סעיף ב') דנכון להחמיר, וכ"ש במגע ומשא דגם המקילין אוסרים בזה, וכמש"כ הש"ך שם. ואין לצרף בזה את דעת הראב"ד לקולא, וכמש"כ המל"מ, דכיון דשתי הדעות הם דעות יחידים אין לצרפם, וכ"ש בנדוננו שמדובר בצעירים הבאים ללמוד רפואה, דמסתבר דגם לדעת הראב"ד אסור להם להטמאות למת כיון שאינם טמאי מתים.

ובדין טומאת אהל לענין מתי עכו"ם, עיין בזה בדגול מרבבה (יו"ד שם) שכתב שיש לצרף את דעת הראב"ד לעשות מזה ספק ספיקא, ואע"ג דהמל"מ כתב דבטומאת מגע אין לצרף דעת הראב"ד, אבל מ"מ בטומאת אהל כיון דיש פוסקים הסוברים דמת עכו"ם אינו מטמא באהל אפשר לצרף דעת הראב"ד, ואע"ג דחזר בו שם, ומשום דסובר בדעת הראב"ד דאע"ג דליכא מלקות מ"מ איכא איסור תורה, אמנם לפי מה שנקטו המל"מ (פ"ג מאבל) ובשו"ת הגרעק"א (מהדו"ת סימן י"ח) בדעת הראב"ד שאין איסור כלל אפשר דשפיר יש לצרפו לעשותו כספק ספיקא.

ויש לדון בזה להלכה בכהן שאין לנו הכרח שנטמא כבר בעבר, אם יש לצרף דעת הראב"ד, וצ"ע. ואולי במקרים מיוחדים שלימוד הרפואה של הכהן יש בו צורך מיוחד ויכול לתרום להצלת נפשות יש להקל בטומאת אהל למתי נכרים, וצ"ע.

ומ"מ עלה בידינו דאין מועיל שהכהן ישא כלי שדינו כאבי אבות הטומאה או גולל ודופק, דהרי יש סוברים דכהן מוזהר גם על גולל ודופק, ופסק השו"ע (יור"ד סימן שס"ט) כוותייהו. וגם בכלי שנטמא במת דמבואר ברמ"א שם דנוהגין להקל בו מ"מ אין מועיל להתיר להיטמא למת, כיון שמוסיף טומאה, הן לענין חיבורין וכאמור, והן משום דעצם הדבר דעל מת עצמו כהן מוזהר ועל חרב ועל כלי אינו מוזהר הוי הוספת טומאה, וכדמשמע מסוגיית הגמ' בעירובין ומדברי התוספות בברכות ועוד ראשונים וכמבואר לעיל בארוכה. דמכל הני טעמי עולה שאין מקום לסמוך בענין זה על היתרים קלושים, וחלילה להכנס לפירצות דחוקות בדבר שיש בו חשש גדול של איסור תורה.

אלא שיש מקום להקל לכהנים במקום צורך גדול ללמוד רפואה במקום שהלימודים מתבצעים אך ורק על גופות נכרים, שבאופן זה יש מקום לדון להתיר להם לשהות שם ולראות במו עיניהם את חלקי האדם ודרכי הניתוח, ובתנאי שלא יגעו בידיהם כלל בגופות הנכרים².

ובלא"ה מן הנכון להורות ולתקן בכל מוסדות הרפואה הישראליים, שלא ישתמשו כלל ללימודי רפואה ואנטומיה בגופות יהודים, כדי לא לעבור על איסורי ניוול המת וביטול מצות קבורה של מתי ישראל (וראה מה שכתבנו בזה בספר מעשה חושב חלק ד, סימן כ"ה). ומטעם זה בלבד יש להשתמש אך ורק בגופות של נכרים, שהסכימו לתרום את גופם לצורך זה, או ללמוד את כל הדרוש על בעלי חיים הדומים לאדם מבחינת המבנה האנטומי שלהם, שבאופן זה יוכלו גם כהנים להשתתף בלימודים ללא כל חשש.

א. אסור לכהנים לגעת במתים לצורך לימוד רפואה ואנטומיה אפילו אם המתים הם נכרים.

ב. יש מקום להקל להם במקום צורך גדול לשהות במקום בו מנתחים אך ורק מתי נכרים, כדי ללמוד את האנטומיה של גוף האדם, וזאת בתנאי שלא יגעו במתים בידיהם ולא ישאום. אך במקום שמצויים גם מתי ישראל, או שיש לחשוש לזה, אין להתיר חלילה לכהנים בשום אופן לשהות שם.

ג. אף בשעה שחרב כחלל או גולל ודופק נוגע בגופם, אסור לכהנים ליטמא למתים.

* מעשה חושב חלק ד' עמ' קז-קכג וראה הערת העורך לעיל עמ' 11. הדברים נכתבו לפני כ-20 שנה כתגובה למאמרו של הרב גורן, עמ' 11-30 לעיל. המאמר שלפנינו עבר שינויי עריכה קלים ונוספו לו ארבע הערות בידי עורך אסיא. — העורך.

1. אף שהדין אמת כמו שכתב באגרות משה יו"ד, חלק ג' סי' קנה, הסברא הזו לכאורה צ"ע. שהרי כל הזמן יש חולים לפנינו ואפילו היום. יתר על כן כבר כתב החזו"א (אהלות כב סוף אות לב) ש"אין החילוק בין איתא לקמן לליתא לקמן, אלא אם מצוי הדבר. … אלא לא מקרי ספק פיקוח נפש בדברים עתידיים שבהווה אין להם כל זכר" וכו'. ובנד"ד, גם מצוי הדבר וגם יש לפנינו חולים הזקוקים לרופאים כל הזמן. — העורך.

2. כאן יש עדין לבעל הדין מקום לטעון כי אם גדר טומאה בחיבורין הוא שמדין חיבורין גם הנוגע בנוגע נעשה כנוגע במקור – וכמבואר בסוף פרק ז, אם כן אין זו הוספת טומאה כלל. שכן ההבדל לגבי הנוגע איננו בגלל תוספת טומאת המחובר אלא שהנוגע במחובר נעשה כנוגע בעצמו במקור הטומאה. ושאלה זו נדונה בפירוט להלן סוף פרק ט. — העורך.

3. מזה כעשרים שנה, החל מהיום בו שמעתי את הפתרון ההלכתי של הרב גורן, הייתי משוכנע שסוגיית עירובין ל, ב, הינה תיובתא גמורה לרעיון הנדון. אולם ממש לאחרונה, בעת עריכת מאמרים אלו לדפוס נוכחתי כי שגיתי. משני טעמים, לכאורה, אין ראיה ממשנתנו:

א. נראה שעצם ההיטמאות בחרב כחלל היה אסור לפחות בזמן הבית, לא מחמת איסור טומאת מת לכהן אלא מחמת הצורך להישאר טהור, כעין החיוב לישראל להיטהר לקראת הרגל (ראש השנה טז, ב). והטעם "מפני שהם נכונים להיכנס למקדש ולאכול קדשים" (רמב"ם טומאת אוכלין, טז, י) והכהנים שנכונים להיכנס למקדש כל השנה (ואוכלין תרומה כל השנה), לכאורה חייבים לטהר עצמם כל השנה מהאי טעמא. וכן משמע מרש"י (יומא פ, ב) ד"ה ולא תטמאו בהם (ומיושבת קושית הגרעק"א בגליון הש"ס שם). וכ"כ הרב ישראל הלוי בפירושו אוצר נחמד על ספר הכוזרי (מאמר שלישי, פסקה מט, ד"ה בדברים רבים) וז"ל: "ועם היות שדבר ידוע שאין הכהן מוזהר רק על טומאת מת בלבד… היינו לענין שיהא חייב מלקות וגם לענין שיהא אסור אף בזמן הזה. משא"כ בזמן הבית, אע"פ שאין הכהן לוקה על שאר טומאות, עם כל זה איסורא איכא, מפני שהוא מוכן לעבודה תמיד ולאכול קדשים תדיר… ופשיטא שאסור שיטמא הכהן את עצמו בזמן הבית." עכ"ל. בהמשך דבריו ציין גם לרש"י (עירובין קה, א) המפרש כי היטמאות כהן, גם בטומאה שאינו מוזהר עליה, מוגדרת כעבירה. מכאן שהעצה להיטמא בחרב כחלל – לא באה אז בחשבון, כך שאין ראייה מהמשנה שלא התירה לכהן לערב בבית הקברות על סמך עצה זו. ומסתבר שלאחר שחז"ל במשנתם אסרו לכהן להניח עירוב בביה"ק, גם אם אח"כ בטלה חובת הטהרה, משנה לא זזה ממקומה, ואין מתירין לכהן לערב בבית הקברות אפילו היום.

ב. גם אם כהן היה רשאי להיטמא בטומאה שאיננו מוזהר עליה, גם אז אין ראייה ממשנתנו. שהרי גם בזמן המשנה, ואפילו בזמן הבית, היתה עצה אחרת המאפשרת לכהן להכנס לבית קברות בטהרה, ע"י שוורים שעליהן לוחות עץ, כמבואר במשנה פרה, ג, ב, (וכן פסק הגרצ"פ פרנק בשו"ת הר צבי, יו"ד, רפ, להתיר לכהן היושב על מדף עץ, לנסוע בכביש העובר מעל בית הקברות בהר הזיתים). אע"פ כן משנתנו לא התירה לכהן לערב בבית הקברות על סמך עצה זו כי "אין סומכין על טורח יתר כל כך, ר"ל, שאין מתירין לערב על סמך טורח זה." (המאירי, עירובין, ל, ב, וע"ע במהרש"א שם, לא, א). כלומר, שכדי שהכהן ועירובו יחשבו נמצאים במקום אחד, לא די באפשרות תיאורטית של כהן להגיע בהיתר לבית הקברות, אלא שאפשרות כזו צריכה להיות מעשית וסבירה. בדרך דומה יש ליישב גם את הסוגיא בחגיגה כה, א, מהקושיא ממשנת פרה הנ"ל, ואכמ"ל.

כידוע, אחרי החורבן, גם אחרי חתימת המשנה, עדיין שמרו הכהנים עצמם ואכלו חלת ארץ ישראל ותרומתה בטהרה. ואם כן, מאחר וכהן סביר לא יטמא עצמו בחרב-כחלל ויפסל בכך מאכילת תרומה עד לאחר הזאה ג' וז', לכן פשוט שעל סמך אפשרות לא סבירה כזו "אין מתירין לערב", וגם כאן משנה לא זזה במקומה, והאיסור לערב לכהן בבית הקברות במקומו עומד. דיון מקיף ומענין בכ"ז ראה מאמרו של הרב ברוך ברקוביץ, להלן עמ' 106-130. — העורך.

4. והרוצים להיות בין המדקדקים עליהם להקפיד גם להמנע מלהאהיל ישירות על גוף המת. ראה אדרת אליהו, פרשת חוקת, על הפסוק "או במת או בקבר" (במדבר יט, יח), ובאור שמח על הרמב"ם, טומאת מת, טו, יג. — העורך.