סוגיות במכירת כליה מן החי להשתלה

1. מבחינה אתית נראית מכירת איברים כנוגדת תקנת ציבור ולא מוסרית.

יש חשש מזילות גוף האדם וירידת ערכו^7,6

2. סלידה מעצם המחשבה שעשוי להתפתח שוק איברי אדם^8,7,6.

3. הסכמת אדם למתן איבר מגופו בתמורה, עקב אילוצים כלכליים, אינה הסכמה אמיתית. האילוצים הכלכליים מונעים את המסכים מלהעריך נכונה את ההשפעה השלילית האפשרית על בריאותו ואיכות חייו כתוצאה מסילוק איבר מגופו. לדעת ההסתדרות הרפואית תורם כליה אינו מודע להשלכות של תרומתו ולסיכונים העתידיים, בניגוד למשל לאם פונדקאית.

4. רוב האתיקנים והמשתילים מתנגדים למסחור באיברים תמורת כסף, טובות הנאה או לחצים פוליטיים, וזו הדעה הרווחת בעולם הנאור. כמו כן יש טוענים שצריך לבחור את מקבל התרומה על פי קדימויות רפואיות בלבד. כמו כן יש פגם מוסרי בעובדה שעניים ישמשו חלקי חילוף לעשירים. יש בכך אי שוויון חברתי, וחשש לקיטוב חברתי^44,27,^48,47,46,45



5. מכר וסחר באיברים עלול לגרום לביצוע פשעים על מנת לספק את הביקוש⁴⁴.

6. פתיחת שוק איברים יגרום לכך שימכרו איברים פגומים על ידי אנשים שבריאותם לקויה. לדוגמא נמצא כי איכות דם שנקנה נמוכה מאיכות דם שנתרם "בהתנדבות"⁷.

7. איברים שיגיעו לאלה המסוגלים לשלם עבורם את המחיר הגבוה ביותר לא יגיעו דווקא לידי אלה שיש להם התאמת רקמות טובה יותר לקליטת האיבר. דבר זה יפחית את ההצלחה בקליטת האיבר, וימנע הארכת חיי המושתל.

8. מבחינה מוסרית וחברתית אין לקבל שיטה שבה היכולת הכלכלית היא המכריעה בשאלה מי זוכה בקבלת איבר להשתלה.

9. תרומת איברים אינה יכולה להיות עיסוק. זהו אקט חד-פעמי, וצריך לנבוע ממניעים רגשיים וגמילות חסדים ולא בצע כסף.

1. בפועל מכירת כליות איננה תופעה נדירה.



2. יש לחץ גובר והולך להתיר מכירת כליות עקב ביקוש רב והיצע נמוך, כאשר את הביקוש קובע בעצם הממסד הרפואי.

3. במדינות רבות מוכרת כבר הזכות למכירת דם ומוצריו, ובאחרות ניתנת לפחות תמורה עבור תרומת דם.

4. הטיעון כי הסכמה הניתנת למכירת איבר עקב אילוצים כלכליים אינה הסכמה אמיתית, היא כוללנית מדי. החלטות רבות בחיים נעשות תחת אילוצים כלכליים והן קבילות, ולכן קשה לכפור בתוקף הסכמה הניתנת בשל מניעים כלכליים, גם אם כרוך בכך סיכון בריאותי.

5. גם הסכמה לתרומת איבר ללא תמורה יכולה להיות עקב לחץ חברתי ומשפחתי כבד, ולא מרצון ממש או הסכמה חופשית ממש.

6. לגבי הטוענים כי מכירת איבר פוגעת בכבוד האדם, אפשר לומר כי יש בכך ריח פטרנליזם ופגיעה בחירויות הפרט. מותר לאדם להחליט באופן רצוני למכור כליה, למשל.

7. באשר לחששות כי יתפתחו פשעים על מנת לספק ביקוש – הרי המיומנות הדרושה לקצירת איברים, האשפוז הנחוץ והזמן המינימלי הדרוש להעברת האיבר אינם מספקים קרקע נוחה לעברייני ולספסרי איברים, ובתרומת כליה מן החי זה כלל אינו תקף. כמו כן חברה מתוקנת צריכה לדעת לטפל בעבריינים שלה.

8. את הסיכון הכרוך במכירת חלקי גוף פגומים או חולים ניתן למנוע על ידי ביצוע בדיקות רפואיות קפדניות ובדיקות התאמה.

9. כדי למנוע רכישת איברים לא מתאימים כדאי לשתף את המדינה (משרד הבריאות) וקופות החולים בתהליך הרכישה, כאשר ההקצאה תהיה לפי ההתאמה המרבית.

10. כנגד הסלידה מפתיחת שוק איברים ניתן לומר כי התרת מכירה תגדיל את ההיצע, וזה יאפשר הצלת חיי אדם ושיפור איכות חייהם, ותבטל את ההמתנה של 1000 איש להשתלת כליה, לדוגמא.

11. ככל שהתופעה תהיה שכיחה יותר לא ניתן יהיה לפסול תוקפם המשפטי של הסכמי מכירה על יסוד היותם נוגדים את תקנת הציבור, וחלקי גוף האדם יהפכו לנכסים להלכה ולמעשה.

12. בתרומת כליה של אדם בריא יש בכל זאת משום סיכון, ולכן אולי אף רצוי לדאוג לתשלום, כפי שמקבלים למשל בעלי מקצועות מסוכנים כמו אנשי צבא, משטרה וכבאי אש, ואין התשלום מפחית מערך העיסוק המסוכן.

13. גם ההסתדרות הרפואית, השוללת לחלוטין מכירת איברים, סוברת כי יש מקום להתיר פיצוי סמלי לקרוב מדרגה ראשונה שתורם איבר להשתלה; כמו-כן מובן שעבור התרומה יש לדאוג להחזר הוצאות רפואיות והחזר ימי עבודה וכו', תוך הקמת מנגנוני פיקוח, וסיוע פיסי, נפשי וארגוני לאורך שנים לתורם.

14. חוק הפונדקאות מאפשר תשלום כספי לפונדקאית, וזה דומה לתורם כליה מרצון.



15. מדוע בעל אמצעים אינו יכול להציל את עצמו ולשלם עבור זאת במיטב כספו, רק בגלל שאדם אחר הנתון באותה סכנה אינו יכול להציל את עצמו?

16. מדוע תרומת כליה לאח או אחות או בן דוד צריכה להיות ללא תמורה? במרבית המשפחות מתחשבנים אחים ובני דוד על מכירת רכב לדוגמא או בית ובד"כ לא נותנים מתנות בשווי אלפי שקלים. אם עבור רכב משלמים לבן משפחה, על כליה המשפרת ומצילה חיים על אחת כמה וכמה!

מהאמור לעיל נראה כי קיימים נימוקים כבדי משקל שאינם שוללים מכירת כליה בפרט, או מכירת איברים לצורך השתלה בכלל, ומרבית הנימוקים כנגד הם ערכיים ויחסיים, וניתנים לשינוי על ידי החברה ומוסדותיה. בגלל רגישות הנושא רצוי לדעתי להתמקד בעניין אחד ולבדוק אותו היטב, כמו מכירת כליה מן החי, היות ולכולם ברור כי לתורם מגיעה תמורה נאותה עבור מעשיו, בין אם הוא קרוב משפחה או לא, כאשר התמורה יכולה להיות בין התורם לנתרם, או בין המערכת הרפואית המעונינת בהשתלות לבין הנתרם.

כדי לדון בשאלת מכירת איברים מן החי על פי המשפט העברי, יש לדון בשאלות הבאות:

1. האם מותר לאדם להכניס עצמו בספק סכנת נפשות (ניתוח הוצאת כליה לאדם בריא) כדי להציל את חברו, האם חייב, האם יש לו רשות לכך – או שהדבר אסור לחלוטין?

2. כאשר אין אדם נדרש להיכנס לסכנת חיים, אלא שביכולתו להציל את חברו על חשבון אובדן אחד מאיבריו, האם חייב לוותר על איבר זה?

-האם רשאי אדם לתת אחת מכליותיו לאדם אחר בחינם או אפילו בשכר?

-האם יש הבדל בין דינו של איבר שהנשמה תלויה בו (הכוונה שחסרונו עלול ליצור סכנת מוות), או שהדבר אסור אפילו אין האיבר דבר שהנשמה תלויה בו, כי האדם התורם חובל בעצמו, דבר האסור על פי ההלכה.

3. האם לאדם מותר, או שהוא חייב, לוותר על איבר על מנת להציל את חברו, על פי הכלל "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא", ועל פי ההלכה "לא תעמוד על דם רעך"?

4. האם האדם הוא בעלים על גופו ונפשו בעודו בחיים, ומה כוחו לעשות בהם מכוח בעלות זו?

5. האם יש רשות למכור איברים מן החי, דהיינו במקרה שלנו מכירת כליה?



פוסקי ההלכה של הדורות האחרונים, מאז החלו השתלות הכליה, נדרשו לנושא, ומאז פורסמו מאמרים, פסקי הלכה וחיבורים שהתבססו על מקורות ההלכה, מתקופת חז"ל ועד גדולי הדורות האחרונים^{12, 13, 37, 38, 39, 40, 48 ,49 ,50, 51, 52, 53, 54, 55, 56, 57, 58, 59, 60, 61}. חכמי ההלכה של הדור האחרון כוללים את החזון איש^37,12, הגרא "י וולדינברג שליט "א⁵⁵, הגר"מ פיינשטיין⁵⁹, הרב עובדיה יוסף שליט"א⁵¹, הרב חיים דוד הלוי⁵², הרב יעקובוביץ⁵⁸, הרב אויערבאך^53,40 הרב ישראלי^54,39,37, הרב שאר ישוב כהן שליט"א⁵⁷ והרב ישראל מאיר לאו שליט"א⁶¹.

הדעה המקובלת כיום היא, שאדם אינו חייב לסכן חייו כדי להציל את חברו, בבחינת "חייך קודמים לשל חברך"; אבל אם ירצה להסתכן יהא רשאי לעשות כן, במיוחד אם מדובר בספק סכנה ולא בסכנה ודאית. תרומת כליה הינה מידת חסידות, "ואשרי חלקו של מי שיוכל לעמוד בזה" (דברי הרדב"ז בפסק הלכה בנושא), ומותר לרופא לבצע את התרומה וההשתלה.

האיסור להסתכן לשם הצלת חברו הוא רק כאשר הספק נוטה אל הסכנה; כאשר הספק נוטה אל ההצלה – מותר. חכמי ההלכה השתכנעו כי הסיכון בתרומת כליה הנו קטן, ולכן הותר הדבר. אומנם חבלת אדם בעצמו אסורה, אך המצווה של תרומת הכליה גוברת על איסור החבלה בגופו, למרות שאין זו חובה. עם זאת ציינו הפוסקים כי אין בעניינים אלה היתר כללי או איסור כללי, וצריך לדון כל מקרה לגופו. אך פרט לסיכון הגוף, אין להתיר סיכון הנפש של התורם, על פי הכלל ש"אין דוחין נפש מפני נפש".

בסך הכל ישנה עמדה חיובית של ההלכה בכל הנוגע לתרומת כליה מן החי לצורך השתלה בחולי כליה; אומנם גם הפוסקים הרואים בתרומת כליה מצווה טוענים שלא ניתן לחייב אדם לבצע מצווה זו, או להענישו אם לא קיימה.

יש מבין הפוסקים (הרב ישראלי) הרואים בתרומת כליה קיום מצוות גמילות חסדים; לדעתם קיים חיוב מן התורה לעשות ככל האפשר לצורך הצלת אדם הנתון בסכנה, מטעם "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז).

באשר לבעלות האדם על גופו ונפשו, יש הטוענים כי חיי אנוש הם בבעלות הא-ל בלבד ורק פיקדון מידיו, ואין אדם בעלים על גופו. על פי הרב הראשי לישראל הרב לאו לאדם בעלות על איבריו כמו על ממונו, שאם לא כן – אי אפשר למכור דבר שאינו שלו. לאדם קניין על גופו, אך אין לו בעלות על נפשו.

לאחר שהבאנו את דעת הפוסקים שאם הסכנה קטנה מותרת תרומת הכליה, יש להוסיף את דעת הפוסקים שאין מניעה שהתרומה תיעשה בתמורה נאותה; מדוע לא יוכל התורם לדרוש תמורה כספית בעבור זה? הרי גם הרופא המרפא חולה מקבל שכר מעבר למצווה שזוכה לה! הרופא על פי ההלכה מחויב להציל נפשות, ובכל זאת מתירים לו לגבות שכר; ואילו תורם הכליה אינו מחויב לתרום, ולכן ברור שיש הצדקה לשלם לו. הרב אווירבך סבר שאם התורם עני וזקוק לכסף, עצם העובדה שהציל נפש כדי להשיג את כספו יש בכך מצווה. הוא התיר גם תשלום למתווך בעסקה כזו^60,55,37.

נימוק נוסף המחייב תשלום עבור מכירת כליה הוא משום תיקון העולם.

– 1000 איש מחכים להשתלות, ותמורה נאותה תעודד אנשים לתרום ולהציל בכך אחרים. כמו-כן בניגוד להשבת אבדה שהמצווה מחייבת 'התנדבות' ואין לדרוש עליה תשלום, תרומת כליה אינה מצווה מסוג זה, ולכן רשאי התורם לקבל שכר.


באשר לגובה התשלום – היות והתורם מכניס עצמו לסכנה יכול לבקש כל סכום שירצה, ואין לראות בכך מעשה מגונה.

בהלכה נקבע למזיק את חברו חיוב תשלום מחמישה סוגים: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת. מתאים אם-כן שגובה התשלום לתורם הכליה ייקבע על-פי קריטריונים אלו, על ידי התניה בין התורם לבין המושתל ומשפחתו. גם הרב הראשי לישראל הרב לאו, תומך בתשלום עבור תרומת כליה בפסק הלכה שהוציא בנושא⁶¹.

עפ"י הרב ד"ר הלפרין¹² המצטט מקורות הלכתיים שתוארו לעיל, אין מקור הלכתי, לא בתורה ולא בתקנות חכמים, לאיסור תרומת כליה תמורת שכר. לכן, כל עוד אין תקנה תקפה בנידון, לא ניתן על פי המשפט העברי לאסור תרומת כליה בשכר לשיפור איכות חיי המושתל ולהארכת חייו. עם זאת יכולים להיות מספר טעמים להגבלות על היתר מכירת איברים, שחלקן מבוססות על המשפט העברי וחלקן על המשפט הישראלי (חוק זכויות החולה, תקנות בריאות העם וחוק החוזים – גמירת דעת):

1. איסור קבלת תשלום עבור קיום מצווה – נטען כי תרומת כליה אינה מצווה כמו השבת אבדה, ויש מקום לבקש תשלום. כמו כן גם הרופא המקיים מצווה בריפוי חולים נוטל שכר עבור הוצאותיו וביטול זמנו, ועבור האמצעים הרפואיים שהשאיר בידי החולה. אדם התורם כליה מאבד איבר מגופו שיש לו ערך כספי, בנוסף לסבל ולצער שאף הם נמדדים בערכים כספיים כפי שתואר לעיל; לכן אין סיבה להימנע מתביעת תשלום.

2. תקנה למניעת ניצול בני מעמד עני בידי מעמד עשיר – נטען כי אמנם יכול להיות מקום לתקנת חכמים שהיא משום סייג לתורה המבוססת על העיקרון של מניעת ניצול גופם של בני מעמד עני בידי עשירים, אך תקנות כאלה הן מסמכותם של חכמי התלמוד בלבד. כיום אין בידינו לגזור גזרות חדשות, והסמכות היחידה היא 'טובי העיר' – דהיינו הפוסקים של דור זה.

3. חשש למקח טעות עקב ספק בקיום הסכמה מודעת לתוצאות הניתוח – נטען כי לפי תקנות בריאות העם של המשפט הישראלי⁶² נדרשת חתימת החולה על הסכמה לניתוח. כמו כן הרופא שמסר לחולה את ההסבר חייב לאשר בחתימתו כי הסביר לחולה, וכי החולה חתם על ההסכמה בפניו לאחר שהכל הוסבר לו היטב, וכי הבין את כל ההסברים במלואם⁴³. לא תמיד קורה הדבר כך במציאות, אבל בדרך כלל מדובר בניתוחים לטובת החולה. במקרה זה מדובר באדם בריא שמוציאים לו כליה, לכן אין ספק שצריך לקבל הסבר מפורט לגבי כל הסיכונים והסיכויים, על מנת שנתקרב ככל האפשר להסכמה מדעת ממש, ושלא יהיה בתרומה מקח טעות, בפרט אם מתירים תשלום שכר על פי הלכת המשפט העברי.

4. העדר גמירות דעת שהיא תנאי הכרחי לתקפות המכירה – עיון בסוגיית גמירת דעת מצביע על כך שחסר כאן תנאי הכרחי לתקפותה של מכירה כל-שהיא, והיא גמירת הדעת. כאשר אדם מוכר כליה עקב מצוקה כספית אפשר לראות בכך הסכמה מאונס ולא הסכמה ממש, ואין בכך גמירת דעת. התשלום עבור האיבר אינו יוצר גמירות דעת, אלא אם כן מקבל המוכר את מלוא שווי האיבר ואינו מפסיד מיד. אם נאמר שאין תמורה כספית המהווה תחליף מלא לכליה, הרי התורם הוא מפסיד מיידי, ומעמדו המשפטי דומה לזה הנותן מתנה בכפייה. חשש זה דורש הגבלת תרומת איברים, ובמקרה שלנו כליה, בשכר, באמצעות בקרה ואישור סלקטיבי של כל מקרה ומקרה¹².

אם נאמץ את גישת המשפט העברי המתירה מכירת כליה על ידי תורם חי, נשאלת השאלה מהן ההתקשרויות החוזיות האפשריות?

מבחינה מוסרית וחברתית ברור כי בכל התקשרות לתרומת כליה, בין כתרומה ממש ובין בתשלום, התורם יכול לחזור בו מהחלטתו לתרום בכל שלב, גם לאחר חתימת חוזה ממש וגמירת דעת, משום שלא יעלה על הדעת לחייב אותו לתת איבר מגופו, במקרה זה כליה, בניגוד לרצונו. בקביעה ערכית זו מודגשת הבעייתיות הקניינית של איברים.

על פי הגישה האובליגטורית, התקשרות חוזית למכירת כליה יכולה להיות כחוזה עם תנאי על פי סעיף 27 לחוק החוזים כאשר התנאי הוא רצון או אי רצון חד משמעי של התורם לתרום⁶³: אם נחתם הסכם בין התורם למושתל בו העביר המושתל תשלום לתורם ובסופו של דבר חזר בו התורם, יש לראות בכך הפרה, ועליו להשיב לו את התשלום. על פי חוזה עם תנאי מפסיק, התנאי המפסיק הוא אי ביצוע התרומה, ואז המושתל אינו מחויב בתשלום. את אי ביצוע התרומה ניתן להגדיר גם כהפרת חיוב בחוזה, והמושתל לא יהיה מחויב בתשלום.

על פי הגישה הקניינית רק לאחד יש זכות קניין. באופן ממשי זכות הקניין על הכליה תעמוד לתורם עד ביצוע ההשתלה. אם נחתם חוזה מכר כדין אך התורם חזר בו – יחזיר למושתל את שווה ערך הנכס, דהיינו התשלום שקבל עבורו. יכולה להתהוות בעיה אם המושתל יטען לזכות קניינית על כליית התורם, אותה רכש כביכול בכסף מלא.

למימוש חוזים מסוג זה יש צורך במערכת רפואית של בדיקת התאמה, ניתוחים וכד', ולא נראה כי רופאים בישראל יהיו מעורבים בפעילות הנחשבת לא-חוקית, למרות שאין חוק חרוט מפורש האוסר על מכירת כליה.

כיום אסורה מכירת כליה בישראל מתורם חי, מתוקף התקנות המתירות תרומה רק מקרוב משפחה ראשון. אף אם יערך חוזה למכירת כליה בין מושתל ותורם, שההשתלה תתבצע על ידי רופאים במדינה בה מותרת מכירת כליה, בישראל יחשב חוזה כזה כחוזה פסול. על פי דעתו של ג. טדסקי הדין צריך להיות על פי סעיף 30 לחוק החוזים³³. אולם על פי המשפט העברי יש לממש את כל החיובים שבו. אם יערך חוזה כזה, ואף יתבצע והתורם יעביר אחת מכליותיו למושתל, אך המושתל יסרב לשלם בטענה שמדובר בחוזה פסול – על פי חוקי המדינה יצרך ביהמ"ש על פי סעיף 31 של חוק החוזים לשקול את העניין, ועל פי המשפט העברי יהיה חייב המושתל לשלם. הוא לא יוכל להסתמך על אי חוקיות החוזה, משום שיש הפרדה בין החלק האיסורי והחלק הממוני. על פי המשפט העברי אי חוקיות שבחוזה אין בה כשלעצמה כדי להפקיע את תוקפו של החיוב החוזי, ולא את תוקפו של המעשה שנעשה על פי אותו חיוב. גם חוזה לא חוקי צריך לקיים לפי תנאי החוזה^{68,67,66,65,64}.

יש לקחת בחשבון שיתכן והתקשרויות חוזיות פרטיות עלולות לגרום לעומס על המערכת המשפטית במקרי הפרה.


באי-תשלום עבור תרומת כליה אפשר לראות גם הפרת חוק עשיית עושר ולא במשפט⁶⁹ כולם נהנים מההשתלה. ביה"ח והרופאים הזוכים לתמורה כספית ויוקרה, המושתל שזוכה לאיכות ותוספת חיים ומשפחתו. ורק התורם נשאר חסר.

מכל האמור לעיל אפשר לומר כי על פי המשפט העברי ניתן להתיר, בתנאים מסוימים, מכירת כליה מתורם חי. גם מבחינה חברתית ומשפטית-ישראלית קיימים טיעונים רבים המצדדים באפשרות של תשלום עבור תרומת איברים. קיימת הצעת חוק פרטית של ח"כ אבי יחזקאל המצדדת בתמורה עבור תרומת איברים²⁸, בהצעת החוק של משרד הבריאות מודגש הפיצוי הסביר וכיסוי כל ההוצאות האפשריות לתורם¹⁸, ואף ההסתדרות הרפואית מדגישה את הפיצוי הנאות וחשיבות התמיכה הפיסית והנפשית לתורם לאורך שנים⁶.

מצד שני, אין להתעלם מהטיעונים כנגד מכירת איברים בכלל וכליה בפרט, מההיבט המוסרי של סחר באיברים, ומעמדת משרד הבריאות וההסתדרות הרפואית; כמו-כן חשוב גם לדעת כיצד נוהג כל העולם הנאור בנושא, וכן מההסתייגויות ההלכתיות (הסכמה מדעת, גמירות דעת וכו'). אי לכך אין צורך להגדיר את הנושא כמכירת כליה, אלא כמתן תמורה נאותה עבור המעשה יוצא הדופן של תרומת כליה.

הטענות המרכזיות כנגד מכירה היו חברתיות-שוויוניות, מכירה מעניים לעשירים, זילות גוף האדם וכד'. לדעתי יש לראות בכך התחסדות רבה. גם כיום אין שוויון במערכת ההשתלות. בארה"ב, לדוגמא, רבים לא מגיעים לטיפול רפואי לא בגלל העדר איברים – אלא משום שאינם יכולים להרשות לעצמם לממן את הטיפול, גם כיום כאשר יש חוק האוסר מכירת איברים¹³, ³⁷בפועל, קיימת בכל הארצות הנאורות, מערכת יקרה ביותר של מכירת שירותי השתלה (בסדר גודל של 800 אלף דולר). לדוגמא, עבור השתלת ריאה מתורם חי. השתלת לב ע"י ד"ר Shumway דורשת הפקדה של 125 אלף דולר כדמי הרשמה בלבד. כלומר כל המערכת הרפואית מתוגמלת מעל המחיר הסביר עבור השתלות, ורק התורם החי צריך להתנדב?

כמו כן אין זה מובן מאליו שרק עניים ימכרו כליות, לדוגמא. לדעתי כל אדם התורם כליה ראוי לפיצוי ניכר. התמורה הנאותה תעודד מגוון רב של תורמים. ההסתדרות הרפואית עצמה תומכת בהרחבת ההיתר לקבלת תרומות מן החי לקרובים מדרגה שניה ושלישית, ואולי אף לקרובים נפשית ולאו דווקא קרובים גנטית⁶.

מדוע קרובים אלה צריכים להתנדב ולתרום ללא תמורה?

גם התקדים של חוק הפונדקאות המאפשר תשלום קובע בעצם כי ניתן לסחור באיברים;

האם ערכו של רחם אישה פחות מערכה של כליה?

בנוסף על האמור צריך להדגיש שיש כיום במערכת הרפואית מחיר לכל, ולכן ניתן להעריך מחיר כליה, כבד, רחם וכד'. צ. גרינהויז בעבודתה מציעה שוק איברים פתוח שפעולותיו מבוקרות על ידי גוף ציבורי כמו ועדת השתלות, משרד הבריאות וכדו'⁸. לדעתי, הנושא מאוד שנוי במחלוקת, ואיננו בשלים להצעה סוחפת של שוק איברים חופשי.

הצעתי היא כי יש לשקול את נושא תרומת כליה מן החי בשכר כמקרה לבדיקה (Case-Test) וכניסוי מבוקר, באמצעותו נבדוק האם ניתן לבצע זאת כראוי ובפיקוח מלא:

על פי הצעת החוק¹⁸ יש להקים מרכז/מנהלת השתלות (שכעת מוקם כבר ע"י משרד הבריאות). מרכז השתלות זה ימנה ועדה מיוחדת שתעסוק בנושא מכירת כליה מן החי. ההתקשרות, התאמת הרקמות, ההתאמה הנפשית, התשלום, הפיקוח והמעקב יבוצעו ע"י גוף זה, ולא יהיו התקשרויות חוזיות אישיות אלא רק באמצעות המרכז. התשלומים מהמושתלים בעלי היכולת יבוצעו דרך המרכז. התמורה לתורם תהיה כספית ראויה וסבירה ביותר. התמורה יכולה לכלול גם ביטוח בריאות לתורם ולמשפחתו לכל החיים, ביטוח לפיצויים אם כלייתו היחידה תינזק, ועדיפות וביטוח מתאימים אם יזדקק בעצמו להשתלת כליה. יש לתמוך בהצעת החוק הפרטית, או לאפשר במסגרת הצעת חוק ההשתלות של משרד הבריאות סעיף המרחיב את הפיצוי הסביר לתורמי כליה.

במקביל כמובן יש לעודד תרומת כליה מן המת; כל הפעולות הללו יחד עשויות לפתור את בעיית השתלות הכליה, ולהאריך חיי אדם.

1. ראה:

Dukeminier, "Supplying Organs for Transplantation," Michigan Law Review 68 (1970): 811.

2. ראה:

"The Sale of Human Body Parts: Notes of the Editor," Michigan Law Review 72 (1974): 1218.

3. ראה:

Russell, s. The Body As Propery (New York: the Viking Press, 1981).

4. ראה:

Rothman, D. "Body Shop: Is China Killing Off Prisoners to Feed Its Clandestine Transplant Trade?" UTNE Reader (1998).

5. ש. מאירי, ,ורמי איברים מרצון ותורמים בעל כורחם (בימת המערכת), רפואה ומשפט, גיליון מס' 9, תשנ"ג.

6. ניירות עמדה כנושא תרומת כליה, תרומת כבד וריאה, דצמ. 1997 – חוברת פנימית בהוצאת ההסתדרות הרפואית בישראל שהופצה לכל הרופאים. עמ' 9 – 25.

7. י. וייסמן, "איכרים כנכסים", משפטים ט"ז, 509-500, 1987.

8. צ. גרינהויז, "היבטים משפטיים כמכירת רקמות ואיברים להשתלה – השלכות אפשרויות של המשפט העברי והמשפט הישראלי. עבודה לשם קבלת תואר מאסטר, אוניברסיטת תל-אביב, תשנ"ו 1996.

9. מילון מושגים רפואה והלכה, השתלות איברים, ע'191 – 246.

10. י. אלון, ד. אדמון, מ. פרידלנדר, "השתלות איברים חוזרות", הרפואה 132 (8) עמ'

529-531 תשנ"ז 1997.

11. ראה:

A.L. Caplan, If I Were a Rich Man Could You Buy Me a Pancreas? (Bloomington: Indiana University Press, 1992).

12. מ. הלפרין, "מכירת רקמות ואיברים" באור תורה ח', 23-29, תשנ"ג.

13. הכינוס הבינלאומי הראשון לרפואה, אתיקה והלכה. ספר הכינוס תשנ"ג 1993 ע' 181-198.

14. Blohme, I.; Fehrman I.; Norden G. "Living Donor Nephrectomy: Complication Rates in 490 Consecutive Cases," Scand J Urol Nephrol 26 (1992): 149-153.

15. Terasaki, P.I.; Cecka, J.M.; Jiertson, D.W.; Takemoto, S. "High Survival Rates of Kidney Transplants from Spousal and Living Unrelated Donors," N Eng J Med 333, no. 6 (1995): 333-336

16. D'Alessando, A.M., et al., "Living Related and Unrelated Donors for Kidney Transplantation: a 28 Year Experience," Ann Surg 222, no. 3 (1995): 353-364.

17. ז. שפירא, "השימוש בשיתלי כליה מתורמים חיים". הרפואה, 128: 201 – 204, 1995.

18. הצעת חוק השתלת איברים, מדינת ישראל, משיד הבריאות תשנ"ח, פבר.1998

19. חוק האנטומיה והפתולוגיה, התשי"ג – 1953.

20. חוזר מנכ"ל משרד הבריאות בנושא תרומה מן החי, מבוסס על החלטת הועדה העליונה לניסויים רפואיים בבני אדם, 1988.

21. חוק האנטומיה והפתולוגיה תשי"ג 1953 ס"ח 162 סע 6.

22. חוק האנטומיה והפתולוגיה (תיקון) תשמ"א 1980 ס"ח 42 סע' 7-6.

23. חוק העונשין תשל"ג 1977. סעיף 34 ג'.

24. מ"א ת"א 110/70 נזירה לוי (לא פורסם): 26/82 נזירה לוי, פס"מ תשמ"ג א 225.

25. חוק הכשרות והאפוטרופסות התכ"ב 1962 סעיף 68.

26. מ.א. 540/86 פלוני נ' היועהמ"ש לממשלה, ר"ע 184/87 698/86 היועהמ"ש לממשלה נ'

פלוני, פ"ד מב(661) 2.

27. בג"צ 161/94 אליהו אטרי נ' מד"י (טרם פורסם).

28. הצעת חוק פרטית: השתלת איברים התשנ"ח 1998 – ח"כ אבי יחזקאל.

29. ראה:

World Health Organization, Legislative Responses to Organ Transplantation (The Netherlands: Martinus Nijhoff Publishers. 1993), pp. 7-33, 142-144, 373-424.

30. ראה:

Human Organ Transplantation: A Report on Developments Under the Auspices of WHO (Geneva, 1991)

31. ראה:

"An Australian Code of Practice for Transplantation of Cadaveric Organs and Tissues," Legislative Responses to Organ Transplantation (The Netherlands: Martinus Nijhoff Publishers, 1993), p. 13.

32. United Kingdom Transplantation Act 89.

33. ג. טדסקי, "קניין ועבירות, הבעלות על השתל המופק מן החי" הפרקליט ל"ח,

תשמ"ט-תש"נ, עמ' 299-281.

34. חוק העונשין תשל"ג1977- נספח – פרק א – פרשנות סעיף 2 (הגדרות).

35. ע"פ 480/85 י. קורטאם נ' מ"י פד"י מ(3) 673, 681-82.

36. חוק מגן דוד אדום תש"י 1950, תקנח מד"א 1981 ס, 12, 24.

37. אסופת תקצירים לקראת הכינוס הראשון לרפואה אתיקה והלכה, 1993.

38. השתלת איברים – מתוך הספר רפואה לאור ההלכה המכון לחקר הרפואה בהלכה, ע' פז-צו.

39. הרב ש. ישראלי, "תרומת איברים מאדם חי – סיכון התורם וקבלת תשלום – שו"ת", אסיא נ"ז, נ"ח (כרך טו א- ב) תשנ"ז 1996 עמ' 5 – 8.

40. מ. הלפרין, נטילת איברים להשתלה מתורם חי – היבטים הלכתיים. אסיא מ"ה-מ"ו (יב, א-ב) תשמ"ט – 1989.

41. Bertran, L., Kasiske, M.D., Margaret, J., et al. "The Evaluation and Selection of Living Kidney Donors," Am Kidney Dis 26, no. 2 (1995): 387-398.

42. Matas, A.H., Nagarian, J.S. "Kidney Transplantation: The Living Donor." Clin Transplant 175 (1994): 332-3/

43. חוק זכויות החולה התשנ"ה 1996.

44. ראה:

"The Sale of Human Body Parts," Supra no. 2, p. 1219.

45. ראה:

M. Brams, "Transplantabale Human Organs: Should Their Sale be Authorized by Statute?" American Journal of Law and Medicine 3 (1977-8): 183-4/

46. J. Dukeminier, Supra no. 1 p. 863.

47. ד. לוינסון – זמיר, השתלה מן החי בישראל, הווי ובעיות, הפרקליט ל"ח 10 3.

48. השתלת איברים מתוך אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ב' עמ' 244-239.

49. א. בן שלמה, "החובה להציל נפשות במשפט העברי ובפסיקה של ביהמ"ש העליון", אסיא נג-נד (יד, א-ב) תשנ"ד עמ' 75-67.

50 Ben Zion Eliash "Body and Soul and Ownership Rights: The Jewish Law Perspective " Tel Aviv Universities Studies in Law 12 (1994) 267-282

15. הרב עובדיה יוסף, "תשובה בהיתר השתלת כליה", דיני ישראל, ז' תשל"ו עמ' כה-מג.

52. הרב חיים דוד הלוי, "השתלת איברים מן החי ומן המת בהלכה", ספר אסיא בעריכת ד"ר

שטינברג, תשמ"ג עמ' 259-251.

53. נשמת אברהם, חלק יו"ד עמ' רסד-רסו.

54. הרב שאול ישראלי, "בהיתר השתלת לב כיום", אסיא מב-מג (יא, כ-ג) תשמ"ז, עמ'

104-95.

55. א. וולדינברג, השתלת איברים מחיים לחיים, שו"ת ציץ אליעזר, ספר עשירי, ירושלים תשמ"ה, ס" כה, עמ' קכ"ד-קל [וראה גם שם חלק יג סי' צא, חלק יד סי' פד, חלק טו סי' יג].

56. מדריך רפואי לפי המסורת היהודית בעריכת פרופ' ל. וישליצקי, המכון לרפואה ויהדות, ירושלים תשל"ז עמ' 74-73.

57. הרב שאר ישוב כהן, "השתלת איברים לשם הצלת נפשות חובה, רשות או איסור של התורה", חקרי הלכה, ירושלים תשנ"ג, עמ' קפד-רד.

58. הרב עמנואל יעקובוביץ, מוסר ובריאות מתוך הרפואה והיהדות, הוצאת הרב קוק ירושלים תשכ"ו עמ' 123-116.

59. משה פיינשטיין, ספר אגרות משה חושן משפט.

60. ש. רבנוביץ, סחר באיברים. אסיא ס"א- ס"ב (כרך ס"ז, א- כ) תשנ"ח 1998 עמ' 64-58.

61. הרב ישראל מאיר לאו, הרב הראשי לישראל. מכירת איברים להשתלה. תחומין ית'

תשנ"ח-1998, ע' 125-136.

62. חוק תקנות בריאות העם סעיף ב, ג. נידון גם בא. כרמי וע. שגיב, "רשלנות רפואית ביהדות וכישראל" הוצאת תמר, חיפה 1986, עמ' 50.

63. חוק החוזים חלק כללי תשל"ג 1977, סעיף 27.

64. מ. אלון, המשפט העברי תשמ"ח עמ' 1443, 115-114.

65. א. שוחטמן, מעשה הבא בעבירה (ירושלים, תשמ"ז) 172-230.

66. נ. רקובר, סדנאות במשפט העברי פרק חמישי, חוזה פסול עמ' 105, 109, 111.

67. ש. ורהפטיג, דיני חוזים במשפט העברי (ירושלים תשל"ד) 200.

68. מ. זילברג, כך דרכו של התלמוד (ירושלים תשכ"א) עמ' 75-88.

69. חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט 1979 10(א) 5(א).