ירושלים בימי קדם
ינפג אגרש
מחנים נ"ח תשכ"א
|
המאמר עוסק בחשיבות ירושלים מן הבחינה הגיאוגרפית, אתנוגרפית ודתית, ירושלים, ירושלים-כיבוש, דוד, יבוס, פלישתים |
|
מכל הכיבושים אשר כבשו העברים בהתנחלם בארץ, כיבוש ירושלים מידי היבוסי הוא בעל העיר הזאת, טבור הארץ, היתה הבירה הטבעית של ארץ ישראל. על כן לא היתה התנחלות של
על שיקולים אלה כותב החוקר אליאס אוורבך, בספרו "ארץ נשיה ותהילה": |
|
"חברון היתה מרכז טבעי לממלכת יהודה, אך לא היתה מתאימה לשמש כבירה |
|
אולם על כיבושה של ירושלים, קל היה להחליט, אולם קשה היה לבצע אותו. רמת אבני הסיד, שעליה בנויה ירושלים, מנותקת מההרים אשר סביב לה על ידי בקעות עמוקות וחלולות, המשתרעות ממזרח, מדרום וממערב לעיר, ורק מצפון מתחברת הרמה עם ההרים השכנים. בקעה קטנה המשתרעת מצפון לדרום מפצלת את העיר לשתי גבעות שונות בגדלן. בקעה זאת, שנסתמה במשך הדורות ואינה מהווה היום אלא שקע קל בלבד, היתה בימי קדם עמוקה ובעלת מדרונות תלולים. על הגבעה הקטנה שבשתים, הגבעה המזרחית, שהגישה אליה היתה קשה ואשר פסגתה נוטה היתה דרומה, התנשאה מצודת יבוס, בערך במקום בו עומד כיום מסגד אל אקצה, והיא נמשכה עד מדרון העופל. מזרחית לגבעה, מעבר לנחל קדרון, נמצא מעין גיחון, המעין היחיד ברמה זו ועל כן – המקור היחיד הממשי לאספקת מים למצודת יבוס. המעין נמצא מחוץ לחומת המצודה, בתוך מחילה, שירדו אליה במדרגות. המקום מתקרא היום "עין סיתי מרים". ברור שהפסקת מקורות המים של העיר היתה מביאה אותה לידי כניעה. כיום כמות המשקעים ירושלים אגרה, אפוא, מי גשם בבורות מטויחים, שהומצאו בערך בתקופת התנחלות העברים בעיית המים היתה, אפוא, נקודת התורפה של הגנת ירושלים, ואמנם ניוכח כי דוד ניצל את
|
|
מעמדה הצבאי של ירושלים עד ימי דוד
|
|
"החפירות שנערכו בעופל (היא עיר דוד – חלקה העתיק ביותר של ירושלים) הוכיחו, |
|
כך כותב חוקר הארץ יהושע לוינזון, בעבודתו "ירושלים". מקומה המיוחד בגוש הר יהודה הסגור גרם לכך, שמאז ומתמיד מופיעה ירושלים כחטיבה בפני עצמה… היא נזכרת בתעודות העתיקות ביותר, הן ב"מכתבי המארות" (מהמאות 19 – 18לפנה"ס) והן בתעודות אל עמרנה (אף הן מכתבים שנמצאו במצרים – מהמאה ה – 14לפנה"ס). התמונה המצטיירת בכל התעודות היא, שתחום שלטונה של העיר היה גדול ביחס לשאר ערי ההר, והיא מופיעה כמלוכה בפני עצמה, כוללת בתחום שלטונה מקומות כמו אילון ובית לחם. במקרא מתוארת תחילה ירושלים כמקום פולחן לא-ל עולם או לקל עליון (אבי האלים הכנעניים). גם בימי כיבוש הארץ אנו מוצאים את ירושלים כיחידה עצמאית וכעיר חשובה, והיא ראש העובדה שירושלים מילאה תפקיד מרכזי בכנען עוד לפני היותה לבירת ישראל משתמעת היטב |
|
"ויהי כשמוע אדני צדק מלך ירושלים כי לכד יהושע את העי ויחרימה כאשר עשה |
|
ואמנם נתן אותם ה' בידי ישראל, אולם הגם שבאותו מסע מלחמה לכד יהושע את מרבית ערי הברית, את ירושלים – שעמדה בראשה של הברית – לא לכד, ואף לא ניסה ללכוד. זאת אנו קוראים בהמשך הפרק: |
|
"ויעבור יהושע וכל ישראל עמו מליבנה לכישה, ויחן עליה וילחם בה; ויתן ה' את לכיש |
|
:ריבד ,תירבה ירעמ תחא דוע לש הרות אב התעו |
|
"וישב יהושע וכל ישראל עמו דבירה וילחם עליה; וילכדה ואת מלכה ואת כל עריה |
|
וכאן תמה רשימת הערים הנכבשות באותו מסע מלחמה. ירושלים אינה נזכרת, ומכאן משתמע כי באותם ימים לא עצרו בני ישראל כוח להתגבר עליה, ואף כי היא היתה מארגנת הברית הלוחמת בישראל, וראויה היתה לבוא על עונשה, כמו כל הערים האחרות, לא ניסו בכלל .השבכל אולם לא לעולם חוסן. ירושלים היבוסית נכבשה אחרי מות יהושע, בעת השלמת טיהורה של |
|
ינענכה לא ונל הלעי ימ ,רומאל 'הב לארשי ינב ולאשיו ,עשוהי תומ ירחא יהיו" |
|
ובכן, ירושלים נכבשה עוד לפני כיבושה על ידי דוד! אפס, הכיבוש לא היה כיבוש של קבע, אלא רק השמדת העיר באש והריגת יושביה לפי חרב, ולא נאמר בפירוש שלא נשאר להם |
|
"ואת היבוסי יושב ירושלים לא הורישו בני בנימין, וישב היבוסי את בני בנימין |
|
מכל האמור לעיל מסתבר לנו שאחרי לכידת ירושלים על ידי בני יהודה ועזיבתם אותה שרופה החוקר לוינזון כותב: |
|
"הישוב היבוסי החזיק בירושלים עד לימי דוד והיווה את האגף המזרחי במובלעת |
|
ירושלים היבוסית היתה מצודה קטנה בשלוחה הדרומית-מזרחית של הר הבית, מעל למעין גיחון ולמי השילוח, שהיו מקור מימיה. שטחה לא עלה על 36דונם, ולה צורה אליפטית, טבש לש ולרוגב ריעה הלפנ תיטבשה הקולחה יפל .הרוצב המוח תפקומ איהו ,הרצו תכרואמ בנימין, אם כי היתה ממש על גבול שבט יהודה. יותר משהיתה בגבול בנימין חצצה בין שני השבטים. קו הגבול של בנימין עלה מדרום לבית-חורון לקרית-יערים (סביבת אבו גוש). מכאן למי נפתוח (ליפתא) וממנה לגיא בן הנום ולעין רוגל. העיר עצמה ואתה ערים נוספות ממערב, בואכה גזר, נשארו מובלעת נכרית, מסוכנת וטריז בין שבטי הצפון והדרום. (מעין "פרוזדור" הפוך ביחס למצבנו כיום). מכאן הקלות היחסית בה חודרים הפלשתים מדי פעם לארץ בנימין ולצפון יהודה. אין הם נתקלים במבצרים ישראליים במעבר מן השפלה אל ההר. משני שבטים אלה, שנפגעו מאד מלחץ הפלישתים יצאו גם מושיעי העם: "שאול ודוד". מאוחר מדי הבינו הפלשתים, כי במו ידיהם סייעו לאיחודם של שבטי ישראל. הם עזרו לדוד לדוד היה ברור לחלוטין (עוד בהיותו מלך בחברון) , כי בקרוב יתקיפו אותו הפלישתים, אם לא |
|
כיבוש ירושלים על ידי דוד עד כאן עסקנו בבחינות הצבאיות, האתנוגרפיות, המדיניות וההיסטוריות של כיבוש ירושלים את התיאורים על כיבוש ירושלים בידי דוד אנו שואבים בעיקר משני קטעים; האחד – בשמואל |
|
"וילך המלך ואנשיו ירושלים אל היבוסי יושב הארץ, ויאמר לדוד לאמור לא תבוא הנה |
|
הקטע השני מצוי בדברי הימים א', פרק י"א, פסוקים ד'-ט', ובו נאמר: |
|
"וילך דוד וכל ישראל ירושלים היא יבוס ושם היבוסי יושבי הארץ; ויאמרו יושבי יבוס |
|
הפסוקים שבדברי-הימים מוסרים תיאור ברור ומסביר על אורח כיבושה של ירושלים. גם במיוחד מה בעיקר יש לעשות – להטיל את היבוסים המגינים על הצינור, ולקטול את העיורים ואילו מבחינה צבאית בלבד, כיבוש ירושלים על ידי דוד מתואר על סמך כל האמור בתנ"ך ועל סמך מקורות נוספים תיאור קולע וממצה על ידי החוקר אוורבך: |
|
"דוד שם מצור על המצודה, אך לא יכול לכבשה, כי קשה לגשת אליה. בצר לו – כי בכל תושבי יבוס לא הושמדו (כפי שמסתבר מתוך המסופר בספר שמואל ב', פרק כ"ד, |
|
כיבוש ירושלים היה הצעד הממשי הראשון של דוד לליכוד דתי, אתנוגרפי וגיאוגרפי של העם הישראלי. מאז ואילך החלו בני ישראל פונים אל ירושלים כאל לב האומה, ואליה הם פונים עד עצם היום הזה. <br>הוגה ע"י רחלי בויאר בתאריך 07/06/00 |
|
|
