פרשת ש / סמט

א. נושא ה

ב. המבו

– חוליה מקשרת בין חומש בראשית לחומש שמות

ג. תיחו

הגזרות

ד. מחצי
הראשונה של הסיפור

ה. מחצי
השנייה של הסיפור

ו. הקבל

ז. משמע
המבנה של סיפורנו

ח. הקבל

ושאלת זהותן של המיילדות

ט. הסיו

של כל מחצית ומדרשי חז"ל

הסיפ
הפותח את ספר שמות מתאר שני תהליכים הפוכים העוברים על בני ישראל במצרים, שהאחד הוא מחוללו של האחר והוא גם המזין את התפתחותו. התהליך הראשון הוא ההתעצמות הפנימית של בני ישראל – ההתרבות הבלתי רגילה שלהם. כתוצאה ממנו הופכת המשפחה שירדה למצרים בשבעים נפש לעם רב בתוך זמן קצר יחסית. תהליך ההתעצמות הזה נתפס ע"י פרעה כאיום על העם המצרי, והדבר מביא לתהליך הפוך, שמגמתו לבלום את המשך ריבויים של בני ישראל. וכך משפחה שנתקבלה במצרים במאור פנים ושהייתה מקורבת לשלטון, הופכת תוך זמן קצר למיעוט מדוכא ומשועבד שסכנת השמדה מרחפת על ראשו.

תהליך ההתרבות של בני ישראל צמח מבפנים, ללא תכנון וללא יד מכוונת. תהליך הדיכוי נכפה עליהם מבחוץ, בהתחכמות מרושעת של פרעה ושל עמו. כיוון שהתהליך החיצוני הזה בשלביו הראשונים לא הצליח לעצור את תהליך ההתעצמות הפנימית, הלך הדיכוי והחמיר, והסיפור מציג לפנינו את התפתחותו שלב אחר שלב.

בעיון זה נבקש לעמוד על מבנהו של הסיפור הפותח את חומש שמות ועל כמה מאמצעיו הסגנוניים. ננסה להראות כיצד מבנה הסיפור וסגנונו משמשים אמצעים להבעת היחס הדינמי בין שני התהליכים המתוארים בסיפור.

העיס
בסיפור מקראי, על כל היבטיו, מחייב בראש וראשונה את הגדרת תחומיו: היכן הוא מתחיל והיכן הוא מסתיים. לכאורה, שאלת התיחום במה שנוגע לתחילתו של סיפורנו אינה שאלה: ראשיתו של החומש היא גם ראשיתו של הסיפור. אולם באמת אין הדבר כן. בראש החומש נמצאת פרשה קצרה בת שבעה פסוקים, והיא משמשת מבוא לפרשת הגלות והגאולה כולה. כפי שנראה להלן, פרשה קצרה זו מהווה חוליה מקשרת בין ספר בראשית לספר שמות: היא חוזרת על כמה עובדות יסוד שסופרו בסוף ספר בראשית, המשמשות כתשתית היסטורית לאירועים בספר שמות, ויחד עם זאת היא גם מקדמת אותנו מבחינת הזמן ומבחינת תיאור המציאות אל ראשית ההתרחשות המייחדת את ספר שמות, אך עדיין אין היא מגיעה אל פרעה החדש ואל גזרותיו. במילים אחרות: לפנינו מצג המשמש לא רק את סיפור השעבוד והגזרות שבהמשך, אלא את כל חלקו הראשון של ספר שמות.

הבה נראה זאת בפסוקים עצמם:

למצ

     הַבּ
מִצְרָיְמָה

     אֵת יַ
אִישׁ וּבֵיתו בָּאוּ.

            הַבּ
מִצְרַיְמָה

            יַעֲ
וּבָנָיו.

היור

ו

בניו של
        יעקב)

ה     וַיְ
כָּל נֶפֶשׁ יצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקב

       שִׁב
נָפֶשׁ

       וְיו
הָיָה בְמִצְרָיִם

בני יעקב
        ובני
)

כז   כָּל ה
לְבֵית יַעֲקב הַבָּאָה

       מִצְ
שִׁבְעִים

       וּבְ
יוסֵף אֲשֶׁר יֻלַּד לו

       בְמִ
נֶפֶשׁ שְׁנָיִם

          שָׁנ
…

האמו

כאן בפתיחת ספרנו הוא חזרה מקוצרת על שני גבולותיה של היחידה האחרונה בספר בראשית. יחידה זו מתארת את התקופה שמִירִידת יעקב ובניו למצרים (מ"ו, ח) ועד למות יוסף בסיום הספר – תקופה של שבעים ואחת שנים. תקופה זו היא הבסיס ההיסטורי להתפתחויות בספר שמות.

אלא שמיד אחר המלים "וימת יוסף" שבספר שמות, ממשיך פסוק ו ואומר:

מקדמות אותנו ביחס לסיום ספר בראשית בשנות דור: לא רק יוסף מת אלא גם כל אחיו, וגם "כל הדור ההוא" – שירד למצרים, כלומר גם דור הבנים – נכדי יעקב – מת (רשב"ם). ועתה אנו מגיעים לפסוק החתימה של פרשת המבוא לספרנו, פסוק שחשיבותו להמשך רבה ביותר, והנה גם לו יש מקבילה בסוף ספר בראשית, שם נאמר:

כאן, אך חשובים יותר ההבדלים: אמנם כבר בדור הראשון של יורדי מצרים החל תהליך ההתרבות המופלאה "ויפרו וירבו מאד", אולם תהליך זה צובר עצמה כפולה בדורות שאחריו, אלו הדורות שספרנו מתחיל לספר עליהם: כל תיבה המתארת את הריבוי בבראשית, נוספת עליה עוד תיבה בשמות: ויפרו – פרו וישרצו; וירבו – וירבו ויעצמו; מאד – במאד מאד. מחמת הריבוי העצום שלהם המתואר בספר שמות, נדמה כי ארץ מגוריהם "נמלאה" מהם, ואין בה עוד מקום.

נמצא א
כי פתיחת סיפור הגזרות היא בפסוק ח:

נושא אופי מתאים לפתיחתו של סיפור חדש: הוא מציג דמות חדשה, והוא מציין את פתיחתה של תקופה חדשה, הרחוקה מרחק זמן ניכר מזו שתוארה בספר בראשית. את פער הזמן שבין דורו של יוסף, בסוף ספר בראשית, לבין דורו של פרעה החדש "אשר לא ידע את יוסף", ממלאת פרשת-המבוא. היא הממחישה לנו את משך הזמן באמרה כי "כל הדור ההוא" – שבעים הנפש שירדו למצרים – מת, והיא המתארת את תהליך הריבוי המדהים, שהתרחש באותו משך זמן, ושיעמוד במרכז הדיון בסיפור הבא.

היכ

סיפורנו? לא היינו רואים בסוף פרק א' – בפסוק כב – כשלעצמו סיום נאות לסיפור:

אמנם נ
הוא, שהסיפור החדש אודות הולדתו של משה מבוסס על ידיעת הגזרה שנגזרה בסוף פרק א בפסוק כב, שכן אלמלא ידיעת גזרת פרעה לכל עמו "כל הבן הילוד היארה תשליכהו", לא היה הקורא יכול להבין מדוע בת לוי צריכה להצפין את בנה שלושה ירחים עד כי לא יכלה עוד הצפינו, ומדוע עליה לשים אותו בתיבה על היאור. סיפור זה אף עונה על השאלה שנשארנו עמה בסוף פרק א': האם נתקיימה גזרת פרעה על הילודים? אכן נתקיימה הגזרה, עד כדי כך שלא ניתן היה להחזיק אף בסתר תינוק זכר במשפחה מבני ישראל לזמן רב. ובכל זאת, זהו סיפור אחר, שיש לו נושא אחר. גזרת פרעה משמשת לו רקע בלבד אך אינה הנושא הנידון בו. בסיפור זה ישנן דמויות אחרות ואווירה שונה לגמרי.

נמצא, כי סיפור הגזרות הוא בפרק א' פסוקים ח-כב והוא בן ט"ו פסוקים. אף חלוקת הפרשות של המסורה תומכת בתיחום זה: פסוקים א-ז, שאותם הגדרנו כמבוא לספר, הם פרשה פתוחה בפני עצמה; פסוקים ח-כב – סיפור הגזרות – הם פרשה פתוחה בפני עצמה, ובפרק ב', א מתחילה גם כן פרשה חדשה.

כיצד ב
סיפורנו? קל להבחין בו בשני סוגים של גזרות: גזרה אחת מנסה להתמודד עם ריבויים של ישראל באמצעות עבודה,
לגרום בעקיפין להפסקת ריבויים, ואילו הגזרה האחרת היא גזרת המתת הבנים המנסה למעטם באופן ישיר באמצעות מעשי רצח. התפנית החמורה הזאת בגזרות פרעה חלה בפסוק טו, והיא מחלקת את הסיפור לשתי מחציות¹:

א. ח-יד – שבעה פ
;
. טו-כב – שמונ

.

כדי לעמוד על טיב ההקבלה בין שתי מחציות הסיפור עלינו לבדוק תחילה את תוכנה של כל מחצית בפני עצמה.

במחצית הראשונה, לאחר פסוק ח המשמש מצג לסיפור, שלושה נושאים:

1. דברי פ
אל עמו (ט-י)

2. הגזר

בניית ערי המסכנות וכישלונה (יא-יב)

3. הגזר

עבודת הפרך (יג-יד)

ובכ
, ה
לפנינו גזרה אחת או שתי גזרות? עיון מדוקדק מעלה שיש כאן שתיים, אך מכנה משותף להן: עבודה. בתיאור הגזרה הראשונה לא נזכרה העבודה, שם המילה החשובה היא "עינוי": "למען ענתו בסבלתם" – "וכאשר יענו אתו". "
" זה פירושו שלילת חירותם של בני חורין, הפיכתם לעבדים². על בני י
הוטלו עבודות כפייה – בניין ערי מסכנות לפרעה, והוא הנקרא "מס" בלשון המקרא³. על ביצ
הפרוייקט הלאומי המצרי הזה הופקדו שרי מסים מצריים. אך השעבוד הזה של בני ישראל, ששינה את מעמדם במצרים ותבע מהם עבודה קשה וממושכת, לא הניב את הפירות: "וכאשר יענו אתו, כן ירבה וכן יפרץ".

גזרת "העינוי" מביא לגזרה חדשה – "עבודת הפרך": חמש פעמים מופיע השורש עב"ד בשני הפסוקים: "
מצרים את בני ישראל בפרך,
את חייהם בעבדה קשה… ובכל ע
בשדה,
כל ע
א
עב
בהם בפרך". י

הרחבה ברורה של הגזרה הראשונה: לא עוד עבודה מוגדרת שיש לה התחלה ושיש לה סוף כבניית ערי מסכנות, אלא "עבודת פרך" בתחומים רבים: "בחמר ובלבנים ובכל עבדה בשדה"; לא עוד שרי מסים שהם האחראים לגבות מס עבודה מבני ישראל, אלא "ויעבדו מצרים את בני ישראל" – אף המון העם המצרי (רמב"ן).

הפעם הועילה הגזרה? על כך אין תשובה מפורשת בסיפור, אך הצורך בגזרה נוספת – בפנייה למיילדות – מעלה על הדעת שאף גזרה זו לא הועילה.

נעבו

למחצית השנייה (טו-כב). אף כאן נידונים שלושה עניינים:

1. דברי פ
למיילדות ואי-היענותן לו (טז-יז).

2. שאלת פ
ותשובת המיילדות, ושכרן מאת האלהים (יח-כא).

3. צו פרע

עמו (כב).

האם במ
זו גזרה אחת או שתיים? שוב לפנינו שתיים שהן אחת. הניסיון הראשון של פרעה להביא להמתתם של התינוקות הזכרים נעשה בפנייה למיילדות. נראה שפנייה זו נעשתה בסתר,
כצו רשמי. לפיכך מסתבר כי אף אם היו המיילדות עושות כאשר דיבר אליהן מלך מצרים, לא היו ממיתות את כל הזכרים, שכן דבר כזה אין אפשרות להסתיר. אלא שהן לא עשו כלל כדבר פרעה "ותחיין את הילדים". בתשובתן לפרעה – "כי חיות הנה, בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו" – מתארות הן בפניו את כוח ההתרבות המופלא שיש בעם הזה, אותה חיוניות מופלאה, שאינה דומה למה שקיים אצל המצרים – "כי לא כנשים המצרית העברית". בכך המיילדות מחריפות את חרדתו של פרעה מפני אותו כוח מאיים שיש בבני ישראל.

בין כך ו
כך, תהליך ההתרבות נמשך – "וירב העם ויעצמו מאד", ועל כן באה החמרה בגזרת פרעה: "ויצו פרעה לכל עמו לאמר:
הבן ה
היארה תשליכהו וכל הבת תחיון". שוב לא אמירה בסתר לשתי מיילדות,
צ
גלוי לכל הע
המצר
; ל

על האבניים של חלק מן הבנים אלא השלכה ליאור של כל ה
הילוד. האם הפעם הועילה הגזרה? גם כאן אין על כך תשובה מפורשת בסיפור, אך הסיפור הבא מעורר לַמחשבה שגזרה זו אכן נתקיימה, ואיימה אפוא איום של ממש על המשך הריבוי של בני ישראל. מי הוא שירצה להביא ילד לעולם, כאשר זה הוא העתיד הצפוי לו אם יהיה בן זכר? מאידך, דווקא סיפור הולדת משה מדגים כיצד נתחכמו משפחות מבני ישראל כנגד הגזרה וגם יכלו לה.

השו
יל"ד משמש כמילה מנחה במחצית השנייה של סיפורנו. הוא מופיע לכל אורכה שתים עשרה פעמים. שבע הופעות של השורש הזה הן בשם העצם 'מיילדות', מה שמלמד כי שתיהן הן הגיבורות של מחצית זו. שלוש הופעות הן של פעלים, ושתיים של השם "יֶלֶד" בצירוף החוזר פעמיים "ותחיין את הילדים" (הן בלשון הכתוב – פסוק יז, והן בשאלתו של פרעה – פסוק יח). והנה השם "יֶלֶד" מופיע בסיפור הולדתו של משה (ב', א-י) שבע פעמים ככינוי למשה. נראה כי נרמז כאן שהולדת משה מהווה ביטול גזרת "כל הבן הילוד…",
שמעשיהן של המיילדות – "ותחיין את הילדים" – היה ביטול גזרת "אם בן הוא והמתן אתו".

שורש חשוב החוזר במחצית השנייה של הסיפור הוא חי"ה:

מאלי

עתה הקבלת המחציות זו לזו. זו הקבלה ישרה וברורה – בכל מחצית חוזרים אותם שלבים: הגזרה בשלבה הראשון (כל מחצית לפי עניינה); כישלון שלב ראשון זה (- העם ממשיך להתרבות); הגזרה בשלבה השני המורחב; וסיום פתוח שאינו עונה על השאלה האם השלב השני נחל הצלחה כל שהיא.

הנה טבלת המבנה:

       לְמַ
עַנּתו בְּסִבְלתָם

       וַיּ
עָרֵי מִסְכְּנות לְפַרְעה

       אֶת פּ
וְאֶת רַעַמְסֵס.

       לַמְ
הָעִבְרִיּת…

(טז) ו
בְּיַלֶּדְכֶן… וּרְאִיתֶן…

       אִם בּ
הוּא וַהֲמִתֶּן אתו…

       כֵּן י
וְכֵן יִפְרץ.

       וַיּ
מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

      וַתּ
אֶת הַיְלָדִים.

(כ) וַיּ
ה
וַיַּעַצְמוּ מְאד.

השלב
השני
המור

          יִשׂ
בְּפָרֶךְ. וַיְמָרֲרוּ

          אֶת חַ
בַּעֲבדָה

          קָשׁ
… אֵ
כָּ

          אֲשׁ
עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ.

        כָּל ה

הַיְארָה תַּשְׁלִיכֻהוּ,

        וְכָ

תְּחַיּוּן.

הנה טבלת סיכום של השלבים השונים:

'מס עבודה' לשם מטרה מוגדרת:

    בניי

מסכנות.

, שעבוד אישי למצרִים,

    עבוד
בכל התחו
.

1. הריג
(ב
?)
הבנים הזכרים (ואם בסתר

    הרי זו ה
חלקית).

המיי

מהו הר
המעוצב במבנה זה של הסיפור?

בראש עיוננו הצבענו על שני תהליכים הפוכים המתרחשים בסיפורנו: תהליך ההתעצמות הפנימית של ישראל, ולעומתו תהליך הדיכוי המצרי הנכפה על בני ישראל, שנועד לבלום את התרבותם. תהליך הדיכוי הינו דינמי, הוא הולך ומחריף לאורך הסיפור. אולם, תהליך ההתעצמות עם כל היותו דינמי מעצם מהותו, הרי הוא סטטי מבחינת הופעתו בסיפור: הוא כמעט ואינו משתנה מתחילת הסיפור ועד סופו. שבעה ביטויים מילוליים של התעצמות בני ישראל מופיעים לאורך סיפורנו. שלושה נאמרים בפי פרעה בראש הסיפור במגמת התנגדות ורצון לבטלם:

חז"ל שהביאם רש"י בד"ה כן ירבה וכן יפרץ: "מדרשו – רוח הקודש אומרת כן: אתם אומרים 'פן ירבה' ואני אומר 'כן ירבה' ". אולם יש לשים לב לניגוד אירוני נוסף: בראש הסיפור אמר פרעה בדאגה "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו", ובסופו מבשרנו הכתוב "וירב
ו
מאד". נ
כי כל מאמציו של פרעה במהלך הסיפור, כל תהליך הדיכוי שהלך ונשתכלל, הלך והחמיר, לא הביאו לו כל תועלת: תהליך הריבוי וההתעצמות הוא שניצח! התהליך הדינמי של הדיכוי התנפץ אל התהליך "הסטטי" של ההתרבות.

לעתים מבחנו של ניצחון אמיתי במקרא, הוא ביכולת המנצח לגבור על מתנגדיו בשני סיבובים⁴. דבר זה כ
מעיד כי הניצחון בסיבוב הראשון לא היה מקרי אלא מהותי. אולם הסיבוב השני בא ללמד על יותר מכך: תמיד הוא קשה יותר, מאתגר יותר, ועל כן מעיד על ניצחון גדול יותר.

שני מחזורי הגזרות בסיפורנו מקבילים זה לזה בבירור, ומיועדים באופן כללי לשם אותה מטרה. נמצא שהמחצית השנייה חוזרת בעצם על הראשונה, אלא שהיא עושה זאת בהחמרה יתרה של אופי הגזרות שבה. ממה נובעת החמרה זו? מכישלון המחזור הראשון של הגזרות, שכן תהליך הריבוי של בני ישראל נותר על כנו. מבחנו של ניצחון זה של תהליך ההתרבות הפלאי, לא יושלם אלא בסיבוב נוסף, במחזור גזרות שני, חמור מקודמו, שינסה למעט את בני ישראל בדרך אקטיבית. רק עם כישלונו של תהליך הגזרות במחזור השני, יוכח סופית ניצחונו של המנצח הנסתר העומד מאחרי תהליך הריבוי המדהים, הבלתי ניתן לריסון ולהפסקה.

חשיפ

של סיפורנו מעניקה לנו גם "רווחים" נוספים בהבנתו, ונציג כאן שני רווחים כאלה, האחד בתחום הפשט והאחר בתחום הדרש.

מחלוקת נושנה היא בין המפרשים האם היו המיילדות שפרה ופועה מזרע ישראל, או שהיו בנות העם המצרי, שתפקידן להיות "המיילדות (את) העבריות". סיכום מפורט של מחלוקת זו, והכרעה מנומקת בטוב טעם ודעת נמצאים בעיונה של נחמה ליבוביץ ע"ה "המיילדות" (עמ' 33-29).

האם מב
סיפורנו תומך באחת הדעות? נדמה שהקבלת המחציות רומזת בבירור לתשובה חיובית. מימוש הגזרה בשלב הראשון בכל מחצית מופקד בידי "בעלי תפקידים", ואילו בשלב השני הוא מועבר מידם של בעלי התפקידים לידי כל העם המצרי. ובכן, מי הם המקבילים למיילדות במחצית הראשונה של סיפורנו? הרי הם "שרי המסים". ומה אלו האחרונים מצריים היו ללא ספק, אף הן – המיילדות – מצריות היו. טיעון דומה, המסתמך על לשון הכתוב (ולא על מבנה הסיפור) השמיע בעל "מקרא כפשוטו": "ממה שנאמר (בפסוק כב) 'ויצו פרעה לכל עמו'
שהיו המיילדות מצריות, לפי שלא ייפול לשון 'כל עמו' אלא כשהיו המיילדות גם הן מעמו". ראיה לשונית זו מתחזקת כשאנו בוחנים את הדמיון בין המעבר מהשלב הראשון של הגזרה לשלב השני שלה במחצית הראשונה, משרי המסים המצריים לכל העם המצרי, למעבר הדומה במחצית השנייה, מן המיילדות לכל העם המצרי.

ועו

למיילדות – התקשו המפרשים בשאלה: הייתכן ששתי מיילדות תספקנה לכל נשות ישראל? ראב"ע בפירושו הארוך עונה על כך:

אף אנו ר
במחצית הראשונה של סיפורנו כי המקבילים לשרות שעל כל המיילדות, שתפקידן לתת מס למלך,
"שרי ה
". אלא ש
גובים מס למלך מכוח העבודה של הגברים, והללו גובות מס למלך מכוח הילודה של הנשים.

משמעות הקבלה זו בין המיילדות לבין שרי המסים להבנת משמעותו של הסיפור היא רבה ביותר: השוואתם הרי אינה השוואה גמורה. שרי המסים שיתפו פעולה עם תכניתו של פרעה, ואילו המיילדות עשו ההפך מדבריו! נדמה שהבדל זה רומז לגודל הניצחון במחצית השנייה בהשוואה לזה שבמחצית הראשונה: כישלון תכניתו של פרעה במחצית הראשונה נבע מן הכוח הפנימי שבעם, שגבר על העינוי ואיפשר את המשך ההתרבות. אולם במחצית השנייה, כאשר הגזרה אמורה לפגוע בתינוקות הנולדים, אין די בכוחו הפנימי של העם כדי לגבור על הגזרה. כאן נחוץ משהו אחר: שליחיו של פרעה לביצוע הגזרה, נשים מבנות עמו, הן עצמן חוצות את המתרס ומצטרפות אל בני ישראל, ומחזקות את תהליך ההתרבות שלהם – "ותחיין את הילדים".

ה
הנסתר נוחל כאן ניצחון מרשים עוד יותר כשהופך אויב לאוהב. ומכאן ההדגשה הכפולה בסיפורנו על שכרן של המיילדות "וייטב אלהים למילדת… ויעש להם בתים".

ישנם מ
הנראים במבט ראשון רחוקים מכוונת המקרא שעליו הם נסובים. מכלל סיפורנו נראה כי גזרותיו של פרעה נכשלו כישלון חרוץ בהשגת מטרתן – להמעיט את העם. והנה מדרש מפורסם שרואה את הדברים קצת אחרת:

על פי מד
זה מתברר כי גזרת פרעה כמעט והשיגה את מטרתה, ורק בזכות יזמתן ופעילותן של הנשים ניצל עם ישראל והמשיך להתרבות. זאת מניין?

הרמז לכך נמצא ב'סיום הפתוח' שבסוף המחצית הראשונה של סיפורנו. השלב השני של גזרת העבודה אינו מסתיים בכתוב בכישלון כמו השלב הראשון. משמע, כי עבודת הפרך אכן שברה את רוח הגברים: היא מררה את חייהם והפקיעה מהם את יצר הקיום וההמשכיות. פרעה נחל הצלחה. אולם אם כך, מה צורך בגזרת המתת התינוקות? כאן בא המדרש להשלים את מה שנראה כסתירה – אמנם גזרת עבודת הפרך השיגה את מטרתה ביחס לגברים, אולם הנשים הצילו את המשך הקיום הלאומי ברוב תושייה.

ושו

קוראים במדרש:

אגדה ז

אמנם בפסוק "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי", אך גם היא מניחה שגזרתו של פרעה כמעט והצליחה למנוע את בני ישראל להמשיך ולהתרבות, אלמלא בתו של עמרם ששינתה את החלטת אביה ואגב כך גם את החלטתם של שאר הגברים. מניין זאת?

גם כאן התשובה היא ב'סיום הפתוח' של סיפורנו: שלא כמו בשלב הראשון של גזרת המתת הבנים, שלאחריו נאמר "וירב העם ויעצמו מאד", נותר השלב השני ללא תיאור מצבו של העם. משמע אפוא, שהוא אכן הצליח להשפיע על התרבות העם שתיפסק. מאידך, בא הסיפור הבא ומעיד על ההפך: איש מבית לוי נושא לאישה את בת לוי, והאישה הרה ויולדת בן למרות הגזרה. כיצד נכלכל סתירה זו? בא המדרש ומשלים גם כאן – אכן גזרת פרעה השיגה את מטרתה ביחס לגברים, אולם תושייתה של נערה אחת הצילה את המצב. שיקומה של משפחה אחת והחזרתה למעגל ההתרבות, מסמלות תהליך לאומי כללי, של התגברות על אימת הגזרה והמשך החיים והקיום.

1. על החל
של הסיפור המקראי לשתי מחציות שוות ועל הצורך להקבילן זו לזו, ראה עיוננו לפרשת ויצא סעיף ב.