שכם לאור מכתבי אל עמארנה

בשנת 1887 נמצאו בחורבות תל אל עמארנה שבמצרים התיכונה לוחות טין חרותים בכתב יתדות אכדי. לוחות אלו נמצאו במקרה על-ידי אישה מקומית, והתגלו כחלק מארכיון מלכותי. ארכיון זה כונה על שם האתר הארכיאולוגי שבו נתגלה: "ארכיון אל עמארנה". חפירות ארכיאולוגיות שנערכו במקום גילו כי באתר זה שכנה אַחֶ'ת-אַתון העתיקה, עיר הבירה החדשה שהקים פרעה אַמֶנְחתֶפ ד' (1364 – 1346 לפסה"נ). פרעה זה החליף את הפולחן המסורתי של מצרים מפולחן האל "אמון" לפולחן האל "אתן", ושינה שמו לאַחֶ'נאַתּון. מסיבה זו ביקש לעבור מנוא-אמון לבירה חדשה, שתהיה מוקדשת כולה לפולחן של אתן. עיר זו הוקמה בשנה השישית למלכותו של אח'נאתון, והקמתה נמשכה שנתיים. העיר נעזבה בבת אחת זמן קצר לאחר מותו של אח'נאתון, בראשית ימי שלטונו של תות-ענח'-אתן (שנקרא אחר-כך תות-ענח'-אמון).

מהתעודות שנמצאו באל-עמארנה עולה כי אח'נאתון העביר לבירתו החדשה גם חלק מהארכיון המלכותי של אביו, אמנחתפ ג'. הארכיון פעל באל-עמארנה זמן קצר בלבד, 25-20 שנה בסך הכל (1364/8 – 1342/3 לפנה"ס בקירוב).

קורפוס התעודות שבידינו כולל 382 תעודות; אולם אין ספק שבידינו רק שאריתו של הארכיון המקורי. חלק הארי של תעודות הארכיון כולל מכתבים המכונים "מכתבי אל-עמארנה". מכתבים אלה הנם חלק מההתכתבות המלכותית בין שליטי מצרים לבין מלכי המדינות האחרות באזור, באמצע המאה ה- 14 לפסה"נ. רוב המכתבים נשלחו אל הפרעונים אמנחתפ ג' ואמנחתפ ד' (אח'נאתון), ומעט אל תות-ענח'-אמון ואחרים. את המכתבים ניתן לחלק. באופן גס לשתי קבוצות:

[א] התכתבות בינלאומית מחצר מלוכה אחד למשנהו;

[ב] התכתבות עם ואסלים, בעיקר שליטים מקומיים בכנען.

ארץ כנען נשלטה באותה תקופה על ידי מצרים, ולמכתבי אל-עמארנה נודעה חשיבות רבה לחקר תולדותיה. מהמכתבים עולה שמלכי מצרים הסתפקו באותה תקופה בפיקוח מנהלי בלבד: איסוף מסים, הבטחת דרכי המסחר ושליטה במרכזי המנהל. הם לא ערכו מסעות צבאיים כפי שנהגו קודמיהם. מלכי מצרים הסתפקו בהבעת הנאמנות של הואסלים, החוזרת ונשנית במכתבים. השליטים המקומיים ניצלו את מעמדם ואת שאננותה של מצרים כדי לחדש בריתות בין שכנים, להגביר את עוצמתם הכלכלית, ולהרחיב את תחומי שלטונם על חשבון שכניהם. בין השליטים הללו בולט לבאיה שליט שכם, אשר פעל בניגוד לאינטרס המצרי, למרות שלהלכה היה כפוף לשלטון המצרי.

העיר שכם שוכנת במרכז הרי השומרון, חלק מרכס ההר הנמשך לאורך מרכזה של ארץ-ישראל. הרכס ההררי בנוי ממספר קמרים וקערים מקבילים, שכיוונם צפון-צפון מזרח – דרום-דרום מערב. מערכת זו מבותרת על-ידי העתקים שכיוונם צפון מערב – דרום מזרח. לאורך קווי העתק אלה התפתחו בקעות מוארכות (כגון: עמק המכמתת) וכן בקעות נרחבות המתפשטות לצדדים (כגון: בקעת בית-דגון). מכאן אופיים המיוחד של הרי שומרון שבמרכזם שורה של בקעות אורך. קווי ההעתק והבקעות יוצרים פרוזדורים נוחים לתנועה, בעיקר בכיוון מזרח – מערב. פרוזדורים אלו ידועים ומפורסמים, ובכל התקופות שימשו כדרכי מעבר מרכזיות.

דרך הרוחב החשובה ביותר באזור עוברת בעמק נחל פרעה, העולה בשיפוע נוח מבקעת הירדן עד למורדות הר עיבל. משם ניתן להמשיך בשתי דרכים מערבה: האחת, עוקפת את הר עיבל מצפון ומגיעה לבקעת סנור, משם קיים קשר נוח אל עמק דותן ולצפון מישור החוף. והשניה, ממשיכה לאורך מדרונות הר עיבל, דרך הקצה הצפוני של בקעת סוכר, ומשם לאורך עמקו הרחב והנוח של נחל שכם אל השרון.

דרך האורך הראשית באזור עוברת אף היא לאורך השוליים המזרחיים של גוש עיבל-גריזים, כשהיא עוברת בקטעים נוחים בתוך עמקי האורך של השומרון, וממשיכה דרומה ליהודה. דרך זו שמשה בכל תקופות ההיסטוריה כציר ראשי לכל התנועה שלאורך גב ההר של ארץ-ישראל. דרכי התחבורה המצומצמות והמרכזיות בשומרון הן שקבעו את מיקומן של הערים האסטרטגיות באזור. בצומת הדרכים המרכזית של האזור כולו נמצאת העיר שכם.

ג"א רייט, מראשי חופריה וחוקריה של שכם, טען בספרו כי החפץ לאתר את בירתה הטבעית של ארץ-ישראל יכול למצוא אותה רק במקום אחד העונה על כל הדרישות – בשכם העתיקה. רייט מצטט את דבריו של החוקר הגרמני א' אלט, המכנה את שכם: " The Uncrowned Queen of Palestine ". שכם שוכנת אם כן במרכזה של ארץ-ישראל המערבית. העיר יושבת על צומת דרכים חשוב ביותר, בו עוברות דרכי-מעבר לכל חלקי הארץ; ושוכנת בצמוד לקו פרשת המים הארצי.

הגיאולוגיה הקדומה והארוזיה של סלעי הגיר יצרו את המישור הנרחב ממזרח לשכם, אשר שימש כ"סל המזון" לעיר הקדומה. התלים החשובים של ארץ-ישראל בהם ישבו הערים הגדולות של ימי קדם, מוקפים כולם בשטחים מישוריים נרחבים, שכן שטחי עיבוד מצומצמים מגבילים את מלאי המזון ומשפיעים על כוחה של העיר ועל אפשרות ריכוז האוכלוסייה בה.


גם טיב האדמה החקלאית והספקת המים הסדירה קובעים את שגשוגו של מקום. אדמת הסחף של מישור שכם עשירה ופורייה מאוד – מדובר בקרקע המורכבת בעיקר מטרה-רוסה ורנדזינה. קרקע כזו הנה בדרך-כלל קרקע עמוקה, פורייה ומנוקזת, ומתאימה לרוב הגידולים החקלאיים. לגבי מקורות המים – יש מספר מעיינות חשובים במדרונות הר גריזים, זאת למרות העומק הניכר של מפלס מי התהום בסביבת שכם.

תל בלאטה, המזוהה עם שכם הקדומה, נמצא בפתחו המזרחי של מעבר שכם. על מורדותיו הדרומיים שוכן כפר בלאטה של ימינו, אך רוב שטח העיר הקדומה, שהיה מוקף בחומה והנאמד ב- 40 – 50 דונם, נמצא פנוי מבנייה. בשיאו מתנשא התל עד לרום של 521 מ'. למעשה שוכנת שכם בתוך העמק, בין הר גריזים והר עיבל, ויש הסבורים כי זהו המקור לשמה: שֶכֶם – שְכֵם. מסיבה זו חסרה העיר נתונים טבעיים להגנתה. לצורך כך נבנו במשך התקופות השונות ביצורי העיר החזקים, על מנת להתגבר על חוסר ההגנה הטבעית של המדרונות המתונים.


לסיכום: נתוניה הטבעיים של שכם אפשרו קיומה של עיר גדולה ומרכזית, אשר שמשה כעיר ראשית לאזור כולו. כפי שצוין לעיל, יושבת העיר שכם בעמק שבו מעיינות שופעים וקרקע פורייה, המספקת עורף חקלאי לתושבים. על המחסור בנתונים אסטרטגיים טבעיים מתגברת שכם באמצעות בניית ביצורים. המבנה הטופוגרפי של אזור השומרון מכתיב דרכי תחבורה מרכזיות מצומצמות בפרוזדורים שנוצרו בבקעות ההעתקים. בצומת הדרכים המרכזית של האזור, בו נפגשת דרך האורך הראשית עם דרכי רוחב חשובות – שוכנת העיר שכם.

מכל הסיבות הנזכרות לעיל שמשה שכם במשך תקופות ארוכות כעיר מרכזית באזורה, וכפי שנראה להלן גם בתקופה הנידונה בחיבור זה.

שכם היא תחנתם הראשונה של אברהם ויעקב בכניסתם לארץ כנען. אברהם בבואו מארם נהריים התחיל את דרכו בארץ באזור זה: "ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה…" (בראשית יב,ו). נכדו יעקב נכנס לארץ בשובו מחרן דרך מפתח היבוק, הגיע לשכם הסמוכה וקנה שם את חלקת השדה (שם לג,יח-כ). שניהם הקימו במקום מזבח לה' (שם יב,ז; שם לג,כ). בזמן ישיבתו של יעקב בשכם נתפסה דינה ועונתה על-ידי שכם בן חמור נשיא הארץ. כנקמה הרגו אחיה שמעון ולוי באנשי שכם. יעקב צווה לעזוב את המקום, ולפני עזיבתו טמן את אלוהי הנכר שאסף מבני ביתו "תחת האלה אשר עם שכם" (שם לה,ד). לאחר זמן הלכו אחי יוסף לרעות את צאנם בשכם. יעקב שלח את בנו יוסף לחפש אחר אחיו; בדרכו עבר יוסף בשכם (שם לז,יג-יז), אך את אחיו מצא לבסוף בדותן. לפני מותו ציווה יעקב לבנו יוסף: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" (שם מח,כב). מאות שנים אחר-כך שב יוסף להיקבר במקום: "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני-ישראל ממצרים קברו בשכם בחלקת השדה אשר קנה יעקב" (יהושע כד,לב).

בספר יהושע נזכרת שכם מספר פעמים. בסוף פרק ח' נזכר מעמד חידוש הברית של עם ישראל, הידוע בכינוי "מעמד הברכה והקללה". על מעמד זה צוו בני-ישראל בפרשת ראה (דברים יא,כט): "ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל"; ובפרשת כי-תבוא (דברים כז). שכם לא נזכרת במעמד זה, אולם מיקום המעמד הוא בהרי גריזים ועיבל, אותם הרים המקיפים את עמק שכם משני צדדיו. בהמשך נזכרת שכם בגבול שבין נחלות אפרים ומנשה בני יוסף (יהושע יז,ז). שכם היא אחת משלוש ערי-המקלט בעבר הירדן המערבי (שם כ,ז). העיר נמסרה משבט אפרים למשפחת קהת מבני לוי (שם כא,כא). בסוף ימיו כינס יהושע את העם בשכם (שם כד), וכרת עמם ברית מחודשת:

בתקופת השופטים נזכרת שכם בימי השופט אבימלך בן גדעון. אבימלך החפץ למלוך על ישראל נעזר במשפחת אמו, שמוצאה משכם, כדי להטות את לב בעלי שכם לבחור בו. לאחר שדאג אבימלך להריגת שבעים אחיו, בני ירובעל הוא גדעון, הוא השיג את מבוקשו.


מסיפור זה עולה ששכם הנה עיר ראשית ומרכזית באותה התקופה, שכן בעלי שכם הם הממליכים את אבימלך בעירם:

במשך תקופה ארוכה לא נזכרת העיר שכם במקרא. באזכור הבא שלה בסוף תקופת הממלכה המאוחדת מופיעה שכם שוב כעיר מרכזית, בה התכנס העם לצורך המלכת רחבעם (מל"א יב,י). רחבעם סירב להיענות לבקשת העם להפחתת העול, וישראל מרדו בו והמליכו עליהם את ירבעם בן נבט. כל האירועים הללו התרחשו בשכם. בשלב זה שימשה שכם, לפרק זמן קצר, בירת ממלכת ישראל. אחת מפעולותיו הראשונות של ירבעם כשליט הייתה בניית העיר שכם: "ויבן ירבעם את שכם בהר אפרים וישב בה ויצא משם ויבן את פנואל" (שם כה). לאחר פרק זמן קצר עזב ירבעם את שכם, והקים את בירתו בפנואל, שנעזבה אף היא במהרה. אזכורה של שכם כעיר הבירה הראשונה של ממלכת ישראל מסיים את יריעת תולדותיה במקרא.

מהתעודות המעטות המצויות בידינו עולה ששכם הייתה אחת הערים החשובות בחבל ההר של ארץ כנען באלף הב' והא' לפסה"נ. בתעודות הקדומות התייחס השם "שכם" לחבל ארץ רחב ידיים, שכלל את אזור ההר המרכזי של ארץ ישראל המערבית.

אזכורה הראשון של העיר במקור הניתן לתארוך, מופיע בכתובת ח'וּ-סֶבֶכּ על גבי אסטלה מאבידוס, המיוחסת לימי פרעה שֶנוּסרֶת הג' (1878-1843 לפסה"נ בקירוב). בכתובת זו מסופר על מסעו של פרעה שנוסרת ג' נגד תושבי אסיה, ושם נאמר שהמלך הגיע לארץ זרה ששמה SKmm… ואז נפלה SKmm יחד עם רת'נו העלובה. בקבוצה מאוחרת של כתבי המארות ממצרים (כנראה מן המאה הי"ח לפסה"נ) נמנית SKmm בין החטיבות המדיניות שבמרחב א"י-סוריה.

בפרק הזמן שלמן סוף ימי שושלת י"ב (או ראשית ימי שושלת י"ג של מצרים ועד לתקופת אל-עמארנה, במאה הי"ד לפסה"נ, לא הוזכרה שכם בתעודות. במכתבי אל-עמארנה הוזכרה שכם (mat-Sakmi) רק פעם אחת (א"ע 289), אבל מצויות עוד תעודות מאל-עמארנה הנוגעות ללבאיה מושל שכם ובניו – בתעודות אלו אעסוק להלן.

גם בפפירוס אנסטאזי א', שמימי השושלת הי"ט במצרים, נרמזת מרכזיותה של שכם. בתעודה זו מוזכר הר שכם (סכם), והכוונה להר אפרים.

המאה הי"ד לפסה"נ עמדה בסימן ערעור השלטון המצרי בכנען. בתקופה זו נכרת עלייתם של מושלים מקומיים, שניצלו את שעת הכושר להרחבת תחום שלטונם והשפעתם המדינית. אחד ממוקדי המרי נמצא בארץ שכם, בה שלט בית לבאיה (Lab ayu).

העיר שכם (Sakmi) נזכרת פעם אחת בלבד במכתבי אל-עמארנה (א"ע 289); אולם תעודות שונות מארכיון אל-עמארנה מזכירות את לבאיה מושל שכם ובניו בהקשרים שונים. מתעודות אלו ניתן לנסות ולשרטט את קורותיה של שכם ומעמדה באותה התקופה. עובדת היותו של לבאיה שליטה של שכם נלמדת ממכתב א"ע 289, בו נזכרת ארץ שכם בצמוד ללבאיה. במכתב זה האשים עבד-ח'בה מלך ירושלים את לבאיה בכך שמסר את ארץ שכם לע'פרו. מכאן הסיקו
החוקרים ששכם שימשה כבירתו של לבאיה. בשום מכתב אחר לא מוגדר לבאיה כמושלה של שכם.

הניסיון לשחזר את מהלך שלטונו של לבאיה מושל שכם מתוך מכתבי אל-עמארנה נתקל במספר בעיות:

I. המידע שעומד לרשותנו הנו חלקי.

II. על המכתבים שבידינו אין ציון תאריך, לכן זמנם המדויק וסידורם הכרונולוגי של האירועים המתוארים אינו ידוע בוודאות.

III. כל מושל הציג במכתבו את המתרחש על פי האינטרסים שלו, לכן יש סתירות בדיווחים.

אע"פ כן ניתן לשחזר מהמכתבים תמונה מסוימת של התפשטות שלטון לבאיה ובניו על פני מרכזה של ארץ ישראל, ושל קשריו ומאבקיו של לבאיה עם שכניו.

מקור נוסף בן התקופה המסייע לנו בחקר שלטונו של לבאיה, הנו חותם גליל שהתגלה בשנת 1993 בחפירות בית שאן. על החותם חרותה הכתובת: "ללבאיה אדוני אמור, מסר מתאגי: למלך, אדוני: שמעתי את המסר שלך אלי…". חותם זה מעיד על השפעתו של לבאיה באזור בית שאן, ואולי גם על שליטה בגת-כרמל (Ginti-Kirmil), שתאגי הוא מושלה.


ארץ שכם הייתה הממלכה החשובה ביותר בשומרון בתקופת אל-עמארנה. מהמכתבים עולה שלבאיה מלך שכם כונן קשרים מדיניים עם מספר ממלכות במרכז הארץ ובדרומה, ובהן גזר, גת-כרמל וממלכתו של שוורדתה.

לפי מכתבי אל-עמארנה קיימת עוינות מתמדת בין לבאיה מושל שכם ובין עבד-ח'בה מלך ירושלים. עוינות זו מעידה על מאבק שליטה בין שכם וירושלים, שתי הערים הראשיות באזור ההר המרכזי של ארץ ישראל. מאבק זה נמשך לאורך כל התקופה הכנענית, וחזר מאוחר יותר בתולדות ישראל.

בימי שלטונו של לבאיה עלה בידי ממלכת שכם להרחיב את שלטונה עד עמק יזרעאל בצפון ועד לשרון במערב (א"ע 244, 246, 250). מכתב א"ע 250, שנשלח למלך מצרים מבעל-ארסג (בעל-מהר), כנראה שליט גת-פדלה, מלמד על היקף פעילותו של לבאיה. ממכתב זה עולה שלבאיה כבש חמש ערים: גת-פדלה, גת-רימון, שונם, בֻּרְקֻנָה וחַ'רַבּוּ. כיבושה של שונם, היא סולם שליד גבעת המורה, השוכנת למעלה מ- 40 ק"מ צפונית לשכם, מלמד על כוחו ותעוזתו של לבאיה. אולם כיבוש זה אינו יכול לשמש ראיה לשליטתו בכל המרחב שבין שכם לגבעת המורה.

עיר צפונית נוספת אשר נקשרה לשמו של לבאיה היא בית-שאן, שבחפירותיה נמצא חותם גליל ועליו מכתב מתאגי שליט גת-כרמל ללבאיה. גליל זה קושר את לבאיה לבית-שאן שהייתה עיירה מצרית מבוצרת ובה ישב חיל מצב מצרי. במכתב א"ע 289 נזכרים חיילים של תאגי היושבים כחיל מצב בבית-שאן ("ראה ארץ גת כרמל שייכת לתאגי, ואנשי גת הנם חיל מצב בבית שאן"). אולם אין אזכור נוסף של קשר בין בית-שאן ובין לבאיה, וממכתב קצר זה שעל חותם הגליל לא ניתן להסיק רבות. סיבת הימצאותו של החותם בבית-שאן אינה ברורה, וניתן למצוא לכך הסברים שונים ומגוונים.

במכתבים א"ע 244, 246, אנו מוצאים עדות לפעילות של בית לבאיה נגד מגידו. לבאיה ניצל כנראה את צאתה של יחידה מצרית ממגידו לצורך הטלת סגר על העיר. ממכתבים אלו, שנשלחו לפרעה על ידי בירידיה (Biridiya) מלך מגידו, עולה כי לבאיה אמנם הטיל סגר על העיר, אך לא נקט בפעולות מצור אקטיביות נגדה. שכם לא כבשה את מגידו לבסוף, ובירידיה היה מעורב מאוחר יותר בלכידתו של לבאיה לצורך הסגרתו למצרים (א"ע 245). שני בני לבאיה הוסיפו לפעול נגד מגידו, כפי שעולה ממכתבו של בירידיה לפרעה (א"ע 246), שבו התלונן שבני לבאיה שלמו לע'פרו ולנוודים (S[u-ti]) על מנת שילחמו נגד מגידו.



עלייתה המדינית של ארץ שכם בראשות בית לבאיה מוצאת את ביטויה במכתביו של לבאיה אל פרעה אמנחתפ ג' – א"ע 253-254. מכתבים אלו שוגרו לחצר פרעה כתשובה להאשמות מצריות חמורות כלפי מושל שכם. לבאיה נדרש להסביר את מעשיו שגרמו מורת-רוח במצרים, ובמיוחד את כניסתו לעיר גזר. נראה שלמכתבים אלו קדם ניסיון מצרי לסכסך בין שכם לבין גזר בעלת בריתה, זאת לנוכח התעצמותה של ממלכת שכם ובעלות בריתה. נראה שהמצרים הקלו את נטל המסים שנגבו מגזר, על מנת להפלות בינה לבין שכם ולקעקע את הברית בין השתיים. זהו מן הסתם הרקע לבואו של לבאיה לגזר, כפי שציין לבאיה במכתב א"ע 254:

ניסיון זה של מלך מצרים לסכסך בין שכם וגזר לא עלה יפה. לבאיה הדף את אויביו ונכנס לגזר. ברית שכם-גזר אף המשיכה להתקיים בימי בניו של לבאיה, אשר כרתו ברית עם מילכילו מלך גזר (א"ע 250).

ניסיונו של מלך מצרים למיגור לבאיה לא צלח, ומדיניותו של לבאיה לא השתנתה. לכן נקרא לבאיה להתייצב לפני פרעה במצרים. במכתב א"ע 245 טוען בירידיה מלך מגידו שהוא לכד את לבאיה על מנת לשולחו לפרעה במצרים. בירידיה העביר את לבאיה לידי שוּרַתֻה מלך עכו, שאמר לו: "באניה אשלחהו למלך". אולם בדרך לעכו שחרר שורתה את לבאיה, ליד העיר חנתון שבמערב בקעת בית נטופה, לאחר שקיבל מידיו כופר נפש. בדרך מנוסתו לשכם נרצח כנראה לבאיה על-ידי אנשי ארץ גינה, היא ג'נין (א"ע 250).

לאחר רצח לבאיה ירשו שני בניו את כס מלכותו בשכם. באותה עת עלה כנראה בידי אחד מבניו, מוּת-בעל, להשתלט על פחל שבעבר-הירדן המזרחי (א"ע 250, 255). אולם נראה שחלה ירידה במעמדה של שכם ובהיקף תחום שלטונה לאחר מותו של לבאיה. שליט גת-פדלה ניצל את מותו של לבאיה לפריקת עולה של שכם (א"ע 250), וייתכן שנעשו ניסיונות דומים גם בערים אחרות שהיו תחת שליטתה של שכם. בני לבאיה המשיכו במדיניותו של אביהם: הם ניסו לחדש את שלטונם בגת פדלה, ואף נערכו לתקוף את אנשי גינה רוצחי אביהם (א"ע 250). כאביהם לפניהם הם פעלו כנגד מגידו (א"ע 246); והעוינות הגלויה בין שכם ובין ירושלים אף החריפה בימיהם (א"ע 287, 289).

ג' גליל סבור שלאחר רצח לבאיה הפך מילכילו שליט גזר למנהיגה של הברית, כששותפים לו בני לבאיה, ותאגי שליט גת-כרמל. לדעת ח' רביב ירידתה של שכם ושל גזר עמה נגרמה כתוצאה מפעילות צבאית מוגברת במרכז ארץ כנען ובדרומה מצד מצרים בימי אמנחתפ ד'. פעילות זו היא שהביאה לכניעתם של שכם וגזר לשלטון המצרי לאחר תקופה ארוכה של מרי וכמעט עצמאות מדינית.


לסיכום, יש לנסות ולקבוע את היקפה של ממלכת שכם בתקופת אל-עמארנה. פעילותם של לבאיה ובניו הגיעה בצפון עד שונם שבאזור גבעת המורה, עד מגידו, ואולי אף עד בית-שאן. במערב הגיעה פעילותם עד גת-פדלה ועד גת-כרמל; בדרום – עד גזר, ובמזרח עד פחל שבצפון הגלעד. אולם נראה שתחום פעילותם הצבאית והמדינית של לבאיה ובניו לא חפף לתחום השטחים שעליהם שלטו בפועל. נראה שבפועל שלטה שכם רק במקצת מהשטחים הנרחבים הללו.

פעולותיהם וכיבושיהם של לבאיה ובניו מבהירים את קווי המדיניות של בית לבאיה בתקופת אל-עמארנה. הכיבושים מעידים על רצון לקיים שליטה רצופה לאורך קטע מהדרך הבינלאומית העוברת בעמקים, ולהבטיח קרקע חקלאית לקידום כלכלתה של שכם. מכאן נובע חפצם העז של לבאיה ובניו להשתלט על מגידו, היושבת בפתחו של נחל עירון; ולכך נועדה אף השתלטותם על פחל, שהיא נקודת מפתח בדרך המקשרת את הר אפרים עם עבר הירדן המזרחי.

בראשית המאה העשרים החלו חפירות מסודרות בתל בלאטה, הוא שכם. לראשונה חפר במקום א' זלין בחסות הממשלה האוסטרית בשנים 1913 – 1914. ארבע עונות חפירה נוספות נערכו במקום בשנים 1926 – 1927 בחסות ממשלות גרמניה והולנד. זלין הוסיף לנהל את החפירה והוחלף בשלב כלשהו על ידי עוזרו ולטר. רוב רשימותיו של זלין, ובכללן דו"ח החפירה הסופי נשמדו בהפצצות ברלין בשנת 1943. בשנת 1956 החלה לחפור בשכם משלחת דרו-מקורמיק, ועמה משלחת אמריקאית בראשות ג"א רייט. בשנים 1956 – 1964 נערכו במקום חמש עונות חפירה, שאותם פרסם רייט בספרו שיצא לאור בשנת 1965. חפירות נוספות נערכו באתר בשנים 1966 – 1973. החפירות הארכיאולוגיות שנערכו בתל בלאטה מלמדות ששכם הייתה עיר מבוצרת ומשגשגת במחצית הראשונה של המאה הי"ד לפסה"נ, היא תקופת אל-עמארנה.