נורמה סידרתית להשוואת גרסאות

1. אני מעדיף מילה זו בכדי להבחין את משמעות manuscript ממשמעות "כתב-יד" כ handwriting.

2. יתכן שהארכיאולוגיה יוצאת דופן בעניין זה. כתב העת ARCHAEOMETRY העוסק במדידות פראמטרים מדוייקים וניתוח סטאטיסטי, הגיע כבר לכרך 44.

3. ספר היסוד בענין זה הוא: 1958 P.Mass, Textual Criticism (B.Flower, tr.) OXFORD

שני לו: W.W.Greg, The Calculus of Variants, OXFORD 1927

סידרת פוסטולאטים מתודיים-דוגמאטיים, ללא תבנית פרוצדוראלית, ראו: A.A.Hill, "Some Postulates for Distributional Study of Texts", in: Studies in Bibliography 3 (1950-1) pp. 63-95.

סיכומים וביקורות למתודות שונות בביקורת הטקסט ראו למשל:

D. C.Greetham (ed.), Schollarly Editing, A Guide to Research. N.Y. 1995 L.Patterson, Negotiating the Past. U. of Wis. 1987

4. ראו דיווחים בכינוסים השנתיים של Association for Lierary and Linguiatic Computing

ובכתבי העת The Compter in Literary and Linguistic Studies, Literary and Linguistic Computing

5. פילוגנטיקה היא שם לאוסף מתודות מתמטיות-סטאטיסטיות, שמטרתן לסדר פריטים שונים בקבוצות, ולהציע את כיוון הקשר הגנטי ביניהם, על בסיס תכונות שונות ושוות שיש בהם. מתודות אלו פותחו בעיקר לצורך מחקר גנטי וכרומוזומלי.

6. A.R.Lee, Analysis of Contamination in Textual Tradition. in: Computers in Literary and Linguistic Research 15 (1988) pp. 261-292.

Idem, Numerical Taxonomy Revisited. in: Studia Patristica 20 (1989).

D. Xhardez, Computer-Assisted Study of a Textual Tradition. In: Research in Humanities Computing (RHC) 2 (1994) pp. 67-88. (בפרוייקט חשוב זה הצליח החוקר לנתח 54 עדים של טקסט בן 12,000 מילים ולהציג קבוצות ("אשכולות") של עדים, תוך מתן הערכה של רמת הקירבה ביניהם).

P. W.Robinson and R.J.O'Hara, Cladistic Analysis of an Old Norse Manuscript Tradition. in: RHC 4 (Oxford 1996) pp.115-135. ראו גם: www.cta.dmu.ac.uk/projects/ctp

Studies in Stemmatology, P.VanReenen & M.VanMulken (ed.), Amsterdam-Philadelphia 1996

במיוחד המאמר שם: B.J.P.Salemans,Cladistics or the Resurrectio of Lachmann pp. 3-70.

M. Spencer and C.J.Howe, Estimating Distances between Manuscripts. in: Library and Linguistic Computing 16:4 (2001) pp. 467-484.

7. העבודות שנערכו ביוונית ולטינית אינן תורמות הרבה למחקר הפילולוגי-כמותי בעברית, בגלל השוני הבסיסי ביניהן. המחקרים בלשונות הלאומיות האירופיות עוד פחות משמעותיים, בגלל היותן "שפות צומחות" בתקופה הנדונה (ימה"ב המאוחרים). נתוניה הייחודיים של העברית בימה"ב, ועוד יותר – התנאים ההיסטוריים-גיאוגרפיים-פוליטיים של היהודים הם מן הפרמטרים החשובים ביותר לענייננו.

8. בשלב זה ניתן להבין את כל המושגים הנזכרים במאמר במשמעותם האינטואיטיבית המקובלת. ריכוז הגדרות מדוייקות למושגים הטכניים אני מקווה לספק בהזדמנות אחרת.

9. מודעא רבא לאורייתא: הדיון הנוכחי מתייחס לשאלות העתקה של חיבורים "חתומים". לא לבעיות של "מהדורות" ולא לתופעת "הספר הפתוח" (כהגדרת י.תא שמע). אכן, האבחנה בין הבעיות קשה, אך לא כאן מקומה.

10. חכמי ישראל משתמשים במושגים "לשונות סופרים", "מסורות נוסח" ודומיהם, מבלי להגדירם ומבלי להתחייב למשמעות אחת ואחידה. העמדת מתודה שיטתית ומסודרת עשויה לתקן את המצב. אני מבחין בין ה"נוסח" כמצע כללי ו"גירסה" (reading) כתופעה במילה או בפיסקה מסויימת. כמובן שחובה לזכור שלא כל "תופעה מוזרה" היא שיבוש. לעיתים זהו נוהג לשוני או גראפי מוגבל (ומובן שצריך להגדיר את גבולותיו).

11. למשל, מעתיק שנכשל לעיתים קרובות בשיכול-אותיות, לא יישקל בשעת הכרעה על צורתה המקורית של מילה נדירה.

12. אפשר שהסקירה הבאה תוסיף תובנה גם לדיון בשאלת דרכי מסירתה של תושבע"פ בתקופות קודמות. חוקרים אחדים ניסו לזהות סוגי שיבושים מסויימים כשיבושי מסירה בע"פ דווקא (ראו למשל, י.ברודי "ספרות הגאונים והטקסט התלמודי", בתוך: מחקרי תלמוד א'. במיוחד עמ' 276-281). הדברים שלהלן, מעמידים בספק קביעה זו ועל כל פנים דורשים דורשים הסתייגות.

13. תחום ההתעניינות שלי הוא הסיפרות ההלכתית הרבנית (במיוחד משנה תורה לרמב"ם, להלן משנ"ת). האיפיון נעשה מתוך אוריינטציה זו והדוגמאות כאן נבחרו מקורפוס זה. תאור כולל, מפורט וייחודי של נהגי מעתיקי סיפרות ההלכה עדיין לא נכתב.

ראו בינתיים M.Beit-Arie', The Makings of the Medieval Hebrew Book. Magnes, Jerusalem 1993 pp.75-108.

הגדרות ותיאורים מדוייקים לתופעות הלשוניות ולמושגים המקצועיים, אם כי בהקשר שונה, ראו (במפוזר): א.רודריג-שורצולד ומ.סוקולוף מילון למונחי בלשנות ודקדוק, רכס תשנב. ברשימתי שלהלן מניתי רק תופעות רלבנטיות לענייננו.

הדוגמאות רובן נלקח מן המציאות הטקסטואלית. חלקן פיקטיביות, וניתנו לשיבור האוזן בלבד.

14. השוואה בין שני כתובי-יד מסויימים של משנ"ת העלתה שהכותב של הראשון נוהג לשרבב את ראש האות ל' עד השורה הקודמת. בכמה מקומות חודרת האות אל ר', ה' או כ'. במצבים כאלה, סופר כתוב-היד השני טעה והעתיק את האות ק' במקומן.

15. למשל החילוף כותל-תל נובע בודאי משיבוש-קריאה בשעה שכותל-קוטב נראה להיות שיבוש-שמיעה.

16. דוגמא: "ספיקו לחומרא" > "ספק או לחומרא". ועל דרך ההלצה: "אכלתי דג – אך אל תדאג". תודה לבתי רבקה, על הדוגמא האחרונה.

17. לדוגמא: לויה וישראלית > לויה וישראלה (שיבוש לפנים). "מביא קרבנו[ת] שלש בהמות" (תוספת ת', שיבוש לאחור).

18. לדוגמא: רצתה ויצאה > רצתה ויצתה. חיילים וקצינים > חיילים וחצינים.

19. לדוגמא: פגע-פגש, טבילה-תפילה, חצב-חטב-קטף, זבחים-פסחים.

20. בדיוק לשם כך פותחה הטכניקה של "שומר קונטרס"/"שומר דף", ע"י רישום בתחתית הגליון של המילה הבאה בתור.

21. יותר נדיר מצב של דילוג עקב חילופי מעתיקים.

22. לדוגמא: בפתח הבית > פתח הבית.

23. למשל, עם הארץ – חוץ לארץ.

24. כהמשך לביטוי "לא נצרכה אלא", הוסיף בטעות: "למקום חתך". ביטוי זה מופיע בשלושה מקומות בתלמוד במסכתות אחרות. ראו: מ.סבתו "בבלי סנהדרין" בתוך: סוגיות בתלמוד עמ' 93-94.

עוד דוגמא ל"עילוי מפוזר" שמחשבתו ממהרת מעטו, והוא כותב ההיפך ממה שרצה לומר, ראו: "תוספות ישנים" מהד' האלפערן, לונדון תשכ"ו, מבוא עמ' XIX.

25. תופעה ידועה זו אינה מלמדת בהכרח על בורות. ראו לדוגמא כבש-כשב ועוד דבר שזרח מפרחוני.

26. לדוגמא: חתן תורה > חתן ברכה

27. "לצלות דג או להדליק [צ"ל להדביק] פת בתנור". "והכלב הכופרי עם השועל <והזאבים> [והצבאים] עם העיזים", כ"י י-ם 694 למשנ"ת הל' כלאים ט,ג.

28. הוספה: גר [ותושב], חסד [ואמת]. שינוי: הרג נחש > הרג נפש.

29. דבש בכוורתו > דבש בדבורתו

30. במיוחד כאשר יש קשר ענייני בנידון. לדוגמא, במשנ"ת הל' פרה אדומה ז,א כתוב בכ"י ששון 1043 (ס' 11404): "עלה עליה עול" [וצריך להיות: עלה עליה זכר]. בהל' תמידין ומוספין ז,כב מוסר כ"י פארמה 528 (ס' 13601):"מצווה למנות הימים עם השבועות שנא' תספרו חמישים ומאת יום". אולי נכתבו הדברים למחרת שבת פרשת נח.

31. למשל, במשנ"ת הל' שאר אבות ב,ז כתוב בכ"י ירושלים 1193 -4 (ס' 65B) "לא טומאת אוכלין ולא טומאת משקין" וצריך להיות "לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות".

32. כך נוצרת למשל החלפת "נטילת ידיים" ב"נטילת לולב".

33. דוגמא בהחלט מפתיעה לשיבוש "פרוידיאני": במשנ"ת הל' פרה אדומה ד,יז הוסיף כ"י סינסינטי 673 (ס' 22002): "שכנסתו אשה או שעשה מלאכה אחרת בשעת (תשמיש) כניסתו הרי זו (טהורה) כשרה". בין סוגריים תוספות המעתיק. שיבוש מעין זה באותו כ"י ראה בהל' מטמאי מו"מ ה,ו בהל' שאר אבות ג,א בכ"י שטוקהולם 1 (ס' 18561) ישנו סיכול אותיות בביטוי "בית הבליעה". וכן בכ"י מוסאיוף 190 (ס' 23006) הל' שאר אבות ו,ו "המכניס ראשו ורובו בבית עבודה זרה", במקום שתי המילים האחרונות כתב: הסתרים. שרא להו מרייהו.

34. למשל, כ"י ערפורט לתוספתא דמאי א,יא: "הלוקח מן הספינה ביפו מן הספינה בציפורי…" במקום "בקיסרי".

35. למשל מעתיק מכילתא דרשב"י שדילג כמה פעמים על המילים: מת, מיתה. ראה מהד' אפשטיין-מלמד עמ' לט.

36. למשל בהל' מתנות עניים ח,ט הפך "מלך או שר" ל"מלך אשור" בכ"י ששון 1043 (ס' 11404).

37. למשל בהל' שאר אבות יא,יד במקום "תשלומי תרומה וחומשה" נדפס בדפוס רומא "תשלומי ארבעה וחמישה".

38. למשל בכ"י בהמ"ל 350 RAB (ס' 50553) הל' כלים ו,ז "הגננים…בלנין…" שונה ל: "הגנבים…הכלבים.." אפשר שהמילה "הכלבים" נמשכה עקב האסוציאציה השלילית שנוצרה מן המילה "הגנבים", שגם היא טעות.

39. וכאן דוגמא מודרנית: טרם הספיקותי.

40. לדוגמא, מעתיק כ"י אוקספורד 599 (ס' 20189) למשנ"ת, שמתבלבל פעמים רבות במיספור הפרקים. הגדיל לעשות, כשהתחיל את הלכות איסורי מזבח בכותרת "פרק שני"!

41. ג. בן-עמי צרפתי "מסורת לשון חכמים" (בשם מ.בר אשר), בתוך: מחקרי לשון, עורכים מ.בר אשר ואח' עמ' 452.

42. לדוגמא: כבר נפסק > כפר נפסק.

43. לדוגמא: שפיכודמים.

44. לדוגמא: [ז]קנה, [כ]שירצה.

45. לדוגמא: מונע את הטומאה > מונעת הטומאה.

46. לדוגמא: הגדה [של פסח], [ליל ה]סדר, מחד [גיסא] ומאידך [גיסא].

47. לדוגמא: אופל-אפלה, אומד-אומדן.

48. לדוגמא: לא מדיבשך ולא מעוקצך > לא מדובשך ולא מעוקצך.

49. לדוגמא: שושן-פורים.

50. לעיתים לא נדירות, דווקא שיבושיו של עם-הארץ הם אוצר בלום לחוקר המשחזר. מעתיק כזה עשוי לשמר צורות ארכאיות, בלא לנסות לעדכנן. ומכל מקום, על פי רוב שיבושיו קלים לזיהוי ולתיקון.

51. לפעמים לפנינו חוסר-ידע ולא חוסר הבנה. למשל, כאשר מעתיק ספרדי כותב "מדינת לוהייר" במקום "מדינת לותייר".

52. תקלות כאלו אופייניות בחיבורי חכמים בעלי סיגנון ייחודי. לדוגמא משנ"ת לרמב"ם.

53. לדוגמא: כ"י אוקספורד 568 (ס' 19439) בהל' מעשרות פרקים ד-י מועתקים הדפים בסדר 3-2-1.

דוגמא מעניינת ומורכבת במיוחד קיימת בהל' ביאת המקדש פרקים ז-ח-ט. בכ"י נים 25 (ס' 4423) הגוש כולו נחלק לשניים – החצי הראשון – ח,ד עד ח,יב – שורבב לאמצע ז,ז והחצי השני – ח,יב עד ט,יא – שורבב לאמצע ט,יג ואילו בכ"י בהמ"ל 1618 (ס' 42156) החצי הראשון חסר לחלוטין והחצי השני שורבב לאמצע ז ז. כמעט אין ספק ששניהם העתיקו מאותו טופס-אב ששני דפים נתלשו בו. בנים 25 (סוף המאה ה 13?) הדף הראשון שורבב לפנים והדף השני לאחור. נראה שכאשר הגיע הטופס לידי מעתיק בהמ"ל 1618 (מאה 14-15?) כבר אבד הדף הראשון והדף השני שורבב לפנים. מימצא זה ממחיש את התועלת ההדדית שיכולות הפילולוגיה והקודיקולוגיה להפיק זו מזו.

54. במקרה כזה יש לדון האם זו תופעה שמקורה קודקולוגי (שיבוש בכריכה) או פאליאוגרפי (שיבוש בהעתקה).

55. דוגמאות מאלפות ראה: ש.עמנואל "טעות סופר", בתוך: תרביץ 58 (תשמט) עמ' 145-135.

56. יש חוקרים אשר משתמשים במושג "ניגוד גירסאות". לעניות דעתי, הדיכוטומיות המרומזת בו מגבילה את הדיון ועלולה להתעות ולהטעות.

57. כאמור, במיסגרת זו אנו דנים רק בחיבורים בעלי גיבוש טקסטואלי יציב. די לחכימא ברמיזה, שלא נזקקנו למושג "טקסט מקורי".

58. לחוקר במדעי היהדות מוצע להתבונן במשנ"ת – חיבור המכיל כ 800,000 מילים ואשר מצויים ממנו יותר מ 400 כי"י (אמנם רובם חלקיים).

59. ראו למשל M.Bevenot, The Tradition of Manuscripts. חוקר זה בדק (ידנית) 18 כי"י בכ 400 פיסקאות. הוא הצליח לערוך טבלת "שוויון ואריאנטים" (שם,עמ' 126) ואפילו להצביע על כמה "משפחות", אך לא יותר.

עוד ראוי לציין את ש.י.וולד, (בבלי פסחים, פרק שלישי, ביהמ"ד לרבנים באמריקה, ניו-יורק וירושלים, תש"ס) אשר בדק 11 כתובי-יד ועוד 7 קטעי גניזה ב 128 פיסקאות והציג את מימצאיו בכ 20 טבלאות השוואה (שם עמ' 274 ואילך).

60. יש לשים לב ששיטה זו אפשרית רק בעדי-נוסח שלמים. אלא אם כן מוכן החוקר להסתפק במידגם חלקי, ולהתייחס רק לקטעי-טקסט שבהם קיימים כל העדים.

61. ראו בסיפרות שבהערות 4 ו 6 לעיל, ובהפניות המאמרים אל המוקדמים מהם.

62. כך אצל ( K.O'Brien O'Keefee & A.R.P.Journet, "Numerical Taxonomy", in: Manuscripta 27 (1983

pp. 131-145

63. M.Spencer and C.J.Howe לעיל הע' 6.

64. חוקרים אחדים העדיפו "לוותר" על קטעי-טקסט מרובי שיבושים, ועל קטעים שבהם גירסה-כפולה, מתוך הנחה שמצב זה עלול לטשטש את תמונת ההקבצה היסודית. בעיני זו שגיאה מתודית. לפעמים, דווקא סיטואציות פרובלמטיות עשויות לספק מידע ייחודי. כמובן שהפקתו תובעת התייחסות תיאורטית ופרקטית ברורה.

65. אני עומד על סדר זה בדווקא, למרות שלעיתים יש בידינו מימצאים וודאיים על קשר אב-בן (גלוסות-שוליים באחד, שחדרו לעמוד בשני, וכד'), אפילו בשעה שההקבצה בכללותה עדיין מסופקת. בהצדקת המתודה אראה שלא נאבד מידע אם נשים בינתיים "בין סוגריים" את שאלת כיוון הקשר.

66. אתגר הרבה יותר מורכב ומסובך מן המוצג כאן, הוא הרכבת רשימת שינויים טקסטואליים אופייניים לעריכה ולהתערבות מודעת. ככל שעולה משקלם של שינויי-נוסח מכוונים, פוחתת יעילותה של המתודה. הדברים אמורים הן כלפי חיבורים שנשמרו בלתי-מקובעים בהיותם נמסרים בעל פה, והן כלפי תופעת "הספר הפתוח". אך אין כאן מקומו.

67. משום "אל תמנע טוב" הרי הערה מיקדמית: השיבושים בדרגות 4-6 שלהלן מועטים בחיבורים קאנוניים. מאידך, ככל שמתקדם תהליך הקאנוניזציה של חיבור, מתגברת החשיבות הסטמטולוגית של הבדלי הגירסאות בדרגות 1-3. גם לטענה זו תבואנה הדגמות בעיתן ובזמנן.

68. מכאן שאין הוא יעיל בניתוח חיבורים בלתי מגובשים טקסטואלית, או שעברו עריכה-עמוקה. כמו כן אין בו תועלת בניתוח עבודת זייפן בכוונה.

69. בסיטואציה שבה ידוע טופס-אב וטופס-בן אפשר להשתמש במודל זה על מנת לתת "ציונים" לדייקנות מעתיקים. אלא שלא זו משימתנו.

70. הדעת נותנת, שכל סוגה סיפרותית זוקקת סולם שונה במעט או בהרבה. אינה דומה העתקת ספר תורה להעתקת פיוטי תפילה, ולא זו לתרגום הארמי לנ"ך. ואכן ברשימת שיבושים של התרגום נמצאו רק מימצאים מדרגות 3-1 שבסולם שלפנינו. ראו: A.Sperber, The Bible in Aramaic (IV B), Leiden 1973 pp.351-375.

נראה שלא תמיד יש צורך במתודה מורכבת כשלנו. בהשוואת נוסח התנ"ך נהוגה השוואה ע"י ספירה פשוטה של הבדלים. ראו למשל: יוסף וינטר, מצחפי תנ"ך שלם מימה"ב, עבודת מ.א. בר אילן, תשמ"ג.

דין אחר יש לפסוקי-מקרא, המופיעים בסיפרות ההלכה בנוסח שונה מזה שבמסורה. ואין כאן מקומו.

71. לדוגמא: ספר משנ"ת נכתב בסיגנון מיוחד שיש בו חזרות תכופות על קטעי משפטים (כנראה מתוך כוונה להקל על שינונו בע"פ). לגמרי לא מפתיע המימצא של "דילוג הדומות" מעל ומעבר המקובל בחיבורים אחרים. אי לכך, הפרמטרים של "דילוג הדומות" צריכים להשתנות בו בהתאם.

72. לזאת רמזתי למעלה בביטוי הסתום "פרופיל שיבושי המעתיק".

הערה המקדימה את המאוחר: בבדיקת כתובי-היד של משנ"ת, התגלה שדייקנותם המופלגת של המעתיקים התימנים (של משנ"ת אך לא של התלמוד!), דורשת שימוש בכלי הרבה יותר מעודן מאשר הסולם התיקני. הצעה להתגבר על הקושי תוגש בבוא המועד.

73. כלומר, אינני טוען שהרווח בין השלבים קבוע.

74. הוא הדין לגבי טכניקות קיצור מילים, צורת שם הוויה ועוד.

75. רווח צדדי יש ב"התעלמות" מחילופי י-ו, אשר מנטרלת את ספיקות הקורא באבחנה מדוייקת ביניהן.

76. ראו למשל: ש.י.פרידמן "כי"י של התלמוד הבבלי – טיפולוגיה של כתיב" בתוך: "מחקרים בלשון העברית" עמ' 190-163.

במבוא המתודולוגי החשוב לספרו תלמוד ערוך, חלק הנוסח, עומד ש.י.פרידמן על שהנוסח, הכתיב והכתב מהווים, במידה רבה, קריטריונים בלתי תלויים למיון, להקבצה ולפיצול משפחות כתובי יד. דומה שטענה זו דורשת עידון וזיקוק.

77. אמנם עיון בטבלה יראה, שתוספת קטע משותפת לכמה עדים, מצביעה על קשר יותר "חזק" ביניהם, מאשר חיסרון משותף. אך גם טענה זו איננה מניחה שהתוספת היא השיבוש או החיסרון. בביקורת הנמוכה אין תוקף לכלל: הקצר – עדיף (lectio brevior). מצד שני, השמטה בכתיבה מסתברת (ואף שכיחה) יותר מאשר הכפלת הכתיבה. זאת עקב השאיפה הבסיסית למהר בהעתקה. אם וכאשר ניצב החוקר מול תופעה שאיננו מסוגל להכריע בה: תוספת כאן או דילוג כאן, העצה היעוצה היא לדרג אותה כממוצע חשבוני ביניהן.

78. התוכנה PHYLIP הופעלה על קבצי-ניסוי שהופקו מהשוואת חילופי גירסאות של כתובי-יד של חיבורי הלכה שונים.

תודה לפרופסור דן גראור ולגב' טל דגן מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב. אני מקווה לפרסם בעתיד פירוט מלא של מהלך הניסוי ותוצאותיו.