בתי הדין של העדות בירושלים במאה הי"ט

מוסדות המשפט של העדה הספרדית בירושלים היו מעוגנים במסורת האירגונית של קהילה
ותיקה זו. ממקורות בני התקופה עולה, ש"הראשון לציון" ראש העדה ומנהיגה הרוחני, מנה
תשעה חכמים לחברי בית הדין, אליהם היה מעביר שאלות שהגיעו לעיונו ופסיקתו. עבודת
בית הדין התחלקה כך, שכל שלושה דיינים כיהנו חליפות כ"בית דין הזמן" במשך שליש שנה,
כמו כן היה קיים גם בית דין גדול שהורכב משבעה חכמים. השלטונות העותמאניים כיבדו את
פסקי הדין שיצאו מבית הדין הזה ובעת הצורך חיזקו תוקפו.

מעמדו של בית הדין חוזק שבעתיים לאחר שבשנת 1842הוצא פירמאן למינוי חכם באשי
כמנהיג רשמי של העדה הספרדית. הקונסול הבריט גי'יימס פין ששרת בירושלים בשנים
,1862-1845מספר: שבית הדין היה "פוסק במשפטים אזרחים ודתיים ומטיל עונשים של קנס,
."תוקלמו רסאמ

עם חידוש הקהלה האשכנזית המאורגנת בירושלים בעשור השני של המאה הי"ט, לא הוקם
בית דין קבוע אלא ראשי העדה הקטנה השיבו דבר כמורי הוראה. לאחר שהישוב האשכנזי
גדל ועם עלייתו של ר' שמואל סלאנט, בשנת תר"א, נוסד בית דין צדק קבוע והוא עמד בראשו.
חיזוק נוסף לבית הדין היווה ר' מאיר אויערבאך שעלה בשנת תרי"ט ומונה כראב"ד. מכאן יש
לראות את ראשיתם של מוסדות המשפט בעדה האשכנזית.

בדיוננו להלן נתרכז בשאלת היחסים בין הספרדים והאשכנזים בתחום המשפט, דהיינו האם
אנשי העדות השונות נזקקו לבתי הדין של אנשי עדתם בלבד או שמא נדרשו גם למוסדות
.תרחאה הדעה לש טפשמה

מתוך עיון בשטרות, מעשי בתי הדין ובעיקר בספרות השו"ת של התקופה, אנו למדים שלא
היתה סגירות בנושא זה. ממקורות אלה עולה שהתופעה הבולטת היא שאשכנזים פנו לבתי
הדין של העדה הספרדית, אך לא נמצא פניות רבות של ספרדים לבתי הדין של העדה
האשכנזית. נראה שיש לכך מספר סיבות:
לפני הקמת בית-דין האשכנזי הורגלו בני עדה זו לפנות לבית-הדין הספרדי. על כן יש .א
שהמשיכו לפנות אליו גם לאחר שנוסד בי"ד אשכנזי.
בין הכוללים השונים בעדה האשכנזית פרצו לעתים מחלוקות על רקע כספי. ייתכן .ב
שהעדיפו למסור את יישוב המריבות לבי"ד ספרדי שאינו בעל אינטרסים בענייני הפנים של
.תיזנכשאה הדעה
נמצא שבתי הדין הספרדיים חתומים ומקיימים פעמים רבות שטרי מכר, חזקה וכו' גם .ג
כאשר שני הצדדים הם אשכנזים. ע"כ נראה שהם פנו לבי"ד זה הוותיק והמעורה בחיי הארץ,
שקיבל הכרה רשמית על ידי השלטון העותמאני. מתוך הבנה שפסיקתו וחתימתו יהיו בעלי
תוקף עמיד יותר מאשר זה של בית דין אשכנזי.

פניות אופייניות של אשכנזים לבית דין ספרדי נמצא בענייני אישות או בסיכסוכים כספיים
בכוללים האשכנזים. במקרה אחד התעורר ספק בכשרות גיטה של אשה אשכנזיה לאחר
שהותרה להנשא. בית הדין האשכנזי בראשות ר' שמואל סלאנט דן בנושא ואף עמד בקשרים
לבירור הספק עם אב"ד של קהילת טראנה מוהר"י רפאפורט. האשה הגישה את דינה גם לפני
החכם באשי ר' חיים נסים אבולעפיה שהתירה להנשא עוד לפני שנודע הספק ולאחר מכן
העביר את הדיון לבית הדין הספרדי שמצא צד היתר לאשה. אחד הדיינים ר' משה פארדו,
מזכיר בהרחבה שאלה זו ומציין שדנו בה גם האשכנזים עוד לפני שהאשה הופיעה בבית הדין
:וזכ היינפל ותשיג תניינעמו .ידרפסה

מעניינת הרתיעה הברורה מלדון בפניות של אשכנזים. גישה זו היתה גם נחלתם של דיינים
ספרדיים אחרים. הרב רחמים יוסף פראנקו משיב בעניין יתומה שנשאה לבן דודה וכשעברה
לגור מביתו תבעה ממנו התכשיטים שנתן לה להתקשט בהם. אומר הרב:

גם החכם באשי ר' יעקב שאול אלישר, מגדולי הרבנים בירושלים במאה שעברה, משיב ברוח
זו על שאלה שנשלחה אליו על ידי מנהלי כולל וואהלין בענין מחלוקת על נשיאות הכולל בחוץ
:ץראל

מה היתה הסיבה לצורך בהפצרות כה רבות בדיינים הספרדיים כדי להשיג הסכמתם לדון
בפניות של אשכנזים? נראה שיש לכך מספר סיבות:
חוסר הרצון להשיג גבולו של בית דין אחר, דהיינו בית הדין האשכנזי אשר לו כפופים .א
.םיזנכשאה
העדה הספרדית סיפקה די תעסוקה ולא היו מעוניינים בתוספת המעמס של העדה .ב
.תיזנכשאה
לדיון בענייני האשכנזים היתה עלולה להיות השלכה מזיקה על היחסים הבינעדתיים .ג
ובעיקר בנושאים ציבוריים. גם כאשר הפנייה באה מרצון מאת האשכנזים, תמיד עלול להיות
צד אחד הרואה עצמו נפגע מפסק הדין.
חוסר הרצון להסתבך בפסיקה לאשכנזים בעלי מסורת ורקע הלכתי שונה מזה של .ד
.םידרפסה

שאלת סמכות בית דין הספרדים על האשכנזים התעוררה בעיקר כאשר האחרונים נקראו
להופיע בביה"ד וסרבו לעשות זאת מתוך מניעים שונים.

במחלוקת סביב החצר הרדשקוביצית שסערה במשך שנים רבות בתוך העדה האשכנזית
בירושלים, הוזמנו מנהיגי העדה ר' שמואל סלאנט ור' מאיר אויערבאך לפני החכם באשי ובית
הדין הגדול, וזאת על פי תביעת מתנגדיהם. בתחילה נענו והופיעו לפניו, אך בהתעורר שנית
הדיון "וישלחו להרב ר' שמואל סלאנט לבוא לפניהם ולא בא". הראשון לציון נסה להציע
נוסחת פשרה ולא שמעו לקולו: "על הדבר הזה מתאונן הרב הגאון ובית דינו הגדול".

אי הענות כזו היתה אפשרית במערכת היחסית הבינעדתית, כאשר האשכנזי יכול היה לטעון
לשייכות לעדה המנוגדת ולאי-כפיפות לספרדים. הדבר אף השתלב במאבק הכללי של
האשכנזים לניתוק מהכפיפות למוסדות של העדה הספרדית ולמען הקמת מסגרות אירגוניות
עצמאיות. הדבר בולט ביותר כאשר בתי הדין הספרדיים דנו בתביעות כספיות נגד אשכנזים
יחידים בהתאם לתקנות ירושלים בענין עזבונות, קבורה וכדו' אשר תמורתם חייבת היתה,
לדעתם, להכנס לקופת העדה הוותיקה והמייצגת את הישוב היהודי בירושלים.

זאת ועוד: האשכנזים כאזרחי מדינות זרות שאינם כפופים לשיפוט המקומי אלא נתונים
למרות הקונסולים הזרים, יכלו בעידודם של אלה לא להופיע בערכאה של העדה הספרדית.

על עמדת הקונסולים כלפי בתי הדין הרבניים, נוכל ללמוד מדבריו של הקונסול הבריטי פין.
בסמכו את האירועים הפוליטיים בירושלים בשנת ,1957הוא דן בין השאר במוסדות המשפט
של היהודים:

מצאנו אמנם שסמכותם של בתי הדין הספרדיים על האשכנזים לא היתה קבועה, אך מאידך
לא היססו לצאת בתקיפות נגד דיין אשכנזי כאשר, לדעתם, פסק בטעות. היה זה שנת תר"ח
( ,)1848בענין גר שנימול ועדיין לא טבל ונתעוררה השאלה: האם יהודי הוא ואסור במלאכה
בשבת או נחשב כאילו עוד לא השלים גרותו? והנה הגיע שליח מבית דין קהל אשכנזים וציוה
עליו לעשות מלאכה בשבת (היה זה למעשה על פי דעת יחיד מהדיינים) כי נכרי ששבת חייב
מיתה. הגר התנגד וטען שזה כמה שנים אינו עובד בשבת. אך השליח כפה עליו לעשות מלאכה,
ובעל כרחו נאלץ לכתוב שמו וכתב בדמע: "ולמחרת נודע הדבר בעיר בין ת"ח והתרעמו על
הדיין הנ"ל… וכמעט ביקש הרב הראשון לציון וכל חכמי קהל הספרדים הי"ו לגזור עליו
."הפיזנ

אשכנזים פנו לבתי דין של העדה הספרדית בבקשות להכריע בחילוקי דעות שהיו להם עם בני
עדתם, ולעתים אף ביקשו שביה"ד יפעיל סמכותו נגד בעלי דבבם. פניות אופייניות כאלה
נמצא בעניינים בעלי אופי ציבורי. כך, למשל, במחלוקת הידועה בין "כת החצר" ו"כת
החורבה" על מיקום מרכז האשכנזים-פרושים בירושלים פונים, בשנת תקצ"ז ( ,)1837ר'
ישראל משקלוב ור' ישעיה ברדקי מראשי הישוב האשכנזי המחודש, אל הראשון לציון ר' יונה
משה נבון ובית הדין הגדול שבירושלים, בבקשה שימנעו את התפילה והכנסת ספר תורה לבית
הכנסת החדש "מנחם ציון" שבחורבת ר' יהודה החסיד, אשר בהקמתו פעלו ר' אברהם שלמה
זלמן צורף מקיידן ור' שלמה פ"ח, אף הם מראשוני המתיישבים האשכנזים וממנהיגי
הקהילה. נראה שהעותרים לא השיגו מבוקשם שכן שניים מחכמי ביה"ד הספרדי אליהם
הופנתה הבקשה חתומים גם על מנשר המבשר את חנוכת הבית והקורא ליהודי חוץ לארץ
לתמוך מכספם בבית הכנסת החדש.

מקרה בעל אופי דומה הוא פניית בית הדין האשכנזי אל בית הדין הספרדי להצטרפותם אל
האיסור שהוטל על ה"חבצלת". גם כאשר נראה היה שגבאי ה"חורבה" חורגים מסמכותם,
הופנתה, בשנת תרט"ו ( ,)1855מחאת ביה"ד האשכנזי אל "כבוד מעלת הרבנים המובהקים
בד"ר דק"ק ספרדים".

ספרות השו"ת של חכמי הספרדים בירושלים זרועה בפסקי דין בענייני כספים כאשר נתעוררו
מחלוקות בתוך הכוללים האשכנזים, בין כיתות, אישים או יחידים, על דרכי והסדרי החלוקה.
החכם באשי ר' רפאל מאיר פאניז'יל נותן הסכמתו לפסק דין של ר' יעקב שאול אלישר בענין
מחלוקת פנימית בכולל וואהלין וקובע בצורה נגידית והחלטית: "ובכן, זאת חוקת התורה,
הנני גוזר שלא יוכל שום אדם להשיג את גבול הרב".

גם בחיבוריהם של ר' אברהם חיים גאגין ור' חים דוד חזן מופיעים דיונים בענייני הכוללים
האשכנזים. כך נמצא שכמעט לפני כל חכם באשי ובית דינו הובאו בעיותיהם של אשכנזים.

אופי מיוחד היה למאבקו של יהושע ילין שהכניס את בנו דוד לבית ספר של כי"ח, למרות
האיסורים של רבני האשכנזים. הוטל עליו חרם וקיצבת חלוקתו הופסקה. ילין פתח במלחמה
נגד החלטה זו, במכתבים ובנסיעה לחוץ לארץ כדי להוכיח שלא עבר על דברי חכמים, בין
השאר הסתמך על היתר שקיבל מבית דין הספרדים:

אם כי מאבקו היה מאבק יחיד, הרי הנושא היה בעל השלכות ציבוריות מובהקות, בענין
שהסעיר במשך שנים רבות את הישוב היהודי בירושלים. יש כאן חריגה מהמסגרת העדתית
המצומצמת בתחום הרוח והתרבות ונסיון של אחד מחשובי העדה האשכנזית להתבסס על
פסיקה ספרדית בנגוד לדעתם של רבני האשכנזים.

בתי הדין הספרדיים דנו בפניות גם כאשר בעלי הדין היו מעדות שונות. תופעה זו רווחת
בעיקר בדיני אישות כאשר בני הזוג הם מעדות שונות, בתביעות כספיות ובמקח וממכר של
חזקות, בתים, חצרות וכו'. מקרה אופייני הוא באשכנזי שנשא ספרדיה בירושלים ולאחר זמן
מה ברח לחוץ לארץ. לאחר שהושג ממנו הגט, התעוררה שאלת כשרותו, עקב שיבושים בשמו
הנכון של הבעל, האם הוא יוסף כפי שנקרא בין הספרדים, או זיידל כפי שכונה על ידי
האשכנזים. בתשובתו מכשיר הרב יעקב שאול אלישר את הגט, ובין השאר אומר מספר דברים
מאלפים על גישת ביה"ד הספרדי לדין שהוגש אליו כאשר מעורב בו אשכנזי:

וטעם נוסף להיתר:

הרב חיים דוד חזן, הראשון לציון, הסכים לתשובה:

כפי שציינו היו פניות של אשכנזים לבתי דין ספרדים בענייני כספים ושטרות. מתוך שטר
משנת 1866אנו למדים על תביעה שהיתה לשני אחים בענין חצר ה"חורבה". ר' אריה נאמן
מראשי כוללות אשכנזים-פרושים, התפשר עמהם לפני בית הדין הספרדי. שטר אחר עליו
חתומים שני עדים אשכנזים, הדן בחזקתו של חבר בכולל הו"ד על חנות ששכר מגוי, קויים
לפני בית הדין של העדה המערבית.

הוכחה בולטת לפתיחות הבין עדתית בענייני משפט ודין, אנו מוצאים בשטר הודאה משנת
תרט"ו ( )1855של ר' אורי שבתי מדייני בית הדין האשכנזי הראשון בירושלים. בו נאמר: "גם
יש לנו שטר חזקה מרבני ק' [קהילת הספרדים על שמי ועל שם גיסי הר' שמואל סלאנט נ"י",
וברור שהרי מדובר כאן בראשי העדה האשכנזית ואחד מדייניה הראשונים.

מעטים הם המקרים בהם ספרדים פנו לדיון לפני בית דין אשכנזי. מקרה כזה היה כאשר
חכמי חברון פנו בשנת תרט"ו ( )1855לר' שמואל סלאנט ור' ישעיה ברדקי בדבר "הקדש"
שעזב אחריו אחד מעשירי בבל עבור תלמידי חכמים והישיבות ובאו היורשים וערערו על כך.
בעקבות זאת התעורר ויכוח הלכתי. לאחר שחכמי חברון קיבלו פסק דין לטובתם מקושטא,
מסלוניקי ורבני אשכנז, הם מבקשים גם מרבני האשכנזים בירושלים לעיין בהעתקי שטרות
המתנה ולכתוב "פסק דינם על הדין והאמת".

לסיכום ייאמר, אפוא, שהחיים במסגרת גיאוגרפית אחת, המגעים והמפגשים הבין עדתיים,
יצרו גם רקע מתאים למגעים הדדיים בתחום המשפט והדין. אך נסיונם, יוקרתם וותקם של
בתי הדין הספרדיים הקנו להם בעיני השלטונות ויהודי ירושלים מעמד עדיף על זה של בתי
הדין של העדה האשכנזית.