אגדות רבה בר בר חנה / הסיפור התשיעי

בבא בתרא דף עג:

ואמר רבה בר בר חנה:

זימנא חדא הוה אזלינן בספינתא,

וחזינן ההוא ציפרא דקאים עד קרצוליה[1] במיא ורישיה ברקיע,

ואמרינן: ליכא מיא,

ובעינן לחות לאקורי נפשין,

ונפק בת קלא ואמר לן: לא תיחותו הכא, דנפלת ליה
חציצא[2] לבר נגרא הא שב שני ולא קא מטיא אארעא,

ולאו משום דנפישי מיא

אלא משום דרדפי מיא[3].

אמר רב אשי[4]:

ההוא זיז שדי הוא[5],

דכתיב: (תהלים נ':י"א) "וְזִיז
שָׂדַי עִמָּדִי".

תרגום

ואמר רבה בר בר חנה:

פעם אחת הלכנו בספינה,

וראינו אותו הציפור שקרסוליו עומדים במים,

וראשו מגיע לשמים,

ואמרנו: [כנראה] אין המים עמוקים,

ורצינו לרדת לתוך המים לצנן את עצמנו,

ויצאה בת-קול ואמרה לנו: אל תרדו לשם,

שהרי נפל גרזן לנגר לפני שבע שנים,

ועדיין לא הגיע [הגרזן] לקרקעית [הים],

[והסיבה היא] לא בגלל עומק המים,

אלא בגלל הזרמים המהירים והסוחפים.

אמר רב אשי:

ההוא [ציפור] זיז שדי הוא,

שכתוב: [תהילים נ':י"א] "וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי"

[שאף אם
רגליו על הקרקע- ראשו מגיע  עד לשמים].

רשב"ם

וחזינן
לההוא ציפרא[6] כו' – גרסינן.

אמרינן
ליכא מיא – היינו
סבורין שאינן עמוקים הואיל ולא קאי במיא אלא עד קרצוליה.

חציצא – גרזן או מעצד.

לבר נגרא – חרש עצים[7].

ולאו משום
דעמיקי מיא – מהלך
שבע שנים לא הגיע החציצא לקרקע אלא משום דרדיפי מיא מתוך חריפות הנהר לא היה נצלל
עדיין ולא מחמת העומק בלבד.

עמדי – ראשו מגיע לרקיע.