"חורבת רבי יהודה החסיד" בירושלים

בשלהי שנת ת"ס ( )1700הגיעה לירושלים, אחרי נדודים ממושכים וקשים דרך ארצות אירופה
המזרחית והמרכזית, שיירה גדולה של עולים יהודים, בראשותו של ר' יהודה החסיד מפולין.
בדבר גודלה של שיירה זו חלוקות הדעות, מכל מקום היתה זו שיירה גדולה למדי של גברים,
נשים וילדים, גם אם בתקופה הממושכת של נדודים נצטמקה והצטמצמה.

"הערבים הם רשעים גמורים על יהודים ועושים רשעות לבר-ישראל ברחוב העיר…. כי
אין לנו רשות להרים יד על ישמעאלים (היינו תורכים – א"ר) והערבים הם אמנה אחת
עם ישמעאל, ואם הוא (הערבי או התורכי) נותן הכאה לבר-ישראל אז הוא (היהודי)
הולך בתחנונים, אבל לא שידבר נגדו, פן יוסיף להכותו מכה רבה, כי נקלה הוא בעיניו.
כן נוהגים הספרדים שהם כבר מורגלים בזה, אבל האשכנזים שעדיין אינם מורגלים
לסבול ההכאות מן הערבי, מקללים אותו אם הם יכולים לדבר את לשונם, ואם לא, הם
מרקדים עליו בכעס".

"וכן הערלים (כלומר, הנוצרים) יש להם גם-כן גלות, כנ"ל. ואם מקניט היהודי את
איזה ישמעאל, אז הוא מכה אותו מכת בזיון במנעול (נעל) שברגלו (כלומר, בועט בו)
ואין מידו מציל, וכן את הערל גם כן. כללו של דבר, הערלים שווים בגלות עם
בר-ישראל, רק שהערלים יש להם ממון הרבה מאוד, כי שולחין להם מן כל מלכות
שבחו"ל, והם משחדים בממון וחונפין את הישמעאלי, אבל היהודים אין להם ממון רב
לשחד ולכן הם קצת יותר בגלות".

"אין לצאת ברחוב העיר בלילה אחר חצי שעה בלילה, מפני הסכנה, כי כן מנהג ישמעאל
שאינם מניחים לילך בלילה, ואם מוצאים איזה יהודי בלילה ברחוב העיר, תופסים
אותו (כלומר, עוצרים אותו), חוץ שאר קנסות".

והנה נוכחו לדעת, כי מן ההכרח לבנות בירושלים בית-כנסת גדול ומרכזי. ראשי הקהילה
האשכנזית בחרו במגרש גדול, שעליו עוד עמדו שרידי בית-כנסת, שהוקם למען ר' יהודה חסיד
הנ"ל ומאות האנשים שעלו אתו, אבל לא זו בלבד שהערבים התנגדו לבנין בית הכנסת, אלא
דרשו סכומים גדולים תמורת החובות, שאנשי ר' יהודה חסיד נשארו חייבים, לדבריהם,
לאבות אבותיהם, 150שנה לפני כן ולא שכחום עד אז. ונראה, שלמען אותה עליה אומללה של
ר' יהודה חסיד הוקמו בנינים רבים, כמסופר באותה חוברת של ר' גדליה מסימיאטיץ:

"ובשנת ת"ס לפ"ק (=לפרט קטן, היינו בשנת )1700קודם ראש השנה תס"א לפ"ק,
שהוא כמה שבועות קודם ביאתנו לעיר הקודש, נבנה בית הכנסת הנ"ל עם חצר והרבה
בתים בתוך החצר, לערך ארבעים בתים, וגם בי"מ (=בית מדרש) מפואר מאד מלא
ספרים. וארבעה בורות מסויידים שאינם מאבדים טיפה, בתוך החצר, להפיק מים
מכונסים לדרים בתוך החצר וגם מקוה מים לבית הטבילה וגם בית לעניים שקורין
הקדש וההקדש למטה בארץ ממש, שקורין גיוועלב, ובתוך זה החצר הקודש יש חצר
קטנה ג"כ מתחת לארץ דהיינו תחת בה"מ הנ"ל… וכל הבתים של חצר הקודש הן
מאבנים אבני גזית. גם כיפה של אבנים עליהן".

"ובית הכנסת עם חצר הקודש וכל הדיורין שבתוכה הוציאו עליהן מעות הרבה עד מאד,
ושחדים (שוחד) הרבה הוציאו ליתן לראשי עם ישמעאל אשר בירושלים, עד שהניחו
לבנות את הבנין הנ"ל".

בנובמבר ( 1720מרחשון תפ"א) התנפלו ערבים באחת השבתות על בית-כנסת זה והחריבוהו,
והאשכנזים גורשו מן העיר.

לע הסרהנ רשא ,טעמ שדקמ תיב ,דיסח הדוהי 'ר תברוח תודפלו הנמלא לובג ביצהל"
ידי החובות אשר נשו בהם הישמעאלים" ("תולדות חכמי ירושלים", ח"ג, פ"ב)

"מעון שאיה, מרבץ שממה, הרי אשפה ואבני עולם תחתיהם, מערות איומות מפיקות
בלהות צלמוות, ובעבר מזה תלויים שני חצאי קירות אבני-גיר מנופצות" –

"כעשרים וחמש שנים אחרי החלו האשכנזים במתי מספר להיאחז בירושלים עיה"ק,
החזיקו בחורבת ר' יהודה החסיד על פי עדות זקני המוחמדים אשר העידו בפני
הממשלה, כי בשנים הקדמוניות החזיקו אשכנזים בחורבה הזאת, אחרי שקנוה בכסף
מלא, אבל רשיון לבנותה ולחזק בדקיה לא ניתן למו, כי לדבר הזה דרוש היה רשיון
מאת הממשלה הראשית בקושטא ומאמר מיוחד חתום מאת הוד מלכותו השולטן.
ובימים ההם עת הקטור לא נתן עוד בים דרך ובאניות תורן רעועות ומסוכנות, או דרך
היבשה, עשו נסיעתם לעיר הבירה (כלומר, לקושטא – א"ר), לא על נקלה עצרו כח
להשיג רשיון כזה והרב ר' שלמה פ"ח (=פותח חותמות) התנדב לשליחות מצוה זו; קבל
עליו הנסיעה הקשה הזאת להשיג הרשיון – והשיגו".

"שוש תשיש ותגל נפשי בהשמיעי היום אל אוהבי ציון וירושלים את הבשורה היקרה
אשר יחלנו לה, אשר ליום-הכסה נכונים להיפתח שערי הבית-הכנסת הגדול והמעטיר
לעממ רשא הזה תסנכה-תיבה .ארקי הלפת-תיבו ,ל"ז דיסחה הדוהי ונבר רצחב רשא
נתן הכל לעמנו בדור האחרון הזה, מביא אל הלב רגש נפלא, איום וקדוש בעוז, כי
כמוהו לא עמד על אדמת הקודש מיום גלות הארץ, ובין ארמונות מפוארים והיכלי
שרים על כל בתי העיר גבה ונישא מכל המגדלות. העומד על אחד ההרים סביב
ירושלים, יראה כיפת ביהכ"נ בין כיפות כל יתר הבתים בעיר, כירח בין כוכבים.
קירותיו פנימה וחוצה מלאים הוד והדר מחרושת אבני גזית מעשי יד אמנים נפלאים.
חלונותיו שנים-עשר, כמספר שבטי ישורון, בתוך הזר אשר הכיפה סובבת עליו, אשר
המיב .אמיד אתוודיאכ שיש ינבא תפצר תיבה עקרק .תסנכה תיבה לכ תא בבוס אוה
מפוארת בנויה לתלפיות מחרושת אבנים מפותחות משובצות חלקי אבני שיש סביב.

ובדברי זכור אזכור את המקום הזה לפני תשע שנים: היה זה מעון שאיה… ובעבר מזה
תלואים שני חצאי קירות אבני-גיר מנופצות, ועל המקום השמם האיום ההוא, הנה
עתה מתנשא עליו בהדרת קודש היכל ד' ומקדש מלך, אשר הוא לגאון ולתפארת, לכבוד
ולהדר לתפארת-יעקב בדור הזה. מי מכם, אחינו יושבי תבל, תעריכו את החדוה
הנשגבה בעת אשר נברך בליל התקדש ראש השנה 'ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן
הזה'… הן זה שמונה שנים וחצי מאז הונח היסוד וכבר לא האמינו העם כי עוד בימינו
בית-תפילה יקרא מרוב המלאכה הרבה והאדירה אשר העריך האדריכל הגדול אשר
לממשלת תוגרמה, יר"ה, אשר היה אז פה עיר-הקודש, ומפני עוני העם הדל יושב ציון".

"בקול תודה נבשר, כי הרב הגביר המפואר מו"ה מנשה, בן הגביר הצדיק המנוח מו"ה
יחזקאל ראובן ז"ל, מיחוסי בבל, הוא יצא ראשונה גם בטרם שום אבן על אבן בהיכל ה'
והקריב את קדשי אביו המנוח ז"ל וקדשיו. וגם אחרי שהחלו לבנות, לא השיב ידו
וביחד שלח אז עד ערך 3000אדומים זהב, שהם 9000רובל. בשבוע שעבר השיגה נדבתו
עוד ערך ארבע מאות אדומים זהב ועמו אחיו הגביר היקר סי' ששון הי"ו, ברוכים המה
לה'. השר הגדול ליהודים, צדיק ונושע, סי' משה מונטיפיורי הי"ו הוא הביא את הרשיון
מהשולטאן, ירום הודו. אחד מבית רוטשילד, השר מאיר אלפונס יר"ה, ירה אבן פינתה
בחגותו את חג המצות בשנת תרט"ז פה עיר הקודש ת"ו והיה בתומכי הבנין".

"כל אלה (=כלומר, בנין בית הכנסת המפואר עצמו ולידו "כעשרה בתים גדולים וטובים
לתלמוד תורה ובתי מדרשות, וארבעה-חמשה בתים אשר תלמידי חכמים ישכנו בם
ובית גדול להכנסת אורחים וכארבעה חדרים לבית מקוה מים וחצר גדולה מרוצפת")
מיד השם היתה לנו אשר לא יסולא אלפי זהב וכסף מחירם הרב והעצום. כי לא בימים
האלה יכולים היו להשיג רשיון מהממשלה לבנות כל אלה. מה טובו אהליך יעקב ומה
גדלו מעשיך ה'!"

"בשבוע זה, אחרי עבור כתשעה ירחים מיום נפתחו שערי הבית הכנסת הגדול והמעטיר,
אשר נהרי נחלי הוד והדר שוטפים על כל גדותיו פנימה וחוצה, ורק איזה דברים נשגבים
עוד חסרו בה ובראשם ארון הקודש. והנה ביום ראשון שבוע זה הופיע מקרית חערסאן
ואתא מבית הכנסת ניקאלאיעב אשר בעיר ההיא ארון קודש מוכתר בכל פאר; מעוטר
בכל הוד והדר, מעשי ידי אמן חרש חכם וחושב בחרושת עץ ופיתוחי ציצים ופרחים,
ענפי חמד וכנפי הוד, מגביה קומה עד שבע-עשרה אמה ופורש כנפים במרחב, ולו
עמודים שנים-עשר ואדנים לעמודים וכותרות עליהם וגולות על הכותרות, ודלתותיו
מצופות זהב. ומהולל נקרא שם הרב החכם מו"ל מכתב עתי "המליץ" באדעסע, כי
דבריו עשו פרי אצל הדירעקטאר מחברת אניות-הקיטור להביאו חינם אין כסף עד יפו,
ומיפו עד שערי חצר הבית הכנסת הובא על דבשות ט"ו גמלים במחיר לא יקר על-ידי
פעולתו וטרחתו של איש סוחר יקר, ר' נתן גריגאטר מבריסק, ולאחוזת מרעיו. ישלם ד'
.םלעפ

נפלא הדבר הזה, כי יבוא ארון-הקודש כזה אשר הוא בנין שלם, אל תוככי ירושלים.
אין זאת כי דבר חז"ל הוא אשר הגידו, כי עתידין כל בתי הכנסיות בחו"ל לקבוע בא"י
וההיכל הוא הראשון. מאת ד' היתה זאת והיא נפלאת בעינינו".

בשלהי שנת תרכ"ד נגמר הבנין אחרי רוב תלאות וערב ראש השנה תרכ"ה ( )1864יכולים היו
יהודי ירושלים לחוג את נצחונם ולחנך את בית הכנסת "בית יעקב", שהיה לאחר מכן, משך
עשרות שנים, המרכז הרוחני של יהודי ארץ ישראל. כן היו בחצר זו תלמוד תורה והישיבה
"עץ-חיים", המוסד החנוכי המרכזי של ירושלים.

"הנה נוסף מעשה, אלקים חשב לטובה.. המחסור הזה הביאני להתנודד בארץ תימן,
אחרי שלא היה לי הוצאות הדרך במישור (כלומר, במישרין) להודו, מטרת נסיעתי
מראש. ומתימן שאבדתי ידיעות רבות וחמודות והשגתי הסגולות תקות נפשי, וגם שכר
."!דוע יל המו ,ילמעב בוט

שמונים וארבע שנה עמד בית הכנסת המפואר הזה ושימש כעין "מרכז רוחני" ליהודי הארץ.
כאן היה מרכז המוסד התורני הגדול והחשוב "עץ חיים" (נוסד בשנת 1841באותו מקום – עוד
בטרם הוקם בית הכנסת), שבתלמוד-תורה שלו, ישיבת הבחורים והישיבה הגדולה, למדו
יום-יום מאות רבות של נערים ומבוגרים ויצאו מהם גדולי תורה ועסקנים חשובים בישראל.
כאן ישב, בשבעים שנות מגורו בירושלים, הרב שמואל סאלאנט; כאן היה (עד מלחמת העולם
הראשונה) בית הדין הרבני הגדול; בשנת 1901נערכה כאן עצרת-אבל של הישוב העברי בארץ,
בקשר למותה של ויקטוריה, מלכת בריטניה הגדולה, במעמד הקונסול האנגלי בירושלים
ורבים מבין התושבים האנגלים אז בא"י (הספיד אותה בעברית ובאנגלית אפרים כהן-רייס,
המחנך הירושלמי הידוע); כאן קרא הנציב העליון הראשון של בריטניה בארץ-ישראל, סיר
הרברט (אליעזר) סמואל – לאחר מכן: לורד סמואל – את ההפטרה 'נחמו, נחמו עמי'; כאן
הועמדו דגלי הגדוד העברי, שלחם בסוף מלחמת העולם הראשונה בתוך הצבא הבריטי. מקום
זה עיצב משך עשרות שנים את דמותו של הישוב העברי – עד שנחרב בשנת 1948על ידי הלגיון
.ונתואמצע תמחלמ ימיב יטירבה-יברעה