הקדמה:
עניינם של שבטי ישראל זכה להיות נדון בבית מדרשנו, בית מדרשה של ישיבת הכותל פעמים הרבה. זכורות לטוב אותן שיחות בלילות חג החנוכה, שעה שהנרות דולקים, בעניניהם של שבטי ישורון, שבהן נשזרו חוטי שני שעליהם נחרזו שמותיהם של השבטים, נסיבות הולדתם, ברכות יעקב ומשה, נחלות השבטים ותולדותיהם של צאצאיהם – ממשיכי דרכם של שנים עשר בני יעקב – תוך נסיון לעמוד על מכנה משותף לכל אלה, שעניינו, ייחודו של כל אחד מן השבים ובעקבותיו גם ייעודו של אותו שבט בבניינה של כנסת ישראל.
הריני מוסר בזה מודעה, כי הדברים שיובאו להלן, בענייניו של שבט גד, אף הם באים מכוחן ומכוח כוחן של אותן שיחות, ותקוותי היא שמכיוון שאין בית מדרש בלא חידוש יהיו דברים אלה בבחינת "פנים חדשות" במידה זו או אחרת.
עניינים הקשורים בגד בן יעקב ובבני שבטו – ממשיכי דרכו – מפורשים בכמה וכמה מקורות במקרא, ומורחבים במסורות חז"ל השונות ובדברי הפרשנים והחוקרים. מתוך עיון בפרשיות אלה עולה ייחודם של גד וצאצאיו, וממילא גם ייעודם מראשיתה של כנסת ישראל ועד אחרית הימים
הולדת גד ושמו
על הולדתו של גד נאמר במקרא
"ותרא לאה כי עמדה מלדת ותקח את זלפה שפחתה, ותתן אותה ליעקב
לאשה. תלד זלפה שפחת לאה ליעקב בן ותאמר לאה בגד (בא גד – קרי)
ותקרא את שמו גד" (בראשית ל, ט-יא).
במדרש עסקו בדרשת השם גד ואמרו: "אתא גדא דביתא; אתא גדא דעלמא" (בראשית רבה, פרשה עא) ובפירוש רש"י לפסוק זה: "בא מזל טוב".
במקורות חז"ל מצינו גם כיוון נוסף למדרש השם "גד". כיוון זה נתנסח ע"י הרב הירש בדברים הבאים: "גד – משורש גדד – חיתוך חד ומהיר…כן מציין גם גד גורל הבא בחתף" (1).
שני מסלולי פרשנות אלה, יש להם למעשה מכנה משותף רחב למדי. כך מצינו בדברי החוקרים: "מוצאים אנו את המילה גד כשם עצם" (אנצ' מקראית, כרך ב עמ' 430).
כללי בערבית ובארמית וסורית בהוראת גורל מזל טוב. כנראה הוא משורש גדד שפירושו חתך, גזר, כרת". אסמכתא לדבריהם מוצאים החוקרים במה שנאמר בישעיהו: "העורכים לגד שולחן" (ישעיהו סה, יא) – ושם הכוונה לאל הגורל אשר זה כינויו, וכן בעובדה שגם אצל היוונים נקראה אלילת הגורל בשם משורש שמשמעו חלק. זהו אכן עניינו של הגורל – גזירה הקובעת וחותכת את חלקו ומזלו של כל אחד.
על פי הוראות אלה של השם גד ניתן להבין מדרשים נוספים העוסקים בנסיבות הולדתו של גד, ובהופעתו המפתיעה והחטופה לעולם: "ותלד זלפה – בכולם כתיב "ותהר" וכאן "ותלד"; אלא – בחורה היתה ולא ניכרת בעיבורה" (בראשית רבה, פרשה ע"א, תורה שלמה, בראשית ל, אות כט). השלמה לאותו מדרש מצויה במדרש אחר, אשר זו לשונו: "בגד- בגד. הלבישה לאה בגד שלה לזלפה ובגדה ביעקב שסבור היה שהיא לאה ונתעברה, כי לא רצה יעקב בה, ובגדה בו בבגד שלה וציוותה לכסות לה הבטן לא רגיש רחל עד שילדה. ויבוא אליה יעקב – ולא נכתב בה הריון" (תורה שלמה, שם, אות לד).
כך- לאור פרשנות השם "גד" משורש גדד, שעניינו חיתוך – ניתן להבין גם את דברי רש"י: "ומדרש אגדה שנולד מהול" (2). וכך אכן פרש בעל "שפתי חכמים": "וגד הוא לשון חיתוך, כלומר שמילתו היה נחתך" (שפתי חכמים, בראשית ל, יא).
ברכות יעקב ומשה לגד
נסיבות אלה, הקשורות לעצם לידתו של גד, והמביאות את הוריו לקרוא לו בשם שניתן לו, יש להן משמעות פנימית רבה לתולדותיו של בעל השם (3). לאור זאת ניתן להבין את העובדה שגם ברכותיו של יעקב נאמרות לא אחת מתוך זיקה לשמו של המתברך: "יהודה – אתה יודוך אחיך" (בראשית מט, ח), המזכיר לנו – ת "הפעם אודה את ה'", שנאמר בהולדתו (בראשית כט, לה עו"ע ברכות ז, ע"א); כך "דן ידין עמו" (בראשית מט, ט"ז), ועוד ועוד (4).
שרשור זה מן השם לברכה מופיע אצל גד בצורה כפולה ומכופלת: "גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב" (בראשית מט, יט).
המדרשים חוזרים ומדגישים את השימוש בתכונת החיתוך בה מברך יעקב: "זה שבטו של גד – כשהיה אחד מהם יוצא למלחמה היו נוצחין והיו הורגין מפרק הראש עם הזרוע" (תורה שלמה, בראשית מט אות רנז). ובתרגום רס"ג: "כל מחנה אשר יחנה עליהם הוא יכרות את עקביו" (מובא בהערות לתורה שלמה, שם, אות רנה). גם הרב הירש פרש תוך דמיון לפירושו בעת מתן שמו של גד: "גדד – לחתוך חתך בדבר, ולהכנס בו לפתע. גדוד – פלוגת צבא הפולשת לפתע לגבול זר, כביכול נכנסת בו כטריז" (בפירושו לבראשית מט, יט וראה פירושו לבראשית ל, יא). ברכת משה לגד אף היא קשורה בטבורה לזו של יעקב, עד שרבנו בחיי קובע "ומשה רבינו ע"הפירש כתוב הזה" (בפירושו לבראשית מט,יט), וכוונתו שמשה כביכול אך מפרש את דבריו של יעקב (5) את דברי משה: "ולגד אמר ברוך מרחיב גד, כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקד" (דברים לג, כ), פירש רש"י: "הרוגיהם היו ניכרים – חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת" (6) – שוב, עניינו של החיתוך.
ברכות אלה שניתנו לגד, שעניינן בעיקר בגבורה פיסית ובכוח צבאי, נמסרות לו מתוך ש"כל הסמוכים לספר צריכים להיות גיבורים" (ספרי דברים, פיסקא שנה, רש"י, דברים לג, כ) – דהיינו מתוך עמידה על הצרכים הצבאיים של שבט זה, הבאים לידי ביטוי בתולדות השבט הרצופות מלחמות – עם עמון ומואב בדרום, עם בני קדם הגריאים ושאר שבטי נוד במזרח, ועם ארמים בצפון (אנצ' עברית, כרך י', עמ' 261).
משה ואליהו ושבט גד
חלקה השני של ברכת משה לשבט גד עניינו שונה לחלוטין. דברי משה: "וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון" (דברים לג, כא) נדרשו כמכוונים לכך שהמחוקק, משה, נקבר במקום בלתי ידוע בתחומי נחלתו של גד (ספרי דברים, פיסקא שנה, סוטה יג, עב, ילקוט שמעוני רמז תתקסא, רש"י על אתר). כך נתפרשה גם הסיפא: "ויתא ראשי עם, צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל" (דברים לג, כא) כמכוונת כלפי משה רבנו (ספרי, שם, רש"י, שם, מה שציין על דרך הרמז).
נתיב מיוחד זה, היינו – קבורת משה בנחלת גד באופן מסתורי, שהרי "ולא ידע איש את קבורתו" (דברים לד, ו, ושם ברש"י על "ויקבור אותו"), איננו מקרי (7), ואיננו מנותק ממהותו של גד, שנעשה אכסניא לקבורת משה. מהותו של גד היא החיתוך, ואף קבורת משה בנחלתו קשורה לחיתוך זה בעבותות: משה רבנו שאינו נכנס לארץ נקטע מפעל חייו ונחתך, ומפעל זה מצפה כל העת להשלמתו. מכוחו של גד מצפה משה שגם החצוי, גם מה שאינו שלם נכון לעכשיו, יזכה בעתיד להשלמה.
ואמנם, מפעלו של משה אינו נקטע, שכן יש מי שמשלימו: "הגאולה נמשכת היא והולכת גאולת מצרים וגאולת העתיד השלמה היא פעולה אחת שאינה פוסקת… משה ואליהו גואלים הם לגאולה אחת. המתחיל והגומר, הפותח והחותם, הם יחד ממלאים את החטיבה: (8) מתוך פעולה משותפת זו של משה ואליהו הנביא, שניכם באים דברי הקב"ה אל משה: "לעתיד לבוא, כשאביא להם את אליהו הנביא, שניכם באים כאחת" (דברים רבה, סוף פרשה 3).
נקודות פגישה מרובות ושפע של קווי דמיון יש בין משה לאליהו (9), אך לא רק בנתונים רוחניים נזדהו השניים, אלא אף לפונדקים גאוגרפיים שונים נזדמנו שניהם כאחד: כך לגבי הר חורב (10) (11). אנו אין ענייננו בכאן, אלא), וכך לגבי אותה "מערה שעמד בה משה ואליהו" בעניינים הקשורים לשבט גד, ואף כך לא נמצאנו חסרים.
מהמקום בו מסיים משה את שליחותו ונעלם באורח מסתורי – מנחת גד – משם מופיע בחטף ובחתף, ממש כמו בעל המקום (גד) גם אליהו: "ויאמר אליהו הנביא מתושבי גלעד אל אחאב: "חי ה'… אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי" (מלכים א יז, א) (12); ואילו בכל הקשור להסתלקותו של אליהו העלה אחד הפרשנים הראשונים את הסברא כי "אולי היה הלקחו (של אליהו) במקום אשר נאסף שם משה רבנו"(13).
השתייכותו של אליהו לשבט גד אינה מפורשת בכתוב. במקרא מופיע אליהו רק כאחד מ"תושבי גלעד"(14). למרות זאת נעשו בקרב חז"ל נסיונות לזיהוי שבטו של אליהו, מטעמים טכניים-עניניים, אך ודאי גם מטעמים תוכניים-פנימיים.
כבר במדרשים על לידתו של גד מרמזים חכמי המדרש לזיקה של אליהו אל שבט זה. במדרש אחד נאמר: "ותאמר לאה בגד – בא מי שעתיד לגדוד משתיתן של אומות העולם – ומנו? אליהו" (בראשית רבה, פרשה עא, תורה שלמה, בראשית כט, אות לא). ובמדרש אחר: "משבט גד עתיד לצאת אליהו הנביא – המגיד בשורות טובות לישראל" (תורה שלמה, שם, אות לג). כיוון זה נמשך גם במדרשים שנסמכו לפסוקים שעניינם הברכות של שבט גד: "והוא יגוד עקב: כלומר, שהגואל הבא בעקב הוא מגד – זה שהוא בא בעקב. הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא – שהוא משבט גד" (תורה שלמה, בראשית מט, אות רס, וע' שם בהערות).
במהלך בו אנו נתונים מסתברת מאוד השתייכותו של אליהו לשבט גד, שהרי עניינו ומהותו של גד בחיתוך ובהעדר השלמות ואילו עניינו של אליהו בהבאת החלקי והחתוך לכלל השלמה ושלמות (15).
מקומו של גד במסעי המדבר
במתח בין חוסר השלמות של ההווה לבין השלמות העתידית, המסתמן באליהו, המשלים את משה בנחלת גד, נתונות גם תולדותיו של שבט גד. בסדר המסעות והדגלים של בני ישראל במדבר עסקו כבר ראשונים. לעניננו כתב הרמב"ן: "שכל הדגלים נתייחסו לבכורות חוץ מדגל יהודה שהיה במקום גד" (16). גד מפנה את המקום שהיה בעצם מיועד לו ליהודה, אשר כוחו וכוח מלכותו מתגלים כבר בהווה, ואילו גד עצמו מצטרף אל המחנה שכל עניינו על שם העתיד, הוא המחנה של בני לאה, וכך הוא מוצא עצמו לצידם ובחברתם של ראובן ושמעון (במדבר ב, י-טז).
שבט גד לא מעמיד שופט
היותו של מחנה זה נתון כשפניו לעתיד, שתרומתו להווה אינה בולטת, עולה גם מתקופה נוספת בתולדות ישראל – תקופת השופטים:
על תקופה זו שנינו בגמרא: "אין לך כל שבט ושבט שלא העמיד שופט" (סוכה כז, ע"ב). הסברה של התופעה על פיה עומדים שופטים שונים מן השבטים השונים הוא שהממשלה – מצד התגלות כוח המיוחד והמעלה שיש בו: "דבכל שבט יש מעלה מיוחדת שכאשר היא מתגלית באיזה נפש פרטית מאותו שבט, הוא מתנשא בו על עם ה'" (ר' צדוק הכהן, תקנת השבין, עמ' 6). מסיבה זו, מכיוון המחנה עליו נמנים ראובן, שמעון וגד כל כוחו על שם העתיד בלבד, בעוד בהווה טרם נפוצו מעיינותיו חוצה, ניתן להבין את דברי רש"י אשר במנותו את השופטים שהעמיד כל שבט ראה לנכון לומר: ומראובן, שמעון, גד… לא מצאתי מפורש (17).
נחלת שבט גד – עבר הירדן המזרחי ומעמדו
נחלתם של בני שבט גד אף היא עומדת בסימן חוסר השלמות שבהווה, תוך עמידה עם הפנים לעתיד, בציפייה להשתלמות ולשלמות. כך נתבאר העניין בזוהר:
"לולא שהיה גד מבני השפחות היתה השעה עומדתו לו להשתלם יותר מכל השבטים… משום שהשעה עמדו לו תחילה בשלמות ואחר כך נסתלקה השלמות ממנו… על כן לא זכה בארץ הקדושה, אלא בעבר הירדן היתה נחלתו" (זוהר, חלק א, דף רמד ע"ב על פי תרגום הסולם, וראו פרי צדיק, שמות עמ' 32).
לאחר מלחמת ישראל במדין אנו שומעים:
"ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד והנה המקום מקום מקנה, ויבואו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה… הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה… יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, אל תעבירנו את הירדן" (במדבר לב א-ד).
על כך מעיר הרמב"ן: "בכל הפרשה הזו יקדים בני גד כי הם נתנו העצה הזאת, והם היו המדברים תחילה"(18).
לחז"ל ולבאים בעקבותיהם יש טענות וטרוניות כלפי בקשה זו של בני גד ובני ראובן(19),אך ביסודם של דברים ניתן להבין את פנייתם זו של בני שבים אלה מתוך הכרתם את ייעודם ואת תפקידם המיוחד:
עבר הירדן המזרחי – מעמדו ההלכתי וקדושתו פחותים מאלה של ארץ ישראל שבעברו המערבי של הירדן(20). מכיוונים שונים נדונה פרשיה הלכתית זו, שעל אף שאין לה נפקויות מעשיות לגבי מצוות התלויות בארץ חוץ מן הביכורים "שאין מביאים ממנו (מעבר הירדן) ביכורים, שאינו ארץ זבת חלב ודבש" (ביכורים פרק א, משנה י), הרי שיש מעלות רוחניות הקיימות בארץ ישראל ואינן קיימות בעבר הירדן, כגון מעלת הקבורה בארץ ישראל, אוירא דארץ ישראל המחכים, והנבואה השורה דווקא בארץ ישראל, וכיוצא באלה דברים(21).
בניסוחים שונים נתנסח מעמדו של עבר הירדן. הספרי הגדיר את עבר הירדן כטרקלין לפני הקיתון שהוא ארץ ישראל (ספרי, פרשת פנחס, פיסקא כג). בעל שם משמואל הלך מן הכיוון ההפוך – היינו מארץ ישראל חוצה, ואמר:
"ארץ ישראל יש בה נמי עניין תוספת והיא התפשטות הקדושה להלן מתחום ארץ ישראל… יש תוספת במקום ויש לומר שזהו עניין עבר הירדן… ועל כן נתפשטה לו (ליעקב) הקדושה בעבר הירדן ועל כן בגלעד באו לקראתו מלאכי ארץ ישראל(22).
קו מחשבה זה המשיכו הרב קוק בשמועותיו, ומדבריו ניתן לעמוד גם על עבודתו הרוחנית המיוחדת של שבט גד בנחלתו, ועל המתח בין המצב בהווה לבין המצב בעתיד, הכרוך בכך. וכך אמר הרב קוק בהקשר זה:
"עתידה ארץ ישראל להיות ככל העולם כולו (ילקוט שמעוני, ישעיה, רמז תקג)… וישראל – אף שהלכו בגלות חלה עליהם קדושת ארץ ישראל, שהרי "והתפללו אליך דרך ארצם" (מלכים א ח' מח). כוח זה המקשר ומשפיע על הגולה ממעלתה של ארץ ישראל בא על ידי עבר הירדן, המחבר את קדושת ארץ ישראל עם חוץ לארץ על ידי כוח הביניים הזה בין הארץ לבין ארץ העמים"(23).
העבודה הרוחנית המיוחדת בעבר הירדן
נמצאו גם מי שעמדו על דרך עבודתם המיוחדת של בני גד בעבר הירדן: "בני גד ובני ראובן – לחלקם בקידוש השם הוצרך מקנה רב, והם שהיו בדור הדעה ידעו שכל המקנה שלהם אינו אלא כלים לקידוש השם שלהם, ועליהם להוציא לפועל את כל ניצוצות הקדושה שבהם, דהיינו: כל האפשרויות של קידוש השם שאפשר לעשות על ידי נכסיהם, והבינו שהמקום המוכן לזה הוא עבר הירדן, כי המקום אף הוא בבחינת כלי" (24).
עניינו זה של עבר הירדן מאפשר גם עבודה בתחום המידות. כך שומעים בגמרא על עבר הירדן הנקרא גם בשם כולל: הגלעד(25) – שמכיוון שלא נתקדש לגמרי וחסרה לו קדושת ארץ ישראל המערבית, לכן יש בו לב רגז (נדרים כב ע"ב ובר"נ שם). נמצא גם מי (קרן אורה על הגמרא, נדרים שם) שהביא לכך ראיה מגמרא אחרת הקובעת כי "בגלעד שכיחי רוצחים" (מכות ט, ע"ב), כדי לנמק בכך את מספרי ערי המקלט בעבר הירדן לעומת מספרו בארץ ישראל(26).
עבר הירדן כמקום שרבה בו שפיכות הדמים מצויין בתורת שכזה עוד בדברי הנביא הושע, האומר: "גלעד – קרית פועלי און עקובה מדם" (הושע ו, ח). הושע מתכוון בדבריו בין השאר גם לעיר המקלט רמות אשר בגלעד, בנחלת גד, אשר במקום לשמש עיר מקלט שימשה מחסה לרוצחים (דעת מקרא, שם). ואכן, עיון במקרא מגלה לנו כי מעשי הרג ורצח רבים מתרחשים באזור הגלעד(27). כוח הרציחה המאפיין איזור זה מסוכן הוא, אך יש גם אפשרות והזדמנות לנצלו בכיוונים חיוביים. על יסוד זה חזר ר' צדוק הכהן פעמים הרבה, וציין ששמא אותו באיז'ביצא: "פירוש, כי אצלם יש הטוב שברציחה, כמו ששמעתי על "שערך כעדר העיזים שגלשו מהר גלעד", דשיער פירושו כעס ורציחה, ומהר הגלעד הוא טוב"(28).
בכיוון אחר הוסיף ר' צדוק הכהן מפי השמועה: וקבלתי די"א ארורים שנגד השבטים כמו שאמר רש"י היינו החסרונות שבכל שבט: ארור שוכב עם כל בהמה הוא נגד גד"(29), ושם כתב גם על אליהו המתקן את התאוות ומהפכן לטוב, ועל כן שזו תכונתו של כל השבט, וגם בבחינה זו – של היפוך התאווה לטובה – מתבטא תהליך העבודה לקראת התיקון העתידי המלא.
מפעלו של שבט גד – הסיכונים והסיכויים
עבודתם זו של בני גד – סיכויים רבים עמה, אך גם סיכונים רבים היא טומנת בחובה, ולכם אפשר להבין את האזהרות המיוחדות הנשמעות מפי כל הגורמים הקשורים בקביעת יעודו ופעילותו של גד.
בעל עקדת יצחק (פרשת מטות, שער 85) עמד על כך שבני גד ובני ראובן בבקשם ממשה שיתן להם נחלתם בעבר הירדן לא מזכירים כלל את שם ה', ולעומתם – כדי להעמידם על הליקוי שבדבר – מזכיר משה ארבע פעמים את המליצה "לפני ה'", מתוך הדגשת חשיבותו של העניין, עד שבני השבטים עצמם עומדים על התוכחה ונוקטים אף הם הזכרת שם שמים בדבריהם(30). כיוון פרשני זה הורחב גם בניסיונות לפרש את הקריאה המיוחדת "לישועתך קויתי ה'" המופיעה בברכות יעקב בין ברכתו של דן לזו של גד (בראשית מט, יח): יש בקריאה זו אזהרה לכלל שבטי ישראל ובתוכם אזהרה מיוחדת לגד, הזוכה לגבורה צבאית, להעמיד מול כל אלה את הבטחון בה', ורמיזה לאותה פרשה של בקשת בני גד ממשה – בה נעדר בתחילה שם ה'(31). יהושע – שחילק את הארץ בפועל – אף הוא ראה צורך להזהיר את שבט עבר הירדן באופן מיוחד, וכך בין דבריו אנו שומעים: "רק שמרו מאד לעשות את המצווה ואת התורה אשר צווה אתכם משה עבד ה'" (יהושע כב, ה).דברים אלה, שאליבא דכולי עלמא יש בהם משום אזהרה מיוחדת, נתפרשו לו לאדמו"ר הזקן מגור, בעל אמרי אמת, כאזהרה מיוחדת בעקבות ייעודם המיוחד והמסוכן (אמרי אמת, מטות תרס"ז וראה גם רבנו בחי, במדבר לב, ג): "מטרת בני גד ובני ראובן היתה לעשות גם את עבר הירדן קדוש כארץ ישראל עצמה אך אמרו במדרש (שמות רבה כז, ט): "המכניס עצמו לזירא או נוצח ניצוח, לכן שימרו מאד".
תיכף לאחר קריאה זו של יהושע באה הקמת "המזבח הגדול למראה" (יהושע כב, י) על ידי שבטי עבר הירדן – המעוררת חשש גדול אצל שאר השבטים שמא יש כאן מעל בה', בבנותם "מזבח מבלעדי מזבח ה' אלוקינו" (שם, שם, יט).
כעסם זה של השבטים על כך שנבנתה במה נוספת למרות שמאז קביעת המשכן בשילה נאסרו הבמות (על פי דברים יב, וראה דעת מקרא, יהושע עמ' רו), נתפרש לו לרב קוק ברובד נוסף, מעבר לממדי הארוע עצמו כפי שהוא מתואר במקרא: "והצעקה אשר היה על בני גד ובני ראובן בבנותם המזבח הכל הוא שלא להשוות אפילו קדושת מקום אחר בארץ ישראל לקדושת המקום אשר בחר ה'" (אגרות הראיה, חלק א, עמ' לד) – ועל פי קו זה ניתן לפרש את טרונייתם גם מתוך החשש שמא סבורים שבעבר הירדן כי מעמדו זהה לזה לשל ארץ ישראל, וממילא לא יבצעו את עבודתם הרוחנית שם, בהתאם לתנאיו ולנתוניו של אותו מקום.
מי שנשלח לבירור פרשה זו ועמד בראש המשלחת הוא פנחס בן אלעזר הכהן, וכבר למדונו חז"ל "פנחס זה אליהו" (32). פנחס – גילויו המוקדם של אליהו – דואג לכך שהמעבר מהבשורה שמייעד משה לשבט גד על השלמתה על ידי אליהו תיעשה על פי ה', ואז תוכשר הדרך להופעתו של אליהו, ולכך שגד-החתוך, הנתון תמיד באמצע הדרך, יזכה להגיע לשלמות של עצמו ולהביא לשלמות הכללית.
גד והשלמות הכללית
אותה השלמות הכללית נזכרת גם בדברי בעל מאור ושמש, שאף דרש לשם כך את השם גד באופן מחודש:
"איתא במסכת עדויות: אליהו בא להשוות את המחלוקת ולעשות שלום בעולם, ואיתא בספרים הקדושים שאליהו התשבי נקרא מתושבי גלעד, כי אתי מגד… וזה רמז יעקב ברוח הקודש: "גד גדוד יגודנו", פירוש: מגד יבוא אליהו, מתושבי גלעד… שיאסוף, ויעשו אגודה כולם, שיעשו שלום בין כולם, שלא יהיה מחלוקת בעולם, וזה גדוד יגודנו הוא לשון אגודה, שיעשו כולם אגודה בשלום… לזה אמר והוא יגוד עקב, פירוש: מה שיעשה אגודה זה יהיה בסוף עקב, דהיינו בעקבות משיחא"(33).
ראינו, איפוא, כי שבט גד – אשר שמו משמעו חיתוך, ברכותיו עניינן בחיתוך ובהעדר שלמות, נחלתו מסמלת חוסר שלמות, מקומו במסעות המדבר מעיר על כך שטרם השתלם, וכך גם העובדה ששבט זה לא זכה שיעמוד ממנו שופט על ישראל, הוא גם המשמש אכסניא לקבורת משה רבינו, ונחלתו היא המקום בו נקטע מפעל חייו של משה; אך הוא גם מביא לעולם את אליהו – המשלים את מפעל חייו של משה, ומכוח עבודתו הרוחנית המיוחדת בתחומי נחלתו – מקרב את העולם כולו לכלל השלמות העתידה לבוא ואף משגר את אליהו שעתיד להיות ממחולליה של הגאולה העתידית – העתידה להביא את העולם כולו לכלל שלמות.