"וישם מלך אשור על חזקיהו מלך יהודה שלוש מאות ככר-כסף ושלושים ככר זהב".
איפה עמד צבאו של חזקיהו?
מסופר שזכרי גיבור אפרים הרג את מעשיהו בן המלך ואת עזריקם נגיד הבית ואת אלקנה משנה המלך. ואם נניח שאלה יכלו להיהרג בקרב על הגנת העיר, ואולי מחוץ לחומה, לא ייתכן שחיילי ארם וישראל שללו שלל רב ובזזו ולקחו בשבי עם רב מבלי שחדרו לפנים העיר. זה יכול היה להיות רק לאחר שפרצו בחומת העיר, השתלטו על ארמון המלך ועשו בעיר כבתוך שלהם. הלוחמים מארם ומישראל באו מצד צפון. מסתבר שהם פרצו בחומה הצפונית פרצה גדולה, את הפרצה הזאת סתם חזקיהו. זוהי "החומה האחרת" בלשון הכתוב, וכפי שנראה להלן, היא החומה שהקיפה את הפרבר או המשנה, ויש לזהותה בסביבת שער שכם של ימינו.
התוי של חומת ירושלים מצד צפון הוא נושא שחוקרי ירושלים הנוצרים עותו אותו כדי שלא לפגוע בקדושתו (המדומה) של קבר ישו, שלפי דין ישראל היה צריך להימצא מחוץ לחומת העיר; ולכן, לפי התוי שהם קבעו, החומה היא מעבר לקבר פנימה. מכיוון שבעיה זו של קדושת הקבר אינה מטרידה אותנו, עלינו לחפש הוכחות על מקומה של החומה בימי המצור, מבלי להתחשב בהצעות של חוקים אלה.
נסקור תחילה את המקורות שבכתב. על בנין חומות העיר בימי דוד נאמר:
דבהי"א י"א, ח: ויבן העיר מסביב מן המילוא ועד הסביב ויואב יחיה את שאר העיר.
שלמה הרחיב את שטחה של ירושלים וכלל בה את השטח שנועד לבנין בית המקדש. עליו נאמר שבנה את המילוא ואת חומת ירושלים. מעשה זה נזכר שנית בקשר עם תפקידו של ירבעם בן נבט, שהיה ממונה על המלאכה: "שלמה בנה את המילוא סגר את פרץ עיר דוד אביו". בימיהם של דוד ושלמה לא צר שום אויב על ירושלים ולא פרץ את חומתה. יתכן שהכוונה ל"פרץ" ששלמה השלים חומה שהחל דוד לבנותה. מאז אין לנו ידיעה כלשהי על בנין חומות ירושלים.
מימי שלמה ועד למצור סנחריב עברו 250 שנה, ואין ספק שהעיר גדלה והתרחבה. כיוון ההרחבה לא היה במדרונות התלולים של הקדרון או של גיא בנהנום, כי אם לצד צפון, כי רק מצד זה משתרע שטח נרחב נוח לבניה.
חלוקת הממלכה לאחר מות שלמה והמלחמות בין יהודה לישראל ודאי חייבו את מלכי יהודה להגדיל את בטחון העיר ולחזק את חומתה. אבל עדות על כך מן הכתובים עד לימי חזקיהו אין בידינו.
חוקרי ירושלים מן המאה הי"ט, שלא היו כבולים בקדושתו של קבר ישו, בדקו וחקרו את התוי של החומה השניה, הלא הם: קנרד, שיק, גב' פין, סלה מריל ואחרים. הם מצאו שהחומה הנוכחית בנויה במקומות רבים על שרידי החומה השניה של ימי בית שני. עדות נוספת הן תוצאות החפירה שערך המילטון בשנים 1937-38 משני צדי שער שכם; החרסים שמצא בעומק 9.40-9 מ', בשכבה שמעליה, הם מתקופת הברזל ומן התקופה ההלניסטית.
במקום שהעמק עובר את שער שכם וחודר העירה, לפני התחלתם של רחוב הגיא ורחוב בית הבד, הוא מהווה שטח רחב ועמוק, הוא כעין מכתש ונקרא כך על שם צורתו. כאן היה מקומם של הסוחרים הצורים, ועליהם אומר הנביא:
על חומה זו לארכה, משער שכם של ימינו ועד למגדל שלמזרח השער החדש, התהלכו חייליו של חזקיהו והסתכלו למתרחש במחנה אשור, ששכן במישור ממול.
עתה נשתדל לתאר את מקומו של מחנה אשור, שהתפרש בשדה כובס.
אולם לפני כן עלינו להתעכב ולראות כיצד הייתה עבודת הכובסים בירושלים. לצורך זה נוכל להיעזר בתרגום יהונתן; את המילים "אשר במסילת שדה כובס" הוא מתרגם "די בכיבש חקל משטח קצריא". נוספה כאן המלה: משטח. מסילה, משורש סלל, עיקרו הרמה, הגבהה, דרך סלולה מוגבהת מסביבתה. מסילת שדה כובס הייתה שטח קרקע מורם במקצת, מרוצף אבנים, שעליהן היו הכובסים שוטחים את הכבסים לייבוש. בעיר, בין החומות, לא היה שטח כזה, גם לא על יד ברכת השלוח ואף לא על יד התעלה החצובה. עלינו לאתר את שדה כובס מחוץ לחומה הצפונית ולא הרחק ממנה. מקור המים של הברכה העליונה לא היה מעין כי אם מי גשמים. בני ישראל ידעו יפה יפה לאגור מי גשמים בבורות וברכות. בשטח שממול לשער שכם, שהפך בשנים האחרונות לגינה ציבורית, עמדה הברכה העליונה. בדורות האחרונים לא הייתה בשימוש ולאט לאט כוסתה אדמה.
בירמיהו סוף פרק ל"א אנו קוראים נבואה על בנינה מחדש של ירושלים. הנביא מעביר את הקו מצד צפון ואומר:
בסיכום המערכה נאמר: "ויצא מלאך ה' ויכה במחנה אשור… וישכימו בבקר והנה כלים פגרים מתים". התרגום: וקטל במשרית אתוראה = והרג במישור האשורים. נמצאנו למדים שמקום זה מכונה פעם עמק ופעם מישור, ואין הבדל.
הנס שקרה בימי חזקיהו בשערי ירושלים, כאשר צבא אשור הבלתי מנוצח, צבא אשר בעצמתו ובאכזריותו הכניע את כל עמי המזרח, נפל שדוד, הנס היה גדול ואין ספק שאנשי ירושלים הרבו לספר עליו והיו מראים אב לבנו, דור אחר דור, את המקום שבו אירע הנס. כך נשתמר השם "מחנה אשור". הוא נשתמר גם לאחר גלות בבל; עם החורבן ושריפת המקדש בידי חיל כשדים לא נכרת הישוב כולו, נשארו מעטים ובפיהם נשתמר השם "מחנה אשור". מפיהם חדר לתודעתם של שבי ציון ולעולם המושגים של ימי בית שני. ואין תימה שאנו מוצאים את השם מחנה אשור בפי יוסף בן מתתיהו, אם כי מאז הנס ועד למלחמה הגדולה עברו שבע מאות ושבעים שנה. פעמים מזכיר יוסף בן מתתיהו את "מחנה אשור": מלחמות-ה', ז', ב – ביום ז' באייר של שנת 70 נכבשה החומה השלישית וצבא רומי פרץ לתוך העיר. אז העביר טיטוס את צבאו אל המקום הנקרא "מחנה האשורים" וקרוב כמטחוי קשת אל החומה השניה. מלחמות-ה', י"ב, ב: טיטוס החל לשפוך סוללה על העיר. היא החלה "ממחנה אשור", אשר שם הייתה גם תחנתו של טיטוס, ומשם נמשכה דרך נחל קדרון אל עבר הר הזיתים, ומשם נסבה דרומה…
מתי עלה בדעתו של חזקיהו לפרוק את עול אשור ועל מה סמך?
אורך הנקבה הוא 588 מ' על מרחק אוירי של 320 מ', כלומר – סטיה מן הקו הישר של 213 מ'; הרוחב נע בין 70 ל- 80 ס"מ והגובה הוא מ- 1.10 מ' ועד 3 מ'. השיפוע קל מאוד – על 532 מ' השיפוע הוא רק 2.18 מ'. את החוקרים העסיקה השאלה של הסטיה מן הקו הישר. כאמור, הנקבה הייתה צרה ובחלל ברוחב של 80-70 ס"מ היה מקום לחוצב אחד בלבד. אם נביא בחשבון שהוא עשה את המלאכה בכלים פשוטים, ללא מכשירי מדידה מדויקים וללא מכשירי קשר – נבין שהוא סטה הצדה והיה הכרח ללכת לקראתו ולהתחיל את החציבה מהצד שכנגד.
כל עוד לא הושלמה מלאכת הנקבה היה חזקיהו נאמן למלכות אשור; הוא לא הצטרף למרד כלשהו נגד אשור, אף לא למרד שמרון בימי פקח בן רמליהו ולא בימי יהושע בן אלה; גם לא למרידות ערי פלשת בסיועה של מצרים. מסתבר שגם כאשר סנחריב ישב בלכיש הכבושה עוד לא הגיע הזמן למרוד; אולי עוד לא הושלמה הנקבה ואולי עוד לא הגיעו חרבוני הקיץ, כשהצמאון גדול ומים אין, ולכן הביע חזקיהו את כניעתו לסנחריב ושילם כל מה שהוטל עליו. סנחריב לא קיים את ההסכם ושילח את רבשקה עם צבא רב לצור על ירושלים.
חזקיהו הכין את העיר לקראת המרד. את שאלת הלחם לעם הנתון במצור פתר חזקיהו בשיטתיות ובצנעה, לבלי לעורר תשומת לב בלשים ומלשינים של אשור. נאמר: "ומסכנות לתבואת דגן ותירוש ויצהר וארות לכל בהמה ובהמה ועדרים לאורות" – בהמות לקרבנות, כי המלך דאג שלא תחול הפרעה בעבודת המקדש.
בינתיים הושלמה הנקבה, הובטח מים לאנשי ירושלים ונסתם מקור המים בנחל לבל ישמשו את צבא אשור.
הנשק של חזקיהו היה לשלול מים מצבא האויב; עתה בצע את החלק השני של תוכניותיו;
מקורות מים אחרים אין בסביבה עד ביתר בדרום, מי-נפתוח במערב ועינות אל-בירה בצפון. כל אלה רחוקים ממחנה אשור חמשה ששה ק"מ.
בסמוך למחנה אשור עמדה הברכה העליונה – מקור מים יחיד שהותיר להם חזקיהו. בברכה בעונת הקיץ מים מעופשים. במי הברכה נהגו ביושבי ירושלים לכבס את בגדים צואים, מקור למחלות. ואמנם – פרצה מגיפה במחנה אשור, רבים מתו והנותרים נאלצו לברוח כל עוד נפשם בה.
סנחריב כותב על המצור ששם על ירושלים "סגרתי את חזקיהו בבירתו ירושלים כציפור בכלוב", אבל הוא נמנע מלספר כיצד הצליח מלך יהודה בהיותו ב"כלוב" להתגבר על צבאו הגדול של סנחריב. ולא בחייל כי אם בחכמתו כי רבה.
החוקרים חפשו הסבר למאורע שעליו מסופר במל"ב י"ט, לה וישעיהו ל"ז, לו; הם העדיפו מקורות חיצוניים על הנאמר במקורותינו וכך נוצר ההסבר לפי הירודוטוס, הכותב: כאשר הסיע סנחריב חיל כבד נגד מצרים תקע את מחנהו בתחפנחס. בלילה התנפלו על האויבים המון עכברי שדה וכרסמו את אשפותיהם, את קשתותיהם ואת אחיזת מגיניהם, עד אשר למחרת נסו, ובהיותם בלי נשק נפלו רבים מהם…
מה לנו ולסיפור הזה?!
אנו דנים במצור על ירושלים, כאשר מחנה אשור חנה מול החומה. לפתע הוא בורח ומשאיר אחריו המון פגרי אדם. דומני שההסבר לפי מקורותינו סביר ואין כל צורך לחפש אותו במקורות חיצוניים.