א.
רבקה ויעקב מרמים את יצחק באמצעות הכנת מטעמים משני גדיי עזים טובים ("כי טעם הגדי – כטעם הצבי" רש"י כ"ז, 9) ובאמצעות בגדי עשיו החמודות, אשר מצויים היו אצל רבקה. את עורות גדיי העזים הלבישה רבקה על ידיו ועל חלקת צואריו של יעקב, חזקה על חוש הטעם וחוש המישוש של יצחק העיוור, שיוטעו במקרה זה (בר' כ"ז). ויושם לב: עשיו, שבגדיו נטילים לתכלית ההתחפשות, נולד "אדמוני כולו כאדרת שער" (שם כ"ה, 25).
הסמל למעמדו של יוסף אצל אביו היתה כתנת פסים (שם ל"ז, 3). היא מהוה אחת הסיבות לקנאת אחיו בו (1).
כתנת זו מופשטת ממנו ע"י אחיו (שם, שם, 23). הם טובלים אותה בדם שעיר עזים – עונש מדה כנגד מדה ליעקב, שרימה את אביו בבגדי עשיו ובגדיי עזים (במאכל ובמשתה) (2). כתנת זו נשלחת לאביהם בהודעה צינית-אכזרית:
"זאת מצאנו! הכר נא (3) הכתנת בנך היא אם לא!" (שם, שם, 32).
"ויכירה ויאמר: כתנת בני היא! חיה רעה אכלתהו! טרף טרף יוסף!" (שם, שם, 33).
ב.
ליהודה החוטא עם תמר נאמר מפי שליחה של האשה לפני הוצאתה להורג באשמת זנות: "הכר נא, למי החותמת והפתילים (אולי בגד!) והמטה האלה, ויכר יהודה ויאמר: צדקה ממני!" (שם, ל"ח, 25-26). הן ליעקב והן ליהודה נשלחים חפצים מסוימים באמצעות שליח כדי שיכירו אותם, והם נאלצים להכירם ומודים בכך.
בכך יש עונש מדה כנגד מדה ליהודה (4) – מנהיג האחים, שבעצתו נעשתה המכירה. ואומרים חז"ל (5) (ב"ר פ"ד, י"ט. פ"ה, י"א. במ"ר י"ג, י"ד, אגדת בראשית ס"א, ילק"ש רמז קמ"ב):
"אמר ר' יוחנן: "אמר הקב"ה ליהודה: אתה אמרת: הכר נא. חייך, שתמר אומרת לך: הכר נא!".(6)
ג.
טעותו של יהודה נגרמת ע"י תמר המתחפשת לזונה(7): באמצעות בגדים(8) היא מסירה בגדי אלמנותה, לוקחת את הצעיף ומתכסה בו (בר' ל"ח, 14). כתוצאה מהתחפשות זו – יהודה אינו מכירה ובא אליה.
ההתחפשות וחוסר הזהוי של תמר מזכירים לנו את התחפשותו של יעקב לשם השגת ברכת אביו ואת חוסר הכרתו ע"י אביו. אמנם כדאי לשים לב להבדל חשוב: יצחק חושד במופיע לפניו. יהודה אינו חושד כל עיקר.
ד.
יוסף גרם לשנאת אחיו כלפיו ע"י מעמדו המיוחד בבית אחיו, ע"י הסמל למעמד זה – כתנת הפסים, ע"י דיבתו על אחיו וע"י סיפור חלומות ההשתררות עליהם (בר' ל"ז).
הוא עומד בנסיון, הן כאשר אשת פוטיפר מנסה להחטיאו יום יום והן כאשר תופסתו בבגדו "לאמר: שכבה עמי!" הוא נמלט ממנה בהשאירו בגדו אצלה.
בגלל עלילתה עליו הוא מוטל לבית הסהר (ל"ט), שם הוא פותר חלומות שני השרים (מ'), ומשם – נקרא לפרעה לאחר החלפת בגדיו כדי לפתור חלומותיו. בעקבות הפתרון – הוא עולה לגדולה. שנים מהסמלים לעליה לגדולה הם: הלבשתו בגדי שש ושימת רביד הזהב על צוארו (מ"א, 42). והיטיבו חז"ל להדגים את הרעיון, שעליתו לגדולה היא בשכר עמידתו בנסיון (9).
ה.
עם הגיע הבשורה ליעקב על אובדן יוסף – הוא קורע את שמלותיו (10) ושם שק במתניו. על כך נענשים האחים ענש מדה כנגד מדה:
כאשר מתגלה להם, כי הגביע באמתחת בנימין – הם (11) קורעים שמלותם (מ"ד, 13). הם מבינים אז, שדברים בגו: יהודה מנהיגם נאלץ לומר מתוך הבנה עמוקה:
"מה נאמר לאדוני?! מה נדבר ומה נצטדק?! האלקים מצא את עוון עבדיך" (שם,16).
והסביר זאת המדרש
"…אם נאמר לך: חטאנו – גלוי וידוע, שלא חטאנו, ואם נאמר לך, שלא חטאנו – האלקים מצא את עוון עבדיך (12)" (ב"ר, צ"ב, ט').
"אמר ר' יצחק: מצא בע"ח מקום לגבות את חובו (= נזדמנה לו עתה ההזדמנות להענישנו עונש מדה כנגד מדה – עבדותנו כנגד עבדות יוסף).
אמר ר' לוי: כזה שהוא ממצה את החבית ומעמידה על שמריה (= דרש עפ"י התקבולת מצא – מצה. ה' ממצה את הדין עמהם – כמי שממצה את החבית מיינה ומעמידה על שמריה בלבד)" (ב"ר, פ"ה, ב').
ו.
לאחר שהוכיחו האחים את חרטתם על התנהגותם כלפי יוסף ע"י מסירות נפשם על בנימין – אחיו מאותה אם – נותן להם יוסף חליפות שמלות, והוא מעדיף את בנימין – אחיו מאמו – עליהם עי"ז שהוא נותן לו 300 כסף וחמש חליפות שמלות (מ"ה, 22).
אפשר, שבהעדפה זו הוא מעמידם פעם נוספת בנסיון: הוא רוצה לבדוק, אם העדפה זו – המתבטאת בבגד ובכסף – תגרם – כהעדפה קודמת במעמד ובבגד (יחס יעקב אליו, שנתבטא בין השאר בכתנת הפסים שהלבישו) – לשנות את יחסם כלפיו. ואכן הגמרא (מגילה ט"ז) מתלבטת בכך: "וכי אפשר, דבר, שנצטער בו אותו צדיק – יכשל בו?!"
(ועי"ש בתרוץ הגמרא: היה במעשהו זה רמז להולדת מרדכי איש ימיני, שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות".
וע' במפורט בפירוש ר' ברוך אפשטין בעל "תורה תמימה" לפסוקנו, וכן ע' במדרש שכל טוב ע"ד הפשט).
ז.
ובסיום, היטיבה התורה להדגיש, שיעקב אשר רמה את אביו בבגד, נענש עונש מדה כנגד מדה באמצעות היותו מרומה ע"י לבן בהחלפת אשתו המיועדת (ועי' גם ב"ר ע' יט), ובהחלפת משכורתו עשרת מונים, בכל סבלו בבית לבן, ובסבלו בפרשת המרמה בענין דינה ושכם, ברמיית בניו אותו ע"י הבגד (ע' סעיף א'), בקשר ליוסף, בהתנהגות יהודה (בפרק ל"ח, ע' סעיף ב') ובניתוקו מיוסף במשך כ"ב שנה.
ואולי מבין יעקב, שבירידתו מצרימה תחל הגלות, ולכן חושש הוא לרדת אליה (13) וה' מעודדו:
"אל תירא מרדת מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם, אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה, ויוסף ישית ידו על עיניך (מ"ו, 3-4).
"ואין אומרים אל תירא, אלא למי שהוא מתירא" (חזקוני כאן).
ויושם לב לעובדה, שאישיות האב נבלעת באישיות הבנים: האב היורד הוא יעקב, והאב העולה הוא העם (או יעקב עצמו) (14).
ח.
את שיעקב לבטא במפורש (הירידה-השליחות מצרימה) בתחילת פרק מ"ו – היטיב לבטא יוסף בנו במפורש: לא פחות משלש פעמים הוא מדגיש את העובדה, שאין הוא ואחיו אלא שליחי הקב"ה:
"כי למחיה שלחני אלקים לפניכם" (מ"ה, 5).
"וישלחני אלקים לפניכם" (שם, 7).
"ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלקים" (שם, 8).
הוי אומר, אמנם נראה, שבני אדם שולחים זה את זה ונשלחים זה על ידי זה, אך למעשה כל מאורעותיהם וגלגוליהם מכוונים ע"י ההשגחה האלקית, שהם אינם אלא שליחיה.
יעקב שולח את יוסף ל…מצרים, האחים שולחים את הכתנת לאביהם, תמר שולחת את הערבון ליהודה, והקב"ה שולח בני אדם אלה לשם מילוי היעוד האלקי (15).
ט.
ויפה היטיב המדרש (בר' פ"ה, א') להדגיש את ההכוונה האלקית של המאורעות, אשר בני אדם חושבים שהם מתארעים בדרך טבעית:
"ויהי בעת ההיא" (ל"ח, ו).
ר"ש בר-נחמן פתח:
"כי אנכי (16) ידעתי את המחשבות, אשר אנכי חושב עליכם… לתת לכם אחרית ותקוה (17)" (יר' כ"ט, 11).
שבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף (בגלל …כתנת הפסים), ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו (מוטיב הבגד, אבל על שעבודו ופרידתו מבית אביו), ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו (מוטיב הבגד, צער על שבלבל יצועי אביו. ע' בר' ל"ה, 22 וב"ר פ"ד, י"ט), ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו (מוטיב הבגד, אבל על יוסף), ויהודה היה עסוק בליקח לו אשה (מוטיב הבגד – התחפשות תמר והערבון. ע' סעיפים ב', ג') והקב"ה היה עוסק – בורא (18 אורו (19)) של משיח".