תידיסחה הניגנה

גם ר' לוי יצחק מברדיטשוב (ת"ק-תק"ע) היה מעריץ את הנגינה, ומזמר ועובר לפני התיבה.
ושלשה שירים מייחסים לו שהוא חברם, והם: "דעם רבין'ס דודעלע", "גוטען מארגען דיר",
"מאיר'קע מיין זון". שלשתם מיוסדים על חומר נגיני מקובל של בית הכנסת, כגון נוסח סליחות,
נוסח הלמוד, ונוסח קדיש לנעילה. מספרים שבראש-שנה קודם פתיחת שמונה עשרה היה מזמר
דברים אלה בניגון מיוחד:

הנגינה נוצרת על ידי הנקודות הטובות שבאדם: "… יחפש וילקט את הנקודות הטובות. ועל ידי
זה נעשין ניגונין… כי עיקר הניגון נעשה על ידי בירור הטוב מן הרע". אין לך חכמה, אמונה ודת
שאין לה נגינתה היא שבה מובעת רוחה:

עיפשמו ולא רק כל חכמה ואמונה יש לה נגינה שלה, אלא גם כל שדה, כל צמח אומר שירה

על האדם ביצירת נגינתו,

כבר הבאנו לעיל, שצדיקים כר' ליב שרה'ס ור' אייזיק מקאליף היו שוקדים לאסוף נגינות חולין ושל
נכרים, אם הרגישו ניצוץ קדוש בהם, והיו מכניסים אותם אל תחת כנפי השכינה. ור' נחמן בא לידי
קיצוניות באמרו: "כשיש ח"ו איזו גזירה וצרה לישראל מאיזה עכו"ם, אזי טוב לנגן הניגון של אותה
העכו"ם שמיצר להם ח"ו".

המנהג הזה היה נהוג כבר בימי האר"י, ור' ישראל נג'ארה יסד כמעט את כל שיריו על לחנים
וניגונים זרים, כי לפי דבריו "פי דוברי שקר ודובבים שירי עגבים יסכר ושירי אהבם לא יעלה על
לבם.. בראותם השירים, כי חזקה על כל איש לא שביק היתרא ואכיל איסורא". ופייטן מזרחי
:בתוכ בלחמ

כבר ראינו שאבות החסידות היו בעצמם מזמרים ויש שהיו גם מחברים ניגונים. האגדה מספרת
על ר' אהרן מקארלין (תצ"ו-תקל"ב), כשהיה אומר בערב שבת בצהרים בניגון מיוחד לו את "שיר
השירים", היה עושה רעש בפמליה של מעלה, ונשתתקו כל העולמות העליונים, ומלאכי השרת
פסקו מלומר שירה לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. והיו מתקבצות שיירות, שיירות
להאזין ולהקשיב את ניגונו הקדוש, הנעים והמתוק, הנלקח מעולם הניגון. ר' אהרן זה חבר גם
זמר לשבת וזהו הזמר שחסידי קארלין מזמרים אותו מדי שבת בשבתו בניגון מיוחד, והוא "יה
אכסוף נועם שבת".

אולם על פי רוב היו הצדיקים ממנים להם משוררים וחזנים שנקראו "מנגני החצר". הזכרנו לעיל
שכבר להמגיד ממזיריטש היה חזן. ר' יצחק מאיר מגור (נפטר תקפ"ז) היה אומר: "אלמלי חנני ה'
בקול נגינה, כי אז הייתי יכול למסור לכם שירות חדשות בכל יום ויום… כי בכל יום נבראת שירה
."השדח

מספרים על ר' מנדיל מקוצץ (תקמ"ח-תרי"ט), שהיה אביר לב ושונא נגינה לירית בהשתפכות
הנפש, או נגינה בכיינית. ואם העיז מי שהוא לזמר על שלחנו נגינה מעין זו היה גוער בו ואומר:
הם רוצים שאבכה!
בימי ר' ליבלי (נכדו של ר' י צחק מאיר) מגור נתפתחה שיטת הבטול שנתבטאה בניגונים שטחיים
בלי סדר ושאיפה, כי אם גבובי קולות.
איגוסהש והיימופב אלגרמ .תודיסחה ידוסימ דחאל לופלפהו הרותה ויה רוגו קצוק ידיסחל"
ד"מודה במקצת" או "מיפך והזמה" הוא ספר מוסר יותר טוב מן "ראשית חכמה". אין פלא כי
המארש של הצבא יותר מוסרי הוא מן הגינה הרכה והקטנה, וכן כל ניגון, אם אך יש בו אריכות,
."תודחו לופלפ טעמ
לעומת זאת היו ניגוני בורקא ליריים, בדקות, אם גם מונוטוניות יותר מדי. כי צדיקי בורקא שנאו
את החדוד והפלפול, והיו דומים הניגונים לניגוני-עם.
ר' מנדל בר יצחק היה חורז חרוזים זשארגוניים וקבעם בנעימות. כמו כן היה ר' אברהם משה
בן ר' בונם מפשיסחא, שהיה גם בעל תפילה ומנגן מצוין. אומרים, שידע לנגן על פי חוקי הזמרה
ומנגן בכנור ועורך תיקון חצות בכל לילה ולילה בלוית כנורו ומזמר תהלים בניגונים קבועים. בעל
בכי גדול ובעל נפש מוסיקאלית. בקוצק אהבו ניגונים קצרים וסימטריים, אך לא הרכים.

על ר' דוד'ל מטאלנא (תקס"ח-תרמ"ב) בן ר' מוטילי בן ר' נחום מטרשנוביל מספר פ' מינקובסקי,
שהיה אוהב את הזמרה. במיטב כספו שלם לבעל תפילה מצוין בשעתו בנועם קולו, הירשלי
טולצינר, שיתפלל אצלו בימים הנוראים. גם החזיק חזן תמידי לצרכי ה"שלחנות", את יוסלי דעם
רבי'ס, שעליו היה מוטל לחבר לכל שבת ניגון חדש לאיזה פיוט מזמירות השבת. ואותו הניגון
נתקבל ונתפשט אחר כך כעין מסורה קדושה בין החסידים הטאלנאים, יען כי יוסילי זה היה, לפי
אמונת החסידים, בבחינת גולמו של הצדיק, שעל ידו נתגלגלה המנגינה הזאת מתוך השפעת
רבע רשאכ ,יאנלטה קידצה תריטפ ירחא יכ ,היאר אהו .הניגנה לכיה תורצואב טילשה ,קידצה
ולש תוניגנמהו הניכשה ונממ הקלתסנ ,יצנחוי 'ר קידצה לש תיקבירטסימחארה רצחל יליסוי
החדשות היו בלי טעם. ניסי בלזי היה בא אליו, אף על פי שהיה חב"די. גם מנגנים כלי זמר
כסטמפניו מברדיטשוב ופדהצור מזשיטומיר. ר' דוד'ל היה שמח ומלא חיים ושנא את הבכיינות.
כשזמר ניסי בלזי עם משורריו "ונתנה תוקף" ו"כי כשמך" שלו, מכיון שהגיע ל"אדם יסודו מעפר"
ולא נשארה עין אחת בלי דמע, פתח הצדיק ואמר לניסי: "אתה רוצה להביאני לידי בכי, די!"
והתחיל לדבר שיחה בטלה". הוא היה מזמר "אתקינו סעודתא" בקול דק מן הדק, בנעימה של
דבקות. בסעודה שלישית היה מזמר "בני היכלא". אמנם עצוב הוא ומתנגד לתכונתו הצוהלת של
הרב. על ר' דוד'ל זה נתחבר הזמר הידוע "דער רבי איז געווען אין וואסילקוב און היינט איז ער אין
טאלנא". כי מקודם היה ישוב בוואסילקוב ואחר כך עבר לטאלנא.

והיה מנגן אצל הרב. ר' ישראל מדוברובנה, מחסידי רש"ז מליאדי, היה מנגן גדול בכלי זמר

מספרים עליו, זלמן מפולטוסק היה בעל תפילה מצוין בחצרות הצדיקים ואצל הצדיק מגור.

שהיה מתגנב אל תוך התיאטרון הגדול בווארשה להוציא משם ניגונים. בכל זאת בקוצק וגור היו
בודקים במנגן… ולא כל מנגן זכה לזמר על שלחן הצדיק. לעומת זאת היה ר' שלמה מראדומסק
הנ"ל מקרב מנגנים וחזנים ואף אלה שהיו חשודים כבר בעיני החסידים. החזן אליעזר מלודז
(נפטר בשנת תרמ"ח) ואבוש מאיר מקראקה היו הסוכנים הראשיים לניגוני ראדומסק. בקולו
הערב הרך ר' שלמה לבות כל שומעיו. על שלחנו נגנו גדולי תופשי הכנור אשר היו בין יהודי
פולין בימים ההם, כגון צדוק שטייהויר, יונטיל מלובלין והולאנד מפלוצק. לא חפצו לקבל שכר
וכולם דבקו בו. זלמן מפולטוסק הנ"ל היה בעל קול ערב ודק, יודע נגן בכנור ובחליל וקורא וכותב
תוי-נגינה. למדן מופלג, בעל קבלה והשכלה ומדקדק. נוסע לקוצק להתפלל לימים נוראים
ולשבועות. ובכל פעם קודם נסיעתו היה מלחין "היה עם פיפיות" וניגון ל"אקדמות". ניגוניו היו
מסודרים היטב, סימטריים והגיוניים.

כשהמנגן פותח בניגון חדש, יושבים המסובים ומאזינים יפה עד אשר תופסים אותו, ואז מתחילים
לחזור עליו ולשננו. וכששבים אלה אל ביתם מביאים אתם את הניגון החדש, ובשבת בפנות היום
בבית הכנסת או בסעודה השלישית מלמדים הם את הניגון לאנשי שלומם.

מכיון שהניגונים מתחדשים והולכים חדשים לבקרים, מובן שהישנים הולכים ומשתכחים על נקלה,
כי הלא תורה שבעל פה היו הניגונים מבלי היות מי שהוא בקרב החסידים שיכול היה להעלותם
על הכתב. ורק ניגונים ידועים, שנתקדשו משום שמחבריהם היו צדיקים מפורסמים, או שנתחבבו
מאד על הקהל, נמסרו מפה לפה ומדור לדור. והניגונים שנתקיימו, יסוד ניגוני עברי יש להם, כי
כל הניגונים השאולים מנגינת נכר, מעין אלו שהזכרנו לעיל, בין שלוקחו מתיאטרון, מנגינת הצבא,
מתרגילי פסנתר וכנור, ובין שלוקחו מתוך הנגינה הוואלאכית, האוקראינית והקוזאקית, חלפו
ונשתכחו מכלל הנגינה החסידית. ובתוך אוסף הניגונים, בערך כמאתים, שיש בידי, אפשר לחשב
רק כעשרה אחוזים שאולים ממקורות נגינה זרה, וגם הם הוספות ושנויים חלו בהם, ונוסף עליהם
נופך משל נגינה עברית.

לנגינה החסידית ישנן שתי צורות:
תומגוד .דיחי לוק ידי לע דימת תרשומה ,קיודמ לקשמ ילב ,(תיביטאטיציר) הלותירה הרוצה (א

יכולות לשמש "דעם רבינ'ס דודעלע", "גוטען מארגען" לר' לוי יצחק, "בני היכלא" ו"תיקון חצות"
לר' דוד'ל מטלאנא, וכיוצא בהם.
המושרת בקצב ובמשקל מדוייק ובדפיקת האצבעות או במחיאת כפים, או ,תילקשמה הרוצה (ב

ברקודים. בצורה זו רוב הניגונים קבועים והם מושרים על ידי כל הקהל.

מדברי ר' נחמן המובאים כאן נראה את עומק הבנתו בערך המשקל הריקודי לביטוי הנגינה וערך
שניהם להתלהבות הנפשית:

הנגינה החסידית בנויה על אותם הסולמות אשר עליהם גם הנגינה העממית ונגינת בית הכנסת
בנויה. ואלה הם:
בספטימה קטנה וגדולה. כארבעים אחוז מכל הניגונים בנויים עליו, א) הסולם הרך (מינורי)

בשעה שחמשים אחוז מכל הנגינה העממית היהודית קבוע בו.
והוא: מי-פא-סול# -ל-סי-דו-רי-מי. מקור הסולם הזה הוא ב) הסולם של נוסח "אהבה רבה"

באסיה הקטנה והיה ידוע כבר ליונים כשבע מאות שנה לפני ספירת הנוצרים והוא היה הסולם
אשר החליל היה קבוע בו. הסולם הזה אינו בנמצא בנגינה הסלאבית ולא באוקראינית. בו קבועים
כשלשים אחוז מהניגונים החסידיים, כגון הניגון של רש"ז מליאדי וכיוצא בהם. הניגונים של שני
הסולמות הם מקוריים.
והוא: רי-מי-פא-סול# -ל-סי-דו-רי. והוא הסולם שעליו רוב הנגינה ג) הסולם הדורי האוקראיני,

האוקראינית והרבה מהנגינה הרומינית הוואלאכית קבוע. בנגינה החסידית אין יותר מעשרה
אחוזים בסולם הזה. ואין זאת אומרת שהניגונים הללו לוקחו מתוך הנגינות הנזכרות, שהרי הניגון
"גוטען מארגען" של ר' לוי יצחק בנוי עליו, והניגון הזה הוא, כמוזכר לעיל, מיוסד על נוסח נעילה,
שמקורו מגרמניה הדרומית מערבית, מהמאה הארבע עשרה בערך, והוא לקוח מתוך תנועות של
.תוחילסו הכיא ,רתסא תליגמ
בו קבועים ניגונים לרקודים, התולים על חיי החסידים. הניגונים הללו ד) הסולם החזק (מזורי).

חקויים הם מנגינה סלאבית, מנגינת הצבא ומכל הבא. צריך להדגיש, שכל מה שנדמה כהשאלה,
על פי האמת אינה אלא חקוי הצורה, המשקל והמדות. ואפילו אם ישנה השאלה היא נהפכת בפי
החסידים לחקוי מהניגון המקורי, על ידי הוספות טעם יהודי, כאמור.

הסולמות הם השלד אשר עליהם ירקם בשר וגידים – אלו הן התנועות, המצטרפות לנעימות
השודקה :תירוקמה תידוהיה הניגנה רוקממ בואש ובורב הזה יניגנה רמוחה .(תוידולימ)
והחילונית. על כל החומר הזה הטביעה החסידות את חותמה. כי בהשוותנו ניגון חסידי המיוסד
על מקור של נגינת בית כנסת, כעין זה של ר' לוי יצחק הנ"ל, או של הרב מליאדי, מיד נווכח,
לש ,שפנה תוכפתשה לש חור :רמוא הווה ?הביט המ תאזה חורהו .וב הכוסנ תרחא חורש
געגועים, סודיות והתלהבות, אשר כאש אצורה בניגונים.

הניגונים החסידיים נפוצו באירופה המרכזית, בגרמניה והולאנד כבר בסוף המאה השמונה עשרה
ונתחבבו על הקהל היהודי כל כך, עד אשר החזנים הגרמניים היו מוכרחים להכניס אותם אל
התפילה בבית הכנסת, כעדות כתבי יד של כמה חזנים מהעת ההיא, שבאו לידנו.