ראיתי לבאר ולספר קצת, מעט מזער, מקדושת הנהגת רבינו הקדוש והנורא ז"ל, מיום שעמד
על דעתו עד היום שנסתלק בשלום, קצת – מה ששמעתי מפיו הקדוש בעצמו, וקצת – מאנשים
אחרים שהכירו אותו מעודו, וקצת – מה שראינו בעינינו. ואם אמנם ידעתי גם ידעתי כי רבים יהיו
אשר לא יאמינו בדברים האלה, כי רבים קמו עליו, עם כל זה לא יכולתי להתאפק מעוצם הפצרת
ותשוקת אנשים רבים וכן שלמים אשר הפצירו עד בוש להדפיס קצת מזה. גם סעיפי ישיבוני
וכליותי יעצוני, כי הלא על כל פנים ההנהגות המבוארות כאן הן הנהגות קדושות וטובות מאוד,
אשרי שיאחז בהן, וראוי לחקוק על ספר הנהגות כאלו, יהי העושה מי שעשאן. על כל פנים
הנהגות הללו הן טובות וקדושות מאוד, ואיככה אוכל למנוע הטוב מהולכים בתמים אשר נפשם
אותה למצוא בספר דרכים ישרים הללו. וגם האמת עד לעצמו, ומי שיביט בעין האמת בספרי
רבינו ז"ל יבין בעצמו, כי דברים כאלו אי אפשר להשיג כלל בשכל אנושי כי אם לקדוש וטהור
בקדושה וטהרה יתירה כמותו. ואי אפשר להאריך בזה, כי הם אך למותר, כדרך שאומרים העולם:
או שלא יועיל או שהם שלא לצורך. על כן לבי הלך אחת הנה ואחת הנה בעניין זה, ואמרתי:
ויהי מה אריצה דברי אלה למען ידעו דור אחרון יקומו ויספרו לבניהם, ממנו יראו וכן יעשו לילך
בנתיבות הללו ולדרך בעקבותיו, כי זאת אין צריך לפנים שהנהגות כאלו הן הנהגות קדושות
ויקרות, וכל אחד ואחד יכול להתקרב להש"י על ידי הנהגות כאלו, כי הם דברים השווים לכל נפש
כקטן כגדול, ואפילו הפחות שבישראל אם ירצה לחוס על חייו ולחשוב על תכליתו הנצחי וירגיל
עצמו ללכת בנתיבות ודרכים הללו והמבוארים פה בודאי יזכה לחיי עולם ויוכל לבוא למעלות
גבוהות וקדושות כחד מבני עליה, אם יהיה חזק בדעתו לאחוז דרכו הטוב תמיד כיתד חזק בל
ימוט, ככל המבואר פה לקמן.
אך זאת לדעת כי כל המבואר פה אינו אפילו כטיפה מן הים הגדול מעוצם קדושתו והפלגת
מעלתו העולה למעלה למעלה, במקום שאין יד שכל אנושי שולטת שם. וגם אין רצוננו לבאר
קצת מופתים נוראים שראינו ממנו, כי אין אנו עוסקים לספר בשבחיו הקדושים, כי אם מה
שנוגע ליראת ה'. אמרתי: אך יראו אותם הדברים יקחו מוסר, כי כל האנשים הרואים דברים
הללו בכתב אצלנו כולם יודו וישבחו ויפארו אותם ונוגע בלבם התעוררות גדול להש"י, וכולם
מבקשים ומפצירים בי להביאם לדפוס. העתירו עלי דבריהם עד שהוכרחתי למלאות רצונם.
והש"י ירחם עלינו שנזכה לילך בדרכי אבותינו אשר עשו באימה וביראה רצון קונם עד יבנה
לציון וירושלים וישובו ישראל אל ארובותיהם כיונים במהרה בימנו, אמן.
בהיותו בימי קטנותו בא עד דעתו לפרוש מהעולם, ורצה לשבר תאוות אכילה. אך עדיין היה
בשכל קטן ונדמה לו שזה אי אפשר שיניח מאכילתו כפי מה שהיה רגיל לאכול בבוקר ובצהרים
וכו', על כן ישב עצמו שיהיה בולע כל מה שיאכל, דהיינו שלא יהיה לועס מה שיאכל, רק יבלע
כמות שהוא, כדי שלא ירגיש שום טעם באכילתו. ועשה כן ועלו נפיחות בצווארו. ואמר שהיה אז
רק בן שש שנים. והנהגה זו שמעתי לדבר גדול מצדיק גדול מאוד מאוד שנהג כך שהיה בולע
אכילתו בלי לעיסה, אך הוא ז"ל נהג כך בהיותו בן שש שנים.
גם בהיותו יושב לפני רבו ללמוד בימי קטנותו היה רוצה תמיד לקיים "שויתי ה' לנגדי תמיד",
והיה מתייגע לצייר נגד עיניו שם הויה ב"ה, ומחמת שהיתה מחשבתו טרודה בזה לא היה יודע
מה שלומד, והיה רבו כועס עליו. ואף על פי כן כל ימי ילדותו היה עושה עניני מעשה נערות הרבה
.דואמ הזב ליגר היהו ,לויטו תוציפקו קוחש יניינע ונייהד ,דואמ
אחר כך נתגדל יותר. וכשנעשה בר מצווה קרא אותו דודו הרב הקדוש מו' אפרים זצ"ל אב"ד
דק"ק סודילקוב ואמר לו הפסוק "אני היום ילדיתיך" (כי זה נאמר על היום שהאדם נעשה בר
מצווה, כמובא בספרים), ואמר לו קצת דברי מוסר, והיה יקר בעיניו מאוד מאוד כמוצא שלל רב.
אחר כך נכנס לחופה. ותכף ביציאתו מן החופה היה מתלהב מאוד ומתגעגע מאוד לעבודת הש"י,
ונכנס בעבודת ה' מיום אל יום. גם בימי קטנותו התחיל להתמיד מאוד מאוד בלימודו. והיה משלם
להמלמד מכיסו ג' גדולים בעד כל דף גמרא שהיה לומד עמו. מלבד השכר לימוד שהיה אביו
משלם להמלמד היה הוא בעצמו ז"ל נותן להמלמד משלו שלושה גדולים בעד כל דף ודף, כדי
שהמלמד יכריח עצמו ללמוד עמו הרבה דפים גמרא בכל יום. וכן היה, שהיה המלמד לומד עמו
כמה וכמה דפין בכל יום ויום, והוא משלם לו כנ"ל ג' גדולים בעד כל דף ודף, מלבד השכר לימוד.
וכן היה נכנס בעבודת ה'. וכל עבודתו היה בהצנע גדול מאוד מאוד, עד שלא ידע שום אדם ממנו
כלל, כי היה סתום וגנוז מאוד, וכל עבודתו היה בהסתר ובהצנע גדול. ועיקר עבודתו בתחילה היה
בפשיטות גדול בלי שום חכמות כלל, רק בפשיטות גמור. וכל דבר ודבר שעשה הכל היה ביגיעה
גדולה ובכוח גדול ובמסירת נפש. ולא היה לו שום דבר עבודה שבא לו בנקל. רק כל דבר ודבר
בא לו ביגיעה גדולה מאוד, שהיה מייגע עצמו כמה זמנים בשביל כל דבר ודבר מעבודת ה'. והיה
לו כמה וכמה עליות וירידות, אלפים ורבבות עד אין שיעור וערך, והיה קשה וכבד עליו מאוד מאוד
להתחיל ליכנס בעבודת ה' לקבל עליו עול עבודתו ית'. והיה רגיל להתחיל איזה ימים לעסוק
בעבודת ה', ואחר כך נפל מזה. וחזר והתחיל וחזר ונפל מזה. וכן היה כמה וכמה פעמים. עד
שפעם אחת נתחזק אצלו שיהיה חזק מאוד שיאחז בעבודת ה' לעולם, ולא יסתכל על שום דבר
בעולם. ומאז והלאה נתחזק לבו בה'. ואעפ"כ גם אחר כך היה לו תמיד עליות וירידות הרבה מאוד
מאוד. רק שאחר כך היה חזק שלא יניח עבודתו ית' לעולם ואף על פי שיש לו ירידה לפעמים, אף
על פי כן יהיה מחזק עצמו בעבודת הש"י בכל מה שיוכל.
והיה רגיל להתחיל בכל פעם מחדש, דהיינו כשנפל ממדרגתו לפעמים לא היה מייאש עצמו
בשביל זה, רק אמר שיתחיל מחדש כאילו לא התחיל עדיין כלל ליכנס בעבודתו ית', רק עתה
הוא מתחיל מחדש. וכן בכל פעם ופעם תמיד היה רגיל להתחיל מחדש. והיה לו כמה התחלות
ביום אחד, שגם ביום אחד לפעמים נפל מעבודתו והיה מתחיל מחדש, וכן כמה פעמים ביום אחד.
והיה מתמיד בלימודו מאוד, ולמד הרבה מאוד ש"ס ופוסקים ותנ"ך ועין יעקב וספרי הזוהר
ותיקונים וכל כתבי האר"י ז"ל ושאר ספרים הרבה מאוד וספרי מוסר הרבה מאוד. ואמר שכל
הספרים הקטנים המדברים ממוסר כולם היו בבית אביו ולמד כולם. גם למד הרבה ראשית
חכמה. ואמר בפירוש שלמד את הספר ראשית חכמה פעמים אין מספר. וגודל בקיאותו בכל
הספרים כפי מה שראינו בעיניו קצת היה בלי שיעור. ובפרט בספרי תנ"ך ועין יעקב וכל כתבי
האר"י וספרי הזוהר ותיקונים לא נמצא דוגמתו בעולם, כי כל התורה כולה היתה מוכנת לפניו
ושגורה בפיו כשולחן הערוך, ממש כדבר המונח לפני האדם לפני עיניו, שיכול ליקח לעצמו מה
שירצה. כן ממש היו כל הספרים הקדושים מוכנים לפני עיני שכלו הקדוש בכל עת שרצה. וקצת
מזה יכולים לראות ולהבין בספריו הקדושים.
וסיפר שכל לימודו בא לו ביגיעה גדולה. כי בתחילה היה לומד משניות ולא היה מבין לימודו, והיה
בוכה הרבה לפני הש"י שיאיר עיניו. והיה בוכה ובוכה כל כך עד שזכה שיוכל ללמוד משניות. וכן
אחר כך למד שאר ספרים, ולא היה מבין גם כן, והיה בוכה ובוכה גם כן הרבה מאוד עד שזכה
להבינם. וכן בלימוד זוהר וכתבי האר"י ז"ל היה בוכה גם כן הרבה, עד שזכה להבין.
ואמר שבתחילה בכל ספר וספר שלמד לא היה מבין בו, והיה קשה לו הרבה, ולא היה יכול לעמוד
על פשוטן של דברים. והיה לו ייסורים גדולים מזה. והיה לימודו ביגיעה גדולה. ואף על פי כן למד
הברה הנעתמ היהו .ל"נכ ותייכבו ותליפת ידי לע הכז לכהו .דואמ ומצע קזחמ היה יכ ,הברה
מאוד. וכמה פעמים התענה משבת לשבת. והכל בימי נעוריו ממש, קודם היותו בן עשרים שנה.
ולפעמים היה מתענה שתי פעמים משבת לשבת, רצופות זו לזו. ואף על פי שהיה ילד שעשועים
ומגודל בתפנוק, והיה אדם דק מאוד, אעפ"כ לא היה חס על עצמו כלל והתענה וסיגף עצמו מאוד.
והתענה ח"י פעמים משבת לשבת בשנה אחת. אך עיקר עבודתו אשר על ידה זכה למה שזכה
היה רק ריבוי התפילות והתחינות והבקשות והריצויים והפיוסים שהיה רגיל מאוד להתפלל
ולהתחנן לפניו ית', והיה מרצה ומפייס אותו ית' בכמה מיני תחינות ובקשות שיזכהו ברחמיו
ולקרבו לעבודתו ית'. ועיקר מה שהועיל לו היו התפילות שהתפלל בלשון אשכנז, שהיה רגיל מאוד
לייחד לו איזה מקום שמצא שאין שם בני אדם, והיה מפרש שיחתו לפני הש"י בלשון שמדברים
בו, דהיינו בלשון אשכנז. והיה מרצה ומפייס אותו ית' ומבקש ומתחנן לפניו ית' בכמה וכמה מיני
טענות ואמתלאות שראוי לו ית' שיקרבו לעבודתו. והיה רגיל בזה מאוד מאוד. והיה מבלה ימים
ושנים על זה. גם היה מטמין עצמו על גבי בית אביו תחת הגג, שהיה שם כמו חדר במחיצה של
קנים שמחזיקין שם תבן ומספוא, ושם היה מטמין עצמו והיה אומר תהילים והיה צועק בלחש
להש"י שיזכהו לקרבהו אליו ית'. והכלל שכל מיני בקשות שבעולם שנמצאים באיזה ספר שיהיה,
המצוי בינינו הכל כאשר לכל, לא הניח שום תחינה ובקשה שלא אמרה כמה וכמה פעמים, הן
תהילים וספר שערי ציון והבקשות הנדפסות בהסידורים הגדולים ושאר מיני בקשות ותחינות,
ואפילו התחינות הנדפסות בלשון אשכנז, כולן לא הניחן מלאומרן. והיה רגיל לומר כל התחינות
שאחר מעמדות הנדפסות אחר כל יום ויום. והוא היה רגיל לומר כל התחינות כולן של כל הימים
בפעם אחת. גם היה רגיל לפעמים לומר בתהילים רק הפסוקים המדברים מתחינות ובקשות
וצעקה להש"י, והיה אומר רק פסוקים אלו, והשאר לא היה אומר. והיה אומר כל הפסוקים האלו
מכל ספר תהילים בפעם אחת.
ינפל ובלבמ רבדל ליגר היהש המ ונייהד ומצעמ ללפתמ היהש המ היה רקיעה הז לכ דבלמו
הש"י, בלשון אשכנז, שהיה מתפלל וטוען לפני הש"י בכמה וכמה מיני טענות ותחינות ובקשות
.הכזש המל תוכזל ול ליעוהש המ רקיעה והזו .ותדובעל י"שה והכזיש ,ל"נכ ובלמו ותעדמ רמאש
כך שמענו מפיו הקדוש בפירוש.
וכמה פעמים היה מדבר לפני הש"י דברי תחינות ובקשות מלבו ונזדמנו לו בתוך דיבוריו טענות
יפות ותפילות נכונות ומסודרות, והוטבו בעיניו והיה כותבן אצלו לזיכרון למען יהיה רגיל להתפלל
אותן גם אחר כך. וכן היה רגיל בעניין זה לדבר בינו לבין קונו הרבה מאוד מאוד. וכל תפילותיו היו
.הז לע ת"ישהל תלודג תונעט ול ויהו ,י"שהל ברקתהל הכזיש
ואעפ"כ היה נדמה לו תמיד שאין מסתכלין עליו כלל ואין שומעין לו כלל, רק אדרבה נדמה לו
שמרחיקין אותו מעבודתו ית' בכל מיני הרחקות, וכאילו אין רוצין בו כלל וכלל, כי היה רואה
שחולפין, ועוברין כמה וכמה ימים ושנים ועדיין הוא רחוק מהש"י, שלא זכה עדיין לשום התקרבות.
על כן נדמה בעיניו שאין שומעין דבריו כלל ואין מסתכלין עליו כלל, רק אדרבה מרחיקין אותו בכל
מיני הרחקות מעבודתו ית'. אך אף על פי כן היה מחזק עצמו מאוד ולא הניח את מקומו. וכמה
פעמים היה, שהיה נופל בדעתו מחמת זה שראה שהוא מתפלל ומעתיר ומפציר כל כך שיתקרב
לעבודת הש"י ואין מסתכלין עליו כלל. ומחמת זה נפל לפעמים מדעתו ולא היה מדבר עוד כל כך
בינו לבין קונו איזה ימים. אחר כך נזכר בעצמו והתבייש בעצמו על שהרהר אחר מידותיו ית' כי
באמת בודאי הש"י חנון ורחום וכו', ובודאי הוא רוצה לקרבו. וחזר ונתחזק בדעתו והתחיל שוב
להעתיר ולדבר לפני הש"י כנ"ל. וכן היה כמה פעמים.
והיה עושה כל מיני עבודות פשוטות של עבודת ה' בלי שום חכמות, והכל בהצנע גדול. ותכף
כשיצא לחוץ היה עושה בכוונה כל מיני מעשה נערות, כל מיני שחוק וקפיצות ושאר עניינים כאלו,
עד שלא היה יכול להביא על דעת שום אדם שהוא רוצה לעבוד ה'. ובתחילה בימי ילדותו היה
נוהג שהיה לוקח איזה גדולים ומחליפם בטפלים, ונכנס לבית הכנסת בהצנע דרך חלון וכיוצא
ולוקח עמו הספר שערי ציון ואומר ה"לשם יחוד" של עשיית מצווה, ולוקח טפל אחד ומשליכהו
לתוך המתן בסתר. ואחר כך חזר ועשה עצמו כאילו הוא מסיח דעתו מזה. ואחר כך חזר ואמר
"לשם יחוד" הנ"ל וחזר והשליך פרוטה א' בתוך המתן בסתר, וחזר ומסיח דעתו, וחזר ואמר
ה"לשם יחוד" הנ"ל והשליך עוד פרוטה א'. וכן חזר ועשה כמה פעמים עד שהשליך כל הפרוטות
בתוך המתן בסתר. ועל כל פרוטה ופרוטה אמר ה"לשם יחוד" הנ"ל וכוונתו היה כדי שיעשה
מצוות רבות, כי עבודתו היה בפשיטות גמורה בלי שום חכמות כלל. וכן היה עושה ועובד את
הש"י בכל מיני עבודות פשוטות לגמרי בלי שום חכמות כלל, אף על פי שבאמת היה חכם גדול
.דואמ דואמ המכחב גלפומו
גם בימי קטנותו ובימי נעוריו כאשר היה מפורסם לכל מכיריו, ואעפ"כ לא השתמש בשום חכמה
כלל בעבודת ה', רק היה נוהג לעשות כל העבודות הפשוטות שבעולם, דהיינו לימוד התורה
וינפל ותחיש שרפלו רבדל דואמ תודדובתה יובירו תושקבו תוליפת יובירו תוישעמ תווצמו הברה
ית' כנ"ל וכיוצא בזה. וזה היתה עיקר חכמתו הגדולה מאוד, כי מעוצם הפלגת חכמתו זכה תכף
לחכמה זו שאין צריכין שום חכמה כלל בעבודת ה', כי זה עיקר החכמה הגדולה, מן הכלל שלא
להיות שום חכם בעבודת ה', רק בתמימות ובפשיטות גמורה בלי שום חכמות כלל. וכל דבר ודבר
שרצה לעשות בעבודת ה' היה קשה עליו מאוד בכל מיני כבידות שבעולם. ובתחילה היה קשה
דואמ וילע השק היה 'ה תדובעב קוסעל תופוצר תועש הזיא דחוימ תיבב ידיחי בשיל דואמ וילע
בתחילה, אך הוא ז"ל היה מכריח עצמו מאוד ושבר תאוותו וישב כמה וכמה שעות בכל יום
בהתבודדות בחדר מיוחד וכן היה קשה עליו מאוד מאוד העבודה שהיה צריך לעשות בכל יום.
וכל כך היה קשה עליו עד שלא היה אפשר לישא כלל העול מגודל הכבידות שהיה כבד וקשה עליו
מאוד מאוד, ורק על ידי עצה זו נשא עליו עול העבודה, היינו שבכל יום היה חושב בדעתו שאין לו
רק זה היום בלבד, ולא הסתכל על יום המחרת ועל זמן שלהבא כלל, רק כאלו אין לו רק זה היום
לבד. ועל כן היה יכול לישא עליו עול העבודה של זה היום לבד, כי על יום אחד לבד יכול האדם
לקבל עליו כל מיני עבודות שבעולם, מאחר שהוא רק ליום אחד בלבד. וכשנגמרה העבודה של זה
היום אזי ביום המחרת חזר וקיבל עליו העבודה של אותו יום המחרת. וכן נהג תמיד שלא היה
חושב בדעתו כ"א אותו היום לבד.
– – – והיה רגיל בנדרים מאוד מאוד שכמה פעמים כשבא היום קיבל עליו בנדר כל סדר העבודה
שהיה רוצה לעשות באותו היום, ואחר כך אף על פי שהיה קשה עליו מאוד היה מוכרח לעשות
מחמת הנדר. וכן עשה כמה וכמה פעמים. וכן בכל מיני גדרים וסייגים של פרישות מאיזה תאוה
ומאיזה מידה היה רגיל הרבה בנדרים, כמה וכמה פעמים. וכמה וכמה פעמים נשבע על איזה
דברים בנקיטת חפץ כדי שיהיה חזק לפרוש מאותו הדבר שהיה רוצה לפרוש עצמו.
– – – גם היה רגיל מאוד בימי קטנותו ובימי ילדותו לרוץ בכל פעם על קבר הבעש"ט זצוק"ל לבקש
מאתו שיעזרו להתקרב להש"י. והיה רגיל לילך לשם בלילה. ובזמן החורף בעת שהיה קרירות
גדולה מאוד היה הולך לשם בלילה, ומשם חזר והלך אל המקווה. והיה שם מקווה חוץ למרחץ
ומקווה אחת בתוך המרחץ, ובחר לו לילך בהמקווה שחוץ למרחץ בעת הקרירות הגדולה, וכבר
היה קר לו מאוד מחמת שבא מהקבר כנ"ל, כי היה דרך רחוק בין ביתו להבית עלמין וכן מהבית
עלמין למקווה, מלבד השהות שנשתהה הרבה על הקבר, אעפ"כ אחר כל זה היה הולך דווקא
לטבול בהמקווה שהיתה עומדת בארץ כדי לסגף עצמו. וכל זה בהצנע בלילה. ושמעתי מאחד
שאמר ששמע מפיו הק' שבעת שעשה הנהגות אלו לא היה כי אם בן ו' שנים. וכל כך היה מוצנע
בעבודתו מבני אדם, עד שפעם אחת הלך למקווה בבוקר בחורף ובא מהטבילה והפאות היו לחות
מהמים, ותמהו עליו העולם שבחורף יהיה אדם חופף ראשו, כי לא עלה על דעתם שהיה במקווה,
רק סברו שחפף ראשו, ותמהו עליו על שחפף ראשו בקרירות כזו, והיו מחזיקים זאת למעשה
נערות שלו, כי היה מוצנע מאוד מאוד בעבודתו. גם כל התעניתים הרבים מאוד שהתענה לא
היה יודע מהם שום אדם בעולם, אפילו אביו ואמו וקרוביו, רק אשתו לבד היתה יודעת מזה,
והיה משביעה שלא תגלה לשום אדם. והיה עושה כמה וכמה תחבולות להעלים ולהסתיר כל
התעניתים שהתענה, באופן שלא ידע מהם איש, ובעת שהיה יושב בבית חותנו כשהיה חפץ
לדבר עם הבעש"ט ז"ל, דהיינו לילך על קברו ולבקש מאתו איזה דבר בקשה, היה רגיל לנסוע
לק' סמילא, שהיה סמוך לבית חותנו, והלך על קבר הצדיק המפורסם מהו' ישעיה מיאנוב ז"ל,
שהוא מונח שם, ועשה את הצדיק הנ"ל לשליח שילך ויודיע להבעש"ט ז"ל את בקשתו מה שהיה
צריך אז.
ובעניין תאוות אכילה היה לו גם כן מלחמה גדולה ויגיעה גדולה מאוד קודם ששיברה, כי בתחילה
לא היה משגיח כלל לשבר תאוות אכילה כנ"ל. אחר כך רצה לשבר תאווה זו והיה קשה וכבד עליו
מאוד מאוד, וכל כך היה קשה עליו שבירת תאוות אכילה עד שנדמה לו שכל התאוות יוכל לשבר
.הרבשל רשפא יא יכ ,ראשית חרכהב הליכא לש וז הוואתש ול המדנו ,הליכא לש וז הוואת דבלמ
כל כך היה חזק עליו התגברות תאווה זו. ואעפ"כ התגבר וכפה את יצרו ושיבר גם תאווה זו של
אכילה לגמרי. וגודל קדושתו בפרישות תאוות אכילה היה מפורסם לעין כל, כי לא היה אוכל כלל.
וגם מעט שהיה אוכל בהכרח גדול מאוד, והוכרח להכריח עצמו בכל הכוחות כדי לאכול מעט כדי
חירכמ היהש ונייהד ,הליכא תוואת רבשל ליחתה הליחתבש רמאו .תויחל חוכ הזיא ול היהיש
תוחפ לכאיש ,הזב ליגר השענשכו .הליחת לכוא היהש הממ תוחפ לוכאל ומצע ליגרהו ומצע
מקודם, ראה שגם אז עדיין יש לו תאווה בזאת האכילה, אע"פ שהוא פחות מקודם והתחיל שוב
לשבר תאוותו ולאכול עוד פחות מזה. ואחר כך ראה שגם זה תאווה, ואכל עוד יותר פחות. וכן
אחר כך ראה שגם בזה יש לו תאווה עדיין ואכל עוד יותר פחות. ובדרך זה נהג עד שהיה אכילתו
פחותה ומעוטה מאוד מאוד בתכלית הצמצום והמיעוט אשר אי אפשר לבאר. ואחר כך יישב עצמו
שאעפ"י שאכילתו מעוטה מאוד אעפי"כ עדיין יש לו תאווה בזה המעט שאוכל, והגביר עצמו ושבר
התאווה גם בזה המעט עד ששבר תאוות אכילה לגמרי, ויצא מהתאווה לגמרי בתכלית הקדושה,
עד שלא היה לו שום תאווה כלל וכלל. בין כך ובין כך, שהיה פורש עצמו כל כך מהאכילה, מחמת
זה לא היה יכול עוד לאכול כלל. וכפי הנראה מדבריו היה שאחר כך היה לו כוח לאכול בקדושה
בלי תאווה כלל, אפילו אם היה אוכל הרבה, אבל כבר לא היה יכול מחמת רגילותו הרגיל עצמו
באכילה פחותה ומעוטה מאוד. ואמר שאח"כ על הים, בעת שנסע לא"י, אז היה רואה שאין לו
שום חיות משום דבר, אזי הכריח עצמו לאכול קצת. ומאז והלאה הרגיל עצמו לאכול קצת. אבל
קודם לזה לא היה אוכל אפילו אכילה פחותה כזו, כי באמת גם אחר כך, אחר שהיה על הים,
היתה אכילתו גם כן מעוטה מאוד מאוד. ומקודם גם שיעור פחות כזה לא היה אוכל.
– – – ובעניין שבירת כל המידות רעות היה מופלג בקדושה מופלגת מאוד מאוד. וקצת סיפר מענין
שבירת הכעס, ואמר שמתחילה היה כעסן גדול מאוד מאוד, ואחר כך מחמת שרצה להיות איש
כשר כרצונו ית' התחיל לשבר מידה זו של כעס. אבל תכלית שבירת מידה זו מהיפך אל היפך,
דהיינו להתהפך לטוב גמור שלא אכפת לו כלל שום דבר ויהי רק טוב בלי שום צד קפידא בעולם,
לזה זכה רק בא"י: שם זכה לזה שנתבטל הכעס בתכלית הביטול, וזכה ונעשה טוב ממש ולא
נשאר בו שום צד קפידא בעלמא, עד שאחר כך אפילו מי שהיה עושה לו כל הרעות שבעולם לא
היה בלבו שום צד שנאה וקפידא עליו, אדרבא היה אוהבו, ולא היה בלבו עליו כלל, כי היה רק
כולו טוב בלי שום צד קפידא וכעס כלל, רק כולו טוב. וזה זכה בא"י.
– – – והוא ז"ל עשה הכל, כל מיני סיגופים שבעולם, והכל בתמימות ובאמת, עד שזכה למה שזכה,
אשרי לו! גם בעניין ייסורים שיש לרוב הצדיקים, ממש לא נשמע ולא נראה בעל ייסורין כמותו,
ואי אפשר לספר ולבאר. והיה מלא ייסורים מבית ומחוץ. ובתחילה קודם סוף ימיו היה לו ייסורים
עצומים ונוראים אשר לא היה ייסורים דוגמתם בעולם. וסיפר שהייסורים שלו הם בידו: בכל עת
שרוצה הוא מקבלם על עצמו ובאים עליו הייסורים הללו, ובעת שרוצה לסלקם מסתלקים מעליו.
ועוצם קושי וכובד הייסורים הללו היה בלי שיעור. ואמרו בשמו שאמר, שבשעה שבאו עליו
הייסורים מעוצם הפלגת הצער והכאב והמופלג מאוד מאוד היה כמעט יכול לנשוך עץ בשיניו
מעוצם הכאב, כדרך האדם שיש לו ייסורים מופלגים, שמעוצם הייסורים הוא קורץ בשיניו. ולו
ז"ל היו ייסורים כבדים וקשים כל כך עד שבשעת הייסורים היה אפשר שיחתך עצים בשיניו מעוצם
הצער. אולם גודל ריבוי הייסורים הקשים והעצומים שהיה לו בסוף ימיו שלוש שנים רצופות היו
גדולים וקשים עוד יותר ויותר בכפלי כפליים אשר אין לשער ולהעריך כלל.
– – – כלל הדברים, שבכל עניני קדושה ופרישות, הן בתאוות והן במדות והן בענייני יגיעות ועבודות
וטרחות וייסורים וכו' בשבילו ית', הכל כאשר לכל, היה חידוש נפלא ונורא מאוד. והיה מופשט מכל
התאוות ומכל המידות בתכלית, עד שלא נשאר לו משום תאווה ומידה שום שמץ בעלמא. וזכה
למעלה נוראה מאוד מאוד בתכלית המעלה ואי אפשר לדבר כלל בעוצם הפלגת מעלתו, כי כל
המוסיף גורע. וכל מה שסיפרנו עד הנה אם אמנם כגנות נחשבו כל הסיפורים הנ"ל לנגדו, לפי
עוצם מעלתו שזכה אחר כך, עם כל זה סיפרנו כל זה מעניין עבודתו ודרכיו בימי ילדותו למען נדע
ונשכיל איך הבחירה חופשית וכל אדם יוכל לזכות אם ירצה למעלה מופלגת מאוד, אף על פי
שנדמה לו שקשה וכבד עליו העבודה מאוד, ואין מניחין אותו ליכנס כלל בעבודתו ית', כי התאוות
והמידות רודפין אחריו מאוד, אעפ"כ צריך שיהיה עקשן בעבודתו ולבלי להסתכל על כל זה, כי
בסיפורים הללו יבין החכם מדעתו איך גם על רבינו הקדוש והנורא זצוק"ל עברו גם כן כל המניעות
והכבידות הנ"ל, ואעפ"כ זכה לשבר הכל מחמת שרצה באמת בעבודתו ית' ובחר בחיים באמת,
עד שזכה למה שזכה. ואמר שאפילו אם לא היה מזרע האלוקי הבעש"ט זצוק"ל, רק אפילו אם היה
ממשפחה הירודה שבישראל, היה זוכה גם כן למה שזכה על ידי עוצם עבודתו ויגיעתו שיגע וטרח
.'תי ותדובעב דואמ דואמ
והקפיד מאוד על אלו האנשים שסוברים שעיקר מעלת הצדיק והשגתו שזוכה הוא מצד הנשמה
לבד, מחמת שיש לו נשמה גבוהה מאוד, ואמר שלא כן הדבר, רק העיקר תלוי במעשים טובים
ויגיעות ועבודות. ואמר שפירוש, שכל אדם שבעולם יכול לזכות למדרגה הגבוהה ביותר, כי אין
הדבר תלוי אלא בבחירת האדם לבד, אם ירצה לרחם על עצמו וליישב עצמו היטב היטב מה
.השעמה בור יפל לכהו ,תמאב וינפל בוטש
|
