|
באפריל 1915יצא ז'בוטינסקי לאיטליה, שם נפגש עם פנחס רוטנברג ויחד תכננו את הקמת
הגדודים העבריים. לאחר דיונים רבים יצא רוטנברג לארצות-הברית לצורך גיוס מתנדבים, בעוד
ז'בוטינסקי נסע לאנגליה כדי להכשיר את הקרקע להקמת הגדודים. בלונדון הוא נתקל בהתנגדות
גדולה לרעיון הגדודים הן מצד משרד המלחמה הבריטי והן מצד חוגים יהודיים. מנהיגים ציוניים
ניסו להשפיע על ז'בוטינסקי למשוך ידו מן התכנית מאחר והיו משוכנעים בניצחונה של גרמניה
במלחמה. מושב הוועד הפועל הציוני אף קיבל החלטה לפיה "מפעל הגדוד עומד בסתירה עמוקה
לעיקרי הפעולה הציונית ושלהסתדרות הציונית אין שום שייכות אליו. משום כך דורש הוועד הפועל
ז'בוטינסקי לא אמר נואש והמשיך במאמצי4 ששום ציוני לא ישתתף… ולא יתמוך במפעל זה".
ההסברה הן אצל השלטונות הבריטיים והן בקרב חבריו היהודים. ד"ר חיים וייצמן היה מן
הבודדים שסייעו לז'בוטינסקי במאבקו להקמת הגדודים העבריים.
בחורף 1916הגיעו ללונדון 120החיילים משרידי "גדוד נהגי הפרדות" וצורפו כפלוגה לאחד
הבטליונים האנגליים. פלוגה זו, אליה התגייס ז'בוטינסקי, היתה הגרעין של הגדוד העברי שעתיד
היה להיווסד. מאמציו של ז'בוטינסקי ותומכיו נשאו לבסוף פרי ובאוגוסט 1917פורסם בעיתון
הלונדוני הרשמי דבר הקמת "גדוד עברי" בפיקודו של קולונל פטרסון. עם היות דבר הגדוד
לעובדה פסקה ההתנגדות להקמתו מטעם חוגי הציונות הרשמית.
ב- 2בפברואר 1918צעד הגדוד, ששמו הוסב ל"בטליון ה- 38של קלעי המלך", ברחובות לונדון
ולמחרת היום יצא לחזית ארץ-ישראל. הגדוד הספיק לקחת חלק במתקפה של הצבא הבריטי
שנפתחה בספטמבר אותה שנה במטרה לכבוש את צפון הארץ ואת עבר הירדן המזרחי.
כזכור יצא פנחס רוטנברג באביב 1915לארצות-הברית כדי להביא לידי גיוס מתנדבים לגדוד. גם
הוא נתקל בהתנגדות לרעיון מצד מנהיגים ציוניים, ביניהם יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון, שגורשו מן
הארץ על-ידי התורכים. טענתם העיקרית היתה שהקמת הגדודים עלולה להכעיס את השלטונות
התורכיים עד כדי חיסולו של היישוב היהודי בארץ-ישראל.
מפנה לטובת ההתנדבות לגדודים חל עם כניסת ארצות-הברית למלחמה ( 6באפריל ,)1917
שהביא להסרת התנגדותם של המוסדות הציוניים. בן-גוריון ובן-צבי שינו את דעתם ולא רק
שהצטרפו לפעולות ההסברה, אלא אף התגייסו בעצמם לשורות הגדודים. לאחר שניתנה
הסכמתה של ממשלת בריטניה להקמת הגדוד "האמריקאי", יצאו המתנדבים לאנגליה ושם
הוקם "הבטליון ה- 39של קלעי המלך" שיצא למצרים. שתי פלוגות מגדוד זה הספיקו להגיע
לחזית ארץ-ישראל ולהצטרף לגדוד ה- 38במערכה על עבר הירדן.
הגדוד השלישי, "הבטליון ה- 40של קלעי המלך", הורכב ממתנדבים ארצישראלים לאחר כיבוש
חלקה הדרומי של הארץ. האישור להקמת הגדוד ניתן ביוני ,1918ומיד עם הקמתו, הועבר הגדוד
למצרים לצורך אימונים אולם לא הספיק להשתתף בקרבות שהתנהלו בצפון הארץ ובעבר הירדן.
בדצמבר אותה שנה הועבר "הגדוד ה- "40לארץ-ישראל וצורף ליתר שני הגדודים העבריים.
לאחר סיום הקרבות חנו בארץ שלושת הגדודים העבריים, שמנו יחד 5,000איש. הם השתתפו
בתפקידי שמירה על המקומות שנכבשו ועל מחנות השבויים. העדר פעילות צבאית הגבירה
בקרב חיילי הגדודים את הרצון להשתחרר, ובחוגים רחבים ביישוב חודש הוויכוח בשאלה מה
עדיף: השירות הצבאי או עמל הבנייה. הרפיון הורגש בייחוד בקרב "הגדוד האמריקאי" שחייליו
רצו לשוב הביתה. ז'בוטינסקי פתח במסע הסברה רחב כדי למנוע את פירוק הגדודים, להם ייחס
חשיבות רבה ככוח שיוכל להגן על היישוב היהודי בארץ מפני פורעים ערביים. אולם כל זה לשווא;
השורות הלכו והידלדלו ובאביב 1921נותרו מהבטליון 400איש בלבד. כזכור, עוד הספיקו שרידי
הגדוד, בפיקודו של הקולונל מרגולין, לעזור בהדיפת פורעים ערביים באזור תל-אביב ומעשה זה
החיש את חיסולם בידי השלטונות הבריטיים. הגדודים פורקו סופית במאי .1921
הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון, הגיע ארצה באניית מלחמה ב- 1ביולי .1920מינויו
תלשממ לש התוקבדכ שרפתה ,רבעשל הלשממ רבחו יטירב יאנידמ היהש ,ידוהיה לאומס לש
בריטניה בהגשמת "הצהרת בלפור". ואמנם זמן קצר לאחר בואו נאם באספה מיוחדת וציין כי
כוונתן של מעצמות ההסכמה "להבטיח את כינונו של הבית הלאומי היהודי לעם ישראל בארץ-
ישראל". בשבת שלאחר צום תשעה באב, שבת נחמו, בא הנציב היהודי להתפלל בבית-הכנסת
"חורבת ר' יהודה הנשיא" שבעיר העתיקה בירושלים, עלה לתורה וקרא את ההפטרה "נחמו
תובזכאהש אלא .תולודג תווקת וב הלת ידוהיה בושייהו הבר תובהלתהב לבקתנ אוה ."ימע ומחנ
.אובל ורחיא אל
ללגב ועבנ תויוצרפתהה יכ העבקש הריקח תדעו התנמתנ 1921 תנש לש תוערפה רחאל
"גורמים פוליטיים וכלכליים" וביניהם נמנית "העלייה היהודית". כדי להרגיע את הרוחות הורה
הנציב העליון להפסיק באופן זמני את העלייה (שהוגבלה קודם לכן ל- 16,000בשנה) ואחר-כך
להגבילה על-פי העיקרון של "כושר הקליטה של הארץ".
ב- 3ביוני 1922נמסר להנהלה הציונית בלונדון נוסח "הספר הלבן של וינסטון צ'רצ'יל", שר-
המושבות הבריטי באותו זמן, המפרש את הצהרת בלפור לאמור: "אין כוונה שארץ-ישראל כולה
תהפוך להיות בית לאומי יהודי, אלא שבית כגון זה ייוסד בתוך ארץ-ישראל". אף הוא היתנה את
העלייה היהודית לפי העיקרון של כושר הקליטה הכלכלי.
ב- 24ביולי 1922אישרה מועצת חבר הלאומים את נוסח המנדט הבריטי, שהיה מבוסס על
הצהרת בלפור, אולם חודשיים לאחר מכן קבעה המועצה, על-פי בקשת ממשלת בריטניה,
שהוראת המנדט בדבר הקמתו של בית לאומי יהודי לא יחול על "עבר הירדן המזרחי". עבדאללה,
בן חוסיין מלך חג'אז, נתמנה "אמיר של עבר הירדן" , וזאת, כאמור, בתמורה לשיתוף הפעולה
של הערבים עם הבריטים בזמן המלחמה נגד התורכים. כך נקרעו % 77משטחה של ארץ-
ישראל, ואזור "הבית הלאומי ליהודים" שהובטח בהצהרת בלפור הצטמצם ל- % 23משטח
.ץראה
במרס ,1921שנה לאחר שחרורו מן הכלא, צורף ז'בוטינסקי להנהלה הציונית, שקיבלה את
דרישתו בדבר הזדהות עם המאמץ "לשמירתו ופיתוחו של הלגיון היהודי בארץ-ישראל".
שורדת הלהנההש ותעצה ומכ ,תינויצה הלהנהב יטסיביטקאה וקה תא גציי יקסניטוב'ז
מהממשלה לפטר פקידים אנטישמיים מן אדמיניסטרציה המנדטורית בארץ. הוא האשים
את ד"ר ח' וייצמן, שעמד בראש הפעולה המדינית של ההסתדרות הציונית, במתינות מופלגת
בייצוג העניין הציוני בפני האנגלים. ההתנגשות החזיתית בין השניים לא איחרה לבוא, וב- 18
.ינויצה לעופה דעווה אישנ לא תורטפתה בתכמ יקסניטוב'ז חלש 1923 ראוניב
ז'בוטינסקי לא השתייך לשום מפלגה, אולם התפטרותו הכתה גלים בקרב האקטיביסטים
בתנועה הציונית ודחפה אותם להתארגנות פוליטית. במקומות שונים באירופה התקבצו יחד
קבוצות ציונים שתמכו בעמדתו של ז'בוטינסקי לרביזיה במדיניות ההסתדרות הציונית, וב- 25
באפריל 1925התקיימה בפריס הוועידה הראשונה של המפלגה החדשה – "ברית הציונים
הרביזיוניסטים" (ברית הצה"ר). הוועידה החליטה כי "מטרת הציונות היא הפיכתה ההדרגתית
של ארץ- ישראל, כולל עבר הירדן, לקומונוולת (קהילה, מדינה) יהודי, בעל שלטון עצמי בחסות
הלשממה תועקרק תריסמו ,תישפוח תינומה היילע ידי-לע גשוי הזה בורה ."עובק ידוהי בור
תורדתסהה לש דרפנ יתלב קלח" היהת השדחה הגלפמהש טלחוה דוע .תידוהי תובשייתהל
5הציונית העולמית, אבל שומרת לעצמה את הזכות לתעמולה עצמית בחוגי יהודים ולא יהודים".
בשנת 1924החל להתארגן הסניף הארצישראלי של המפלגה, תוך הפצת דעותיו של ז'בוטינסקי.
בסוף שנת 1928הפך "דואר היום", עיתון יומי ירושלמי מיסודו של איתמר בן-אב"י, לשופרה של
התנועה הרביזיוניסטית. בין הסופרים והעיתונאים שהשתתפו בעיתון אנו מוצאים את ד"ר י"ה
ייבין, ד"ר אבא אחימאיר, אורי צבי גרינברג ואחרים.
כבר בתחילת דרכה של המפלגה החדשה נתגלו חילוקי דעות וניגודים בינה לבין המפלגות
הציוניות הסוציאליסטיות. ז'בוטינסקי גרס שתוכנה של הציונות היא הקמת מדינה יהודית בארץ-
ישראל בגבולותיה ההיסטוריים ולשם כך יש לקיים עלייה המונית בלתי סלקטיבית. הוא גם תמך
במשק חופשי, תוך שמירה על זכויות הפועל, אבל גרס שאת הבעיות החברתיות יש לדחות עד
לאחר הקמת המדינה העברית ועד אז יש להכפיף את האינטרסים המעמדיים לאינטרס הלאומי.
המפלגות הציוניות הסוציאליסטיות ראו את הבעיות החברתיות כראשונות במעלה; הם גרסו כי
יש להעביר את המוני בית ישראל לחיי עבודה בארץ-ישראל ועל כן יש לבצע עלייה סלקטיבית של
חלוצים שכבר לפני עלייתם החליטו לפנות לעבודת כפיים, רצוי חקלאית, וחונכו על ברכי החיים
השיתופיים. לפי ברל כצנלסון, מנהיגה הרוחני של התנועה הציונית-סוציאליסטית, "הציונות
בקונגרס הציוני שהתקיים בווינה בשנת 6מוכרחה להיות סוציאליסטית, או שלא תתקיים כלל".
1925יצא בן-גוריון בססמה "ממעמד לעם" ובאחד מנאומיו הסביר את מהותה של השקפתו:
|
