|
|
השדח הדקפמ הלחץ על רזיאל הלך וגבר ובסוף נובמבר 1940חזר בו מהתפטרותו. הורכבה מפקדה המפקדה החדשה פעלה לליכוד השורות בסניפים. נקבעו ארבעה מחוזות וחלו חילופי-גברי :עריא רשא תא לאיזר ראתמ ,א"שת הכונח תארקל המסרופש הדקפמה תעדוהב |
|
עוד פעם חל בלבב [כינוי לאצ"ל] משבר פנימי ועוד פעם ניצבו אנשיו נוכח השאלה
"?ןאל" המשבר האחרון נוצר בעיקר על-ידי אנשים שחזרו אל הלבב לאחר מות המפקד העליון [ז'בוטינסקי]. שובם היה יכול להיות לברכה אילו היה אמיתי ואילו היה נובע מהחלטה לעזוב את חוסר האחריות ואת הדמגוגיה, שבהן נאחזו בימי הפילוג. אבל במקום זה הם חשבו להעביר אל פנים הלבב את התופעות השליליות ואת הסילופים שנשארו מבחוץ. ככה הפכה הברכה למקום של פגעים, עד שהוברר לאותם האנשים כי הלבב איננו רוצה בסילופים ואז בעטו בגלוי ברצון הלבב ועזבו את המחנה בפעם השנייה [הכוונה לחייכמן ולובינסקי]… וגם מן המשבר האחרון יצא הלבב בריא. החלקים שמקומם לא הכירם בפנים, לא 13 …'זאטובס ישעמב דירטהל ופיסוי |
|
ההודעה מסיימת בעידוד בחברים להמשיך ולפעול: |
|
כל הרגשת ייאוש היא בלתי מוצדקת. כל רפיון-ידיים הוא חוסר אחריות. כל
פסיביות היא חטא לאומי. אכולי הייאוש יעזבונו ואל יפריעו לאחרים. הבלתי נאמנים יבואו על עונשם. עוד יש בלבב כוחות רעננים, ויש נוער בריא וחזק… |
|
אתמול 21.8.40בשעה 11:30שמעתי צעקות מרחוב רמב"ן "תפסו, גנבים".
הצטרפתי לקהל שרדף אחריהם ואחד האנשים הזהיר אותי שלגנבים יש נשק. לא נבהלתי והמשכתי במרדף. לפתע הוא נעלם באחת הסימטאות. תפסתי מכונית המובילה משקאות קלים והתחלתי לחפש אחריו. ליד בית-הכנסת "ישורון" ראיתי אותו. קפצתי מן המכונית וניסיתי לעצור אותו, אולם הוא הצליח לברוח לכיוון נחלת-שבעה. רצתי אחריו וכשהגעתי קרוב אליו, הוא הוציא אקדח וכיוון אותו אלי, אולם כשראה את הקהל הרב שהתאסף – הכניס את האקדח לכיס. לבסוף תפסתי אותו, בעזרת שני בחורים, לקחתי ממנו את האקדח והסגרתי אותו 19 לידי הקצין לנגר. |
|
שני הבחורים שנתפסו הועמדו למשפט; אחד מהם, רפאל סבן, נידון לארבע שנות מאסר, ואילו השני, שמחה ריפס, נידון לשנתיים מאסר.
לאיזר דוד לש ותומ
במסגרת שיתוף הפעולה המודיעיני בין האצ"ל והצבא הבריטי (ראה לעיל), עמד יצחק ברמן |
|
בוקר אחד, באמצע חודש מאי ,1941התקשר אתי לירושלים ויטפילד מחיל האוויר
הבריטי, ומסר לי כי קולונל סימפסון, מקציני המפקדה בקהיר, יצא בטיסה ללוד כדי להיפגש אתי בתל-אביב. הפגישה נקבעה לשעה מוקדמת אחר-הצהריים בקפה 20 בבעלותה של הגברת שרה עזריאל ברחוב הירקון בתל-אביב. |
|
ינמרגה ריוואה-ליח תופתתשהבו ינאליכ-לא ילע דישר לש תוממוקתהה לש המוציעב הז היה בעיראק נגד הבריטים. סימפסון סיפר לברמן כי הכוחות הבריטיים גורשו מבגדד ובדעתם לפתוח במתקפה נגד הצבא העיראקי, אלא שחיל-האוויר הגרמני מפציץ את הבסיס הראשי של הצבא הבריטי בחבניה ( 120ק"מ במגדד) בניסיון לשבש את ההכנות למתקפה. לדברי סימפסון, החליטה המפקדה בקהיר לנסות ולפוצץ את מאגר הדלק הגדול לתדלוק מטוסים |
|
לשם כך היה צורך באנשים דוברי ערבית, המאומנים בפעולות חבלה, שיתחזו
לערבים. מאחר והכוח העיראקי כולל גם מתנדבים מארץ-ישראל, היה סיכוי שחבלנים יהודים ממוצא מזרחי הדוברים ערבית בהיגוי פלסטיני, יוכלו להסתנן אל שורות העיראקים ולבצע את המלאכה. סימפסון רמז כי רצוי שנשלח אנשים מנוסים, שהשתתפו בהחדרת פצצות למרכזי אוכלוסייה ערבית בזמן המרד הערבי 21 בארץ-ישראל. |
|
עם תום הפגישה, שהתקיימה ביום חמישי ה- 15במאי, מיהר ברמן אל רזיאל. עוד באותו יום רודירמ לא .הלבחה תא עצביש תווצה דקפמל רודירמ בקעי תא הנימו ,עצבמה תא לאיזר רשיא צורפו שני לוחמים דוברי ערבית: יעקב סיקא-אהרוני, שרכש ניסיון רב בפעולות התגובה נגד הערבים, ויעקב טרזי. מחשש שבחבניה לא ימצאו החומרים הדרושים לביצוע פעולת החבלה, הוחלט שהחוליה תיקח אתה 40ק"ג חומר נפץ, ובנוסף את כל האביזרים הדרושים להכנת מוקשים. מרידור ביקש שלחוליה יינתן גם חופש פעולה לתפוס את המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני, שהצטרף אל ראשיד עלי אל-כילאני בבגדד. הרעיון הועבר על-ידי ברמן לידיעת הבריטים, אשר אמנם לא אישרו את החטיפה, אבל גם לא הביעו התנגדות. מרידור ראה בכך .הקיתשבש רושיא ביום שישי, ה- 16במאי, נכנס רזיאל למשרדו של אלטמן בבניין ג'נרלי בירושלים, כנראה כדי הירבחו ביבא-לתב לאיזר לש וירוה תיבב תישארה הדקפמה תבישי המייקתה תבש יאצומב צאתו של רזיאל לעיראק אכן אומרת דרשני. לכל היה ברור כי השתתפותו של רזיאל במשימה ביום ראשון, 18במאי ,1941הוסעו ארבעת חברי הארגון לשדה התעופה הצבאי בעקיר ארבעת לוחמי האצ"ל הועברו לדירה בת שלושה חדרים, שבה גרו שני קצינים בריטים. הארבעה רזיאל זומן אל מפקד האזור ובפגישה התברר כי חלו שינויים בתכניות הצבא. הוסבר לרזיאל כי מרידור וסיקא ראו את המטוסים הגרמנים בפעולתם, אולם לא שיערו את אשר קרה. הם המשיכו מרידור דרש שהגופה תועבר לקבורה בארץ-ישראל, אולם הבריטים סירבו בטענה שהעברת למחרת נפגשו השלושה, בעודם אבלים ומזועזעים, ולאחר דיון קצר הוחלט כי יש להמשיך רוב מפקדי האצ"ל לא ידעו על נסיעתו של רזיאל לעיראק ודבר מותו גרם לזעזוע עמוק בארגון. אבל כבד ירד על משפחתו של רזיאל ועל הארגון כולו. מלבד מודעות אבל שהופצו ברבים, |
|
ביגון קודר ובאבל איום אנו מודיעים, כי האלוף בן-ענת, דוד רזיאל, המפקד הראשי
של הארגון הצבאי הלאומי, נפל במערכה ומת מות גיבורים אי-שם במזרח התיכון ביום כ"ג באייר התש"א. (מסדר, לאזכרה דום! שני רגעי דומיה, עמוד נוח, חמישה רגעים של שתיקה .(תטלחומ הוא לא נעתר לבקשת קציניו ותחנוניהם לבל ילך בעצמו דווקא למקום הפעולה. רוחו הנסערת ולבו האמיץ, שבז לסכנה ולא ידע פחד מהו – המריצוהו גם הפעם, כתמיד, להיות בעצמו בקו הראשון. בכל מקום שריח קרב נדף ממנו – הריהו שם, מפקח בעצמו על כל פרטי הפרטים, מפיח רוח גבורה באנשיו ומארגן הכול באומנות נפלאה. הוא אטם את אוזניו לכל ההפצרות והלך… מפקדנו הנערץ! אנו, קציניך וחייליך, הנוער הלוחם של ישראל במולדת, נשבעים היום לפני זכרך הקדוש: קיים נקיים את צוואתך שצווית לנו בחייך ובמותך. קיים נקיימנה בכל 28 לבבנו בכל נפשנו ובכל מאודנו. כה ייתן וכל יוסיף לנו שומר ישראל! אמן!! |
|
העיתונים היומיים פרסמו הודעה קצרה בדבר מותו של רזיאל ותיארו אותו כ"אחד ממנהיגי הנוער הרביזיוניסטי". יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, פרסם בעיתון "דבר" מודעת אבל: "על קברו של רזיאל עומד דום יצחק שדה". מאמצים רבים עשו בני משפחתו להביא את ארונו של רזיאל לקבורה בארץ-ישראל, אולם רק |
|
:תורעה .47/61 ה"תא ,יד.יא.יסה תדקפמ .12 |
  
|
