הפילוג השלישי

כ׳ באב תשפ״ו · יהודה לפידות / האצ"ל


השדח הדקפמ

הלחץ על רזיאל הלך וגבר ובסוף נובמבר 1940חזר בו מהתפטרותו. הורכבה מפקדה
חדשה שעם חבריה נמנו: ירחמיאל הלוי, דב רובינשטיין, נסים כהן, משה סגל, גמליאל
הלפרין ויעקב מרידור. לבקשתו של רזיאל, הוחלט לשמור בסוד את דבר שובו לתפקיד.
רזיאל עבר לגור בירושלים וכהסוואה לפעילותו, נרשם ללימודים באוניברסיטה העברית.
ישיבות המפקדה התקיימו בבית-הספר שפיצר בשכונת הבוכרים ("הארמון"). שובו של
רזיאל לתפקידו היה אולי סוד בפני חברי הארגון, אבל לא בפני הבריטים ובאחד ממסמכי
הבולשת שנחשפו זה לא כבר אנו מוצאים את הדברים הבאים: "אין לי ספק כי לאחר
12 התפטרותו, חזר רזיאל לתפקידו כמפקד הארגון."

המפקדה החדשה פעלה לליכוד השורות בסניפים. נקבעו ארבעה מחוזות וחלו חילופי-גברי
בפיקוד: יעקב מרידור נתמנה מפקד מחוז תל-אביב (שכלל גם את מושבות הדרום), גמליאל
הלפרין נשאר מפקדה של ירושלים, ירחמיאל הלוי נתמנה מפקד מחוז חיפה (שכלל גם את
יישובי הגליל) ודב רובינשטיין – מפקד מחוז נתניה (שכלל גם את מושבות השרון).

:עריא רשא תא לאיזר ראתמ ,א"שת הכונח תארקל המסרופש הדקפמה תעדוהב

עוד פעם חל בלבב [כינוי לאצ"ל] משבר פנימי ועוד פעם ניצבו אנשיו נוכח השאלה
"?ןאל"
המשבר האחרון נוצר בעיקר על-ידי אנשים שחזרו אל הלבב לאחר מות המפקד
העליון [ז'בוטינסקי]. שובם היה יכול להיות לברכה אילו היה אמיתי ואילו היה נובע
מהחלטה לעזוב את חוסר האחריות ואת הדמגוגיה, שבהן נאחזו בימי הפילוג.
אבל במקום זה הם חשבו להעביר אל פנים הלבב את התופעות השליליות ואת
הסילופים שנשארו מבחוץ. ככה הפכה הברכה למקום של פגעים, עד שהוברר
לאותם האנשים כי הלבב איננו רוצה בסילופים ואז בעטו בגלוי ברצון הלבב ועזבו
את המחנה בפעם השנייה [הכוונה לחייכמן ולובינסקי]…
וגם מן המשבר האחרון יצא הלבב בריא. החלקים שמקומם לא הכירם בפנים, לא
13 …'זאטובס ישעמב דירטהל ופיסוי


ההודעה מסיימת בעידוד בחברים להמשיך ולפעול:

כל הרגשת ייאוש היא בלתי מוצדקת. כל רפיון-ידיים הוא חוסר אחריות. כל
פסיביות היא חטא לאומי. אכולי הייאוש יעזבונו ואל יפריעו לאחרים. הבלתי
נאמנים יבואו על עונשם. עוד יש בלבב כוחות רעננים, ויש נוער בריא וחזק…



שוב ניסיון לאיחוד האצ"ל עם ההגנה

באוגוסט 1940חזר בנימין לובוצקי (אליאב) ארצה לאחר שהות ממושכת באירופה. אליאב צורף
לוועד המורשים (הוועד המנהל) של המפלגה הרביזיוניסטית, בראשותו של ד"ר אריה אלטמן.
הוא גם היה בקשר הדוק עם רזיאל ועמד מקרוב על המצב הקשה שבו נמצא הארגון בעקבות
הפילוג של שטרן.

בימי האבל על אסון האנייה "פטריה" (נובמבר ,)1940יזם לובוצקי פגישה עם גולומב במטרה
להגיע להסכם בין התנועה הרביזיוניסטית לבין תנועת הפועלים מצד אחד, ובין האצ"ל וההגנה
מצד שני. השיחות, בין לובוצקי וערי ז'בוטינסקי לבין גולומב וברל כצנלסון, התנהלו ברוח טובה.
לאחר מספר פגישות הוטל על לובוצקי וערי להכין טיוטה של הסכם, שיהיה מקובל תחילה על
ארבעת המשתתפים בדיון, ולאחר מכן יובא לאישור שתי המפלגות. ב- 20בדצמבר חתמו
הארבעה על מסמך שכותרתו "הצעת הסכם על תוכנית-פעולה ציונית לתקופת המלחמה
על-פי ההסכם תחזור הצה"ר כסיעה להסתדרות הציונית והוסכם כי 14 וועידת השלום".
תויוכז הווש תירב-לעבכ ירבע אבצ תמקה היהי המחלמה ימיב ירקיעה ינידמה דיקפתה"
בין שאר צבאות בעלות הברית, הלוחמים לצד בריטניה". אחרי המלחמה יהיה התפקיד
העיקרי "ארגון העלאתם המיידית לארץ-ישראל של המוני היהודים הזקוקים להגירה מארצות
15 מגוריהם והרוצים בארץ-ישראל".

בעקבות החתימה על ההסכם, התקיימו שתי פגישות בין רזיאל לגולומב, בהשתתפות לובוצקי,
במטרה להגיע לידי איחוד בין האצ"ל לבין ההגנה. הפגישה הראשונה התקיימה בבית אמו
של גולומב בשכונת בורוכוב (גבעתיים). הנושא העיקרי באותה פגישה היתה שאלת "ההבלגה
והתגובה"; גולומב, שהיה הדובר העיקרי, סיפר על הפו"ש (פלוגות השדה) ועל היציאה מן הגדר.
הוא לא הביע התנגדות לפעולות תגובה, אבל הסתייג מזריקת פצצות בשווקים והריגת חפים
מפשע. עוד סיפר שההגנה הוציאה להורג מספר בוגדים יהודים שהלשינו לבולשת הבריטית
.הנגהה לש קשנ ינסחמ לע

הפגישה השנייה התקיימה בדירתה של גולדה מאירסון (מאיר) במעונות עובדים בצפון תל-אביב.
גולומב סיפר על תכניות לארגון מחדש של 16 היא קיבלה את האורחים, הגישה קפה ויצאה.
ההגנה: הקמת החי"ם (חיל המשמר) שיהיה מורכב מאנשים מעל גיל 30ויעסוק בתפקידי
שמירה, והחי"ש (חיל השדה) שיהיה מורכב מצעירים מתחת לגיל 30והוא שיעביר את המלחמה
לשטחים הערביים. המבנה הזה של ארגון ההגנה עלה בקנה אחד עם השקפותיו של רזיאל,
ואחת האפשרויות שהועלתה היתה לשלב את האצ"ל עם החי"ש ולהועיד את רזיאל למפקד
החטיבה החדשה. רזיאל וגולומב מצאו ביניהם שפה משותפת והגיעו להבנה בנושאים הצבאיים
שבין האצ"ל להגנה.

זמן קצר לאחר השיחות שהתקיימו עם גולומב וברל, חזר בן-גוריון ארצה מארצות הברית.
כשנודע לו על המגעים עם הרביזיוניסטים והאצ"ל, ביקש להפסיקם מיד. "הוא כינס את מוסדות
מפא"י והביע התנגדות חריפה להסכם עם הרביזיוניסטים. הוא אפילו איים בפילוג אם לא
נימוקו של בן-גוריון היה שהוא מנסה לנסח פרוגרמה פוליטית 17 תתקבל דעתו. העניין נפל".
על מטרות המלחמה עם הלא-ציונים בארצות-הברית, ואם יתברר שמפא"י כבר קבעה פרוגרמה
כזאת עם הרביזיוניסטים, עלולים מאמציו להיכשל.

עמדתו של בן-גוריון נראית תמוהה ביותר. זכור ההסכם שהושג בין האצ"ל לבין גולומב בשנת
,1938והתנגדותו הנמרצת של בן-גוריון לביצועו. טענתו העיקרית היתה כי אין לעשות הסכם
עם האצ"ל כל עוד המפלגה הרביזיוניסטית נמצאת מחוץ להסתדרות הציונית. והנה הפעם
היה ההסכם עם המפלגה הרביזיוניסטית ועם האצ"ל גם יחד. היתה זו הזדמנות בלתי חוזרת
להביא לאיחוד הכוחות של היישוב היהודי בארץ, יישוב שעמד בפני מבחנים חשובים ביותר.
הנימוק שהביא בן-גוריון כאילו הסכם כזה עלול היה להזיק לפעילות שלו בארצת-הברית לא
עומד במבחן הביקורת. היו אולי נימוקים אחרים: ניתוקה של המפלגה הרביזיוניסטית מן העורף
החשוב שלה בפולין; מותו של ז'בוטינסקי והפילוג באצ"ל, כל אלה החלישו במידה רבה את
המפלגה והביאו כמעט להתפוררותו של הארגון. ייתכן כי בן-גוריון לא ראה בהם יותר יריב פוליטי
רציני שיש להתחשב בו ולכן לא מיהר לשתף את הרביזיוניסטים בהנהגה.


תויפסכ תולועפ

ניתוק האצ"ל מהעורף באירופה, שבא בעקבות מלחמת-העולם השנייה, וכן הפילוג עם שטרן,
שהרחיק רבים מהאוהדים, דרדר את הארגון למצוקה כספית קשה. ובאין כסף אי אפשר לקיים
תונפל אלא הררב ל"צאל הרתונ אל .תודחוימ תולועפ עצבל אל יאדוובו תפטושה תוליעפה תא
לדרך שבה פונים כל ארגוני המחתרת למימון פעולותיהם – החרמת כספים. הפעולה הראשונה
נערכה בירושלים ב- 21באוגוסט ,1940זמן קצר לאחר הפילוג; שלושה חברי הארגון פרצו לבנק
יפת ברחוב רמב"ן ברחביה, מול מגרש הטניס, כשפניהם מכוסים; אחד מהם הדביק פתקה על
דלת-הכניסה "הבנק סגור לרגל אבל" והשניים האחרים נכנסו פנימה ובאיומי אקדח סתמו את
פיות מנהל הסניף, ד"ר וולף, והפקידה שנמצאה איתו בבנק. הם הדביקו סרטי גומי על פיהם
והכניסו אותם לחדר צדדי. אחר-כך הוציאו את הכסף שהיה בקופה – 760לא"י (סכום לא מבוטל
באותם ימים) ומיהרו להסתלק. הגב' וייס, חותנתו של ד"ר וולף המנהל, שגרה בדירה הסמוכה
לדירת הבנק, שמעה מאחורי הדלת את הנעשה בבנק, יצאה למרפסת והזעיקה את הצעירים
ששיחקו טניס אותה עת במגרש הסמוך. הצעירים ראו את השודדים בבריחתם והחל מרדף אחרי
על אשר אירע אחר-כך ניתן ללמוד 18 שניים מאנשי ארגון (השלישי עם הכסף הצליח להימלט).
מהדו"ח של אחד הנוטרים (איש ההגנה) שהשתתף במרדף:

אתמול 21.8.40בשעה 11:30שמעתי צעקות מרחוב רמב"ן "תפסו, גנבים".
הצטרפתי לקהל שרדף אחריהם ואחד האנשים הזהיר אותי שלגנבים יש נשק.
לא נבהלתי והמשכתי במרדף. לפתע הוא נעלם באחת הסימטאות.
תפסתי מכונית המובילה משקאות קלים והתחלתי לחפש אחריו. ליד בית-הכנסת
"ישורון" ראיתי אותו. קפצתי מן המכונית וניסיתי לעצור אותו, אולם הוא הצליח
לברוח לכיוון נחלת-שבעה. רצתי אחריו וכשהגעתי קרוב אליו, הוא הוציא אקדח
וכיוון אותו אלי, אולם כשראה את הקהל הרב שהתאסף – הכניס את האקדח לכיס.
לבסוף תפסתי אותו, בעזרת שני בחורים, לקחתי ממנו את האקדח והסגרתי אותו
19 לידי הקצין לנגר.


שני הבחורים שנתפסו הועמדו למשפט; אחד מהם, רפאל סבן, נידון לארבע שנות מאסר, ואילו
השני, שמחה ריפס, נידון לשנתיים מאסר.


לאיזר דוד לש ותומ

במסגרת שיתוף הפעולה המודיעיני בין האצ"ל והצבא הבריטי (ראה לעיל), עמד יצחק ברמן
בקשרים הדוקים עם קציני המודיעין הבריטי בקהיר. על אחת הפגישות שנערכו בתל-אביב,
מספר ברמן:

בוקר אחד, באמצע חודש מאי ,1941התקשר אתי לירושלים ויטפילד מחיל האוויר
הבריטי, ומסר לי כי קולונל סימפסון, מקציני המפקדה בקהיר, יצא בטיסה ללוד כדי
להיפגש אתי בתל-אביב. הפגישה נקבעה לשעה מוקדמת אחר-הצהריים בקפה
20 בבעלותה של הגברת שרה עזריאל ברחוב הירקון בתל-אביב.


ינמרגה ריוואה-ליח תופתתשהבו ינאליכ-לא ילע דישר לש תוממוקתהה לש המוציעב הז היה
בעיראק נגד הבריטים. סימפסון סיפר לברמן כי הכוחות הבריטיים גורשו מבגדד ובדעתם לפתוח
במתקפה נגד הצבא העיראקי, אלא שחיל-האוויר הגרמני מפציץ את הבסיס הראשי של הצבא
הבריטי בחבניה ( 120ק"מ במגדד) בניסיון לשבש את ההכנות למתקפה.

לדברי סימפסון, החליטה המפקדה בקהיר לנסות ולפוצץ את מאגר הדלק הגדול לתדלוק מטוסים
הנמצא ליד בגדד, ובכך למנוע את פעילות חיל-האוויר הגרמני. מאחר שמאגר הדלק מוגן מפני
הפצצות מן האוויר, הוחלט לפוצץ אותו באמצעות חוליית חבלנים.

לשם כך היה צורך באנשים דוברי ערבית, המאומנים בפעולות חבלה, שיתחזו
לערבים. מאחר והכוח העיראקי כולל גם מתנדבים מארץ-ישראל, היה סיכוי
שחבלנים יהודים ממוצא מזרחי הדוברים ערבית בהיגוי פלסטיני, יוכלו להסתנן
אל שורות העיראקים ולבצע את המלאכה. סימפסון רמז כי רצוי שנשלח אנשים
מנוסים, שהשתתפו בהחדרת פצצות למרכזי אוכלוסייה ערבית בזמן המרד הערבי
21 בארץ-ישראל.


עם תום הפגישה, שהתקיימה ביום חמישי ה- 15במאי, מיהר ברמן אל רזיאל. עוד באותו יום
רודירמ לא .הלבחה תא עצביש תווצה דקפמל רודירמ בקעי תא הנימו ,עצבמה תא לאיזר רשיא
צורפו שני לוחמים דוברי ערבית: יעקב סיקא-אהרוני, שרכש ניסיון רב בפעולות התגובה נגד
הערבים, ויעקב טרזי. מחשש שבחבניה לא ימצאו החומרים הדרושים לביצוע פעולת החבלה,
הוחלט שהחוליה תיקח אתה 40ק"ג חומר נפץ, ובנוסף את כל האביזרים הדרושים להכנת
מוקשים. מרידור ביקש שלחוליה יינתן גם חופש פעולה לתפוס את המופתי הירושלמי, חאג'
אמין אל חוסייני, שהצטרף אל ראשיד עלי אל-כילאני בבגדד. הרעיון הועבר על-ידי ברמן לידיעת
הבריטים, אשר אמנם לא אישרו את החטיפה, אבל גם לא הביעו התנגדות. מרידור ראה בכך
.הקיתשבש רושיא

ביום שישי, ה- 16במאי, נכנס רזיאל למשרדו של אלטמן בבניין ג'נרלי בירושלים, כנראה כדי
לספר לו על הנסיעה לעיראק. כשראה רזיאל שאלטמן עסוק בישיבה עם מספר אנשים, אמר:
"אחזור מאוחר יותר". כעבור זמן חזר רזיאל למשרדו של אלטמן, ומשהתברר לו כי הישיבה
22 עדיין בעיצומה, אמר: "אני נוסע ליום יומיים. נדבר כשאחזור".

הירבחו ביבא-לתב לאיזר לש וירוה תיבב תישארה הדקפמה תבישי המייקתה תבש יאצומב
שמעו לראשונה את דבר החלטתו של רזיאל להצטרף למשלחת לעיראק. כל המשתתפים
הביעו התנגדות נמרצת להחלטתו. אולם רזיאל, שהיה עקשן גדול, עמד על דעתו והצטרף
למשלחת שיצאה למחרת היום לעיראק.

צאתו של רזיאל לעיראק אכן אומרת דרשני. לכל היה ברור כי השתתפותו של רזיאל במשימה
היתה מיותרת לחלוטין, וכדברי ברמן: "מה למפקד הארגון הצבאי הלאומי ולפיקוד על חוליית
חבלנים זעירה"? אחד ההסברים להחלטתו של רזיאל קשורה בעוללות הפילוג. אנשי שטרן
ניהלו נגד רזיאל מסע השמצות חסר תקדים ובין היתר האשימו אותו שהתברגן, נעשה רודף
נוחות ונמנע מפעולות משום שלא רצה להסתכן. מהאשמות אלה נפגע ברזיאל עד שרשי
שיא היה אוה .וירביא ח"מר לכב אבצ שיא היה לאיזר יכ רוכזל שי ,דועו תאז 23 .ותמשנ
המעשה ונהג לרדת בתכנון לפרטי הפרטים של כל פעולה, ולעתים אף היה נוכח קרוב למקום
הביצוע. גם במקרה זה התכוון לפקח אישית על התכנון במקום ולחזור ארצה כעבור יומיים.
הבריטים מצדם אף דאגו לשמור עבורו מקום במטוס שאמור היה לחזור מחבניה ארצה ביום
השלישי. לזאת יש להוסיף שרזיאל היה מתוסכל מאוד; הפילוג והמריבות אכלו כל חלקה טובה,
הארגון היה משותק ורזיאל הרגיש כארי בסוגר. והנה, אולי, מצא פתח לפעול, לעשות משהו.

ביום ראשון, 18במאי ,1941הוסעו ארבעת חברי הארגון לשדה התעופה הצבאי בעקיר
(היום תל-נוף) והוצגו לפני הקצינים הבריטים בכינויים שאימצו לעצמם לצורך המבצע: רזיאל –
בן-משה, מרידור – ירקון, סיקא אהרוני – ירדן, ותרזי – כרמל. סיקא ותרזי הכירו את מרידור,
אולם לא ידעו כי בן-משה הוא רזיאל. הלוחמים עלו על מטוס תובלה צבאי בנושאם אתם את
חפציהם האישיים וכן שק שהכיל חומר נפץ ואת כל האביזרים הדרושים להכנת מוקשים. המטוס
נחת בשעות הצהריים בשדה התעופה של חבנייה, ומיד לאחר הנחיתה נערכה לבאים "קבלת
פנים" על-ידי מטוסים גרמניים, שהפציצו את שדה התעופה גלים גלים והמטירו אש ממכונות
.היירי

ארבעת לוחמי האצ"ל הועברו לדירה בת שלושה חדרים, שבה גרו שני קצינים בריטים. הארבעה
שוכנו בסלון ואילו בחדר הסמוך שכן נורי סעיד, ראש ממשלת עיראק שהודח בעקבות המרד של
24 ראשיד עלי, ועמו שניים משריו.

רזיאל זומן אל מפקד האזור ובפגישה התברר כי חלו שינויים בתכניות הצבא. הוסבר לרזיאל כי
הצבא בחבנייה מוקף ואין כל אפשרות להוציא כוח משימה לחבלה מעבר לקווי האויב. כן הוסבר
לרזיאל שהמודיעין הטקטי קרס ואין הם יודעים את הנעשה מעבר לקווים. לכן התבקש רזיאל
לשלוח את אנשיו למשימה מודיעינית, והיום השני לבואם הוקדש לדיונים ולתכנון המשימה.
בבוקר יום שלישי, 20במאי, בשעות אחר-הצהריים, יצאו את המחנה ארבעת אנשי הארגון
בלוויית קצין בריטי וסמל ששימש נהג. הכוונה היתה להגיע לפלוג'ה, אולם לא רחוק מחבנייה
התברר כי המכונית אינה יכולה להמשיך בדרכה בגלל הפצצת הגשר שעל הנהר פרת וכן פיצוץ
הסכרים. הדרך היחידה לחצות את הנהר היתה בסירה, אולם זו היתה קטנה מכדי להכיל את
ששת הנוסעים. הוחלט כי רק שניים יחצו את השטח המוצף בסירה, מרידור וסיקא-אהרוני, ואת
המשך הדרך לפלוג'ה יעשו ברגל. הנותרים חזרו למכונית והחלו לנסוע בחזרה למחנה. לפתע
הגיחו מטוסים גרמנים ואחת הפצצות שזרקו פגעה במכונית. רזיאל והקצין הבריטי נהרגו במקום
והנהג נפצע קשה. יעקב טרזי היה היחיד שיצא ללא פגע. הוא רץ מיד למחנה, שהיה במרחק של
2ק"מ, כדי להזעיק עזרה. נשלחה מכונית כדי לפנות את הנפגעים, בעוד טרזי נשאר במחנה.

מרידור וסיקא ראו את המטוסים הגרמנים בפעולתם, אולם לא שיערו את אשר קרה. הם המשיכו
את דרכם ברגל והגיעו עד למחנה הצבאי בפלוג'ה, שם מסר מרידור למפקד האזור את המכתב
ממפקד המחנה בחבנייה. הוסבר למרידור כי הבריטים אינם יודעים מאומה מהנעשה מחוץ
למחנה שלהם והציע לשניים לחזור לחבנייה. בשעות ערב הגיעו מרידור וסיקא לשער המחנה,
שם סיפרו להם את אשר אירע. השניים נכנסו לחדר שבו שהה טרזי עם הגופה המכוסה בסדין
לבן. מרידור היה היחידי שידע את זהותו של "בן-משה". הוא אמר לחבריו בפנים חיוורות: "זה
האלוף בן-ענת, דוד רזיאל, המפקד הראשי של הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל". כולם היו
.םיעזעוזמ

מרידור דרש שהגופה תועבר לקבורה בארץ-ישראל, אולם הבריטים סירבו בטענה שהעברת
הגופה תגלה לערבים כי הבריטים נעזרו באצ"ל לדיכוי המרד בעיראק והדבר עלול לעורר סערה
שתזיק למעמדה של בריטניה. טענה נוספת היתה שאין הצבא הבריטי נוהג להעביר גופות של
דוד רזיאל נטמן בבית-הקברות 25 הרוגים לארץ מולדתם, אלא לקוברם בסמוך למקום נפילתם.
הצבאי בחבנייה בארון מתכת, כדי שאפשר יהיה להעבירו ארצה במועד מאוחר יותר. בשעת
."שידק" וידוקיפ תשולש ורמא הייוולהה

למחרת נפגשו השלושה, בעודם אבלים ומזועזעים, ולאחר דיון קצר הוחלט כי יש להמשיך
במשימה. בשעות הצהריים הולבשו סיקא וטרזי בבגדים אזרחיים שנלקחו משבויים ערבים
והוסוו לערבים מארץ-ישראל, שאחד מהם היה חבר כנופייה שברח מפני האנגלים והאחר
הוא חברו הקטן (סיקא אהרוני). מרידור ליווה אותם כברת דרך ומשם המשיכו ברגל לכיוון
בגדד. בדרכם פגשו חיילים עיראקים נסוגים וכן אזרחים רבים שעזבו את בתיהם, ומהם למדו
על תנועות הצבא. הם לנו בכפרים ועברו הרפתקאות שונות ומשונות, נחשדו בריגול ובקושי
לאחר נדודים של ארבעה ימים חזרו השניים, תשושים ופצועים, למחנה 26 .קמחתהל וחילצה
בחבנייה. הם הביאו אתם ידיעות חשובות בדבר תנועות הצבא וסיפרו כי הדרך לבגדד פנויה.
ואכן, כעבור מספר ימים החלה התקפה גדולה של הצבא הבריטי שהצליח להגיע לבירה ולמגר
את המורדים. ראשיד עלי אל-כילאני נמלט עם עוזריו וביניהם גם המופתי של ירושלים חג' אמין
אל-חוסייני. לאחר שמשימת הריגול הושלמה, חזרו השלושה הביתה והחזירו את השק עם חומר
הנפץ שלא עשו בו שימוש. מרידור הביא אתו את חפציו האישיים של רזיאל שכללו ספר תנ"ך,
משניות, סידור, טלית ותפילין ואבקת "משעי" שנועדה לגילוח ללא שימוש בסכין.

רוב מפקדי האצ"ל לא ידעו על נסיעתו של רזיאל לעיראק ודבר מותו גרם לזעזוע עמוק בארגון.
רבים טענו נגד הפעולה עצמה וכמובן נגד השתתפותו של רזיאל בה, אולם היו גם דיבורים
לאחר מלחמת-העולם 27 כאילו האנגלים גרמו למותו, כפי שהביאו למותו של אהרון אהרונסון
הראשונה (מטוסו של אהרונסון נפל בתעלה הבריטית בשעה שעשה את דרכו מלונדון לפריס
והטענה היתה כאילו הבריטים החליטו להיפטר ממנו בדרך זו). טענה זו נטענה בעיקר בפי
אנשי שטרן, אולם בדיקה מדוקדקת של מהלך האירועים בחבנייה מבטלת, לדעתי, את
האפשרות שיד הבריטים היתה במותו של רזיאל.

אבל כבד ירד על משפחתו של רזיאל ועל הארגון כולו. מלבד מודעות אבל שהופצו ברבים,
פרסמה המפקדה הראשית הודעה מיוחדת, מספר ,126שהוקראה בין היחידות:

ביגון קודר ובאבל איום אנו מודיעים, כי האלוף בן-ענת, דוד רזיאל, המפקד הראשי
של הארגון הצבאי הלאומי, נפל במערכה ומת מות גיבורים אי-שם במזרח התיכון
ביום כ"ג באייר התש"א.
(מסדר, לאזכרה דום! שני רגעי דומיה, עמוד נוח, חמישה רגעים של שתיקה
.(תטלחומ
הוא לא נעתר לבקשת קציניו ותחנוניהם לבל ילך בעצמו דווקא למקום הפעולה.
רוחו הנסערת ולבו האמיץ, שבז לסכנה ולא ידע פחד מהו – המריצוהו גם הפעם,
כתמיד, להיות בעצמו בקו הראשון. בכל מקום שריח קרב נדף ממנו – הריהו שם,
מפקח בעצמו על כל פרטי הפרטים, מפיח רוח גבורה באנשיו ומארגן הכול
באומנות נפלאה. הוא אטם את אוזניו לכל ההפצרות והלך…
מפקדנו הנערץ!
אנו, קציניך וחייליך, הנוער הלוחם של ישראל במולדת, נשבעים היום לפני זכרך
הקדוש: קיים נקיים את צוואתך שצווית לנו בחייך ובמותך. קיים נקיימנה בכל
28 לבבנו בכל נפשנו ובכל מאודנו. כה ייתן וכל יוסיף לנו שומר ישראל! אמן!!


העיתונים היומיים פרסמו הודעה קצרה בדבר מותו של רזיאל ותיארו אותו כ"אחד ממנהיגי הנוער
הרביזיוניסטי". יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, פרסם בעיתון "דבר" מודעת אבל: "על קברו של
רזיאל עומד דום יצחק שדה".

מאמצים רבים עשו בני משפחתו להביא את ארונו של רזיאל לקבורה בארץ-ישראל, אולם רק
בשנת 1955הסכימה ממשלת עיראק לאפשר לבריטים להוציא את הארון מארצם ובתנאי
שיובא לקבורה בקפריסין. בספטמבר ,1960זמן קצר לאחר שקפריסין זכתה בעצמאות, פנה
חבר- הכנסת מנחם בגין אל נשיא הרפובליקה החדשה, הארכיהגמון מקאריוס, בבקשה
לאפשר את העברת הארון לארץ-ישראל. הפנייה נענתה בחיוב וב- 16במרס 1961נערכה
לדוד רזיאל הלווייה צבאית ובהשתתפות המונים. ארונו של דוד רזיאל נטמן בבית-הקברות
הצבאי בהר הרצל בירושלים.


:תורעה

.47/61 ה"תא ,יד.יא.יסה תדקפמ .12

הודעת המפקדה הארצית מיום ,28.11.1940אלפסי, א , עמ' .158 .13

עדות בנימין לובוצקי (אליאב), מי"ז. .14

הנוסח המלא של ההסכם ראה ניב, ג , עמ' ,63וכן חביון עוז, ב, עמ' .113 .15

.ז"ימ ,(באילא) יקצובול תודע .16

בנימין אליאב (לובוצקי), זיכרונות מן הימין, עמ' .145 .17

עיתון "הארץ" מיום 22באוגוסט .1940 .18

.112/1014 ,ה"תא .19

ברמן, בימי סער, עמ' .41 .20

שם, שם. .21

עדות אלטמן, מי"ז. .22

ברמן, בימי סער, עמ' .44 .23

אהרוני, בעקבות המופתי עם דוד רזיאל, עמ' .67 .24

.ז"ימ ,רודירמ בקעי תודע .25

פרטים, ראה אצל יעקב סיקא אהרוני, בעקבות המופתי עם דוד רזיאל, עמ' 77והלאה. .26

אהרונסון עמד בראש קבוצת ניל"י, שריגלה בארץ-ישראל למען הבריטים במלחמת-העולם .27

      הראשונה בשעה שבארץ שלטו הטורקים.
164 'מע ,'א קלח ,יספלא .28






           
תוכן תולדות ישראל