,סירפל דרשמה תא רזעלג ריבעה ,1939 סרמב 15-ב ,גארפל ינמרגה אבצה תסינכ רחאל
ובראש המשרד בפראג נשאר פלטין, שהצליח להמשיך ולארגן את העליה הבלתי לגאלית
.שדחה רטשמה תחת
השיירה הגדולה הראשונה, שמנתה 800מעפילים מצ'כיה, סלובקיה ורוסיה הקרפטית, רוכזה
בברין (צ'כיה). היא זכתה לתמיכת השלטונות, שהעמידו לרשות השיירה רכבת מיוחדת. בכל
קרון היו 50איש, מחולקים לקבוצות ובראשן האחראים. ב- 18בינואר 1939יצאה השיירה לדרך
וכעבור יומיים הגיעה לנמל קונסטנצה שברומניה. הם לא מצאו שם את קלפוס, שאמור היה
ללוותם לארץ-ישראל באנייה "קטינה" ובמקומו נתמנה מפקד השיירה ד"ר זליג פאול, בית"רי
מריגה (לטביה) שהיה בין הנוסעים. קלפוס, שהגיע באיחור, עלה על הספינה "ארטימיסיה" ויצא
לפגוש את "קטינה" בדרכה ארצה. בקרבת קפריסין נערכה הפגישה בין שתי הספינות, ו- 237
עולים הועברו אל "ארטימיסיה" שעשתה את דרכה לחוף הרצליה, שם ארגן קלפוס את ההורדה.
לפני סיום ההורדה, הגיעה ספינת משמר בריטית ולאחר פתיחה באש, השתלטה על "ארטימיסיה"
כשעל סיפונה 17בית"רים שלא הספיקו לרדת לחוף. כל אנשי הצוות נעצרו ובחיפוש שנערך על
הספינה נמצא דרכונו של נתן קלפוס, שסייע אותה עת בהורדת עולים לחוף כשהוא לבוש בגד ים
ועל-כן לא נתפס בידי המשטרה. קלפוס יצא שוב לאירופה, הפעם בדרכון מזויף, והמשיך בענייני
.הלפעהה
ב- 22במרס 1939הובאו 17העולים ו- 11אנשי הצוות בפני שופט והואשמו בכניסה בלתי
לגאלית לארץ ובהושטת עזרה לעולים בלתי לגאליים. 17העולים נידונו לשלושה חודשי מאסר
וגירוש מן הארץ, אולם כשהסתיימו שלושת חודשי המאסר, נמנעו הבריטים מלגרשם מן הארץ
מאחר שלא ידעו את ארץ מוצאם (כל העולים נהגו להשמיד את דרכוניהם לפני עלותם לאנייה)
וב- 15במאי הם שוחררו מכלא עכו והורשו להישאר בארץ.
את רב החובל דן השופט ל- 9חודשי מאסר ולקנס של 100לירות, ואת האנייה ציווה להחרים. 11
המלחים שוחררו והורשו לעזוב את הארץ.
אנשי "קטינה" חיכו ליד קפריסין לבואה של "ארטימיסיה", אולם לשווא. כאשר חלפו הימים
ו"ארטימיסיה" לא נראתה באופק, החליטו ראשי העולים לחזור לחופי יוון. העולים קיבלו את
ההחלטה ברוגז רב והיה צורך במאמץ מיוחד כדי להרגיע את הרוחות. תלאות רבות עברו
בדרך, כולל מותם של שני צעירים מדלקת קרום המוח, אולם לבסוף הגיעו בשלום לאתונה.
ד"ר פאול ירד לחוף כדי ליצור קשר עם פראג ולדווח את הקורות אותם.
בביירות בענייני העליה הבלתי לגאלית, וכאשר דיווחו לו מן 36באותם ימים עשה יוסף קרמין
הארץ על תפיסתה של "ארטימיסיה" ועל כך שזה 17יום אין ידיעה מן האנייה "קטינה", יצא מיד
ליוון כדי למצוא קשר עם האנייה. בהגיעו כעבור שלושה ימים לאתונה, הצליח ליצור קשר עם
"קטינה" וכאשר שמע כי המזון באנייה אזל, התקשר עם ד"ר ראובן הכט, נציג האצ"ל בשווייץ,
וזה שלח מיד את הכסף הדרוש. לאחר שהאנייה הצטיידה מחדש בפחם ובמזון ועמדה להרים
עוגן, הגיע לפתע מברק לפיו זה עתה הפליגה מנמל קונסטנצה הספינה "ג'פו" כשעל סיפונה 750
עולים ובמחסניה מזון שיספיק לשתי האניות. לאחר התייעצות שקיים קרמין (שעלה על הספינה
כמלווה) הוחלט לדחות את ההפלגה ולהמתין לבוא ה"ג'פו" – אניית סוחר בנפח של 1500טונות
שהניפה את דגל פנמה. מלווי האנייה היו שני מפקדי האצ"ל: שלמה טרכטמן ואברהם בלאס –
למנב ושגפנ תוינאה יתש .הילטיאבש היקבטיוו'צב ר"תיב לש ימיה רפסה-תיב דקפמ רבעב היהש
היווני קאלאמייקה. קרמין העביר חלק מן המזון וכן כמה סירות הצלה מ"ג'פו" ל"קטינה". בדיון
שנערך במקום הוחלט כי "קטינה" תפליג ראשונה ארצה ותוריד את העולים בחוף נתניה. על
ה"ג'פו" יהיה להמתין שלושה ימים ואחר להפליג ארצה ולהוריד את אנשיה בחוף אבן-יהודה.
יומיים לאחר ש"קטינה" יצאה לדרך, קלט קברניטה קריאות אס.או.אס. התברר כי היתה זו
הספינה "ג'פו" שעלתה על שרטונות ליד חופי כרתים. סירות הצלה הצליחו להעביר את העולים
לחוף וה"קטינה" שהגיעה למקום כעבור יום, קלטה את כל העולים. כשעל סיפונה 1,250בני אדם
(כשקיבולה המכסימלי היה 500נוסעים), יצאה הספינה שנית לדרך. עם הגיעם ארצה, החלו מיד
בהעלאת האנשים לחוף. כמחצית הנוסעים הצליחו לעלות לחוף בחסות החשכה, והשאר הפליגו
ללב ים כדי לנסות שוב את מזלם בלילה הבא. אולם במשך היום גילה מטוס בריטי את האנייה.
עם רדת החשכה, שוב התקרבה האנייה לחוף כדי להוריד את המעפילים, כאשר לפתע ניתכה
עליה אש חזקה מסירות משמר החופים. האנייה חזרה ללב ים ולאחר ניסיונות נוספים, עלה
בסופו של דבר בידי הקברניט להתקרב שוב לחוף ולהוריד ליד כפר-ויתקין חלק נוסף מן הנוסעים.
176הנוסעים האחרונים שנשארו על האנייה "קטינה", הגיעו ב- 17באפריל בספינת מפרש לחוף
נתניה. אולם לפני שהספיקו לעלות לחוף, נתפסה הספינה על-ידי שלוש סירות של משמר החופים
הבריטית והופנתה לנמל חיפה. המעפילים נעצרו, אולם כעבור שלושה שבועות שוחררו בלחץ
תגובת המחאה של היישוב בארץ.
חוף נתניה היה במשך תקופה ממושכת השער העיקרי של העליה הבלתי לגאלית וקרוב
ל- 4,000איש עלו בחוף זה. הדבר נתאפשר הודות לארגון יעיל של ההורדה על-ידי סניף
האצ"ל בנתניה וכן הודות לאהדה הרבה של תושבי העיר לרביזיוניסטים בכלל ולעליה הבלתי
לגאלית בפרט. בנוסף לכל אלה נעזרו המארגנים גם בכמה קצינים בריטים שהסכימו לשתף
פעולה תמורת כסף. קצינים אלה היו מקבלים הודעות מוקדמות על מועד בואן של האניות ואז
היו מכוונים את משמרות החופים לכיוון אחר. יש לזכור שעם התגברות העליה הבלתי לגאלית,
גברה גם השמירה על גבול הארץ, הן בים והן ביבשה. הבריטים הביאו סירות חופים מיוחדות
שעקבו אחר הורדת העולים, וביבשה התקיימו סיורים מיוחדים שתפקידם היה לתפוס את העולים
שהצליחו להגיע לחוף. בסיס סירות החופים היה ביפו, בעוד המשמרות היבשתיים התרכזו בתול-
כרם ובבית-ליד. הקצין הבריטי האמפרי, שהיה ממונה על תחנת המשטרה בבית-ליד, היה בקשר
עם מר ארקין, מזכיר עיריית נתניה. לפני הורדת העולים היה ארקין מתקשר עם האמפרי, וזה
היה דואג לכך שההורדה לא תופרע ושהאוטובוסים יעברו את המחסום המשטרתי ליד בית-ליד
בשלום. מספרים, שהתעריף היה לירה אחת לכל עולה. באחת ההורדות נמנו 149עולים והאחראי
נתן לקצין הבריטי 149לירות בהתאם. אולם כאשר עלו העולים לאוטובוסים, הם נספרו שנית
ונמצא כי מספרם .150האחראי מטעם האצ"ל הוציא לירה אחת מכיסו והושיטה לקצין, אולם זה
אמר: "אין צורך, שיהיה עולה אחד בלתי לגאלי".
חוף נתניה שימש להורדת עולים ממחצית 1938ועד למרס .1939בתחילת 1939הוגבר
הפיקוח המשטרתי בחופים והקצינים הבריטים נרתעו מלהמשיך בשיתוף הפעולה עם נציגי
האצ"ל בנתניה, במיוחד לאחר שאחד הקצינים נתפס ונשפט. היה זה קצין המשטרה גודהארד
.בושייה תא ריעסה וטפשמש
גודהארד שירת במלחמת-עולם הראשונה בצרפת ובהודו. ב- 1922הועבר לארץ-ישראל ומאז
שירת במשטרה. הוא פגש את עו"ד זליגמן באירוע חברתי ובין השניים נקשרו קשרי ידידות.
באחת הפגישות ביניהם עלתה לשיחה בעיית העליה הבלתי לגאלית. גודהארד, שהביע אהדה
לעליה, הציע את שירותיו למנוע את תפיסת העולים בהגיעם לחוף. כאשר זליגמן היה מודיע לו
על בוא האנייה ומקום ההורדה, היה גודהארד מכוון את סירות המשמר לכיוון הפוך. באחת
הפגישות סיפר גודהארד כי בנובמבר 1938נתמנה ולטר גילפין מנהל המחלקה לחקירת פשעים
במחוז הדרום, ובין יתר תפקידיו היה למנוע עליה בלתי לגאלית. לשם כך עמדו לרשותו שתי
סירות משמר שעגנו בנמל יפו ובכל פעם שהיו מגיעות אליו ידיעות בדבר בוא אנייה עם עולים,
היה שולח את הסירות כדי לתפסם. לאחר שגודהארד קיבל את אישורו של זליגמן, הוא בא
בדברים עם גילפין והציע לו תשלום תמורת שיתוף פעולה בעניין העליה הבלתי לגאלית. גילפין
טמן לו פח וסיפר על-כך לממונים עליו. גודהארד הועמד למשפט והואשם ב- 22עברות. העד
הראשי היה ולטר גילפין, שהופיע כעד המלך. הוא סיפר על הקשרים שהיו לו עם גודהארד,
שתמורת כסף הסכים לשתף פעולה עם העוסקים בעליה הבלתי לגאלית. ב- 22ביוני 1939
נמצא גודהארד חייב בכל ההאשמות שהועלו נגדו ונידון להתנהגות טובה למשך שנתיים, בערבות
של מאתיים לירות. כמו כן נאלץ לעזוב את השירות במשטרה.
כעבור ארבעה ימים החל להתברר משפטו של עו"ד זליגמן, שהואשם אף הוא ב- 22האשמות.
גם במשפט זה היה גילפין העד הראשי. ב- 30ביוני קרא השופט את פסק-הדין בנוכחות קהל
רב שהצטופף באולם בית-המשפט המחוזי בירושלים. זליגמן נמצא אשם בקשר פלילי להפר
את תקנות העליה ונגזרו עליו שישה חודשי מאסר עם יחס מיוחד. הוא ערער על פסק-הדין,
אולם הערעור נדחה והעונש הופחת לארבעה חודשי מאסר.
בתל-אביב קיימו המונים הפגנות אהדה ליד בתיהם של זליגמן וגודהארד והפגנות איבה ליד
דירתו של הקצין גילפין. כתוצאה מכך עזב גילפין את ביתו בתל-אביב ועבר לגור במקום אחר.
37
המשפטים והגברת השמירה על חופי הארץ לא ריפו את ידי העוסקים בעליה הבלתי לגאלית,
.רוטיקה אולמב הכשמנש
ב- 6במרס 1939הפליגה מן הנמל הרומני רנה שעל נהר הדנובה אניית המעפילים "אסתיר",
בעלת נפח של 700טונות ובה 720נוסעים, ביניהם כ- 150נשים וכ- 50ילדים. רוב הנוסעים
היו יהודים מהעיר דנציג ומיעוטם, כ- ,170היו בית"רים מרומניה. סנדר דוידזון היה מפקד-מלווה
מטעם האצ"ל ולידו עזר מיכאל יכינסון, ממנהיגי תנועת הצה"ר ברומניה, שהיה בין העולים.
באותה תקופה ריחפו כבר ענני המלחמה בשמי אירופה, ויהודים רבים החליטו לנסוע ארצה
לא מתוך מוטיבציה ציונית, אלא כדי להציל את נפשותיהם. הם לא העריכו נכונה את הקשיים
של נסיעה בצפיפות רבה וכמובן לא הבינו את הסכנה שבעליה בלתי לגאלית. הנוסעים הרבו
בתלונות על התנאים הפרימיטיביים ששררו באנייה והתנהגו בחוסר משמעת הדרושה כל-כך
במסע מעין זה. הכביד עליהם, למשל, האיסור בשימוש במים מתוקים לצורכי רחצה וכביסה, או
ההפרדה שנעשתה בין תאי הנשים לתאי הגברים (משעה חמש לפנות ערב הוטל איסור על נשים
וגברים להימצא יחדיו).
תלאות רבות עברו על מעפילי "אסתיר", ובדומה ל"קטינה" עברו דרך ארוכה עד שזכו להיכנס
לארץ-ישראל. לאחר עשרה ימי הפלגה בים סוער, התקרבה האנייה לחוף ראשון-לציון, אולם
מאחר שלא נראו סימני האיתות מן החוף, חזרה האנייה ללב ים. למחרת בלילה שוב התקרבה
האנייה לחוף, אולם הפעם נתקלה במשמר החופים, ולאחר פתיחה באש רובים ומקלעים, עלו
שוטרים בריטים על הסיפון וכיוונו את האנייה לנמל חיפה. העולים עברו חקירה יסודית על-ידי
חוקרים מיוחדים שעלו על האנייה ובערב פסח אולצה האנייה לצאת לים הפתוח בליווי ספינות
משטרה. דכדוך וייאוש אחזו בנוסעים וכעבור ארבעה ימי הפלגה הגיעה האנייה לחופי יוון. דוידזון
ירד לחוף ויצר קשר עם מרכז העליה בוורשה. לאחר התייעצות נשלחו אברהם סטבסקי, אחיו
יוסף, ושלמה טרכטמן ליוון כדי להרגיע את הרוחות ולמצוא דרכים להפלגתה מחדש של האנייה
"אסתיר". ביוון נשכרה ספינת מפרש קטנה "מאריאנה", שאמורה היתה ללוות את האנייה
"אסתיר" לחופי הארץ ולהעביר את העולים אל החוף.
לאחר ארבעה חודשים וחצי של נדודים, הגיעה האנייה אל מול חופי ארץ-ישראל. העולים, 720
במספר, הועברו לספינת המפרש שנועדה ל- 200נוסעים בלבד. הצפיפות היתה רבה ומנועי
ה"מארינה" עמדו בקושי בעומס הרב שהוטל עליהם. הנסיעה לחוף ארכה כל הלילה, ולקראת
בוקר, הקיפו את ה"מארינה" סירות משמר החופים הבריטי. מאחר שמנועי ה"מארינה" הפסיקו
לפעול, הורדו כל העולים לחוף באמצעות סירות קטנות שגייסה המשטרה אצל ערביי הסביבה
(רק מאוחר יותר התברר לדוידזון כי הם הגיעו בטעות אל מול חוף אשקלון שהיה מיושב
בערבים). לפנות ערב הושלמה הורדת המעפילים לחוף, והם הוסעו באוטובוסים – חלקם
למחנה המעצר בסרפנד וחלקם למחנה העולים בבת-גלים. לאחר חודשיים של מעצר וחקירות,
."ריתסא" היינאה ילוע לכ וררחוש
אנשי הצוות, שהתערבבו בין הנוסעים, נתגלו על-ידי המשטרה והועמדו למשפט. רב-החובל נידון
לתשעה חודשי מאסר והמלחים נידונו לשישה חודשי מאסר כל אחד.
כאמור, עם כניסתו של הצבא הגרמני לפראג, עבר אליהו גלזר, שעמד בראש המשרד בצ'כיה,
לפריס, שהפכה למרכז לעליה הבלתי לגאלית של הרביזיוניסטים בארצות אירופה המערבית
והמרכזית. ראשית פעולתו של גלזר היתה למצוא אניות שיוכלו לשמש לצרכים המידיים של
העליה. לאחר חיפושים אינטנסיביים נמצאו אצל בעל אניות יווני שתי אניות: "פאריטה", בעלת
דחאב הנגעש "הילוי-ימענ"ו ,תידימ הגלפהל הנכומ התיהו ייסרמב הנגעש ,תונוט 1300 לש חפנ
מנמלי רומניה. הבעיה היתה כיצד להעביר את המועמדים לעליה לפריס ומשם להעלותם על
סיפון האנייה במרסיי. הצרפתים היו מוכנים לתת ויזות מעבר בתנאי שהעולים יוכיחו שיש להם
ויזות כניסה לארץ היעד. מובן שכניסה בלתי חוקית לארץ-ישראל לא סיפקה את ממשלת צרפת,
ומאחר שלא ניתן היה להשיג ויזות כניסה לארץ אחרת, הוחלט להעביר את העולים לפריס באופן
בלתי חוקי. השיירה הראשונה עברה משווייץ ואורגנה על-ידי ד"ר ראובן הכט, נציג האצ"ל בשווייץ.
הקבוצה היתה מורכבת מפליטים שקיבלו רשות שהייה זמני בשווייץ ומאלה שהיו במאסר
ושהמשטרה היתה מוכנה לשחררם בתנאי שיעזבו את הארץ. הפליטים הועברו לבאזל ומשם
גנבו את הגבול הצרפתי בעזרת מורי דרך שנשכרו במיוחד לשם כך. מפריס הועברו העולים
למרסיי, שם הועלו על סירות שהביאו אותם אל האנייה. לאחר שנעשו כל הסידורים, יצאה האנייה
לנמל קונסטנצה, שם עלו על סיפונה עולים נוספים – רובם בית"רים מרומניה ומפולין. ב- 12ביולי
1939הפליגה "פאריטה" מנמל קונסטנצה כשעל סיפונה 850מעפילים. כעבור עשרה ימים
הגיעה האנייה למקום המפגש עם סירות שאמורות היו להעביר את העולים לחוף, אולם הסירות
לא הגיעו ו"פאריטה" נאלצה להישאר מחוץ למים הטריטוריאליים של ארץ-ישראל. כאשר הפחם
והמזון הלכו ואזלו, הגיעה האנייה לרודוס כדי להצטייד מחדש. שלטונות הנמל לא היו מוכנים
לספק את צרכיה של "פאריטה" ודרשו ממנה להרים עוגן, אולם רב-החובל סירב בטענה שכל
עוד לא ימולאו דרישותיו לא יוכל להפליג. ליד "פאריטה" עגנה אניית נוסעים גדולה "מרקו פולו"
ותייריה יכלו לראות את הנעשה על אניית המעפילים. אחת התיירות, יהודיה אמריקנית, קנתה
מים ומזון, ובאמצעות שתי סירות שלחה אותם כמתנה לנוסעי אניית המעפילים. בינתיים
התקרבה אל "פאריטה" אניית מלחמה איטלקית, ו- 30מלחים מזוינים עלו על הסיפון ואילצו את
רב-חובל להרים עוגן ולהפליג לים הפתוח. ארבעים יום נדדה האנייה לאורך חופי הים התיכון,
ושוב הגיעה למקום המפגש, אולם גם הפעם לא באו הסירות. מפקד האנייה, יצחק ליבוביץ מסניף
האצ"ל בתל-אביב, שהיה גם ימאי מנוסה, לא המתין יותר לבוא הסירות והחליט לנסוע ישירות אל
חוף תל-אביב. כאשר רב-החובל סירב למלא את החלטת מפקד האנייה, הוא הושם במעצר
והאנייה הופעלה על-ידי שני בית"רים – אברהם באש ויוסף חבקינס – שקיבלו את הכשרתם
כימאים בספינת הלימוד "תאודור הרצל", ספינת הלימודים של בית"ר לטביה (ראה לעיל). בלילה
של ה- 22באוגוסט 1939נסעה "פאריטה" במלא הקיטור לכיוון תל-אביב ונעצרה כ- 50מטר מן
החוף. מאות מתושבי העיר העברית מילאו את החוף והעבירו את המעפילים מן האנייה באמצעות
סירות קטנות. כך הגיעו 850מעפילי "פאריטה" לחוף מבטחים.
יחד עם האנייה "פאריטה", נרכשה, כאמור, גם האנייה "נעמי-יוליה", בעלת נפח של 4,000טונות
שעגנה בנמל סולינה שברומניה. "נעמי-יוליה" היתה מיועדת לקבוצה של 1,200בית"רים שיצאה
בתחילת אוגוסט 1939מפולין בדרכה לרומניה. בהגיע הרכבת לעיירה שניאטין שבגבול פולין-
רומניה, נותקו לפתע מספר קרונות, וקבוצת הבית"רים נשארה בפולין. כיוון שבמשך תקופה
ארוכה לא היו כל הפרעות במעבר מעפילים מפולין לרומניה הדבר בא בהפתעה רבה. כאמור,
עודדו השלטונות הפולניים את ההגירה של יהודים מארצם וגם השלטונות הרומניים נהגו
בליברליות רבה כלפי היהודים שביקשו לעבור בארצם בדרכם לאחת האניות שאמורה היתה
להסיעם לארץ-ישראל. אלא שהלחץ שלחצה ממשלת בריטניה על הממשלה הרומנית (ראה
להלן) החל לתת את אותותיו.
הבית"רים הורדו מן הרכבת ושוכנו במחנה זמני שהוקם עבורם בשדה הפתוח. הידיעה הועברה
לוורשה ומשם לארצות אירופה השונות, וראשי המפלגה הרביזיוניסטית החלו במסע של לחצים
דיפלומטיים וציבוריים על ממשלת בריטניה ועל ממשלת רומניה לאפשר לשיירה להמשיך בדרכה
לנמל סולינה. אולם ללא הועיל – השלטונות הרומניים עמדו בסירובם להרשות את כניסת
הבית"רים והעברתם לנמל. שלושה שבועות נשארו הבית"רים בשניאטין (הם הועברו בינתיים
ממחנה האוהלים למוסדות ציבוריים וחלקם שוכן בבתים פרטיים). במשך תקופה זו הצליחו
כ- 200בית"רים להבריח את הגבול ולהגיע אל האנייה. כאשר התברר שאפסו הסיכויים להעביר
.השרוול הריזחהל טלחוה ,הריישה תא
בראש קבוצת הבית"רים, עמד מנחם בגין, נציב בית"ר בפולין ולימים מפקד האצ"ל.
בעוד מתרחשת הדרמה בעיירה שניאטין, המתינו באניות בדנובה, מחוץ למים הטריטוריאליים
של רומניה, שתי קבוצות של עולים שהגיעו מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה. ראשי המשרד לעליה
של הרביזיוניסטים בבוקרשט החליטו להעלות על "נעמי-יוליה" את שתי קבוצות העולים האלה
במקום את קבוצת הבית"רים הפולנית שלא הורשתה לעבור את הגבול.
ב- 1בספטמבר ,1939היום שבו פרצה מלחמת-העולם השנייה, הפליגה האנייה "נעמי-יוליה"
כשעל סיפונה 1,130עולים מארצות אירופה המזרחית והתיכונה. בין הנוסעים היו 300בית"רים
ירגובמ ,גרבנזייא דוד היה הריישה הוולמ .היינאב תעמשוממהו תנגרואמה הצובקה תא וויהש
.היקבטיוו'צב ר"תיב לש ימיה רפסה-תיב
התחנה הראשונה היתה בנמל היווני חיאס, שם חיכתה להם ספינת מפרש קטנה, שהיתה אמורה
להילוות לשיירה ולשמש להעברת העולים מן האנייה הגדולה (שתעגון מחוץ למים הטריטוריאליים
של ארץ-ישראל) אל חופי הארץ. אלא שבבדיקה שנערכה, נמצאה ספינת המפרש בלתי כשירה
לתפקידה והוחלט להמשיך בהפלגה בלעדיה.
יומיים לפני הגיעם לחופי הארץ, הכריז רב-החובל כי אין בדעתו להמשיך אלא אם כן יקבל סכום
כסף נוסף עבור הסיכונים הרבים הכרוכים בנסיעה. מפקדי האנייה אספו כסף בין הנוסעים, אולם
הלביק הריישה תדקפמו רצעמב ותווצו לבוחה-בר ומשוה ,ומצע לע רופיסה רזח תרחמל רשאכ
.היינאה לוהינ תא המצע לע
בעברם ליד בירות, התקרבה אליהם ספינת מלחמה בריטית שפקדה עליהם לנסוע לנמל חיפה.
הבריטים פקדו על האנייה לעגון במרחק של 3קילומטרים מן החוף ועל הסיפון עלו חיילים
בריטים מזוינים. הכוונה היתה לגרש את האנייה מחופי הארץ.
על אשר התרחש על האנייה לאחר מכן, מתאר לזר:
|
