בעניינים רפואיים יחס ה"שולחן ערוך" לתלמוד ולרמב"ם

הקשר בין היהדות והרפואה
ה"שולחן ערוך" והתלמוד
"אין אנו בקיאים"
"שינוי הזמנים"
ע"ושב תונשונ תונומא
ה"שולחן ערוך" והרמב"ם
דיני רופא וביקור חולים
שפנ חוקיפ
היזנתיוא
הלימ

שלחן ערוך מסכם את ענייני הרפואה על פי התלמוד, ולא על פי הידע שהיה קיים :תיצמת

בימיו. יש גם הסברים שונים לענייני רפואה שאינם תקפים עוד.

השתנות הטבעים, רפואה בשלחן ערוך:חתפמ תולימ

כמעט שאין מקצוע הלכתי ללא נימוקים רפואיים, הן לגבי חולים ורפואות בהלכות תפילה
ושבת ויו"ט ותענית – באורח חיים; הן בנוגע להלכות מאכלות אסורות, נידה, מילה, רופא
ואבלות – ביורה דעה; הן ביחס למצוות פריה ורבייה, איסור סירוס וחיובי הבעל לאשתו –
באבן העזר; והן בקשר לנזקי הגוף ודיני הפלה – בחושן משפט. חוץ מפקידים דתיים, כמו
רבנים, דיינים, שליחי ציבור, מלמדי תורה, מוהלים ושוחטים – לא נמצאו בעלי מקצוע שהם
תחת הוראת ההלכה, יותר מרופאים. כן אין שם שום מלאכה – מלבד עבודה בקודש, שהיא
.האופרב לופיטה ומכ – תיתד הוצמ המצע

ביסודו משקף השו"ע את תנאי הזמן, לא של תקופת חיבורו בימי הביניים, אלא של תקופת
התלמוד, למעלה מאלף שנים קודם לכן, "למחברי השולחן ערוך – כותב הרב דוד הופמן
("השולחן ערוך", ,1894עמ' – ,)140עיקר המבחן לקודיפיקציה של דינים הייתה הזכרתם
בתלמוד, ואף כי אינם עוד נוהגים בימים אלה". פסקי-דין, שנתחדשו אחרי סיום התלמוד ע"י
הגאונים, הפוסקים הראשונים וספרי שו"ע, נכללים בשו"ע רק דרך אגב; עיקרו אינו אלא
הלכות המובאות בתלמוד, ועל-פי רוב אפילו בשימוש סגנון ודוגמאות בתלמוד.

כן אנו מוצאים, שבתוך כשבעים מחלות הנזכרות בשו"ע- פחות מחצי תריסר אינן נמצאות
בתלמוד; ולא יותר גדול, כמעט, האחוז של כארבעים רפואות וטיפולים בשו"ע, שמקורם אינם
בתלמוד; כעשרים סמים ומאכלי רפואה נזכרו בשו"ע, ופחות מרבע מהם אינם נמצאים
בתלמוד. כמובן, מצב הרפואה השתנה והתפתח מזמן הגמרא עד המאה הט"ז, ובכל זאת
שינויים אלו אינם נראים בשו"ע.

מטעם זה יש כמה בדיקות וטיפולים גופניים, שהמחבר הביאם מתוך התלמוד ללא תיקונים,
אע"פ שכבר הודה הרמ"א ש"אין אנו בקיאים בדבר" (ראה ה"י צימלס, בספר היובל לכבוד
הרב ד"ר אלי' יונג, ,1962עמ' .)235-223פתגם זה, שהשתמש בו בראשונה ר' עמרם גאון, נזכר
הרבה פעמים לגבי בדיקות קבועות בתלמוד, ובפרט לגבי דיני טריפות; בעוד שהמחבר פסק
לקולא ע"פ בדיקות אלו, הורה הרמ"א לחומרה [ראה, לדוגמא, שו"ע יו"ד, סי ל, סעיף ב],
מטעם חוסר מומחיות בניסיונות כאלה.

כמה מקרים כאלה נמצאים בענייני רפואה. כך הורה המחבר (שו"ע או"ח של, ה), עפ"י ערכין
:א ,ז

במקום אחר (אבה"ע קמה, ט) משיג הרמ"א על המחבר בנוגע עדות הרופא על סיבת מיתת
הבעל (לגבי גט שכיב מרע): "ויש אומרים, דאין אנו בקיאים בזמן הזה, ולכן אין לסמוך בזמן
הזה באומדנות הרופאים". כן מתנגד הרמ"א לדעת המחבר (שם, סעיף ו): "ויש אומרים דאין
לדון עכשיו דין סריס ודאי… ואין אנו בקיאין".

פעמים נדירות בלבד מקבל השו"ע ללא השגה, בדיקה הקבועה בתלמוד, כגון בטענת בתולים:
טען ואמר: לא מצאתיה בתולה והיא אומרת, לא בא עלי ועדיין אני בתולה – בודקין אותה"
שם סח, ד) "ע"פ חבית של יין" (בהגה. על פרטי בדיקה זו, ראה כתובות י, ב), אף שכבר השיגו
המפרשים ש"אין אנו בקיאין בשום בדיקה" (חלקת מחוקק שם, ס"ק ג).

:ורמאב ,(א ,זטק ד"וי) רבחמה :דומלתבש תויאופר תוארוה ע"ושב שיחכמ תומוקמ ינשב קר

ברם, מלבד מקרים אלה היוצאים מן הכלל נראה ברור, שהשו"ע אינו מתחשב במצב הרפואה
בימיו, אלא עם הוראות התלמוד. כך הוא מביא להלכה כמה טיפולים ורפואות וביחוד
סגולות, שבלי ספק לא היו ידועים במאה הט"ז באופן מעשי, כמו יניקת חלב מבהמה לגונח
(או"ח שכח, לג); נתינת רוק תפל על גבי העין (שם, כ); יציאה בשבת "בביצת החרגול ובשן של
שועל ובמסמר הצלוב" (שם שא, כז) ושאר דרכי האמורי המותרים משום רפואה לפי התלמוד
.(א ,זס תבש)

בנוגע לרפואה מעניין לדמות את השו"ע למשנה תורה של הרמב"ם, שממנו שאב המחבר רוב
פסקיו, בדרך כלל אפילו בלשונו הזהב. לעתים מקבל המחבר את דעת הרמב"ם בבירוריו
ופסקיו על ענייני רפואה, ולעתים חולק עליו הן לחיוב והן לשלילה. למשל, מסכים הוא לדעתו
– (אי ,אי ם"וכע 'לה) ם"במרה לש

כך מביא הוא שיטת הרמב"ם (הל' איסורי ביאה טז, ט), שפצוע דכה וכרות שפכה בידי שמים,
שמותר לבוא בקהל – כולל גם מי "שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו אברים אלו" (אה"ע ה, י). כן
לקח מן הרמב"ם (הל' מילה ב, ב) ההסברה, שהמציצה במילה היא "שיצא הדם ממקומות
הרחוקים כדי שלא יבוא לידי סכנה" (יו"ד רסד, ג).

גם הרמב"ם וגם השו"ע השמיטו מחיבוריהם דינים אחדים על עניינים רפואיים שנמצאו
בתלמוד, כגון איסור ניוול המתים (חולין יא, ב) ומניעת ההריון ע"י שימוש במוך או אמצעים
אחרים (יבמות יב, ב).

לעומת זאת, יש חילוקים חשובים בין הרמב"ם לבין השו"ע, בייחוד לגבי הוראות לטובת
הבריאות. בעוד שהשו"ע עובר בשתיקה על רשימת הדברים "המאבדים את הגוף" ודברים
"המברים והמחלימים", התופסת פרק שלם במשנה תורה (הל' דעות, פ"ד), מוצאים אנו כמה
הלכות, משום סכנה, שלא נזכרו ע"י הרמב"ם כגון, דין הגמרא (פסחים עו, ב), שחובה ליטול
את הידים בין בשר לדגים "משום דקשה לדבר אחר, וחמירא סכנתא מאיסורא" (או"ח קעג,
ב; וראה ערוך השולחן, שם) ואיסור אכילתם ביחד (יו"ד קטז, ג; וראה שו"ת חתם סופר,
יו"ד, סי' קא). כן לקח השו"ע, בעיקר מתוך התלמוד, כמה דינים המבוססים על אמונות
עתיקות מסויימות, כגון שאילת שדים (או"ח שז, יח; אה"ע יז, י; קמא, יט) ורוח רעה (או"ח
תאופרל וקורב תושמתשה י"ע באל רוכבה תקידב ;(ה ,זטק ד"וי ;הל ,חכש ;ב ,אפק ;ב ,ד
חולי העינים (חו"מ רעז, יג); טמינת השליה "כדי שיחם הולד" (או"ח של, ז); והמנהג שלא
להקיז דם בימים מסוימים (שם תסח, י, בהגה) – דברים שאין להם זכר ברמב"ם.

שינויים כאלו מתבטאים בייחוד בעמדתם לרופאים והטיפול בחולים. גם הרמב"ם וגם מרן
בשו"ע חושבים מעשה הרפואה למצוה דתית. ברם, בשעה שמרן סומך את עצמו על הדרוש
שבגמרא: "ורפא ירפא – מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות" (ברכות ס, א) והוסיף "ומצוה
היא" (ראה ט"ז שם, ס"ק א) – אין הרמב"ם מביא דרשה זו, אלא מצא מקור של מצוה זו
בישהל איה הבוח ,רמולכ .(ב ,אפ אמק אבב) ופוג תדיבא וליפא – 'ול ותובשהו' :השרדב
אבידת בריאת האדם, ע"י רפואתו (פירוש המשניות, לנדרים ד, ד; השוה הל' נדרים ו, ח) וזוהי
מצוה גמורה (ראה הגהות מהר"ץ חיות לבבא קמא שם). לעומת זאת, פרטי דיני הרופא,
התופשים פרק מיוחד בש"ע (יו"ד שלו) – בנוגע סמכותו לרפאות (שם, סעיף א); אחריותו
במקרה טעות (שם); שכר חכמתו ולימודו (שם, ב) ודמי סמים (שם, ג) – אינם נזכרים ברמב"ם
לגמרי. ואולי יש לראות טעם להשמטות אלו בעובדה שהוא היה רופא למעשה.

כרופא, מסביר הרמב"ם (הל' אבל יד, ה) את הדין ש"אין מבקרים את החולה לא בשלוש שעות
ראשונות ביום ולא בשלוש אחרונות". מרן, בעקבות התלמוד (נדרים מ, א), נותן טעם לדבר –

בעניין חילול שבת במקום סכנה, יש בשו"ע מחלוקת רבת חשיבות. בעקבות הגמרא (יומא פד,
:(בי ,חכש ח"וא ע"וש) רבחמהו (ג ,ב תבש 'לה) ם"במרה וקספ (ב

רוב החומר הרפואי-הלכתי בתלמוד ובפוסקים מתעסק בפרטי דיני פיקוח נפש ושאר הנחות
לחולים, היינו, בתנאים שדוחים מצוות, בשל נימוקי החיים והבריאות. אמנם, הכללים
העיקריים נערכים ע"י הרמב"ם והשו"ע ישר מן התלמוד, אבל הרמב"ם מוסיף שני כללים
חשובים, שלא הזכירם התלמוד בפירוש, כשמדבר על קידוש השם וקובע הגדרות דין "יהרג
."רובעי לאו

ידוסי 'לה) "ושפנב בייחתמ הז ירה – רבע אלו גרהנו ,גרהי לאו רובעי :וב רמאנש ימ לכ" .א
התורה ה, ד). מתוך לשון השו"ע, רק "אם העכו"ם מכוין להעבירו על דת" רשאי להחמיר על
עצמו וליהרג (יו"ד קנז, א), משמע שמרן הסכים עם הרמב"ם (ש"ך שם, ס"ק א), וכן פסק
בבית יוסף (שם) בפירוש, אף שבכסף משנה (על הל' יסודה"ת, שם) חולק על הרמב"ם:

והדבר נשאר כמחלוקת הפוסקים. על כל פנים, מחלוקת זו שייכת רק כשעכו"ם מאנס אותו
לעבור או ליהרג, אבל כשהאונס בא מתוך חולי – כולי עלמא מודים שאינו רשאי למסור את
חייו בשביל איסור שנאמר בו: יעבור ואל יהרג, וכופין אותו לעבור אפילו בעל כרחו (דרכי
.(בי ק"ס ,זנק ד"וי הבושת

ב. בשלוש עבירות שצריך ליהרג ולא לעבור, היינו: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכת דמים,
פוסק הרמב"ם, שאם עבר ולא נהרג, אע"פ שחילל את השם וביטל מצות עשה של קידוש השם
– אין עונשין אותו, "מפני שעבר באונס" (הל' יסוה"ת, שם), אבל אם האונס הוא סכנת נפשו
משום חולי ועבר ונתרפא בשלוש עבירות אלו, "עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו" (שם,
ה"ו), כיון שעבר מרצונו ודוחק חליו וסכנתו – אינו נחשב לאונס גמור. דין זה לא נמצא בשו"ע,
מסתבר, משום שהשו"ע אינו מתעסק בכלל, בעונשין ע"פ בית דין.

משום נימוק דומה נשמט מן השו"ע גם דין חשוב אחר הנוגע לענייננו. דין ההורג את הטריפה,
שפטור מדיני אדם, מברר הרמב"ם (הל' רוצח ב, ח):

ייתכן, שהגדרת דין ההורג אדם טריפה נוגעת בשאלת אויתנזיה ("מיתה יפה"), משום
שכשהרופא ממהר מיתת החולה כדי להציל אותו מיסורים, אף שודאי מתחייב בנפשו וחייב
עכ"פ בדיני שמים – מכל מקום יש הבדל גדול בין רוצח גמור, שחייב מיתה ע"פ בית דין, לבין
ההורג "גברא קטילא". ובכן כובד הפשע תלוי במחלוקת בין הרמב"ם לרש"י מי נקרא "אדם
טריפה". לפי שיטת רש"י הוא טריפה רק אם יש לו לקוי או חסרון באחד מאבריו החיוניים,
שכיוצא בהם פוסל את הבהמה כטריפה, ולפי דעת הרמב"ם החולה נחשב לטריפה (וההורגו
פטור מדיני אדם) אם סובל ממכה נואשת, שאין לה רפואה ע"פ הרופאים. אמנם, קצת קשה
לשיטת הרמב"ם מה בין אדם טריפה, שההורגו פטור, להורג "את הנוטה למות ואפילו הרג את
הגוסס" בידי שמים, שהוא חייב מיתה, לפי הרמב"ם (הל' רוצח ב, ז); איך מבדילים בדיוק בין
חולה שיש בו "מכה (אשר) אין לה תעלה" ע"פ הרופאים לבין חולה "הנוטה למות ואפילו
גוסס", וצריך עיון גדול למצוא קו המבדיל ביניהם.

אמנם, יש הלכה אחת בשו"ע, ואינה ברמב"ם, המבארת את העמדה לאויתנזיה באופן אחר.
בדיני הגוסס כתב הרמ"א (שו"ע יו"ד שלט, א) עפ"י ספר חסידים:

הפלה פלילית, ז. א. הריגת העובר בשל טעמים לא רפואיים, אינה נזכרת לא ברמב"ם ולא
בש"ע. אלא שהרמב"ם נמשך אחרי הגמרא (סנהדרין נז, ב) וכולל בפסקיו על שבע מצוות בני
נח, ש"בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו – נהרג עליו" (הל' מלכים ט, ד). אולם על ההפלה
לשם הצלת האם, יש הלכה מבוססת על המשנה (אהלות ז, ו) ועל הגמרא (שם עב, ב) שהשו"ע
מעתיקה מן הרמב"ם "(הל' רוצח א, ו):

כבר הזכרנו מה שחידשו הרמב"ם והשו"ע בטעם המציצה. ועל מה שנאמר בגמרא (שבת קלז,
ב) בעניין הפריעה – הוסיפו: