קבאתמה לדוגה לש רואה-תונויער תעברא

!םילקש
!רוכז
הרהטהו רוהיטה
"שדוחה"

בהיותו מושלך אל תוך המאבק עם הכחות הארציים, מהן הרעיונות שאותם צריך יעקב
"הקטן" לעורר בעצמו ובכל אבריו, למען לא יאבד דרך באורו המבריק של ניגודו הזורח, למען
לא יאבד את אבריו, למען לא ייתפסו חלקיו הפזורים, הבודדים לכח משיכתו של האור הגדול,
הזורח באור ארצי, ולמען ימצאו אבריו תמיד את הדרך בה אפשר להגיע אל המטרה הנעלה
?תירסומ-תינחור תומלש לש
לכ תישאר

ראשית כל ההכרה העצמית! הכרת ערך עצמו הצריכה לחדור בכל עצמותיו של יעקב והמורה
אף לחלש, למסכן, לשפל ביותר את מקומו ואת ערכו הנצחי, האלקי דוקא ע"י ההשתתפות
במלוי התפקיד המשותף הרוחני-המוסרי. הכרה זו באה בראש וראשונה. אותה ההכרה
העצמית, אותה ההערכה העצמית שהאידיאל הרוחני המוסרי של יעקב מבטיח אף לקבצן
האחרון בישראל, בידעו כי גודל שונה יש לו ליעקב מן הגודל החמרי, היודע כי אין לו לקבצן
היהודי אלא להיות קבצן יהודי, כי אף במצב דלותו אין לו אלא לשאוף אל כל אותן המטרות
הנעלות, הגדולות הרוחניות והמוסריות שהשגתן מוטלת אף על העני בעניו, ויעלה במשקל, על
מאזני ד' ובקרב כלל ישראל המתקבץ מסביב למשכן ד', בד בבד עם העשיר הישראלי. – זהו
הרעיון הראשון היסודי בכחו הקטן של יעקב הנאבק רק לקראת האור!

לכו, המשכו בכחם של הגופים ההיסתוריים העולמיים הגדולים, תנו לברקם העז לסנוור את
עיניכם ולפתות אתכם, חלקיו הפזורים והפעוטים של בית יעקב הקטן! מה מרויחים אתם
בחילופין אלה, מה מציעים לכם תמורת הצטרפות זו אל הגוש הגדול והחזק, תמורת ניתוק זה
מהיעוד הישראלי, מהשרות הלוחם, המתאבק, של קהלת יעקב הקטנה הנקבצת מסביב
למקדש ד'? כגודל הנכסים החומריים שתביאו עמכם יהי' גם ערככם וחשיבותכם. ככל אשר
ברק חומרי עוטה אתכם – בה במידה תיחשבו ותבריקו, תחשבו ותבריקו רק כל עוד נמשך יום
גדולתכם החומרית. אך משתם ערככם החומרי – ובוא יבוא קצו, אצלכם או אצל בניכם – אז
תהי' בזויים יותר מן הבזוי שבבזויים, אז ידחקוכם לקרן זוית, אז תרגישו בלעגה וברגל
גאותה של ההשתובבות החמרית, אז תמקו כעפר בן-חלוף. כי אבדתם כל משענת רוחנית
ומוסרית, בעצמכם וותרתם על יעודו של יעקב הקורא גם את העני שבעניים אל שורות לוחמי
ד' ומלבישו בנזר "אורים ותומים" – אור ותום.

דוקא משום שיעקב מתהלך על אופק האנושיות כמאור הקטן, קורא הוא לכל אבריו להתקבץ
ככהנים מסביב למקדשו הרוחני-המוסרי, מביא בחשבון כל אחד מבניו, "נושא את ראש" כל
אחד מהם, בהכרה ובהערכה עצמית כ"פקודי צבא ד'" וקורא אל כל אחד מהם: אם תמנה את
עצמך באישיותך וברכושך, אם תמנה את עצמך לפי קיומך הפרטי, הארצי, – ולמען קיומך
הפרטי והארצי – סופך שתאבד, שיהי' בך "נגף" האבדון והחדלון שבכל גודל חמרי-אנוכיי.

אך אם תמנה את עצמך כשותף בבנין מקדש ד' וכשותף במלחמה למען המקדש, אם בפעולתך
וביצירתך בחיים מוכן אתה לתרום את תרומתך למען מקדש ד' בארץ ורק בכך אתה מוצא את
יעודך ואת ערכך – קרב נא הנה, אם עשיר אתה, אם דל, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט
ממחצית השקל" – מחצית שלמה. במחצית שלמה, זו, בתרומתך המלאה למקדש, בצרפך את
כחך המלא עם כחו המלא של אחיך למלחמה, למאבק, לבנין ולעול, בהצטרפך עם הכלל
ונושאיו למלחמה ולנצחון למען השי"ת – מרומם אתה בקשר אלקי כפול זה את כל עצמותך
מעל למוות ולחדלון. כל חייך מסורים "לעבודת הקודש" ובכל פעולה קטנה או גדולה רושם
אתה את שמך "לזכרון לפני ד'!"

על כן קורא יעקב לבניו מדי שנה בשנה לפקוד את עצמם במחצית שקלם השלמה, בשורות
נושאי מקדש ד' ולוחמיו ולעורר תמיד מחדש את ההכרה העצמית המקשרת אותם בקשר
נצחי עם השי"ת ומקדשו עלי אדמות ועם עדתו הנושאת את מקדשו. זוהי קריאתה של
פרשת-שקלים.

ברם, רעיון האור השני של הגודל המתאבק שמו

ופירושו: הערה נכונה ואמיתית של הגדלים והכחות החמריים העומדים מנגד. בהיותנו
עתידים להיות עם ההיסתוריא הנצחי בעולם, לנדוד על פני תבל "כיהודים נצחיים", לעמוד על
ערסם – – ועל קברם של כל העמים, לחיות את כל המהפכות וההתפתחויות בהיסתוריא,
להיות שותפים בכל אסונות העמים, ואעפי"כ, על אף קטנותנו החמרית, לא לתת למפלת
אשפות-הזמנים לקבור אותנו אלא להיפך, להציל בהצלחה את הירושה הרוחנית הנצחית של
הדורות הבאים מספינתו הנטרפת של כל העבר, – שמו לנו, מיד עם כניסתנו הראשונה
להיסתוריא נס לאזהרה כי מעיקרא אסור לנו להרשות לסנוור את עינינו, אם גם יעלה כח
חמרי חזק על שמי תולדות העמים; כי אל לנו לדאוג, כששלטונות חגורי חרב מניפים את שבט
כחם על אומות מדוכאות; כי אל לנו לפחד מפני שום כח חמרי שאינו מזדווג עם הרוח
והמוסר; כי עלינו לדעת שספורים הם ימיו של כל שלטון שאינו מכיר בעצמו בממשלת הרוח
והמוסר ואינו משתחוה ברצון ובכנות לפני כבודם של השלטונות האלה שרק להם עתיד
.תוישונאה

יתהולל לו השלטון החמרי המשתובב. מאחורי המתענגים במשתיהם כותבת פס היד הנעלמת
על כתל ארמון-שעשועיהם: – "מנא מנא תקל ופרסין", כי קל מדי הוא השלטון החמרי על
מאזני ד' שעליהם רק האור והאמת, הצדק והחסד עולים במשקל.

יניף לו עמלק את חרבו של עשו ואת אגרופו החזק, ישמיד את כל החלשים, הנחשלים במסע
העמים, העומדים מולו חסרי אונים, אם לא החיו בעצמם את הכח הרוחני ולא זכו אף להגנת
ההשגחה, וישליך בלעג השמימה את שלל הבנים הנשחטים "ולא ירא אלקים" – ידיו של משה
המורמות כלפי מעלה בתפילה, חזקות הן מחרבו של עשו ומאגרופו של עמלק, וכל עוד מורמות
אותן הידים, נכנע עמלק על אף הכל. יד שלטון העולם "על כס י-ה" היא, "מלחמה לד'
בעמלק", בכח החמרי השוכח את האלקים, "מדור דור".

כל דברי ימי העולם אינם אלא מלחמת ד' כנגד אותה החמרנות העמלקית, ובכל מקום
שהקב"ה צועד בראש צבא-הזמן, בטוח הנצחון. על כן בנה-נא מזבחך בהשקט ובבטחה,
עם-יעקב האומלל, הקטן. דוקא בקטנותך הנך מבשרה של אותה מלחמת ד'. כתב את שם ד'
על נסך! בדגל זה הנך מנצחו של עמלק בהיסתוריא. בדגלך זה עתיד אתה למחות אף את זכרו
האחרון של שם עמלק מזכרונם של בני האדם. זכור! זכור זאת – ולך ללא חת בדרך בה
מוליכך אלקיך.

ברם, את מלחמתך זו כלפי חוץ לוחם אלקיך. אתה נקרא למלחמה אחרת, ואינך גובר
במלחמה החיצונית ההיא אם אינך מנצח במלחמה זו. זוהי המלחמה עם עצמך, המלחמה
כנגד החמרנות בתוכך. מלחמה זו שמה טיהור, פרס נצחונה שמו טהרה.

לא ע"י המוות מלמדת התורה את החיים. לא על המת לומד האדם להכיר את עצמו. המוות
הוא הפך החיים בעיניו. המת הוא ניגוד לאדם. הגוף המת מתפורר. האדם חי לעולם. הגוף
המת – "קשור" – "אסור" – והאדם חפשי – "מותר". הגוף המת טמא, האדם טהור – הכחות
הפועלים עדיין בגוף המת יכולים לדבק עדיין בחמרים המתפוררים, ברם, המחשבה שאינה
נמצאת עוד במת, הרגש שאינו חי עוד במת, הרצון שאינו ממשיך לשאוף במת, כל אותם
הכחות הפועלים רק בחיים, דבקים ברוח האלקית הנצחית, שאלי' לא יגיע אזמלו של
חוקר-הטבע, שאותה לא תראה משקפת – איש-המדע, נעלמו כליל מהחיים כשהחכם המרומה
מגשש אחר חיים בגוף המת. מוחו של המת, עינו של המת, לבו של המת, ידו של המת, רגלו של
המת, כל אלה יכולים להכנע ללא התנגדות לכחות המיכאניים, החשמליים והכימיים
המושלים שלטון עוור בממלכת החומר. הלא כבר חדלו מלהיות מח, עין, לב, יד ורגל, ואילו
מחו של האדם החי, עינו של האדם החי, לבו, ידו ורגלו של האדם החי הם שייכים לכחות
המחשבה, הראי', הרצון, הפעולה והשאיפה של הנשמה האלקית הנצחית, בת-האלמוות, בת
החורין, שאותה נפח היוצר העליון, הנצחי, בצלמו כדמותו וכעושי-דברו בארץ, ושם תחתה
ודרכה ולשרותה בארץ את הגוף ואבריו כמכשירים ומשרתים, כשמשים-שליחים.

מי שמכיר בקללה שעלול מדע-החיים המדומה המושג מן המתים, לגרום למוסריותו החפשית,
האלקית של האדם, מי שהכיר בקללה זו יבין מדוע מגרש מקדש ד' היהודי את המוות והמת
מחוק כהונת-החיים, ומדוע מפנה הוא את בניו תמיד, בכל פעם אחר מגעם עם המתים והמוות
– אל הכהן, השוחט ביד שליטה, חפשית, את הבהמה שמעולם לא עלה עלי' עול, ופניו אל
הקודש, וזורק את טיפות דם החיים שבע פעמים אל מול פתח אוהל מועד – יבין, מדוע, אף
אחרי שחלפו הקודש והמקדש של מטה, מעוררים את לבו ונפשו של האיש הישראלי לתורה זו
.הנשב הנש ידמ שדחמ

הבה נחזיק מעמד, אף אם כל אשר סביבנו מתמוטט בתוכו ואובד-דרך. הבה נשמור על עצמנו
למען החיים, אף אם הכל מסביבנו מתפורר. הבה נשאף לקראת החרות, לקראת הטהרה,
הדביקות בהשי"ת אף כשריח-המתים של החכמה הרקובה מאיים להוריד הכל אל קבר
המוות הרוחני. אל נשקט ואל ננוח, הבה נלחם ונתאבק עד כי נעמוד ככהנים ושליחים נאמנים
של תורת ד', תורת החיים, החרות והטהרה.

לא אל תוך ביצת-הרקבון המוסרי אלא לקראת מקדש ד', מקום שם שוכנת תורת ד' תחת
כנפי הכרובים, לקראת הדרך המובילה אל ד' ואל השלמת החיים כפי שהוא מורה אותה,
לקראת אותה המטרה, שאינה יודעת מוות וכבלים אלא רק חיים וחירות וטהרה – רק לקראת
אלה נפנה את מבטנו. מבט זה נותן בנו כח לשלוט על היצרים והכחות באנרגיא אלקית,
ולהפנות תמיד מחדש כל טיפות דם חיינו שנתן לנו השי"ת שבע פעמים אל הקדושה והטהרה,
אל האמיתי והאלוקי, עד כי יכנסו כל חיינו כבר בעוה"ז במעין החיים הנצחיים.

אז יכול לשוב אל העפר מה שבא בנו מן העפר. –
לואשל ישפנ בוזעת אל יכ
לא תתן חסידך לראות שחת
תודיעני אורח חים
שובע שמחות את פניך
נעמות בימינך נצח.

כך נראה ייעודו של הכוח המתאבק כמלחמה, מלחמה חיצונית ופנמית. ההיסטוריה מכירה
רק את ישראל הלוחם, הזמן מתאר לעצמו רק את היהודי המתאבק. ואילו את שמחותיו של
עם ישראל אין איש מכיר, איש אינו יודע את אשרם של הנאבקים האלה, איש אינו מכיר את
הסגולה שאותה נושאים לוחמים-נאבקים אלה על לבם בצנעה, והשמה צרי על פצעיהם, ושמן
לעצמותיהם, הזוקפת אותם בתוך מלחמת המאבק, המרוממת אותם תמיד והמחשלת אותם
באומץ לב מתחדש והולך, המביאה להם תמיד מחדש בטחון בנצחונם, ואעפי"כ, ועל אף
מלחמתם ומאבקם, ודוקא ע"י מלחמת-מאבק זו הנם השמחים והמאושרים ביותר ביושבי
.לבת

סגולה זו, הרעיון הרביעי של הגודל הנאבק שמו

פירושו: חידוש נעורים, התחדשות, תחי' מחדש.

אשרי המבורכים, ששמש אשרם זורחת להם תמיד, שאף עב קל אינו מקדיר את שמיהם,
והנהנים מקרן אורה של שמש הצהרים. מאושרים עוד יותר הם הפדויים, המברכים את האור
הבא, המריעים לקראת שחר הגאולה, שהרגישו בבדידות הלילה ואשר כל קרן אור ממלאת
אותם התפעלות מאושרת, בהיותה שליחת החסד האלקי.

אשרי המלאכים המשלימים את עבודתם לפני כסא הכבוד ללא חטא ופשע, בטהרה ובבהירות
נצחית. מאושרים עוד יותר הם בני האדם המתעלים מתוך החטא אל האור והטוהר, שנלחמו
למען האור ונאבקו למען הטהרה, שהתגברו על כח החושך והחטא, שאבדה להם ידיעת
אביהם שבשמים, אך דוקא במרחק ובעת הקרב, הכירו כי בניו הם לעולם, בני אהבתו וחמלתו
העולמית, ועתה מצאו שוב את אשר איבדו ושוב מרגישים הם כיצד א-ל חייהם נושא אותם.

הכרה זו של האור הבא תמיד מחדש, ואושר זה של חסד ד' שמוצאים אותו תמיד מחדש, אלה
הי' לנחלת ישראל. "החדש הזה לכם" – החידוש הזה, ההתחדשות הזאת – לכם היא, אמר ד',
ושלח את בנו לדרכו במצבים המתחלפים כהתחלף הלבנה שבגורלו העתיד.

חסד זה של התחדשות וחידוש הנעורים, כתוב וחתום הוא לישראל! בכבלי המות והחטא
התבוסס ישראל על אדמת מצרים, וד' אלקיו נשק לו ואמר: קום וחי'! ואלקיו זה קרוב אליו
לכוי דימת – "יכינווע לכל חלוסה יכייח תחשמ הדופה" .לודגה ודסחב העש לכבו תע לכב דוע
למצאו, במהומות הקרב, בלילות-כלא, בחדרי-מצוק, במרוצת החיים. אין הוא מכיר
מתווכים, אין זקוק לכהן, אף בלא מזבח וקרבן, בכל מקום שיודע הוא למצוא את האלקים,
ימצא הצלה וכפרה. לא בפני תמונת-חסד כורע היהודי, לא אידיאל-אדם צפוי לו בחיים, לא
אל תוך חיקו של חוטא כמוהו משתפך הוא בווידוייו, לא מיד פושעת כמוהו מצפה הוא
למירוק עוונותיו. אין הוא צריך לבקש את הכהן בבקשו כפרה וטהרה, בבקשו חיים מחודשים
וחסד-אלקיו שאמר לירח: האר ונדוד, האלקים המעורר את האביב על השדה הקפוא, אלקיו
זה מדבר גם אליו: האר ונדוד, מעורר גם בלבו המת את האביב, מחדש נעוריו "החודש הזה
לכם" – אור חדש וחיים חדשים – תוכלו למצא תמיד – דרשוני וחי-ו – כי תמיד תמצאוני!
('ב ךרכמ)