נמצאים במקרא כמה פרקים או פסוקים שנכתבו פעמיים וכשאתה מסתכל בהם, אתה מוצא בהם שינויים קטנים או גדולים, שבלא ספק טעמם ונימוקם אתם. נתעכב על ארבעה מהם וננסה להשוותם, למצוא את השינויים ואת הגורמים להם:
א. פרשת עשרת הדברות נכתבה פעמיים בתורה, פעם ראשונה בפרשת יתרו (שמות כ, ב-יז) ופעם שנייה בספר דברים (ה, ו-יח). וכבר הדגישו חז"ל את השינוי הידוע שבדברות הראשונות נאמר "זכור" ובדברות שניות נאמר "שמור" (עי' במכילתא שם ובברכות כ, ב). ואבן-עזרא (שמות שם, א) מנה את כל השינויים. עיין שם בדבריו. נציג את השינויים שעליהם נדבר:
"זכור את יום השבת לקדשו. כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו'. לא תענה ברעך עד שקר. לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך."
דברים ה, יב, טו, יז-יח
"שמור את יום השבת לקדשו. כי עבד היית בארץ מצרים. ולא תענה ברעך עד שווא. ולא תחמוד אשת רעך ולא תתאווה בית רעך." השינויים הבולטים כאן הם: בדברות הראשונות כתוב "זכור" ובשניות "שמור" (שעל זה כבר דיברו חז"ל). בראשונות "כי ששת ימים" ובשניות "כי עבד היית". בראשונות "עד שקר" ובשניות "עד שווא". בראשונות "בית רעך" ואחר כך "אשת רעך" ובשניות "אשת רעך" ואחר כך "בית רעך".
מעתה אמור: "זכור את יום השבת – כי ששת ימים – לא תענה ברעך עד שקר", שאם אינך זוכר את יום השבת, הרי אתה כאילו מעיד עד שקר, שח"ו לא ברא הקדוש ברוך הוא את העולם. ואם אינך מקיים מה שנאמר בדברות השניות "שמור את יום השבת – כי עבד היית – לא תענה ברעך עד שווא", הרי אתה משנה את הידוע ואשר בעינינו ראינו ביציאת מצרים (עי' בספרי "זמנים", עמודים כב-כג). ולפיכך החמירה התורה בדברות אחרונות וכתבה "שמור" במקום "זכור" שבדברות ראשונות, שהמעיד עדות שווא על דבר שראה והוא מעיד לשנות את הידוע עוונו גדול יותר מזה שמעיד עדות שקר לשנות דבר בלתי ידוע.
והנה בספר "בעל הטורים" בדברים (שם, יח) כתב, שלפיכך הסמיכה התורה "לא תענה ברעך וגו'" ל"לא תחמוד אשת רעך", לומר לך שלא תעיד עדות שווא על אשת רעך שמת בעלה כדי לישאנה. מעתה מוסבר השינוי האחרון. שבשמות (שם, יג-יד) שנאמר "עד שקר" הקדימה התורה "בית רעך" ל"אשת רעך". לפי שבבית רעך יתברר השקר על פי הכחשות עדים בלבד ותו לא, אבל בספר דברים ששם נאמר "עד שווא" הקדימה התורה "אשת רעך" ל"בית רעך" לפי שבאשה יתברר שהיה כאן "עד שווא", שקר ידוע לכל, שיבוא ההרוג ברגליו. באופן שהסמיכה התורה "בית רעך" ל"עד שקר", ו"אשת רעך" ל"עד שווא".
ב. שבחה של ארץ ישראל ומעלות פרותיה נכתבו פעמיים בתורה: פעם אחת בפרשת ואתחנן (דברים ו, י-יב) ופעם שנייה בפרשת עקב (שם ח, ז-יא). ויש כמה שינויים ובעיקר יש השמטת חצי פסוק בפעם השנייה:
"והיה כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך – ערים גדולות וטובות – ובתים מלאים כל טוב – ובורות חצובים – כרמים וזיתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת, הישמר לך פן תשכח את ה'."
דברים ח, י-יא
"כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה – ארץ חטה ושעורה – ארץ זית זמן ודבש – ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך, הישמר לך פן תשכח את ה'."
מעתה מבואר השינוי וההשמטה. בפרשה השנייה, שהמדובר בארץ חטה ושעורה וגו' כתוב "וברכת את ה' אלקיך", אבל הפרשה הראשונה המדברת במאכלות אסורים נשמטו המלים "וברכת את ה' אלקיך", כמבואר, שעל אכילת איסור אין לברך. ועי' בפרשת והיה אם שמוע (דברים יא, טו) שגם שם נאמר "ואכלת ושבעת" ולא נאמר "וברכת" וגו'. אבל גם שם דין הוא שלא יברך, שהרי שם נאמר: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת" ומכאן למדו חז"ל (ברכות מ, א) שלא יאכל אדם קודם שיתן לבהמתו. אבל לעניין שתייה כתב המג"א (סימן קסז, ס"ק יח) בשם ספר חסידים שאדם קודם לבהמה, שנאמר ברבקה: "שתה וגם לגמליך אשקה". ואם כן פסוק זה של "ואכלת ושבעת" אינו מדבר אלא על אכילה ולא על שתייה ולדעת ר' מאיר אין חיוב ברכת המזון אלא אם כן אכל ושתה (ברכות מט, ב) וראה בשו"ע או"ח סימן קצז סעיף ד שיש פוסקים כר' מאיר בזה. ולכן נשמט עניין הברכה גם באותה הפרשה.
ג. הנבואה על תקופת הגאולה והתמורה ועל כי לא יזכירו עוד את יום צאתם מארץ מצרים אלא יום עלותם מארץ צפון, נכתבה פעמיים בספר ירמיה: פעם אחת שם טז, יד-טו ופעם שניה שם כג, ז-ח ויש שם שינויים קלים ביניהם, אבל בעיקר השמטה בפרק טז:
"לכן הנה ימים באים נאום ה' ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה והשבותים על אדמתם אשר נתתי לאבותם."
ירמיה כג, ה-ח
"הנה ימים באים נאם ה' והקמותי לדוד צמח צדיק ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ, בימיו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו. לכן הנה ימים באים נאום ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם."
ולפי זה יתבארו לפנינו דברי הרמב"ן על התורה בשמות יב, ב שכתב:
אבל לפי דברינו דברי הרמב"ן נכונים: הגמרא בברכות הביאה את הפרק השני המדבר בימות המשיח, שכן יש לראות מדקדוק הכתובים שהביאו שם: "ולא יאמרו", "אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל", "מארץ צפונה", "אשר הדחתים", וכל זה כתוב בפרק השני. ולעניין ימות המשיח נחלקו חכמים ובן זומא, שלדעת בן זומא הכוונה שתיעקר יציאת מצרים לגמרי ולדעת חכמים תיעשה טפל. אבל הפרק הראשון אינו מדבר כלל בימות המשיח, אלא בשיבת ציון מבבל, ושם אין שום פלוגתא בין בן זומא לחכמים, ולדברי הכל אין הכוונה שתיעקר יציאת מצרים לגמרי אלא שתיעשה טפל. וכשנדקדק בדברי הרמב"ן נראה, שהוא הביא את דברי הפרק הראשון, שהרי הוא כתב: "ולא יאמר", "מארץ צפון". ומה שכתב שם "אשר העלה ואשר הביא", זו וודאי טעות סופר, וצ"ל "אשר העלה" לחוד. וכן הוא אמנם בלשון הרמב"ן בדרשתו הידועה לראש השנה, עמוד 5 (נתפרסמה מתוך כתב יד ב"הצפה מארץ הגר", שנה א-ב).
ד. לצנותא דעבודה זרה נזכרה פעמיים בספר תהילים: פעם ראשונה בפרק קטו, ד-יא ופעם שנייה שם בפרק קלה, טו-כא. ויש כמה שינויים ביניהם:
"עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם, פה להם ולא ידברו עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו אף להם ולא יריחון, ידיהם ולא ימישון רגליהם ולא יהלכו לא יהגו בגרונם, כמוהם יהיו עשיהם כל אשר בטח בהם, ישראל בטח בה' עזרם ומגנם הוא, בית אהרן בטחו בה' עזרם ומגנם הוא, יראי ה' בטחו בה' עזרם ומגנם הוא."
תהילים קלה, טו-כא:
"עצבי הגוים כסף וזהב מעשה ידי אדם, פה להם ולא ידברו עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא יאזינו אף אין יש רוח בפיהם, כמוהם יהיו עשיהם כל אשר בטח בהם, בית ישראל ברכו את ה' בית אהרן ברכו את ה', בית הלוי ברכו את ה' יראי ה' ברכו את ה', ברוך ה' מציון שכן ירושלים הללו יה."
והנה בסוגיית הגמרא שם נאמר, שלא אמרו במשנה שתבנית יד ורגל אסורות, אלא אם עומדים על בסיסם, כלומר על כנס המתוקן להם (רש"י שם).
ועל פי יסוד זה יתבארו כל הפסוקים כמין חומר: המעיין בשני פרקים אלה יראה, שחוץ מן השינויים שנזכרו למעלה יש שינוי יסודי נוסף. בפרק השני בתחילתו נאמר:
ולפי זה יתיישבו כל הדקדוקים אחד אחד: לפי שבפרק הראשון מדובר על תקופת הזוהר שבעבודה זרה, לכן נאמר שם: "בטח, בטחו, בטחו", כלומר אף על פי שעכשיו העבודה זרה בתקפה, בטחו בה', כי קרני יגדע והאלילים כליל יחלוף, אבל בפרק השני המדבר בתקופת נפילת העבודה זרה הוא אומר "ברכו, ברכו, ברכו". כלומר: ברכו את ה' על רוב חסדו וטובו אתנו בביטול העבודה זרה. ולפיכך בפרק הראשון נאמר: "ידיהם ורגליהם" שאז, בעת שהם עומדים על בסיסם ועל כנם, הן עצמן עבודה זרה, אבל הפרק השני המדבר בתקופה שבה היו האלילים נופלים ונשברים, אז אין היד ורגל עבודה זרה, שהרי לא היו עומדים על בסיסם. ומאותו טעם נאמר בפרק השני "ברוך ה' מציון שוכן ירושלים הללויה" לפי שביטול עבודה זרה בא תמיד בזכותה של ארץ ישראל, כמפורש בערכין לב, ב, ובפרק הראשון לא נזכר דבר זה. ולפיכך נזכר בפרק השני "בית הלוי" ולא בפר הראשון, שלא להזכיר אף ברמז את מעשה בן-הלוי הקשור עם פסל מיכה (שופטים יז-יח), שכידוע היה "יהונתן בן גרשם בן מנשה" (שם יח, ל), שלפי דברי חז"ל (בבא בתרא קט, ב) זהו "בן גרשום בן משה". וגם הוא עצמו עשה תשובה (שם קי, א) ולפיכך לא רצו לבזותו שאמרו חז"ל (בבא מציעא נח, ב) "אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים", ואפילו ברמז אסור, כמו שאמרו (שם נט, ב):
ובזה יתיישב גם השינוי של "ישמעו" שבפרק ראשון ו"יאזינו" שבפרק שני. כי הנה בספרי פרשת האזינו אמרו: "האזינו השמים, לפי שהיה משה קרוב לשמים לפיכך אמר האזינו השמים, ולפי שהיה רחוק מן הארץ לפיכך אמר ותשמע הארץ אמרי פי, בא ישעיה ואמר שמעו שמים והאזיני הארץ, שמעו שמים שהיה רחוק מן השמים והאזיני הארץ שהיה קרוב לארץ". הרי שהאזנה היא לחישה לאוזן מקרוב ושמיעה היא מרחוק. ויתכן, כי כהני האלילים, שרצו לחזק את ידי עובדי האלילים ואמונתם הטפלה, עשו איזו פעולות טכניות כדי שהלחישה לאוזני האליל תביא אותו לידי איזו תנועה שהיא ובזה הראו על חיותו של האליל, אבל כל זה היה רק כשהיה עומד על מקומו ועל בסיסו, אבל כשהושלך לארץ כפגר מובס, גם תנועה קטנה זו לא הייתה בו ולכן בפרק הראשון המדבר על תקופת הזוהר של העבודה זרה הוא אומר "אוזניים להם ולא י ש מ ע ו", כלומר אף על פי שיש להם איזו תנועה מלאכותית לאלילים על ידי לחישה לאוזן, אין זה כלום, כי הרי אוזניים להם ולא י ש מ ע ו, אף על פי שהאזנה יש להם – שמיעה אין להם, אבל בפרק השני המדבר לאחר שנפלו ונשברו, לא הייתה בהם גם האזנה ולכן הוא אומר שם: "אוזניים להם ולא י א ז י נ ו".
ולפי זה יתיישב לנו עוד דבר קשה בעניין זה, כי הנה בספר "זמנים" שלי, עמוד כו-כז, כתבתי טעם נכון על המנהג הנזכר בפירוש רש"י בתענית כח, ב, שהיו מדלגין בראש חודש באמירת ההלל על "לא לנו" וכתבתי שם על פי מה שאמרו חז"ל (שבת קיח, ב): "הקורא הלל בכל יום – הרי זה מחרף ומגדף". ופירשו המאירי שם ותר"י בברכות פ"ה בשם הירושלמי, דהיינו טעמא "משום דכתיב ביה עצביהם כסף וזהב וכשאומר אותו בכל יום נראה כמתכון לחרף ולגדף כלפי מעלה ולומר שאינו יכול לבטלם מן העולם" ומכיוון שהלל בראש חודש אינו חובה, חששו לחירוף ולגידוף ולפיכך דלגו על הפסקה "לא לנו", שבה נמצאים אותם הפסוקים "עצביהם כסף וזהב". וברור הדבר, שלפיכך רצה רב להפסיק את אמירת ההלל בראש חודש לפי ששמע שהם מדלגין "לא לנו" (תענית שם ועי' בתוספות ברכות יד, א, ד"ה ימים).
לפי זה הדבר תמוה, שאם מטעם אמירת "עצביהם כסף וזהב" אנו מדלגים על "לא לנו" בראש חודש, למה אין אנו מדלגין על פרק קלה שבתהילים, שגם בו נאמרו אותם הפסוקים של "עצבי הגויים כסף וזהב" ואדרבה אנו נוהגים לאמרו בכל שבת בפסוקי דזמרה? אבל הוא הדבר, שפרק קטו שבהלל המדבר על תקופת הזוהר של עבודה זרה יש לדלגו והאומרו הרי הוא מחרף ומגדף, אבל פרק קלה המדבר על ביטולה של עבודה זרה והעברתה מן העולם, אדרבה מצווה לאמרו.