ןיביי .ה .י ר"ד
בעקבי השיר א', העורך ד"ר י. ה. ייבין, ירושלים תש"ט
|
תוכן המאמר: א. התהום ונקודות המפגש רורחשה דרמ :האובנה תותמאתה .ב ג. המשורר עם עמו לעת קרב ד. ושוב רב המשורר את ריב ירושלים… ג"צא ,גרבנירג יבצ ירוא :חתפמ תולימ |
|
א. התהום ונקודות המפגש ודאי: אפשר לקבוע ללא כל חשש מפני הפלגה בדברים, שעשרים וחמש שנות יצירתו וכך היו כל שנות יצירתו הארצישראלית של המשורר קודש למלחמה לחזון אשר נשא בלבו, ואשר ואף על פי כן – גם במלחמה זו מוצאים אנו תקופות – אמנם, קצרות – של "הפוגה". היו אלו שעות הזכרתי בכוונה רק שתי נקודות-מיפגש שהן בתחום החזון הארצישראלי. פסחתי בכוונה על יש אפוא לדבר על שתי נקודות-מיפגש בלבד בין המשורר לדורו. ויש צד שוה לשתיהן. שתיהן – |
|
ובי חזון-גיל-יום-גדלות והשמש שלו. אם זה כמלקוש לפנות בקר-אביב-בלבלוב? |
|
אכן, שתי אלה היו נקודות מפגש בלבד, נקודות-מגעים, ולא קוי התמזגות וחפיפה שלמה. לאחר המפגש הקצר חוזר ובא המיפרד העגום וממושך. אז, לפני כ"ה שנה, לאחר התלהבותו של המשורר מעדת היחפים, שהשליכו מאחריהם את כל מנעמי אירופה והלכו להתענות ולקדוח בישימון – הוא התחיל נותן דעתו של המכשולים והמכשילים בדרך הגאולה, ובהם נראה לו, כראש המכשולים – צמצום השגותיהם של המנהיגים, המעטת דמות החזון בעטים של אלו; והוא ראה את התהום שבין הממשות הארצישראלית הדלה-דלת משום ש"לא נצטוינו לגדולות" ("חזון אחד הלגיונות") וראה את ירושלים המוסיפה לעמוד בשקעונה – וכשעמד על כך היה עוגבו לזעם, ושופרו – לקול תוכחה בשער. ואילו עכשיו – לאחר תקופה קצרה של רנן לקראת אלה – בני הדור הצעיר בציון – שיצאו להתמודדות-ההכרעה הגדולה, אותה הכרעה אשר לה ציפה ואותה חזה כל השנים (השעה, שבה עלינו "לנקוט את הגורל בקרניו", כפי שניסח זאת עוד ב"ספר הקטרוג והאמונה") – לאחר תקופה קצרה של ראשית-ההתמודדות, כשכבר החלו להסתמן במחוור מיבצעיה, אך גם תחומיה – שוב מתגלה לפניו מיעוט ההישגים שמקורו בקוצר-ההשגות של המנהיגים (כמו אז, כמו לפני כ"ה שנה ממש!). ובראש לכל: ירושלים לא נגאלה, וכשמתחוור לו הדבר – שוב הוא חוזר לזעמו ולתוכחתו, חוזר לדבר משפטים עם הדור מ"על פני הר הבית"… אבל על כך, על המפגש והמיפרד האחרון עוד נשוב ונדון בפרוטרוט – בהמשך הדברים… רורחשה דרמ :האובנה תותמאתה .ב
|
|
– והכנו ליום וספרו לילדים זאת, כלבה תנהרו בין מישור והרים |
|
איש לא העלה על דעתו באותם הימים, שבעוד שתי שמיטין בלבד (י"ד שנה) תיהפך נבואתו של ….תמייק תואיצמל ג"צא לאחר שנתיים ומחצה פרסם המשורר בארץ ישראל את "ספר הקטרוג והאמונה". אותו ספר, מקץ שנה ומחצה לפרסום השיר, הוציא שלמה בן יוסף, עולה הגרדום הראשון, את נשמתו בכלא מקץ שנים אחדות לפרסום החזון קמו ונהיו לממשות "אנשי דינמיט" עבריים, שיצאו למלחמה על מקץ י"ב שנה עזב החייל הבריטי האחרון שת שטחה של הארץ הנמצא בידי יהודים. |
|
ודאי: עלית דור מורדים עברי ופרשת השחרור, שנגולה לעינינו, היה בה משום התאמתות גדולה .ג"צא תאובנ לש כי עלינו לקבוע למען האמת: עיקר התאמתותה של הנבואה אינו במה שמתקיימות הפורענויות התאמתותה ונצחונה הגדול של נבואת ישעיהו היו, קודם כל (כפי שמתחוור לנו מתוך ספרו) כי דברי ימי האנושות, דברי ימי העמים כולם, כה גדושים אסונות ופורענויות, רווים דם ודמעות, |
|
אני חז את נשרי עמלק מן הרינוס |
| :וא |
|
אני רואה את כל הדו עוקרת עגניך, |
|
ואף על פי כן אין לפקפק בדבר: התאמתות הנבואה – עיקרה בקיום הבשורות הטובות. יש גם לזכור, שבשעה שהנביאים מתנבאים פורענות לעם, אין הם מתכוונים כלל לבשרו בשורות ובודאי גם נבואותיו הרעות של אצ"ג, הנבואות על "יום שוד בציון" ועל סכיני ישמעאל – כאזהרות אוה .וניניעל ומייקתנ תובוטה ויתואובנש המב – אופא איה ג"צא תאובנ לש הלודגה התותמאתה ודאי: אין לומר בשום פנים, שבין הנבואה הטובה ובין התקיימותה אינו קיים אלא קשר חיצוני,
|
|
אמרנו: נבואת האמת בהתקיימותה (בלשון המשורר: "נבואה-מתקיימת באה") קשורה בהתקיימותה לא קשר "כרונולוגי" חיצוני בלבד, אלא גם דבוקה בהתקיימותה בקשר סיבתי מהודק. ברי, שדברים אלה נכונים גם לגבי נבואות היעודים והנחמות של נביאי ישראל הקדמונים. אף הם, הנביאים הקדמונים, בהינבאם בימי פורענות וחורבן, כי ישוב ישראל וייגאל – על ידי עצם נבואתם זרעו בלב העם את זרע התוחלת והכוסף לגאולה – אותו הכוסף שלאחר ימים רבים מאד הוליד את הרצון להיגאל. והרצון הוליד את המעשה הגואל. ברי, על כל פנים, שאלמלא התנבאו נביאי ישראל בשעתם על הגאולה, אלמלא עיצבו דמות הגאולה באותיות חזונם הקדוש – שעליו נתחנכו דורי דורות בישראל – לא היה העם מגיע לגאולה. ואף על פי כן דומה שיש בהתאמתותה של הנבואה הטובה שמפי נביאי ישראל הקדמונים – התאמתות שנתגלתה לעיני כל העולם – משום חזיון פלאים, הפלאי שבחזיונות התולדה כולה. חזיון שצריך היה להשפיע עלינו – ועל כל העולם – כהתאמתות מוחשית של כוח פלאי – כוח אלוקי – הנוהג בעולם. חזיון הוא זה – העוקר .הירוטסיהה תויושחרתה לש תיחטש – תינתלכשו תינרמוח הסיפת לכ ותויאלפב אך נחזור מחזונם המקודש של נביאי ישראל הקדמונים אל תקופתנו ואל משוררה. ודאי שאין |
|
נפתח השיר באותיותיו כרחם האם הלביאה: פה נולדו וינקו חלב אם כמשד לביאה… על כן המפנה, שנוי הדבור וחלוף זיו הראיה. ("הלועה רודה ריש") |
|
והחזון הוליד את הממשות הגואלת; כיצד דור של מורדים, שעלה מתחילה בחזון שבכתב, נהפך לבשר ודם – לאנשים חיים ופועלים; וחזיון, שנראה רק לפני ט"ו שנה כמופלג מכל הזיה הזיתית ביותר – גירוש הבריטים והנחת ראשית האשיות לאדנותו של ישראל – הפך על ידי פעלם ודמם של אנשים אלה, ילידי – החזון, לממשות חיה וקיימת: לראשיתה של מלכות ישראל.
ג. המשורר עם עמו לעת קרב כיצד קרה הדבר שביצירתו הארצישראלית של אצ"ג מצויות שתי נקודות – מפגש עם הדור – והרי כבר עמדנו על "הבדלי הקצב" בהליכת המשורר ובהליכתו של הדור, על ההפרש בין חזון כיצד אפוא אירע הדבר, שלאחר כ"ה שנות התרחקות והתנכרות גוברת והולכת בין המשורר לבין יש למצוא שתי עילות לכך: האחת נעוצה בטבעם של המאורעות עצמם במערבל-שטפם בציון. זהו הסבר הנעוץ בתחום ה"מסתורין" (הגם שהוא ממשי מאד). אבל יש למצוא לתופעה שעמדנו והנה באה אותה נקודת-המפגש השניה, ושוב, כמו בתרפ"ד, בימים בהם הייתה בערה בתוך
|
|
השירים שפרסם המשורר בחורף – אביב תש"ח כנופים הם, וכנפיהם – כנפי שחר. אלה הם שירים של "לפנות בוקר". "קלים" הם ביחס – במידה שאפשר לדבר על קלות אצל משורר כבד הגיגים מתכתיים כאצ"ג. בשוליהם של שירים אלו שוכן הטל – טל הנוער הטוב שאותו מלווה המשורר למערכת-הגורל וטל של בוקר שהשכים לפתע לאומה בשלהי שואתה. אין בשירים אלו משום התמלאות, אלא משום צפייה להתמלאות. בקצבם מורגשים קוצר-נשימתו והלמות לבו של המשורר, שאמנם יודע בידיעה ודאית, מה יהא בגורלה של המערכה, שאמנם יודע הוא, כי – |
|
בניו ובנותיו לגבורות ותהילה ביום רם; |
|
ואף על פי כן – חרדה בלבו לבאות… אין אלה שירים של כיבושים, אלא של יציאה לכיבושים, של זניקה ראשונה לקראת תועפות-קרב וניצחון. אין אלה שירים של חיל מפתח, אלא של חיל חוגר .הכרעמה תישארל אור של ראשית שחר חופף על כל השירים האלה ומוסך עליהם רכות שברחף – עם כל הגברות
|
|
בעקבות המרד של לוחמי השחרור עומדים הבריטים לעזוב את הארץ. ועקב כך הגיעה שעת רשאו – דימת הנממ הקמחתהו הינפמ הדחפ הכ הגהנההש הערכה התוא ,הלודגה הערכהה העשה יכ ,ררושמה עדי התע …"וינרקב לרוגה תא טוקנל" :דימת הל ארקו הל לחיי ררושמה :וריש לא ארוק אוהו ,העיגה תלחוימה |
|
שר שירי העברי, דרך עוז! מיתרי, למלוא און! |
|
עתה מתפשט המשורר מזעמו ותוכחתו. עתה אין הוא מייסר עוד, אלא מתפלל תפלת הצבור :ולוכ |
|
עלה נס אברהם בכבשן, |
|
ושוב, בשיר אחר, שהוא עצמו מכונה "תפלה בעתה" – מתפלל המשורר, הפעם בתקיפות גוזרנית, כאבותיו האדמו"רים שגזרו, כביכול, על הקב"ה והוא קיים, קורא הוא בתקיפות ר' :תיבשטידרבמ קחצי יול |
|
אלוהי, לימין לוחמי, כי לא אביר בהם נלחם. |
|
ולבו של המשורר רן לקראת היוצאים למערכה, מקיימי חזונו: |
|
ברכו את ה': בחורי ישראל מדברים את אויבינו בשער! |
|
עתה מרשה המשורר לעצמו להזכיר לדור, כי גם בתוכחתו הקודמת, כמו בתפלתו-רינתו עכשיו, לחשה האהבה, ואלה המשוררים שדברו לדור בשפת חלקות ובישרוהו "תעתועי שלומים" |
|
;הבהא ועדי אל – – – |
|
והוא אף מציע לדור לחזור ולעיין יחד אתו בשיריו הקודמים, כי אין הם אלא תכניות לקראת – – ברקה-תסמ אך המשורר יודע גם יודע, מי ומי הביאו לידי ההכרעה: אלה היו המורדים, מגרשי הכובש הנכרי המשורר עוד יחזור אל המורדים. עתיד הוא עוד לכתוב את "ספר העדות שלמרד" במלא הרחבות. |
|
טבעת זעמים מסביב, חסן צבא משנאים אדיר |
|
והמשורר מברך על הכיבושים הראשונים של ראשית אביב תש"ח. הוא יודע: |
|
זה לא זה השיעור של המעש, זה עדין מובלעת |
|
והמשורר שר תהילה לבנים הנותנים את "היקר מן היקר", את החיים, דווקא משום שאוהבים הם את החיים מאד. לבו של המשורר עם הצעירים היוצאים לקרב אל ההרים. במלים כמעט "דידאקטיות" מסביר ושוב שר המשורר את תפארת ירושלים, אשר הוא יודע כי היא היא – נקודת המקודש והלהט לכלש ,ול ריבסמו הנידמ תוכלהב קרפ רודה תא אוה דמלמ ,תויטקאדיד טעמכ תורושב ,בושו ררושמה לצא תשבלתמ ,ונוזח תובקעב העש התוא דעוצה ,רודה לא תחאה הבהאה התוא יכ אמרתי: המשורר מדבר אל הדור. ליתר דיוק יש להגיד: הוא מדבר לדורותיים. כי שני דורות ודאי: מעיני המשורר לא נעלמה היוליותו של הדור הצעיר. ודאי יודע הוא, שהדור הצעיר כפוף
|
|
אך יש שתחושה זו של החזון שנהפך לממשות, של דמויות שעוצבו בחזון, שנהפכו לבשר ודם, הנינרמ "האב תמייקתמ האובנ" לש השוחתה :רבד לש ורוציק ;תולעופו תוכלהמו תויח תויומדל את לבו של המשורר, וברגעים אלו הוא פונה מן הדור אל שירו עצמו ונכנס אתו, עם שירו-חזונו בדור-שיח, כעם ישות חיה ואומר אליו: |
|
.וילע תאבינש …תוזוחמב ברק הנה :יריש |
|
אך מיד הוא חוזר מחזונו אל המציאות, שהיא גופה עתה חזון בממשות. המשורר מלווה עתה את עמו בקרב, כשבפיו חצוצרת התרועה למסע המחנות, ובידיו הוא מרים מעל ראש הדור במערכה את עטרתה של ירושלים…
ד. ושוב רב המשורר את ריב ירושלים… ימי הפיוס בין המשורר לבין תקופתו לא ארכו. רק חדשים מספר שהה שירו של אצ"ג ב"נקודת במהרה חזר ונתגלע המפרד. במהרה חזרה ונפערה התהום בין חזון המשורר, חזון ירושלים וכמו תמיד – פעורה תהום זו בנקודת המוקד והצומת של הארץ, בירושלים. בעצם ימי הכיבוש וחצוצרת המסע לפני המחנות שוב נשמטת מפי המשורר, כי אין עוד חפץ בה – עם הסתמנות קץ ויש להזכיר: רק לפני שנים אחדות – בשנות כיירו את אבל השואה – כתב המשורר, כי "מטה זעמי יתכן, שהזעם המחלחל עכשיו בשירי הקטרוג של אצ"ג הוא "זעם קר", מפכח יותר – לעומת ובראש לכל תובע המשורר עלבונה של ירושלים. בראש לכל הוא – כפי שהיה כל השנים, כפי עתה הוא חוזר וקושר כתרים לבני סברו וחלומו, לילידי אותיות חזונו – למורדים – שבדמם
|
|
והמשורר יודע, שמלחמת הגאולה עוד לא תמה; היא אך החלה. ויש שהוא חוזה ברוחו ומכייר דמותם של לוחמי השחרור בבאות – אלה שלא ויתרו ולא יוותרו על ירושלים. ולעומת סעודת משתיהם של שרים אלה בבוא יום שררתם, שהיא רחוקה מלבו ובה לא יחד חזונו – מכייר הוא את הסעודה של מחר – סעודת המשחררים אשר עוד יבואו – ושהיא תהיה סעודתו שלו… יפילחתו תושממה תונטק תמועלו ,תרחמה ימוחתל ,תואבה יקחרמל ורודמ ררושמה גילפה בוש |
