האובנ תולגתה

.גרבנירג יבצ ירוא לש האובנ יריש ,גרבנירג יבצ ירוא :חתפמ תולימ

שירת אורי צבי גרינברג היא הופעה חד פעמית שאין לה משל ודומה בשירתנו מזה הרבה דורות,
ערכיה וציווייה חורגים ממסגרת ספרות ואמנות גרידא. מסגרתם – היא המלכות השלמה על כל
ביטוייה. ביסוד אש בראשיתית – היא יוצרת ערכים ומחוקקת חוקים, וכוחה גדול לכוף על העם
את נופה, שהוא בניגוד לנוף המציאות שלו בהווה. נופה הוא נוף המלכות העברית כפי שהייתה
וכפי שתהיה בבוא היום – נוף מלכות בית דוד. שירתו יוצרת ונושאת בחובה את נופה זה וגם
נכללת בו. הוא הנוף הקולט את מלוא קולה ועונה לה מעל לראשי הדור.

במלכות שוכנת בטח בגבולותיה, בירושלים מעטירה, בשגב בית מקדש על ההר עולים שירי
הישות וגורל האדם של אורי צבי גרינברג. והעם השומע להם הוא העם עתיק התרבות השומע
שירה ורנה, שאליהו שוכן בקרבו, ונפשו מביטה מאז ומתמיד לעומק האדם ודרכי אלוהים.

ושירתו הפוליטית, על אף נושאיה האקטואליים, על אף הכותה תמיד במציאות המסוגרת בזמן,
אף היא כולה נושמת את הנוף ההוא, ומעלה לעינינו את מראה הנביאים בחוצות ירושלים.

ערכים מיסוד נבואי בוקעים בשירת "האדם האחד" של אורי צבי גרינברג. בכוחם חודרת השירה
תא תפפוח תילאוטקאה ותריש וליאו .תוגספה לכל לעמש תוהבגל העיגמו תומוהתה לכל תאזה
דברי הנביאים בשטחים רבים.

לא בצורתם החיצונית דומים שיריו של אורי צבי גרינברג לדברי הנביאים. להפך, שיריו הם שירים
מודרניים יצוקים בכלים המשוכללים של שירת זמננו. ואין מוצאים בהם שום חיקויי סגנון ולשון,
ואף לא ביטויים שאולים מדברי הנביאים. הקרבה והדמיון של שירתו לדברי הנביאים הם במהות:
באופן התפיסה והראיה; בעצמת היקוד; ביסוד השליחות שבה ובכוח המיוחד של צירופיה; וכן
.ורודב איבנה לרוגכ אוה ומעב ררושמה לרוג

הנבואה היא התגלות אלוהית לאדם. סודה אינו ידוע לנו. אך הקוראים בדברי הנביא הולכים
אחריו בדרכיו ושביליו ורואים את אשר הוא רוצה, את אשר הוא מצווה לגלות לעינינו. וכך ניתן
לנו להרגיש משהו ב"תהליך היצירה", באופן ובכוח הקליטה והביטוי, אשר רק לנבחרי עמנו,
לנביאים, ניתן להגיע אליהם.

הנביא מגיע באברות נפשו לנוף הנבואה, הוא נוף התנגשות כוחות איתנים, אלמנטים ערטילאיים,
הוא כור צרופים ראשוניים. חושיו קולטים את הצרופים: עיניו רואות את המראות; אוזניו שומעות
את הקולות; שפתיו נכוות באש הצרופים. ולא זה בלבד. הוא עצמו נסחף באותו סער, מיטלטל בין
המראות. הוא מוצא בכוח ממחוז חייו הקודמים, האישיים ונהיה אדם אחר. שליחות אלוהית ניצתת
בו "כאש בוערת עצור בעצמותי", ואהבה גדולה לעם אשר אליו נשלח ממלאה את כולו. גם היא
אש אשר כל חייו נשרפים בה. סודה – בכל הצרופים ובכל הביטויים ובה המפתח לכל דעת.

קטעי נוף נבואי מתגלים במראה – בחזון. שפתם מובנת לנביא: גילוי סודות ישות וגורל. או נוף
ארצי מתגלה בתוך להט נבואי, קטע מציאות הטמונה עדיין בגנזי העתיד. הנביא רואה אותו, את
נוף העתיד בכללו ובפרטיו; יודע אותו על כל חוקיו ועל הדרכים המובילות אליו וממנו.

כך היא ראייתו.

והכוח שבדבריו בא מאותה האש בה צורף הנראה בחזון, הוא כוח ראשוני. צירופי דבריו אינם
צרופים שבסגנון, ודבריו גדולים לא בלבד בכוח הביטוי. בדבריו יצירת יש וקיים. דבריו הם המאמר
לפני התגשמותו בעולם ההוויה. הנפלא הוא לא בזה בלבד שדברי הנביא מתקיימים, גם דבריו
עצמם בסוד הכוח שבהם הם הנפלא והמופלא – האלוהי.

הנביא בניגוד לכל יוצר ואמן אינו מוצא אף פעם נחת רוח או סיפוק בדבריו כביצירה. גם לא ביטוי
לנפשו. גם דברי הזעם שלו אינם פורקן לרגשו וחרונו האישי. דבריו הם תמיד הליכה בשליחות.
לא רק דבריו, כל מעשיו הם בתכנית השליחות ובגללה. גם בשעה שהנביא מוכיח את מעווליו
ובוזיו האישיים אינו רואה בהם אלא את בוזי חזונו.

הנביאים נשלחו אל עמם בעת שבת העם בארצו ומלכותו קיימת. וכן בזמן קצר אחרי החורבן
הראשון, כשהמלכות עוד הייתה הגורם והמניע בחיי הנפש ובהגות של העם. שליחותם הייתה
שליחות אקטואלית. העניינים שעליהם דברו היו עניינים קונקרטיים ובוערים בשעתם: כריתת
שחרתמל ,ומע לרוגל איבנה טיבמ הדרחו הבהאב …דרמ וא ביואל העינכ ,המחלמ וא תירב
ולעתיד להתרחש, ויודע. ידיעתו היא ידיעה מוחלטת. יסודה בחזון ובבינה הגבוהה שהם אצלו
סגולות כרוכות זו בזו. בדבריו הלוהטים באש חזון שומעים בטחון ודעת של מדינאי ורגש אחריות
של מנהיג עם. הנביא מדבר את חזונו; מנתח ומשכנע בכוח ההגיון; מוגיע את החטאים כבדי
התוצאות לעם ולמלכות; מוכיח על שחיתות מדות ונוהג העלולים לערער את יסודות החיים של
העם במלכותו; מזהיר ומתרה בפני שגיאות וסילוף מושגים, ולוחם מלחמה ללא ויתור בבוזי החזון
ומסלפי הדעת בעם.

כל העניינים שהנביא נוגע בהם הם בגבולות הפריפריה הרוחנית של המלכות. בני הדור נסערים
אמנם מהכוח והלהט שבדברי הנביא, אך מסתייגים ממנו. בני הדור נוהים לשלווה ולשאננות,
ושומעים ברצון לאלה הדברים ביניהם המרגיעים את רוחם הנסערה ומרדימים את מצפונם.
מקבלים בקלות ראש וברצון את דברי הלעג שמנהיגיהם זורקים בפני הנביא הבוער בגילוייו:
"משוגע איש הרוח", "איש ריב ואיש מדון".

והסוקלים סוקלים את הנביא.

הנביא, נביא האמת, אומר מה שאלוהים שם בפיו, ומה שהוא מראה לעיניו. לכן נבואתו מתקיימת
ללא שיר. הנביא אומר את דברו על אף התוצאות המרות הבאות לו בשל כך. סבלו אינו מעיב על
הזוהר והבהירות שבנראה, ואינו גורם לשינוי או ריכוך בביטוייו. הנביא עומד נגד הכל, יחיד בדורו.

הנביא מדבר אל בני הדור כאל בעלי בחירה, אך בני הדור הולכים נרפים בדרכם הסלולה הנראית
להם נוחה, הולכים את התהום.

עובר זמן, ודברי הנביא מתקיימים כחוק.

ואנו רואים את הנביא מבכה את המלכות החרבה ואת עמו השדוד והמושפל. ומקונן את הקינה
הגדולה. דבריו שותתים דם לבו האוהב, ודברי התוכחה המאחרים חורשים חריש עמוק בנפש
העם לקראת העתיד. והנביא מצרף צירופי נחמה הנושאים ריפוי וכוח לעם הדווי היוצא לדרך
הייסורים הארוכה.

אך גם הנביאים שבימיהם לא חרב עדיין הבית נשאו דברי גאולה יחד עם דבר החורבן. נבואתם
הרעה טרם נתקיימה, והעם עמד בעיקשותו ולא היטיב את דרכיו.

מה ראו הנביאים לנחמו?

כי מה שקוראים "דברי נחמה" אצל הנביאים אינם סתם דברי תנחומים. רק נפשנו הדוויה אחרי
הרבה מאד אסונות ויסורים מרגישה אותם כנחמה בלבד. "דברי הנחמה" הם חזון הגאולה,
שהוא מוקד השליחות של הנביא. חזון הגאולה מציין את עם ישראל כנבחר מכל העמים, שגם
לגורלם הביט הנביא וראה את אובדנם ללא תקומה. חזון הגאולה השלמה גם הוא בסוד החוקיות
שבתפיסה הנבואית, ונבואת החורבן קשורה אליו בקשרי חוק והגיון. הנביא מצווה על נבואת
הגאולה כמו שהוא מצווה על הנבואות הרעות. ודבריו אלה ואלה מכים על נפש העם כעל חומר
היולי ומעצבים את דמותו לקראת גורלו ויעודו הרחוק.

הנביא חוצב לעמו את תבנית יומו הגדול הגנוז בגנזי העתיד, את יום הנקם והשילם, ומכשיר
לקראתו את הלבבות הרפויים. בחצותו בדברו מרחקי זמן אדירים מגלה הנביא פרטי גאולה,
מראה קטעי נוף רחוקים אך קיימים חבויים בעתיד: שוב מגד ארץ מולדת, מלכות ומקדש. נוטע
בלב העם רגש אדנות וגאון, ומלבה בו אש געגועים שאיננה כבה לעולם שתאחז בגופים ותניעם
.הדועיה העשב לאוג שעמל

הנביא מצרף את מאמר הגאולה. עלינו לקיימו בגופינו.

תיאורי חורבן הגולה בשיריו מתאמתים והולכים בפרטי פרטיהם בספרי הזיכרונות של הניצולים.
המשורר היה רחוק ממקום האסון; הוא לא היה עד ראיה לו. אך ראה בחזונו את המראה האמיתי
שהיה במציאות ההיא. והוא הולך במראה שהתגלה לעיניו כאחד המהלך בו ברגליו, ומביט בו
כבעיני הבשר. פרטי הדברים נראים ואומרים את מהות המראה.

שנת תר"ץ. בעולם הייתה אידיליה. חבר הלאומים בג'יניבה ערב לשלום-עולם. היהודים בכל
התפוצות הטליאו איך שהוא את חייהם ההרוסים במלחמת העולם וברכו את אלוהים יום יום.
ומנהיגיהם עסקו והעסיקו את העם במלחמת מעמדות ומפלגות ובתיקון עולם. ובארץ ישראל ישבו
המנהיגים הציוניים גם הם שאננים "בהיסח הדעת מכל סכנה" ועסקו כמו חבריהם בגולה בבעיות
דומות לשלהם: מעמדיות, פועליות, סולידריות בין לאומית… והשירה העברית שיעשעה את
השאננים בציון.
אך אורי צבי גרינברג שומע:

בשיריו אלה, שירי השליחות והיעוד, רואים את המשורר בנופו המלא, כראות את הנביא בדורו.
.תוחילשה דוס :הנסה תא התיצהש שאה :יאובנה דוסה אוה הארשהה דוס

התופעות השליליות השונות: סילוף מושגים, התחסדות, העלאת אידיאלים קטנים, שנאת הרוח,
טיפוח שירה קלה משעשעת… המשורר כמו הנביא הקדמון אינו מטפל בתופעות אלה כשלעצמן
מטעמים מוסריים או אסתיטיים. הוא רואה אותן ביסודן כמתחלפים מסוכנים לאמת הגדולה; רואה
את מקורן – איבה לגדלות, איבה לחזון המלכות. לכן הן מתגלות לעיניו כאבות פשעים והתוצאות,
העונש הקשה מאד, בא כהכרח וכחוק. וכמו הנביאים לוחם המשורר נגד כל אלה התופעות ללא
פשרה וויתור. מטרתו קונקרטית וברורה. ושיריו המכוונים היטב אינם מחטיאים.

קנאת הנביאים לאלוהים אחד, מלחמתם באלוהי נכר, באה מתוך חרדה בגולה לנפש העם,
לשלמות מהותה המוניסטית, שהיא יסוד כוחה של נפש זו כאבדן מהותה כרוכים שבר ואסון.

דברי אורי צבי גרינברג נגד הסוציאליזמוס אינם דברי ויכוח בקשר לרעיון הזה להלכה, וגם אינם
אומרים התנגדות ללרפורמות סוציאליות למיניהן למעשה. נחמתו בסוציאליזמוס העברי דומה
למלחמת הנביאים באלוהי נכר, והיא באה מתוך חרדה לנפש העם, שבאם נאחז בה מוקד נוסף,
ואפילו הקטן ביותר אפילו הוא בר חלוף, נהרס בנינה השלם והרי היא הופכת פרוזה וכוחה תש.

שפנה האצמ סומזילאיצוסב .ול המיאתמה עקרקב טלקנה חמצ ומכ רודב טלקנ סומזילאיצוסה
הקטנה הנמושית את משכנה הנוח לה. התכונות השליליות מצאו כאן ביטוי חוקי ומכובד; יש
לזלזל בערכי ישראל לשם אידיאלים "רחבים יותר" קוסמופוליטיים. כאן נוח להתכחש לסבל אחים
לשם רגישות מיוחדת לסבל מקופחים בעולם, ואפילו הם זרים ואויבים.

:וז תינסרהו הקיזמ העפות עיקומ גרבנירג יבצ ירוא

צוויה וקולותיה החסרים רקע של דממה דקה השתיקו בנו את ניגונינו העמוקים מול תפאורות
חגיה המוסכמים הועם זוהר חגינו, חגי סיני, חגי גבורה וחרות.

סומזילאיצוסל הדיגסה הקצוה ,ונלש הירוטסיהה שדחמ תבתכנו תרזוח הב תאזה ונתמדא לע
בדפוסים הקודמים וקבלה את מראיה כאז: עבודה זרה. עם כל האסון למלכות הכרוך בה וכל
.הבש הבעותה

המשורר עומד מול הסוגדים "לאלוהי מרקס" כאשר עמד הנביא הקדמון מול הסוגדים לבעל פעור.
היה זה לא פופולרי ולא נוח ללחום נגד הסוציאליזמוס בדור של מתחסדים. מלחמתו זו גרמה
למשורר סבל רב. אך הדבר לא העיב על בהירות הנראה, ולא גרם לריכוך ביטוייו:

אך רוב החלוצים באותו הדור היו חניכי תורות חומרניות וספרות הניוון של עמי אירופה אשר אחרי
המלחמה העולמית הראשונה. הם לא תפסו את שירתו של אצ"ג בעמקה ובמהותה, לא ידעו
להקשיב בה לעוגב "המלכות העולה". הם חשבו שהמלכותי בשירה זו בא כדי לפאר אותם, את
החלוצים כשלעצמם, ולא הרגישו כלל שהשירים האלה הם עצמם נדבכי מלכות, ולא ידעו ולא
קיימו את צווייה וחוקיה המחייבים.

ודברי השבט ומנהיגיו המפוכחים הריחו סכנה בהופעה הסוברנית של השירה הזאת, ו"תפסו
עמדה". תחילה המתינו, ואחר כך יצאו למלחמה גלויה כל אחד בכליו ונשקו שלו; בהשתקה
.רובדבו

אמנם, שיריו הם "שירים חלוציים". איך אפשר להתנגד להם?
:םלואו

וירושלים הקדומה על רבות חטאיה מתגלית לעיניו הרואות. "הנה זאת עיר דוד!"; "הנה הם אחי
השולחנים הרוכלים, אשר חיי נצח להם" ("כלב בית", כ"ח). אבל "בכוכים שבעיר אין נביא ועל
ברכיו נמר" (שם). המשורר הוא הנביא. על שכמו נופלת בלי נראית אדרת הנביא הקדום, ורגליו
הולכות מאליהן ודורכות בסימני הצעדים הצורבים של הנביאים שקדמו לו במקום הזה:

הגורמים המכוערים והמסוכנים גדלים ומתבלטים על הרקע הטהור של החלוציות. מורי הדור
ומנהיגיו "מסלפים ומזייפים מטבעות הדעת, השיר, החזון בציון". שרי ציון, מחוסרי כשרון ומחוסרי
מצפון, נוח להם בשקוע החזון המשיחי. שאננים ומתחסדים הם ומרדימים את מצפון העם
באשליות, ב"אמתות רמיות", מועלים מעל בחזון המלכות. המשורר רואה את כל היקף האסון
בנבטים הרעים האלה. המשורר חש "אות לחורבן שלישי" ("חזון אחד הלגיונות", כ"ד). כל שיריו
מזעיקים: סכנה!

המנהיגים מתבצרים בעמדותיהם. חולשים על מנגנון וכסף רב. ולוחמים בכוח לתורת "הסלף
והבגד" הנוחה להם. והצבור המורחק על ידיהם מהחזון הגדול שעליו היה להגשימו, נהפך לנרפה
."ויגיגהב המהבה ביט" ,יביספו

המשורר רואה חזון:

:ורוד ינבב הרתמו ורבד תא אשונ אוהו

בני הדור מגרשים מעל פניהם את התמונות המטרידות את שלותם, מעדיפים לשמוע למנהיגיהם
המרגיעים ומרדימים את מצפונם. באיזו קלות ונכונות החליף "שבט החלוצים" את אהבתו
למשורר באיבה גלויה: "בוז אורי צבי! מנוול ורוצח! שקץ תשקצנו". ("קרע הברית" ספר הקטרוג
.(ז"צ ,הנומאהו

אכן, להכרת הדור לא הגיעה המשמעות האמיתית של הדברים שהמשורר השמיע באוזניהם מעל
דפי ספריו. העם לא קרא להם בשמם הנכון: נבואה! אך בלי לדעת או לחשוש שממולם עומד
נביא, תפסו בני הדור את העמדות שבהן עמד העם מול נביאיו הקדומים בכל דור ודור. והתמונה
:המדאה התוא לע תילגתמו תרזוח זאמ

אך אורי צבי גרינברג אינו שוקע בקינה כבים שאין לו חוף; אינו רשאי לשהות בים התוגה אף על
פי שהאבל "לא הואבל עוד עד כלות…" (שיר הדור העולה", הארץ).
כי הוא מצווה על ניחומים, ריפוי ועידוד לעמו:

באור הזה מעצב המשורר את דמות העם בהתאם לייעודו הגדול. וזוהי הדמות: הגדול בעמים
בגדלות סיני וירושלים.
סיני – כי שם היינו לעם:

ארצנו – בגבולות ההבטחה האלוהית. דרכנו סוגרת בעיגול כדרך הכוכבים והמזלות. מהלכנו
הגדול – "מן הפרת אל הפרת". חזרה אל "נהר אברהם", "שבו שמי מוצאנו ופני גברותנו נראה:
אלו באלו צמודים" ("פרקים בתורת המדינה", חרות).

והמשורר נוטע בלבותינו שרוו השפלה ועייפו מרוב הכנעה וויתור וצידוק הדין על עצמנו תמיד,
רגש גאון ואדנות; מקנה לנו תכונות ההולמות את יומנו הגדול העתיד לבוא, יום הנקם והשילם,
– ןגנמ

"גוית אמי המנותחת" היתה ירושלים למשורר בראותו אותה לראשונה. "סלע סלע אבר אחד אשר
נכרת או שנקטע" … "ראשך אין, ראשך הותז. אל צווארך חובר מסגד"… ואת דמה השותת תמיד
ספגה כל הארץ, "ודמדומים בגוש חלב ספגו אודם מדמיך". מני אז אינו פוסק אורי צבי גרינברג
.הבהא הל רישל

אהבתו היא אהבה לוחמת ומחייבת מלחמה. זוהי אהבה נבואית, "פטיש אהבה", השולחת גצים
.תובבלב השיא תא התיצמו

המשורר קורע חלונות אל נוף העתיד, "שמחר הוא הוי ומשטר בהרים, במישור ובגי", נותן לנו
לראות את מראיו ולטעום את מגד טעמו:

:גרבנירג יבצ ירוא רמוא (ו"פרת) "הלועה תורבגה" ורפסב

"זהו גורלי-משפטי"… אומר המשורר שם. אך עדיין אינו מדבר אל עמו בשם החזון ובשם
.האובנה

רק בספרו "כלב בית" (ראשית תרפ"ט) קורא אצ"ג לראשונה בשם את הכוח הנותן תוקף לדבריו,
הוא "הגיון החזון, שהוא שכל נשמה בכל תנועת שחרור ומהפכה, שהוא הכותב באותיות אש
בקיר בבל של כל שליט, קיסר ונוגש, ושסופו לנצח תמיד, משום שהוא דופק הזמן והדם" ("לוי
.('י 'מע ,"תיב בלכ ירפסל

וקורא בשם את הרוח הפועמת בו, היא הנבואה, ומכריז קבל עם על כוחה הקיים לעד:

אך נביא צעיר קם ומהלך בחוצות ירושלים.
וירושלים – בהיחבא עוד – לובשת מלכות: שוב נביא בשעריה. נושא חזון אומר דבר אל העם
בשער בת רבים.

קול הנביא גובר והולך. בזעם של קטרוג ולהט אמונה, ובמורא "המראות הצובאות" שבשיריו
אחרי כן; בדבר חזון מלכות, וביצירת דמויות וכלים לה, בהולמו עלי סדן ב"פטיש אהבה".

כי דברי הקטרוג והתוכחה של אצ"ג אינם דברים של ויכוח או התנצחות. זהו קול נביא שופט
בשער. דברו הוא פסק דין הקובע דמות וגורל.

ודברי המלכות אינם ביטוי לגעגועים או רצון למלכות. דבריו הם ערכי מלכות ונדבכי בנינה. דבריו
הם המלכות ביצוקי הרוח טרם התגשמותם בכלים הארציים, מאמר המלכות שמן ההכרח
.וניפוגב ומייקנש

העם נאחז בגופיו בארץ היעודה, ורוח אלוהים פועמת כבר בארץ, וקול הנבואה נשמע.
הבן גדל וידו מורמה אל השחקים: "ונוהג בשחקים כבארנון עדרי"… האש ב"יקוד רב" שבחייו
וב"שיר האש" של אורי צבי גרינברג היא אש האלוהים משם:

ואנו נזכרים במעמד רחוק בזמן, ומקשיבים בנפשנו כאשר הקשבנו פעם מקודשים ונרעדים, והקול
ידענו כי נפרץ חזון. :עתפל ונל רכומ רבדמה