שמות כ: עשרת הדברות – ביאור פילוסופי

תקציר: עשרת הדברות הם האיזון בין הדרישות מצד ה' שהוא מצווה עלינו לשמור מצוות, לבין הדרישות מן האדם באשר הוא אדם ביחסיו עם חבריו.

התורה האלוהית – הנהגה והישרה למין האדם. מושפעת מהשם יתברך. הנה היא תּורֶה בהכרח על קשר ודיבוק בין האלוה יתברך שהוא הַמְּצַוֶּה, ובין האדם שהוא הַמְּצֻוֶּה.

רצה השם יתברך להשמיע לישראל מפיו את עשרת הדברים, כדי שיורו על הדברים הכוללים שיחויב האדם בהם מצד הקשר הזה אשר בין יתברך ובינו.

וזה אם מצד האדון הַמְּצַוֶּה, ואם מצד העבד הַמְּצֻוֶּה, ולזה באו שני לוחות נבדלות, להורות על ששני אלו העניינים נבדלים זה מזה.

ובאו החמישה מהם שהם כנגד השם שהוא האדון בלוח אחד,

והחמישה שהם כנגד האדם שהוא העבד בלוח אחר, להורות ששניהם הכרחיים בהגעת השלמות האנושי.

והיו אלה העשרה הם כללים כוללים השני מינים מן המצוות על זה הדרך:

כי בלוח האחד היו החמישה דברות הראשונות שאדם מחויב בעשייתן מצד קבלת אלוהותו יתברך בזה הדרך.

כי כמו מלך אחד שבנה מדינה, והלך ולקח עבדים, והוציאם לחירות והושיבם בתוכה, ואח"כ בא אליה לדבר עימהם כדי שיקבלו עליהם את עול מלכותו, כי מה שראוי שיודיעם תחילה שהוא האדון אשר השגיח עליהם להוציאם לחירות מבית עבדים, וזהו דיבור "אנכי ה' אלוהיך" וגו' (שמות כ). כלומר ראוי לכם שתקבלו עליכם את עול מלכותי כי אני הוא שהוצאתי אתכם לחרות.

ואח"כ יצווה אותם שלא יתנו הממשלה לזולתו, וזהו: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני".

וכן יצווה אותם שלא ימרדו להקים עליהם מלך אחר, וזהו: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה".

ואחר זה ראוי שיצווה אותם שינהגו בו מנהג כבוד, ושלא ינהגו בו מנהג בזיון, כמו להישבע בשמו לשקר וזהו: "לא תשא את שם ה' אלוהיך לשווא".

ואחר זה ראוי שיקבע להם זכר ליום שבנה המדינה, ומתוך כך יזכרו שיש להם אדון שבנה המדינה, ויזכרו איך הייתה ישיבתם בתוכה שהיו עבדים והוציאם לחרות, ובעבור זה ציווה עליהם לשמור את יום השבת, להורות על חידוש העולם ועל יציאת ממצרים מעבדות לחרות.

וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות כ') "זכור" "ושמור" בדיבור אחד נאמרו. כלומר: כי השבת לא בא להורות על מציאות הפועל המחדש העולם בלבד, הנזכר בדיבור "זכור", כי גם הפילוסוף יודה במציאות הַפּועֵל, ואין מי שיכחיש זה זולת כת אפיקורוס.

אבל עיקר השבת בא להורות על מציאות פועל ברצון תמיד, וגם אחר בריאת העולם, כמו שנזכר זה בדיבור "שמור" שנזכרה בו יציאת מצרים, שהוכר מתוכה שהשם יתברך עושה במציאות חפצו ורצונו.


ולא מתוך בריאת העולם בלבד, אבל גם אחר שנתחדש הוא משגיח ומשנה הטבע לעשות חפצו ורצונו בכל עת, כמו שעשה ביציאת מצרים. להוציא מלב האומרים אין כל חדש תחת השמש. ועל כן אמרו כי "זכור" המורה על מציאות הַפּועֵל, "ושמור" המורה על מציאות פּועֵל ברצון תמיד על צד ההשגחה, שניהם בדיבור אחד נאמרו, כלומר בדיבור מצוות השבת.

כי הכוונה בו להורות על מציאות פועל ברצון תמיד ומשגיח, לא על מציאות הפועל בלבד.

והבן זה, כי הוא נפלא מאוד בפירוש המאמר הזה, שלא ראיתי לאחד מן המפרשים בו ביאור מספיק…

לפי מה שכתבתי צריך שֶׁיֵּאָמְרוּ שתי הדברות בדיבור אחד:

האחד להורות על מציאות הפועל למציאות,

והשני על היותו פועל ברצון ומשגיח תמיד.

ואין אחד מספיק זולת האחר, ועל כן היה יום שבת מורה על שתי אלו הכוונות, לפי שהם הכרחיות מצד האדון.

ולפי דעת רבותינו ז"ל עוד יש במצוות השבת כוונה אחרת, והוא שאמרו במסכת שבת:

הרי שמצוות השבת מחויבת והכרחית מצד האדון באלו השלוש בחינות שזכרנו.

ואח"כ אמר "כבד את אביך ואת אמך".

לפי שהוא מן הידוע שאין המלך שבנה המדינה נגלה בכל יום לאנשי המדינה ההיא. ואם יזכרו אנשי הדור ההוא שראו ביאת המלך אל המדינה את קבלת עול מלכותו, ושהמלך בנה המדינה ושהוציאם מעבדות לחרות, הנה הבאים אחריהם שלא הרגישו בעבדות כלל, ושלא ראו כניסת המלך במדינה, יבואו למרוד ולחשוב שהמדינה הייתה שלהם תמיד, ושאין להם מושל עליהם. ואין דרך לצאת מן השטות הזה, אלא בהיותם נכנעים אל האבות ומקבלים המוסר מהם, כי הם יודיעו את בניהם איך היו עבדים, ושאדון אחד הוציאם לחרות, והוא שבנה המדינה והשכין אותם בתוכה. ולזה היה מן ההכרח, כדי שלא תשתכח ממשלת המלך מעל המדינה, והטובה שעשה עימהם שהוציאם מעבדות לחרות, שייכנעו הבנים בכל דור ודור אל האבות, ויקבלו דברי מוסרם עליהם.

ובעבור זה בא הדיבור החמישי שהוא: "כבד את אביך ואת אמך", להזהיר על הקבלה. רוצה לומר שימשך האדם לקבלת האבות, שזה העיקר כולל לכל הדתות, שלא יצויר מציאותם אם לא יהיה האדם נשמע לקבלת האבות וחכמי הדת…

ונשלמו בזה הדיבור כל הדברים ההכרחיים אל האדם בבחינת מה שבינו לבין השם יתברך, והם הדברים המתחייבים על העבד לעשות בבחינת האדון.

ואח"כ שב להזהיר על הדברים הכוללים שהם הכרחיים אל האנשים בבחינת היותם והתקיימם במדינה כדי שישלם הקיבוץ המדיני.

והדיבור הראשון מהם הוא שצריך שישמור את גוף חברו, וזהו "לא תרצח".

ושישמור ממונו וזהו "לא תגנוב" כפי פשט הכתוב.

ושישמור הדבר שהוא ממוצע בין גופו וקניינו וזהו אשתו, כי הוא מצד מה כאילו היא גופו ומצד מה כאילו היא קניינו וזהו דיבור "לא תנאף"

ואח"כ שב להזהיר ולומר שלא יספיק לאדם שיזהר מלהזיק את חברו בפועל או בגופו או בממונו או באשתו, כי גם צריך שיזהר שלא יזיקנו אפילו בדיבור, וזהו "לא תענה ברעך עד שקר"

וגם לא במחשבה, וזהו: "לא תחמוד אשת רעך, שדהו ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך".

ובזה נשלמו הדברים הכוללים ההכרחיים אל האדם בבחינת היותו באשר הוא הכרחי להשתתף עם זולתו, כמו שכתב במאמר הראשון (בפרק ז').

ולזה היו אלו העשרה בשתי לוחות, להורות שב' אלו העניינים, עם היותם נבדלים זה מזה, הנה הם הכרחיים לשלמות האנושי:

האחד בבחינת שלמות האדם מצד עצמו,

והשני בבחינת היותו חלק מדינה.

ולזה היו החמישה ראשונים בלוח אחד, להורות שאלו הם כלל אחד מיוחד בפני עצמו, ובשני אלו הכללים נכללים המצוות כשיעויין בהם.