עשרים וארבע שנים היה ר' משה דוד מחובשי בית המדרש. עסק בתורה ותיקן מידותיו.
במידת הגאווה ובמידת הכבוד שבני הישיבה מצויין אצלן נלחם והצליח.
רק תאווה אחת לא נכנעה לפניו ודומה שלא נלחם בה כלל. שתאווה טהורה היא, תאווה
לשמה. כלומר, לשם לימוד תורה. תאווה לחבר חיבור.
אוהב היה ר' משה דוד ספרים. שעות על שעות מן היום היה מוציא באוצר הספרים הסמוך
לבית המדרש. ידע כל ספר וספר מה הקדמתו, וקרא בו הסכמות הזקנים, והערות המביא
לבית הדפוס, והשמטות הצנזור, וחידושי בן המחבר מה שכתב שלא להוציא הנייר חלק, ומה
שכתבו המבקרים על הספר.
ובכל ערב שבת, הייתה התאווה לחבר חיבור מתגברת בו הרבה. שביום השישי נהגו בני
ישיבות לקיים מה שנאמר בתורה והכינו את אשר יביאו, ומה שאמרו חכמים מי שטרח בערב
שבת יאכל בשבת. והיו מוציאים רובו של יום בדברי חולין. לכביסת בגדים ולכריכת ספרים
ולתספורת הזקן ולהצצה בחדשות הפוליטיקה בעיתון של שבת וכיוצא באלו הכנות לשבת
.שדוק
כיון שיצא רוב היום לבטלה סמכו לו אף מיעוטו ולא באו לבית המדרש. כיון שלא באו חבריו
נמנע גם ר' משה דוד מלבוא לבית המדרש בערב שבת. שגנאי הדבר לו להיות יושב ועוסק
בתורה יחידי לפי שאמרו חכמים מאי דכתיב חרב אל הבדים ונואלו, חרב אל צוואריהם של
ת"ח שיושבים ועוסקים בתורה בד בבד. ובצורכי חולין לא רצה לעסוק שמשכיחים האדם
.הרות ירבדמ
לפיכך, הלך לו אצל מוכר הספרים הזקן. היה שוהה אצלו עד אחר חצות היום. נוטל ספרים,
ממשמש בהם, בוחן הכריכה וקורא בהקדמה. היה מעיין באיזה חידוש מתוך הספר. מתווכח
אתו או מביא לו ראיה ובכל פעם ופעם שהיה נוטל ספר הייתה מתגברת בו התאווה לחבר
.רוביח
הכזש לע חמש אוהו וינפל הכוס תכסמ .שרדמה תיבב דוד השמ 'ר בשי הרות תחמש יאצומ
לשמוח בשמחה של תורה. ועוד, שכבדוהו להיות חתן תורה. חשב, אי אפשר לי לומר שאין אני
ראוי כלל לאותו כבוד. עשרים וארבע שנים למדתי תורה. בישיבה הקטנה, בישיבה הגדולה
ובכולל ברוך השם, לא יגעתי לריק ולא פניתי ימי לבטלה. כמה וכמה מסכתות למדתי על
בוריין וגם בפוסקים נתעסקתי. היתר הוראה שלי חתמו בו זקני הדור מפורסמים, ושמי יצא
בישיבה כמי ששואלים אותו בכל מקום. ולא שיודע אני להשיב בכל מקום, אלא, ששמע
השאלה ומפלפל עם השואל ומתוך הפלפול שאנו מפלפלים מתחוורת השמועה. ובתורה
חידשתי. הנה אתי תכריך חידושי למסכת כתובות ולמסכת יבמות והערות שהערתי על גיליון
הגמרא מסכת קידושין ושיעורים למסכת בבא קמא. ויותר מהמה בפנקסי הקטנים שהם
בחינת מועט המחזיק את המרובה. ובהם, כמה מאות חידושים על סדר אל"ף בי"ת. ברוך
השם שחנני דעת ואף אני לא מן הבטלנים הייתי.
הגיע זמני לחבר חיבור, ובחורף דווקא, שחורף יפה למחברים שכל העולם שרוי בצער גשמים
והם שרויים בנחת בחדרם ומתחממים לאורם של חידושי תורה שחידשו וכותבים חיבוריהם.
צירף מחשבה טובה למעשה ובזריזות דווקא. שמשנתאווה אדם לדבר מצווה מתגבר בו יצר
הרע להשיאו הימינה ולפיכך, זריזים מקדימים למצוות קודם שיקדימם מנוול זה. היה עייף
משמחה של מצווה ששמח באותו יום. אמר, אלך לישון ומחר אחל החיבור בסיעתא דשמיא.
קרא קריאת שמע על המיטה ונתכוון בפסוק והיו הדברים האלה על לבבך. השכים והתפלל
ותיקין שהמתפלל עם הנץ החמה שמח כל היום כולו. ושמחה, סגולה היא לחדש בתורה. ייחד
לו חדר לכתיבה והחל מסדר צרכיו לחיבור כדי שיהיו מזומנים כשיזקק להם ולא יפריע מלאכתו.
לקח כמה עפרונות, שאם ישבר ראשו של אחד ישתמש מיד בחברו שמא עד שיחדד ראשו של
עפרון תישכח סברא מחודדת שעלתה בראשו, שחידושיו דקים מן הדקים הם ומזקיקים עיון
בכל כוחו. וכן התירו הפוסקים לכתוב חידושי תורה בחול המועד שדבר האבד הם. הביא שתי
מחברות, שלושה ארבע גיליונות ניר לבנים גדולים, שני סרגלים, מחק, גלילי ניר דבק, מכשיר
להידוק דפים, וגם מחוגה, שאם יחדש בהלכות ערוגה בכלאים או בסוגיות לא יחפור ישרטט
.וישודיח דיל
ישב מול שולחנו וערך כל מה שלפניו. הניח עפרונות וסרגלים לימינו ומחק לשמאלו. פרש
גיליונות הניר על השולחן לפניו כמפה. נטל תנ"ך מן הספרייה שבחדרו שאם יצטרך לפסוק
מהמקרא יביאנו כצורתו ולא כדרך הלומדים שמביאים פסוקי מקראות מן התלמוד ומשבשים
הפסוקים. עוד הוציא ש"ס קטן והניחו לפניו, סמך לו ספרי הי"ד לרמב"ם שרוב החידושים
סובבים עליו. מן הראשונים שם על השולחן חידושי הרמב"ן וחידושי הרשב"א ומן האחרונים
ספר מנחת חינוך וספר חידושי הגאון רבי עקיבא אייגר.
חזר לספריה ונטל משם ספר נפש החיים לרבי חיים מוולוז'ין שילמד בו מעט קודם לכתיבה
לקיים מה שנאמר ראשית חכמה יראת השם. וספר שערי תשובה לחסיד רבינו יונה מגירונדי
שרובו דברי הכנעה ווידוי שאם יחדש לאמיתה של תורה ותזוח עליו דעתו יקרא בו פרק של
מוסר כמו מה שכתוב בפרק רביעי מן הפליאה ומן התמיהה שיעמוד האדם בחצי ימיו ויראה
איך מזגו הולך וחסר ולא יבין כי הולך הוא אל בית עולמו הלוך ונסוע יומם ולילה. וכיוצא באלה
הדברים שמשברים גאוותו של אדם.
אחר שערך שולחנו חיפש כסא לישיבה. ואף שלא דקדק בישיבתו אינה דומה ישיבה סתם
לישיבה של מחבר. החליף את המנורה שאינה דומה מנורה סתם למנורה המאירה לפני מחבר.
תיקן כל זאת ונחה עליו דעתו. נטל עפרונו לידו והתכונן לכתיבה.
כיון שהיה החלון פתוח נשבה רוח ופיזרה ניירותיו. ראה מעשה ונזכר הסכמה שראה בספר
חדש יהי רצון ויתקבלו דברי של האי צורבא דרבנן ברעוא ויתבדרון מילי בי מדרשא. פתר כלפי
עצמו, סימן יפה הוא לי שיתבדרון מילי בי מדרשא כניירות הללו. התכופף ואסף ניירותיו.
באה רוח שנית וטפחו ניירותיו מול פניו. פתר כלפי עצמו סימן יפה הוא לי שספרי בחינת פנים
מול פנים.
חזר ואמר, סימנא מילתא היא אך טירחא למה לי. קם וסגר החלון. מפני שסגר החלון ולא
,תטמוקמ אקתיפ הרשנ .תחפטמ איצוהל וסיכל ודי סינכה .עיזמ לחה ,תבשנמ חור התייה
פשט אותה וראה כתוב באותיות סת"ם, והאר עיניו בתורתך. נתחייך. זכר שבצעירותו כתב
,הרות ירבדמ לטבתהל ורצי ואישהשכו וינפלש דומעה לע החינהל ,הבתכ המלו .וז אקתיפ
הסתכל באותה פיתקא וחזר לתלמודו. כשם שהוא לא נתבטל מתורתו אף יצרו לא נתבטל
ממלאכתו אמר: אמרו חכמים, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואני מה עושה לזה שנוצחני
החל מפטמו בדברים. אמר לו, אם אין אתה רוצה להתבטל בדברים בטלים, התבטל בדברי
תורה. שמא תאמר, וכי אפשר לו לאדם להתבטל בדברי תורה, אפשר ואפשר. כגון שחושב
התרבח ליחתי יתמו תינולפ תכסמ רומגי יתמיאו דומלל תמדוק תכסמ וזיאו דומלל יואר דציכ
וכיוצא באלו דברים בענייני תלמוד תורה. התחיל מהרהר, נעור. הסתכל בפיתקא שלפניו
וראה כתוב והאר עינינו בתורתך. תירץ לו יצרו אין דברים בטלים, ואתה מתבטל בדברי תורה
וביטולה זהו קיומה. נכנסו דבריו בלבו. והיה לו מה שישיב, אלא שכיון שיצרו של אדם החל
מנצחו שוב אין יכול לו. שאם אתה מקשה לו קושיא אחת משיבך עשרה תירוצים. בין כך ובין
כך נמצא מתבטל מתלמודו. כיון שראה רבי משה דוד כן, אמר לו כל שיחותי דברי תורה הם
כמו שנאמר אשר פריו ייתן בעתו ועלהו לא יבול ודרשו רבותינו אפילו שיחת חולין של תלמידי
חכמים צריכה תלמוד. קמט הפיתקא והכניסה לכיסו. עכשיו שנפלה מכיסו אמר אף זה סימן
יפה לי. שכן ראיתי שכתב המהרש"ל בראש ספרו ים של שלמה שקודם שכתב ספרו הראו לו
בחלום כמין רשות והורמנא נר מצווה ותורה אור. ואף אני הראוני מן השמים. והאר עינינו ר'
משה דוד בתורה שחדשת ובחיבורים שחברת.
נרתע לאחוריו. והלא, תורתך, כלפי הקדוש ברוך הוא נאמר, יישב לעצמו על פי גמרא
בקידושין, כי אם בתורת השם חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה בתחילה תורת השם ובסוף
תורתו שתלמיד חכם כיון שהגה בתורה שלו היא. שהוא נהיה גוף החכמה. ומדובק בבורא
ית' שקודשא ברוך הוא ישראל ואורייתא חד הוא. בין כך וכך יצאו שלוש שעות. אמר, הגיע
זמן לסעוד פת של שחרית, שמרחיבה את הדעת, ומיישבת את הלב, ומצילה את האדם
מטעות ואם בסתם אדם כן, במחבר לא כל שכן. כיון שאכל, אמר אנוח קמעא. שם ראשו על
הכר ונתנמנם. כיון שנתנמנם חלם. בחלומו הוא עומד ליד הדפוס, וריח הדפוס עולה וגיליונות
גיליונות של ניר נפלטים מן המכונה וכל גיליון כפול שמונה דפים. ובכל דף ודף אותיות
מרובעות ואותיות בכתב רש"י ואותיות קטנות שעושין סימן להערות ומשולש להראות סוג דג
נשוך ואותיות חצי קולמוס. (ואף על פי שאותיות חצי קלם של חכמי הספרדים הם, ולא הוא
ולא בני משפחתו ספרדים מחוץ לקרובה אחת ספרדייה שנשאה בן דודו, כבר אמרו חכמים
אין חלום בלא דברים בטלים). וראשי תיבות מרובים ובראש כל עמוד ועמוד כתוב לולי תורתך
שעשועי אז אבדתי בעניי, מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי, ופסוקים מעין אלה בשבח
התורה שכתבם דוד המלך עליו השלום במזמור אלפא ביתא. והוא חוטף גיליון מן המכונה
מנהג בעל בית ורומז לפועלים משלי אני נוטל. מנענע בראש, אה, חידוש זה נאה, שפתים
יישק. הו, חידוש זה לוואי ויכלתי להוציאו מן החיבור שמצאתי לו סתירה ממשנה בנגעים. אלא,
שפלפול נאה הוא ואין כל אדם בקי בנגעים או במשניות.
ראתה אצבעו שהוא מפלפל, נעה מעצמה כלפי מטה וכלפי מעלה כדרך שהיה נוהג בתלמודו
לקיים מה שנאמר כל עצמותי תאמרנה, פגעה בשולחן. נתעורר. ראה שנתעורר. אמר הגיע
זמן כתיבה. נטל הגיליון וכתב בראשו, יסוד העניינים וחידוש השמעתתות, כדי להתחיל בראשי
תיבות שם הוי-ה ברוך הוא. שהוא סימן להצלחה. בחן מה שכתב ולא נראה בעיניו שאין המשפט
בנוי כראוי, שלעניינים אין יסוד ושמעתות לשון ארמית היא ולא ניחא לערבבה בעברית. נטל מחק
תחיתפב ם"במרה ינמדק רבכש אלא תומכחה דומעו תודוסיה דוסי בותכל יתלכי ,רמא .קחמו
היד. ויכלתי לכתוב יסוד החסידות ושורש העבודה אלא שקדמני הרמח"ל במסילת ישרים. נטל
הקולמוס וכתב קוצו של יוד בראש הגיליון והניח רווח אמר, לכשאתיישב בדבר, אשלימנו.
ראה כי טוב. אמר, הגיע זמן לכתוב הקדמה, החל מפלפל. ראתה אצבעו שהוא מפלפל, נעה
מעצמה כלפי מטה וכלפי מעלה. אמר, איזו הקדמה אכתוב. ארוכה, יאמרו הלומדים, אי, כמה
טרחן הוא זה שהאריך בהקדמותיו ולא ראינו פירותיו. קצרה, סוף סוף רבים יש שאין מעיינים
בספר אלא בהקדמתו. ויש שמאריכים בתפילתם, ורואה שליח ציבור שמאריכים, מאריך אף
הוא כנגדם בחזרת הש"ץ וכיון שרואים שהאריך, נוטלים ספר ופותחים בהקדמתו ומעיינים.
צא ולמד כמה חשובה הקדמה זו לשמים שמעיינים בה ישראל כשמתחטאים לפני קונם
.הרותה תאירקו ח"י תליפתב
רישב זרוחו ומתכמ תוחצו ונושל תופירחו ובל שגרו וטויפ חוכ הלגמ המדקהבש אלא ,דוע אלו
קטן ומשבץ בפסוקי מקרא ואמרות רבותינו ומספר מעט על עצמו ומודה למי שגמלו כל טוב.
וכותב פסוקים על ירידת הדורות ומיעוט הלומדים ועל חילול השם ושאלות הזמן וצפייה לגאולה
לחזרת שכינה לציון ובניין בית המקדש וכדומה.
ועיקר, שיכול לחתום בה, עוד אודה לנוות ביתי תח' שלכם ושלי שלה. וחכך בדעתו אם לכתוב
שמה או היקרה שמא יפגום בצניעות ואמר לא אכתוב שמה ולא חניכתה אלא כדרך שנוהגים
היראים שכותבים תחיה ובקיצור דווקא תח'. שהקיצור סגולה לאריכות ימים ועוד שרמז
בעלה ת"ח. כיון שנזכר באשתו חשב לעצמו. הו, כמה טירחות טרחה זו עד שלמדתי תורה,
כמה יגיעות נתייגעה עם הקטנים, כמה נצטערה כשאיחרתי לבוא ופלפלתי במסיבת חכמים.
היה עמש ילוקב ול :הל הבישה שרדמה תיבב הז דמלי יתמ דע …יתמ דעו ,הל הרמא המאשכו
נשאר בה כל ימיו. ועוד אמרה לה אמה מה עושה הוא שם, ספרים מחבר הוא או שמא כוסות
תה בלימוד שותה, וכאבה ושתקה. כאבה משום כבוד בעלה ושתקה משום כבוד אמה.
ועתה אגמול לה בחיבור שתראה לאמה ולחברותיה, ראו ספר חברנו ובלשון רבים דווקא.
ששלכם ושלי שלה. נטל הקולמוס והניח כל הגיליון חלק וכתב בסופו: שלי ושלכם שלה. הסתכל
בכתיבה, נטל מחק ומחק המקף. חזר וכתב באותיות מרובעות שלי ושלכם שלה. חזר וכתב
באותיות רש"י שלי ושלכם שלה. נתעורר בו ספק. שמא צריך לומר, שלכם ושלי שלה. נצטער
שלא זכר. ידע שבאגדת רבי עקיבא ורחל בתו של כלבא שבוע נאמר כן. וזכר שאגדה זו
בכתובות היא. אך לא זכר הפרק והדף שדרך הלומדים בימינו שמעיינים בסוגיות חריפות
ועושים להם סימנים על פי הדפים כמו אם תשאלם היכן מוזכר רמב"ם בתוספות יאמרו מיד
מנחות דף מ"ב שסימן עשו לדבר רמב"ם ראשי תיבות ראה מנחות מ"ב. אבל כשמגיעים לדברי
אגדה דולגים עליה שסבורים שלא נכתבו דברי אגדה בגמרא אלא לבעלי בתים וחכמי מדרש
ולא למעיינים בעומק הדין. כיון שלא זכר, הניח הדבר כמו שהניח. אמר, אם נכון הוא, מה
טוב, ואם לאו, יאמרו המבקרים ודאי שינה המאמר בכוונה לעדן הלשון. חזר וכתב שלי ושלכם
.הלש
נפתחה הדלת ונכנסה אשתו על בהונותיה שלא תפריע אותו מחידושיו. התבייש, כסה הגיליון
בספר. אמרה, הגיע עת לסעוד. קיפל ניירותיו הניח קולמוסו וקם לסעוד.
סעד כל צורכו ובכל מאכל ומאכל נתכוון לשם שמים כמו שכתב השולחן ערוך בסימן, ויהיו כל
מעשיו לשם שמים, נתכוון שאוכל כדי שיוכל לעבוד את השם ובפרט להוציא חידושים שקיבלה
נשמתו מסיני ולחבר חיבורו. בירך ברכת המזון ונתכוון בפסוק ועל תורתך שלמדתנו. אחר
שסעד הלך לנוח שנת צוהריים ואף שפסק המחבר בשולחן ערוך שאסור לישון ביום יותר
משיתין נשמין שנת הסוס, כבר הקלו האחרונים ששיתין נשמין שעתים ויותר הם. ועוד, שנחלשו
רחא .רוביח רבחמל טרפבו הרות דומלל בוט הלילו הלילב דמולו אוה לודג דימתמו תופוגה
שקם משנתו ניגש לשולחנו אמר, איזה חיבור אחבר.
לא חיבור כאותם שמחברים הלומדים בימינו. שהלומדים בימינו מחברים ספרים בסוגיות
עמוקות בסדר נשים או בסדר נזיקין, בוררים להם כמה סוגיות. מביאים משיטות הראשונים,
ומקשים עליהם מקושיות האחרונים, עולים לרקיע יורדים תהומות עד שמעתיקים רעיון
מאחד מגדולי הדורות יוסדי היסודות בהלכה ומדבקים אותו בסוגיא שלפניהם ולא נחה
דעתם עד שטורחים ומסבירים כל קושיא וקושיא איך מיתרצת היא ביסוד שיסדו ובמה כל
שיטה חלוקה על חברתה. לא כאותם ספרים שאותם ספרים מבוישים בספריות ובבתי המדרש
של הישיבות הגדולות ואין נזקק להם. שהלומד ש"ס בבקיאות אינו נצרך להם והלומד בעיון
עד שילמד בספרו של פלוני המחבר לומד הוא בחידושיו של הרמב"ן או הרשב"א או מעיין
בהלכה מהלכות הרמב"ם עד שתחוור לו. ואם ירצה לעיין בכל ספר וספר, יכלה הזמן והמה
לא יכלו. ואם חפץ לבו לחדד שכלו בסברות באחרונים, הרי לפניו ספריהם של גדולי רבותינו
"קצוות החושן" ו"מנחת חינוך" וחבריהם.
ואם בא לעיין בסברא חדשה, רוצה הוא בקב חידושין שלו מעשרה קבין של חבירו. ולא
שמחבב עצמו הוא, שבן תורה הוא ומידותיו מתוקנות, אלא טעם גדול יש בדבר שחידושי
חבריו נכתבו על ספר בדיו והוציאם לאור, וחידושיו הוא אינם כתבים, ואולי יזכה ויחדש
לאמתה של תורה ויסתייע בידו ויקבץ ממון ויוציא ספר משלו.
לא חיבור כזה יחבר ולא חיבור של מסדרים יחבר, שיש המסכמים ומסדרים כל סוגיא וסוגיא
ומיבשים כל לחלוחית שבה ומשמיטים וקושיות ותירוצים, שאותם ספרים אין בהם טעם של
חידוש ופלפול. חיבור שיחבר הוא יהיו בו חידושים בהלכה, והרצאת הסוגיא על בוריה, ותיקון
גרסאות, והערה מחוכמת המחממת את הלב. יעיינו הלומדים בחידושים, צעירי הצורבים
יסדרו בו הסוגיא שלמדו, החוקרים יבררו גרסאותיהם וכל מי שימשמש בו ימצא בו טעם
.ולשמ
אמר, הגיע זמן כתיבה. נטל כל מחברותיו עיין בחידושיו למסכת כתובות וראה שעל דרך
הפלפול היא שבאותה שנה בא לישיבה רב חריף ועמקן ונתפסו לשיטתו כל בני הישיבה וכל
חידושיו שם פלפול וחריפות הם ואינם ראויים לחיבור. פתח מחברתו ליבמות וראה שעל דרך
סדור הסוגיות הם ואין בהם מן החידוש והפלפול. מצא הערות שכתב על הגיליון במסכת
קידושין. התבונן ועיין בהם מצא שחידוש פלוני כבר נכתב בספר פני יהושע והערה מחוכמת על
שינוי בגרסא כבר כתבה בהערותיו המאסף הגדול לגרסאות ר' נתן נטע רבינוביץ בדקדוקי
סופרים שעשה. הוציא מתוך תיקו תכריך של דפים שכתב למסכת בבא קמא וראה שרובו
שיעורים ששמע מרבו אלא שהוסיף בהם נופך משלו. ואיך יכתבם על שמו. ואם יכתבם משום
רבו מהיכי תיתי לן שרבו לא יכתוב ספר חידושים בעצמו ויוסיף שם וזו הערה שהעיר לי
תלמידי החביב לי כדרך הלומדים. כללו של דבר, כל חידוש וחידוש זה, מצא בו טעם לפגם
ופסלו לחיבור. החל מקמט את מצחו לזכור אלפי חידושים שחידש עשרים וארבע שנים שלמד
בישיבה ובכולל בש"ס ובפוסקים בראשונים ובאחרונים. ולא זכר ולא כלום כאילו מלאך היכה
על סנטרו והשכיחו. נתן פרוטה לצדקה ואמר פסוק: זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים,
ששמע שהוא סגולה לשכחה, ולא זכר. אמר עשרת בניו של רב פפא שאומרים בסיום מסכתא,
וכתוב בגיליון שהוא מועיל לשכחה, ולא זכר. אמר ומה בכך, אחדש עתה ואכתוב. החל ללמוד
.רבד ול שדחתנ אלו איגוס
עיין ברמב"ם ולא נתחדש לו דבר. פתח ספרי אחרונים ולרוב עומקם וחריפותם לא יכל לירד
לסוף דעתם דאיידי דטריד לחדש לא בלע דבריהם ולא נכנסו לאוזניו.
ראה שלא עלתה בידו מאומה, הסתכל בעצב בשולחן שלפניו וראה שכתב על כל הגיליון קוצו
של יוד. השפיל עיניו ונתלחלחו בדמעות. לקח ספרי רבי עקיבא אייגר והמנחת חינוך והחזירם
לספריה. לקח הש"ס והרמב"ם והחזירם למקומם, וגלל גיליונות הנייר והסירם מעל השולחן.
שם מרפקיו על השולחן הריק השעין ראשו עליהם וגעה בבכיה. בכה ואמר, חידושי חידושי
אייכם? סברותי סברותי אנה הלכתם, כמה פירושים פירשתי, כמה חידושים חידשתי, ואין לי
בהם שום תועלת. עשרים וארבע שנים שלמדתי תורה להיכן הלכו, לילות שלא נתתי תנומה
לעיני, ימים שלא משתי מאהלי תורה איפה הם? המשיך ובכה. זכר, שאביו כמצטער קורא
בתהילים של דוד המלך עליו השלום.
נטל ספר תהילים קטן, והניחו על השולחן הריק פתח במזמור אלפא ביתא שכתב דוד המלך
עליו השלום בשבח התורה. החל קורא בבכיה אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת השם. אשרי
נוצרי עדתיו בכל לב ידרשוהו. אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו. והמשיך וקרא. כשהגיע לאות
גימל לפסוק גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, זכר ניגון ששמע מזקני בית הכנסת. היו הם
גומרים בו התהילים בשבתות אחר הסעודה כשהיה מעיין בתוספות מסכת שבת, וערב ניגון
זה באוזניו. החל קורא בניגון זה פסוק, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. והיה הפסוק מתוק
בעיניו. חזר ושנה גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. חזר ושלש גל עיני ואביטה נפלאות
מתורתך. ובכל פעם ופעם התלהטו פניו בדביקות יתר ורתת כל גופו. ואלמלא שגררו פסוק גר
אנוכי בארץ אל תסתר ממני מצוותיך לא היה עוזבו.
המשיך פסוק פסוק עד שגמר המזמור. ובכל פסוק טעם טעמים חדשים שלא טעם מעולם
שתמה על עצמו פסוקים אלו מנין באו לכאן ולא ראיתים מימי. גמר מזמור אלפא ביתא כולו
נשק לספר תהילים הקטן בחיבה והניחו על השולחן. נטל משניות עם פירוש הברטנורא. פתח
במסכת ברכות. שנה בניגון של משניות. מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכוהנים
נכנסים לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה וברטנורא. אשמורה ראשונה, שליש
ראשון של לילה שהלילה נחלקים לשלוש משמרות. המשיך וקרא מאימתי קורין את שמע
בשחרית ופירש בברטנורא. והאירו מילות המשנה בעיניו כשם שלא האירו מעולם. אמר,
משניות אלו מנין באו לכאן, חזר ושנה המשניות כלשונם עם פירוש הברטנורא. המשיך כל
הפרק, חזר עליו כמה פעמים עד שידעו על פה. סגר הספר ובחן עצמו. מאימתי עד סוף הפרק,
כמו שעושים הבחורים.
זכר שהגמרא מקשה תנא היכא קאי דקאמר מאימתי, הלך לספריה ונטל ש"ס קטן והניחו
לפניו, פתח מסכת ברכות ולמד הדף הראשון עם רש"י ראה פירושו של רש"י על וכל הנאכלים
ליום אחד וידע שהרמב"ם נחלק על רש"י. הביא ספרי הי"ד של הרמב"ם ושם לימינו. עיין
בהלכה ברמב"ם ונתחוורה לו כפי שלא נתחוורה מעולם.
הושיטה ידו את עצמה ופתחה ספר חידושי רבי עקיבא אייגר לראות מה חידש בסוגיא הציץ
במנחת חינוך במצוות קריאת שמע. ושמח בתורה כפי שלא שמח מימיו. כמעט שעלה עמוד
השחר ונתנמנם מתוך הסוגיא. כיון שנתנמנם חלם. ראה פיתקא מקומטת נושרת מכיסו פשט
אותה והיא כתובה באותיות סת"ם והאר עינינו בתורתך. פתר כלפי עצמו והאר עינינו, עיני
שהיו סמויות, בתורתך המאירה.
באה קרן אור מן החלון והעירה אותו. קם ובזריזות, נטל ידיו ובירך ברכות השחר. כשהגיע
לברכות התורה ואמר הערב נא השם אלוקינו דברי תורתך בפינו נזכר בעריבות הטעם בלילה
כשקרא בתהילים ושנה ברכות. המשיך ובירך ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל
כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה: ונתכוון לשמה.
|
