ביחזקאל פרק ד מצוי תאור של מעשים שעושה הנביא, מעשים הנעשים מוזרים ככל
שהנביא ממשיך ומקבל הוראות מאת ה':

(א) ואתה בן אדם קח לך לבנה ונתתה אותה לפניך וחקות עליה עיר את ירושלם:
הללס הילע תכפשו קיד הילע תינבו רוצמ הילע התתנו (ב)
ונתתה עליה מחנות ושים עליה כרים סביב:
(ג) ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר
והכינתה את פניך אליה והיתה במצור וצרת עליה אות היא לבית ישראל:

עד כאן המעשה הסמלי מובן: הלבנה מסמלת את ירושלים, והמצור עליה מסמל את
המצור על ירושלים. גם הסיום ברור: "אות היא לבית ישראל". אבל התיאור ממשיך:

(ד) ואתה שכב על צדך השמאלי
ושמת את עון בית ישראל עליו מספר הימים אשר תשכב עליו תשא את עונם:
(ה) ואני נתתי לך את שני עונם למספר ימים
שלש מאות ותשעים יום ונשאת עון בית ישראל:
(ו) וכלית את אלה ושכבת על צדך הימני שנית
ונשאת את עון בית יהודה ארבעים יום יום לשנה יום לשנה נתתיו לך:
(ז) ואל מצור ירושלם תכין פניך וזרעך חשופה ונבאת עליה:
(ח) והנה נתתי עליך עבותים ולא תהפך מצדך אל צדך עד כלותך ימי מצוריך:

וכבר הוזכר כי רמב"ם מסביר כי מעשים אלה אינם מעשים בפועל, אלא חזון
הנביא. "חלילה לה' מתת נביאיו דומים לשוטים ולשכורים, ויצוום לעשות מעשה
השוטים, ויצוום לעשות מעשה השיגעון" (מו"נ ב, מו).

הימים הם הימים האחרונים לפני חורבן בית המקדש. המועד המדויק של נבואת
יחזקאל בפרק ה אינו ידוע. התקופה – ידועה גם ידועה. יחזקאל בבבל, וירמיהו
בירושלים, צופים באימה את פני העתיד. שניהם זוכרים את נבואות התוכחה
:אובת יכ תשרפבש

דברים כח
(מט) ישא ה' עליך גוי מרחוק, מקצה הארץ, כאשר ידאה הנשר.
.ונושל עמשת אל רשא יוג
(נ) גוי עז פנים, אשר לא ישא פנים לזקן ונער לא יחן..
(נב) והצר לך בכל שעריך עד רדת חמתיך הגבהת והבצורות ..
(נג) ואכלת פרי בטנך, בשר בניך ובנותיך אשר נתן לך ה' אלהיך..

הנבואה מתחילה להתגשם. מלך בבל מגיע לירושלים, והוא מגלה את
האריסטוקרטיה. בדיוק כדברי הפסוק: "לא ישא פנים לזקן ונער לא יחן." ושני
הנביאים חרדים מפני הבאות, האם יתקיים גם חלקו השני של הפסוק, האמנם מה
שמצפה לעם הוא התגשמות נבואת "ואכלת פרי בטנך בשר בניך ובנותיך אשר נתן
לך ה' אלהיך.."?

המלחמה כנגד עבודת הבמות עוברת כחוט השני למין התוכחה בספר ויקרא, ועד
לדברי הנביאים. לאחר דברי התוכחה של פרשת בחוקותי בספר ויקרא, "ואכלתם את
בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו", ממשיכה התורה לתאר את מה שיקרה לבמות
:תומבה ידבועלו

ל קוספ וכ קרפ ארקיו
"והשמדתי את במתיכם, והכרתי את חמניכם,
ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם, וגעלה נפשי אתכם".

נקרא את הפסוק בעיון:
תחילה: "והשמדתי את במתיכם". הרס הבמות, ששמשו כידוע לפולחן עבודה זרה.
השלב השני: "והכרתי את חמניכם" – המלה "חמניכם" באה מהשורש "חמה" – שמש.
והכוונה לפסילים או לפולחנות העובדים לשמש – תופעה המוכרת ממקום אחר בספר
יחזקאל: "אחוריהם אל היכל ה', ופניהם קדמה, והמה משתחויתם קדמה לשמש"
.[זט ח לאקזחי]
והשלב השלישי: "ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם". מיהם פגריכם, ומיהם
פגרי גילוליכם? פגריכם – מובנו ידוע. דרך לזלזל במת הוא לכנותו "פגר".
ומיהם פגרי גילוליכם? כאן יש משחק מילים: גילוליכם – הם כמובן פולחנות
העבודה הזרה. אלילים אלה אינם חיים. ולכן גם הם "פגרים". והתורה מחברת את
שני הפגרים גם יחד: פגריכם אתם, ופגרי גילוליכם יתמזגו לאחד, למין הילולת
מוות בה העובד והנעבד נכרתים גם יחד.
ולבסוף: "וגעלה נפשי אתכם". לאחר כל זאת גם לא יהיה רחמים. נפשו של ה'
תגעל אתכם.

הדינים הקשורים במכירת קרקע, קנייתה מחדש וגאולתה מידי הקונה ברורים
ומפורטים. הקרקע היא מקור החיים של העם, ואין מוכרים קרקע בלא הכרח
קיומי. וכך מתואר בספר ויקרא תהליך מכירת הקרקעות:

הכ הכ ארקיו
כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו, ובא גאלו הקרב אליו וגאל את ממכר אחיו:

המוכר – מוכר מפני שהוא עני, ואין לו יכולת להתקיים. גואלו – קרובו –
חייב לעזור לו לגאול את השדה מיד הקונה. נשים לב למושג היפה שהתורה
תא לאוג – לאוגה .הריכמה תא לטבמ וניא ,שדחמ הנוק וניא לאוגה :וב תשמתשמ
איה – הילעבל תרזוח איהשכ .תדבעושמ הדש איה הילעב ידיב הניאש הדש .הדשה
נגאלת. ולא בכדי הייתה ההגדרה של רכישת אדמות בארץ ישראל "גאולת קרקעות",
והסיסמה "גאולה תתנו לארץ".

בפרק ח ביחזקאל מצוי ביטוי המופיע במקרא פעמיים בלבד, ושניהם באותה
נבואה: המסע הנבואי הראשון לירושלים, שהתרחש בשנה השישית לגלות יהויכין,
חמש שנים לפני חורבן ירושלים.

פעמיים חוזר יחזקאל על מה שהוא רואה בחלק הצפוני של המקדש: סמל הקנאה
.הנקמה

ח קרפ לאקזחי
,ישאר תציצב ינחקיו ,די תינבת חלשיו (ג)
ותשא אתי רוח בין הארץ ובין השמים
ותבא אתי ירושלמה במראות אלהים
אל פתח שער הפנימית הפונה צפונה אשר שם מושב סמל הקנאה המקנה:
(ה) ויאמר אלי בן-אדם שא נא עיניך דרך צפונה
ואשא עיני דרך צפונה והנה מצפון לשער המזבח סמל הקנאה הזה בבאה:

:יוטיבה תא שרפמ ק"דר

ג קוספ ח קרפ לאקזחי ק"דר
מושב סמל הקנאה המקנה – בא בדרך בעלי הה"א. ומשפטו: המקניא, בשקל
[=במשקל] "משגיא לגוים". ופירושו: שהסמל מקניא האל בהיותו בביתו במקום
משכן כבודו כמו שאמר הם קנאוני בלא אל:

מה טיבו של סמל זה, שהוא מעורר קנאה מצד האלוקים? ומדוע מקומו בצפון בית
?שדקמה

יחזקאל הנביא נושא את נבואתו בבל, אבל נושאי הנבואה הם ירושלים וחטאיה,
ירושלים וחורבנה. אחד המוטיבים החוזרים בנבואתו הוא תיאור הסתלקותה של
השכינה מקודש הקודשים ועזיבתה את העיר.

בפרק ט מתאר הנביא את האנשים שבאים להכות את יושבי ירושלים ואת האיש לבוש
הבדים, המסמן תו על מצחם של אלה שיינצלו – אלה שנאנחים ונאנקים על כל
תועבות ירושלים. תיאור זה מתחיל בתיאור הסתלקות השכינה:

"וכבוד אלהי ישראל נעלה מעל הכרוב אשר היה עליו אל מפתן הבית…".

בפרק י חוזר התיאור פעם נוספת:

"וירם כבוד ה' מעל הכרוב על מפתן הבית,
וימלא הבית את הענן,
."'ה דובכ הגונ תא האלמ רצחהו

כבוד ה' כמו עוזב את הכרוב אל מפתן הבית ומשם עובר הוא לחצר, והחצר מלאה
.'ה דובכ הגונ

הנביא יחזקאל מתלבט הרבה בשאלת האחריות של מנהיגי העם למעשי ההמון.

נבואות הצופה של פרק ג' הן דוגמה לבעיה שהנביא מתלבט בה: האם יש ערך
לדברי הנביא אם הוא יודע כי לא ישמעו לדבריו? ובפרק ג התשובה היא

תא התאו ,תומי ונועב אוה ,העשרה וכרדמו ועשרמ בש אלו עשר תרהזה יכ התאו"
נפשך הצלת" [ג יט].

כאילו כל תפקידו של הנביא להציל את נפשו. והדבר חוזר בהמשך הפרק:

"ובדברי אותך אפתח את פיך, ואמרת אליהם כה אמר ה' אלקים. השומע ישמע
.[זכ ג] "המה ירמ תיב יכ לדחי לדחהו

העניין הוא, כמובן, עמוק הרבה יותר. לא את נפשו צריך הנביא להציל, אלא
את נפש העם. כאשר הנביא אומר את דבר ה' לעם, והעם מסרב לשמוע, ונענש, בכל
זאת קידם הנביא את העם לדרגה גבוהה מזו שהיה בה קודם: הפך אותו מעדר
נסחף, לעם המחליט החלטות. החוטא מתוך בחירה והחלטה עדיף על זה שאינו
מחליט ואינו חושב, ואינו אדם. והדבר מובן: זה שחוטא מתוך מחשבה, יכול
לחשוב גם אחרת. זה שחוטא מתוך היגררות – אינו חושב ואינו משנה את מחשבתו.

:תרכומ הטישה .איבנה לש עובקה ביואה איה "להקה תעד יבצעמ" לש חומ תפיטש
כדי לדחוף את ההמון לקבל עמדה, או לאמץ דרך, צריך לנסח אותה בסיסמה קצרה,
בסלוגן מבריק. ואם תחובר לסלוגן מנגינה יפה, אזי זכינו בג'ינגל מוצלח,
מעשי ידי קופירייטר גאון. הסיסמה אינה צריכה ואינה יכולה לכלול נימוק, אף
לא הסברה, וכמובן לא פתרון לשאלה. הג'ינגל צריך להיות קצר, קליט, ומוצג
.הפורצ תמאכ

בימי יחזקאל, כבימינו, פעלה השיטה. ובימי יחזקאל, כבימינו, צריך איש
הרוח להלחם בסיסמאות סרק קצרות, ולהציב נגדם אמרות ארוכות והגיוניות. קשה
להלחם בסיסמה. וכי איזו תשובה יש להכרזה "יהיה טוב"?

אנשי ירושלים הפריחו סיסמאות מול נבואת ירמיהו ויחזקאל. הנה אחת מהן:
"יארכו הימים ואבד כל חזון". [יב כב]. בעברית שלנו: כל הנבואות השחורות
.בוט היהי .ודבתי

ביטוי אחר היה נפוץ באותה תקופה. אנו מוצאים אותו בירמיהו, ביחזקאל, וגם
.הלוכ המואה תושחרתה לש תילמס תועמשמב – "ריס" אוה יוטיבה .הירכז תאובנב

חופנ ריס" :הבושתהו .האור התא המ והימרי לאשנ – הנושארה והימרי תאובנב
אני רואה, ופניו מפני צפונה". ודבר ה' לירמיהו: "מצפון תפתח הרעה על כל
יושבי הארץ. כי הנני קורא לכל משפחות ממלכות צפונה, נאום ה', ובאו ונתנו
איש כסאו פתח שערי ירושלים ועל כל חומותיה סביב ועל כל ערי יהודה"
[ירמיהו א יג-טו]. הסיר מסמל את ירושלים. כוון הרתיחה – את כיוון הזעם
[גם בלשוננו כעס מדומה בדימוי של רתיחה: "רותח מכעס"]. והנמשל הוא חורבן
.םילשורי

גם זכריה, כאשר הוא מתאר את חזון ירושלים ביום הדין הגדול והנורא, מתאר
את מלחמת כל הגויים על ירושלים, את העיר הנבקעת לשנים, את המגפה שיגוף ה'
את כל העמים שיעלו על ירושלים. וכיצד מתאר זכריה את האחרית הטובה: "ביום
ההוא יהיה על מצילות הסוס קודש לה', והיה הסירות בבית ה' כמזרקים לפני
המזבח. והיה כל סיר בירושלים וביהודה קודש לה' צבאות… [זכריה יד כ-כא].
אין הכוונה לסיר של המטבח הביתי. הסיר הוא סמל, והסיר שהוא קודש לה' –
מסמל את קדושת ירושלים.

הסיר כדימוי לירושלים ולעם מופיע ביחזקאל באופן מודגש. השימוש הראשון של
:אי קרפ ,ונקרפב עיפומ המסיסכ חנומה

"לא בקרוב! בנות בתים! היא הסיר ואנחנו הבשר".

אנו מבחינים מיד כי לפנינו סיסמה שקל לשנן אותה, קל לקרוא אותה ברבים,
וקל לסחוף בה את ההמון.

איבנ לכמ רתוי וב שמתשמ איבנה לאקזחי .ך"נתב הברה יוצמ וניא "רתח" לעופה
אחר. פעולות החתירה מגלות את הסודות הנעלמים – את הסודות שהאריסטוקרטיה
הסתירה מן העם הפשוט. מעקב אחרי מושג זה בספר יחזקאל יראה את יחסו
לצדקיהו המלך, שיחזקאל קורא לו בפרקנו "הנשיא".

התיאור הראשון של חתירה מצוי בפרק ח. שם נאמר בפסוק ח:

"ויאמר אלי בן אדם חתר נא בקיר, ואחתר בקיר והנה פתח אחד".

:האור אוה ,ריקב רתוח לאקזחי רשאכו

"כל תבנית רמש ובהמה שקץ וכל גלולי בית ישראל מחוקה על הקיר סביב סביב,
ושבעים איש מזקני בית ישראל ויאזניהו בן שפן עומד בתוכם, עומדים לפניהם,
ואיש מקטרתו בידו, ועתר ענן הקטורת עולה".

:השעמה תא ריבסמ 'ה רבדו

"ראית בן אדם אשר זקני בית ישראל עושים בחושך, איש בחדרי משכיתו,
כי אומרים אין ה' רואה אותנו, עזב ה' את הארץ".

יש כאן פרדוקס: אם הזקנים סבורים כי עזב ה' את הארץ, מדוע הם מקטירים
קטורת בחשאי, בחדרי משכיתם? מדוע אינם עובדים את אלהיהם החדשים בראש
חוצות? יש כאן יראה. לא יראת אלהים, אלא יראה מפני דעת הקהל. לא כל העם
מסוגל למפנה שהזקנים שואפים אליו. ועל כן הם עושים במחשך מעשיהם. וכמוהם
– מלכם צדקיהו.