עבודת הלוויים במקדש

גם הלוויים היו מחולקים לעשרים וארבע משמרות, כל משמרת עבדה שבוע אחד.

שני תפקידים היו ללוויים במקדש: תפקידי שמירה, ותפקידי שירה ונגינה. השומרים היו
מוצבים כל הלילה ליד שערי המקדש; לוויים אחרים היו ממונים על סגירת השערים בלילה
ופתיחתם ביום.

התיאור של דברי הימים א פרק כה מתרכז בארגון הלוויים לעבודתם כמשוררים. הלוויים
היו משוררים בזמן הבאת קורבנות הצבור: קורבנות התמיד בבקר ובערב, וקורבנות החובה
מסוג עולה אחרים הבאים במקדש.

יחד עם השירה של הלוויים הייתה נגינה בכלי שיר: בנבלים וחלילים וחצוצרות ובצלצל.
מספר כלי הנגינה שונה מכלי לכלי. למשל: נבלים משניים ועד שישה; חלילים שניים עד
ששה עשר, חצוצרות משניים ועד מאה ועשרים, כינורות תשעה או יותר, צלצל אחד.
התזמורת יכלה להכיל לפחות ששה עשר כלים, וכאשר הרחיבו אותה הכילה יותר ממאה
וחמישים מנגנים. חברי התזמורת במקדש היו יכולים להיות גם ישראלים, ולא רק לוויים.

מקהלת הלוויים ששרה במקדש הכילה שנים-עשר זמרים, לא פחות ולא יותר.

פרקנו מתאר את פעולת הלוויים כמשוררים במקדש.

תחילה מזכיר הפרק את המנצח, את זה שלימד את הלוויים לשיר.

דוד המלך הכניס שינוי בדין זה. בפרק כ"ג נאמר:

מעניין לציין כי גם גיל הפרישה של הלוויים עלה בעקבות בניית בית המקדש, וכך קובע
רמב"ם, (כלי המקדש ג, ח), כי גיל הפרישה הכתוב בתורה, שהוא גיל חמישים, חל רק
בימים בהם נשאו את המשכן ממקום למקום, ומעל גיל חמישים אי אפשר היה להעמיס על
הלוויים את כלי המשכן. לאחר בנית המקדש, כותב רמב"ם, אין גיל פרישה קבוע. כל עוד
יכול הלוי לשיר – ישתתף בשירה. לאחר שיתקלקל קולו בגלל זקנה, יצטרף לשוערים.