השתקפות הדרך לקרבת ה'

– שקבא התוא ,'ה תאמ יתלאש תחא"
(ד ,ז"כ) ."ייח ימי לכ 'ה תיבב יתבש
"ושבתי בבית ה' לאורך ימים". (כ"ג, ו)

שעות של ריחוק, יצרו צימאון אדיר –

והריחוק הפיזי יוצר אף ריחוק רוחני –

"כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה',
לאמור לך עבוד אלוהים אחרים". (שמואל א' כ"ו, יט)

במשמעות הרחבה, המושאלת, שאלות אלו הנן ביטוי לשאיפתו הגדולה, שאיפת כל יהודי,
ירבדכ ."וב הקבדל" ,התבצחמ רוקמל שפנה תוקקותשה .תינחור הברק ,'ה תברקל
:ל"רהמה

מטבע הדברים, שאלה כה נשגבת, מעוררת ציפייה לתשובה נשגבת באותה רמה.
אולם, בניגוד לגודל השאלה, באה שרשרת תשובות, הכוללת רשימה של עניינים
"קטנים", יומיומיים, מעשים של שגרה, שאדם דש בעקביו. כביכול, עומדים היינו עם
השאלה בפסגות צלולות, והתשובות מחזירות אותנו לאפרוריות חיי היום יום, בקול
דממה דקה. ואנו תוהים – מה הקשר בין המשאלה לשרשרת פרטים אלו? ומה
הקשר בין הפרטים לבין עצמם? והאם סדר עריכתם מקרי, או שמא יש מבנה
משמעותי לדברים? "בא דוד והעמידן על אחת עשרה…" (מכות כ"ג) מדוע בחר
דוד דווקא בהם כתמרור לדרך העולה בית ה'?

אכן, במקום פשטותו של המזמור, שם גדולתו.
לא במעשים של מסירות נפש עוסק המזמור, גם לא בהתחטאות מתמדת לפני המקום.
כי אכן לא בהמראה חד פעמית, לא ברעש ולא באש, ישיג האדם את קירבת הבורא.
הדרך הסלולה במזמורנו, הנה עליה איטית ועקבית בסולם השגרה, תביעה לאיכות
חיים יומיומית שונה. דברים שנקרים לפנינו בד' אמותינו, ועל כן קיימת לגביהם סכנה
של התעלמות או שחיקה. והכתוב כותבם בלשון ההווה, ללמדך, שהאדם נדרש לקנותם
כקניין תכונת הנפש, שיש לה קיום מתמיד.
יתר על כן, המצוות שהוזכרו, אין בהן קיום ברשות הרבים. אין להן פומבי, ואין העין
.ןתפזוש
."תכל ענצה" לש הקרפ והזו ,דיחיה לש וקרפ והז
ואולי זו גם כוונת רש"י באמרו: "להודיע מידת חסידות".

בעיוננו זה לא נעסוק בכל אחת מן התשובות הדורשות עיון מיוחד, אלא בראיית המזמור
כיחידה שלמה ומושלמת, מן הפרט אל המבנה. חזקה עלינו כי "תורת ה' תמימה",
הן בכל מילה ובכל תג, והן בדרך עריכת הדברים. לפי תפישה זו ננסה ללמוד מדברי
המפרשים, מה הם העקרונות המחברים את הפרטים, מה היא הרוח אשר הופכת
.דחא רומזמל ותוא
ואולי גם לכך מכוון המלבי"ם בהקדמתו לתהלים, במליצה השאולה מחזון העצמות
:תושביה

אחד-עשר הפרטים, מבטאים את האדם בכל מישורי חייו – במחשבה, במעשה ובדיבור.
וכך כותב הרד"ק:

שלושת העיקרים הללו מופיעים לאורך הפרק בכל פסוק, פרט לשתי התשובות האחרונות
.ידכב אלו ,השעמה תא תושיגדמה

– "הולך תמים (ב); חרפה לא נשא (ג); נבזה בעיניו נמאס" (ד). הבשחמ

– "פועל צדק (ב); לא עשה… רעה (ג); יראי ה' יכבד (ד); כספו לא נתן בנשך השעמ

.(ה) "חקל אל …דחושו
.(ד) "רימי אלו …עבשנ ;(ג) ונושל לע לגר אל ;(ב) תמא רבוד" – רוביד

בעיון נוסף נוכל לומר כי ע"פ הבחנתו של הרד"ק, הרי לפנינו מבנה גלי: פסוק ב' מוביל מן
המחשבה דרך המעשה אל הדיבור:

את שלושת אבני היסוד הללו מצאנו בהקשר דומה גם במזמור כ"ד. השאלה היא דומה,
הן בתכנה והן בצורתה –

ובו ארבעה מרכיבים בעבודת ה': שלמות גופו, שלמות התחום המתייחס לאדם עצמו –

נפשו, שלמות דעתו, ומעל הכל – שלמות הלשון, הדיבור, אשר הוא "כל האדם".
ואף בה ארבעה מרכיבים: חבריו, הקבוצה השניה היא מתחום יחסיו עם סביבתו –

קרוביו, אנשים חיוביים, אנשים שליליים.
והיא כוללת שלושה מרכיבים, אשר הקבוצה השלישית היא מתחום שלמותו עם בוראו,

לכאורה הנם גם מן התחומים האחרים, אך קיומם או אי קיומם מעידים על יראת שמים,
הואיל והם גלויים וידועים רק לו יתברך. ולפי זה מבנה הפרק הוא מעגלי, מן המעגל
הפנימי למעגלים המקיפים אותו:

במדרש תהלים מצינו כי המידות בפרק מיוחסות לקב"ה:

"'הולך תמים' – זה הקב"ה, שנאמר 'הצור תמים פעלו' (דברים ל"ב, ד)
'ופועל צדק' – זה הקב"ה, שנאמר 'כי צדיק ה' צדקות אהב' (תהלים י"א, ז)
'ודובר אמת' – זה הקב"ה, שנאמר 'וה' אלקים אמת' (ירמיה י', י)
'לא רגל על לשונו' – דאמר ר' יהושע הקב"ה עיקם שלש תיבות וכו'…
,ביתכ המ לגעה תא לארשי ושעש העשבש ,ה"בקה הז – 'הער והערל השע אל'
'וינחם ה' על הרעה' (שמות ל"ב, יד)
'וחרפה לא נשא על קרובו' – כך איצטריך להון בשיטים, שנאמר 'ויהיו המתים
במגפה' (במדבר כ"ה, ט), וכתיב 'לבני ישראל עם קרובו' (תהלים קמ"ח, יד)
.ורבד סאומש ימ ויניעב הזובש – 'סאמנ ויניעב הזבנ'
'ואת יראי ה' יכבד' – זה הקב"ה, שנאמר 'והעם לא נסע עד האסף מרים' (במדבר
י"ב, טו) מלמד שנתעכב לה עמוד הענן.
'נשבע להרע ולא ימיר', זה הקב"ה, שנאמר 'ואולם חי אני נאום ה'…' (במדבר
.(חכ ,ד"י
'כספו לא נתן' – זה הקב"ה שלא נתן את התורה בדמים אלא בחינם… ואין כספו
אלא תורה, שנאמר 'אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף' (י"ב, ז)
'ושוחד… לא לקח' – שאם מתכנסין כל האומות ונותנין כל ממונם בדבר אחד מן
התורה, אינן יכולים לכבותן, שנאמר: 'מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה'"
.(ז 'ח ש"היש)

המובאות אשר מביא המדרש מן התורה לגבי ה', מפרשות את המידות והמדגימות את
הנדרש בכל מידה. דברי רש"י "להודיעך מידת החסידות", נובעים גם ממדרש זה, אשר
מתאר הנהגות דקות שבדקות של הקב"ה. אולם, עדיין קשה, מה למידות הקב"ה בפרק
שעניינו "מי יגור באהלך", הרי הנושא הנו האדם, ולא הבורא. והרי שאלת היסוד היא
מדוע נבחרו מידות אלו כציון דרך לאדם.
דרכו של המדרש מוליכה אותנו אל הפסוק "ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו…" (דברים י"א,
:ירפסה פ"ע ם"במרה ראבמו .(בכ

"מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון.
מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום.
מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש.
ועל דרך זו קראו הנביאים לא-ל בכל אותן הכינויין
ארך אפים ורב חסד, צדיק וישר, תמים גיבור וחזק וכיוצא בהן.
להודיע שהן דרכים טובים וישרים חייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי
.(א"ה א"פ תועד תוכלה ,ם"במר) "וחוכ

לפי דרך זו, בפרקנו ציר מרכזי אשר קשורים בו אחד עשר הפרטים, והוא גם המניע
אותם. הציר הנו האמונה וההכרה שאלו הן דרכי הבורא, ומכאן שאם שואף האדם
לדבוק בו – הדרך הנה ללכת במידות הכתובות בפרק, משום שאלו הן מידותיו יתברך.
ימ" ירק ,"רוגי ימ" – קרפה שארב הלודגה הלאשל הבושתה – שרדמה יפ לע – יהוזו
ידבק בו" – זה אשר ידבק במידותיו וילך בדרכיו. לא ייפלא, אפוא, שאף כי השאלה
עוסקת בעניינים שבין אדם לקונו, רוב התשובות הן במישור שבין איש לרעהו. שכן,
לפי גישת היהדות, גם המצוות שבין אדם לחברו – שורשן בהידמות לבורא, ולא
בתפישה חברתית או ב"הומניזם" אוניברסלי. (וכמובן, מכוח היות כל אדם "צלם
אלוקים" – מבט נוסף שיסודו גם כן אמוני). ואם כן, לפי דרך המדרש הנ"ל, המערכת
האמונית של האדם היא המקרינה על התנהגותו עם הזולת.

בדרך לימוד זו מוארים יותר דברי הגמרא (מכות, שם), שהקבילה את אחד עשר הפרטים
:תווצמה ג"ירתל קרפב

דוד אב …השמל ול ורמאנ תווצמ הרשע שולשו תואמ שש :יאלמש 'ר שרד"
והעמידן על אחת עשרה…".

האם הפרק הוא פרקם של יחידי סגולה? היש סיכוי לכל אחד מאתנו לעלות במעלה זה?

"'עושה אלה לא ימוט לעולם' – כשהיה רבן גמליאל קורא הפסוק הזה היה בוכה,
אל …הזה קוספה ארוק אביקע יבר היהשכו .הלא לכ תא תושעל לוכי ימ רמואו
.קחשמ היה לבא הכוב היה
אמר ליה רבן גמליאל: מפני מה אני בוכה ואתה משחק.
אמר ליה: ראה מה כתיב, "אלה הטמאים לכם בכל השרץ" (ויקרא י"א, לא), יכול
אם לא נגע בכולן לא יטמא – אפילו באחת מהן… והרי אם נגע בכעדשה מטמא.
הבוט הדימ רמוא יווה ?תויונערופ תדימ וא הבוט הדימ ,הבורמ הדימ הזיא יכו
מרובה על מידת פורענות חמש מאות בכפלים! ומה אם שהוא נוגע בשרץ באחד
מהן, אפילו בכעדשה מטמא כאילו נגע בכולם, מידה טובה לא יהא בדין שאם עשה
אחת מאילו, כאילו עשה כל המצוות כולן… כך כל העושה מצוות שכתוב בהן עושה
אלה לא ימוט לעולם, אם עשה אחת מהן – כאילו עשה כולן.
אמר ליה רבן גמליאל: ניחמתני, עקיבא, ניחמתני". (מדרש תהלים ט"ו)

רבן גמליאל מטיל ספק ביכולתו של בן אנוש, ולו גדול כמותו, לעמוד במעלות אותן מציב
המזמור. בא רבי עקיבא, ומבאר כי כל אחיזה בהן, ואפילו באחת מהן, מתוך שאיפה
.ונתאמ דחא לכל רוא תדוקנ איה וזו .ומצע ינפב רעש איה ירה – 'הב קובדל

הגדלות והפשטות, השאיפה והענוותנות, הנקיות מלבר ומלגו – אלו מייחדים את מזמורנו.
וברוח זו, בעלות שחרית יום חדש, אנו חוזרים ומזכירים לעצמנו כי "לעולם יהא אדם ירא
שמים בסתר ובגלוי, ומודה על האמת, ודובר אמת בלבבו" (ע"פ תנדב"א כ"ב).

כפי שמעיד בעל ה"מצודות": "כי אין כולם ראויים", וכמ"ש "מי ביקש זאת מידכם
.1
רמוס חצרי?!" (ישעיה א', יב) ובדרך זו מפרש גם המדרש ב"שוחר טוב": "אמר ר' יהושע
בן לוי, ומה אם נדב ואביהו שנכנסו בבית המקדש נשרפו, אם כן מי יגור באהלך… ועוזא…
מה היה לו… אם כן מי יגור באהלך… משל לעירוני שנכנס למדינה, וראה אותן שמוכרין
מיני כתיתין וכל דבר, אמר מי יכול לשבוע מאילו, אמרו לו חבריו מי שיש לו מעות הרבה.
כך אמר דוד לפני הקב"ה, ה' מי יגור באהלך, אמר לו הקב"ה, הולך מי שיש בידו מצוות
הרבה, מי שיש בידו מצות פרישות, הולך תמים…".

"המשורר עשה חלוקה משולשת: מה שבין אדם למקום, מה שבין אדם לחברו,
ומה שבינו לבין עצמו".

אולם, לדעתו, שלושתם מובעים כבר בפסוק הראשון באמירה כללית, וביטוין המעשי –
בהמשך הפרק.

"הולך תמים" – "על מה שבינו לבין המקום באמונות נכונות, כעניין אמרו "תמים
תהיה עם ה' אלוקיך". וביטוי המעשי בפסוק ד' – סולם ערכיו החברתיים, מעוצב
.ותנומא יפל
"ופועל צדק, על מה שבינו לבין חברו…" וביטויו המעשי בפסוק ג'.
"ודובר אמת בלבבו" – על מה שבינו לבין עצמו, כי מי שאינו מכוון דבורו עם מה
.'ה קוספב ויוטיבו …ושפנב רקש השוע אוה ,ובלבש