שיחות בספר תהלים

אנו חיים את המילה, את הדיבור, את הרעש. השקט מעורר בנו מבוכה, חרדה, אי נחת. אך
נבדוק נא: מה מכיל יותר, השתיקה, או הדיבור? מתי אפשר להעביר רגשות עמוקים יותר,
בשתיקה או בדיבור? האמנם מכילה שפתנו מילים כדי להביע באמצעותם את עומק
ההרגשות? אריך פרום טען פעם, כי דלה היא שפתנו בדברים החשובים באמת: לתאר את
.תחא הלימ קר – הבהאל וליאו ;תומש תורשע וננושלב שי ,תוינוכמה יגוס

.אטבל הלוכי הקיתשהש קומעה רשקה תאו ,הקיתשה תיווח תא ראתמ ונרומזמב ררושמה
השתיקה היא ביטוי לדרגה עליונה של קשר; לשלב בו אין עוד צורך במילים; לרגע בו הכל
מובן, וכל מילה וכל צליל יכולים רק להפריע.

במסכת ברכות מובא סיפור על אדם שירד לפני התיבה, להתפלל כשליח צבור. כאשר חזר על
ול רמא ."זוזעהו יואריה קזחהו רידאה ,ארונהו רוביגה לודגה ל-אה" רמא ,הדימעה תליפת
רבי חנינא: סיימת למנות את כל שבחיו של בוראך? אותם שלוש שאנו אומרים בתפילתנו
"הגדול הגיבור והנורא" – אילו משה רבנו לא אמרם בתורה, ואנשי כנסת הגדולה לא תיקנו
אותם כחלק מן התפילה – לא היינו יכולים לומר אותם. ואתה אומר וממשיך ומונה כל כך
הרבה שבחים? משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם, שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב,
ומקלסים אותו בשל כסף. והלא גנאי הוא לו! (ברכות לג:).

רבי חנינא לימד את תלמידו את סוד השתיקה. בקשר האמיתי שבין האדם לאלוקיו – אין
מקום למילים, אין משמעות למילים. הקשר הוא קשר של הלב והרגש, בלי מילים, בלי אומר.
"אמרו בלבבכם על משכבכם, ודומו סלה" (תהילים ד, ה). הרגשת הלב בדומיית הלילה,
ושתיקה. זהו הקשר העמוק שבין האדם לאלוקיו. לא עוד.

ובמזמור ס"ב, כאשר מתאר המשורר את הביטחון באלוהים, תולה הוא את הרגשת הביטחון
:הווקתה תיימודב

:ושפנ תוונע תא ררושמה ראתמ א"לק רומזמב ,בושו

המשורר המהלל את האלוהים בדומיית השתיקה, מצליח להבחין בתשובת האלוהים. הוא
מתבונן בטבע, והתבוננות זו מקרבת אותו קרבה נוספת לאלוהים. כל הוויתו משתתפת
בשירת הטבע, בתודה לאלוהים: