בויא רפסב תוחיש

רמב"ם מתחיל את הדיון בספר איוב בשאלה שהיא לכאורה טכנית: מי היה איוב? האם היה? היכן
היה? בדיון שבגמרא על כתבי הקודש וזמנם, מובאת דעתו של ריש לקיש האומר:

אם איוב הוא משל – מהו הנמשל של משל מורכב זה? הנמשל הוא מבוכתם של כל המעיינים מבני
אדם. אנחנו הנמשל! איוב סובל ואינו יודע מדוע – אנחנו שואלים את עצמנו את אותה שאלה עצמה:
מדוע קרה לי דבר זה?! אם איוב הוא משל, הרי שהוא מקיף עולם ומלואו – כולנו יושבים עם איוב,
מגרדים פצעינו בחרש, ושואלים את עצמנו: מדוע מתנהלים חיינו כפי שהם מתנהלים? מדוע
?ונביבס שחרתמה תא ונל ריבסהל לוכי ימ ?תלהנתמ איהש יפכ הירוטסיהה תלהנתמ

איוב הוא הפותח בדברים. הוא הפגוע, והוא המבקש מענה. טענותיו של איוב, כותב רמב"ם, זהות
להשקפה של אריסטו. למען הדיוק דבריו הראשונים של איוב אינם טענה כפי שאנו מבינים בקריאה
ראשונה. איוב קובע עובדה, ועל פיה אין לו בעצם טענה נגד איש. איוב קובע כי אין הבדל בין צדיק
:עשרו

ותנעט .תמאה תא .ונתרות תעד תא גציימה תא זפילאב האור ם"במר .זפילא בצייתמ בויא לומ לא
.הנבהל הלקו חוסינל הלק .דואמ הטושפ זפילא לש

וכאן מצטרף לדיון בלדד. בשיבוץ שמשבץ רמב"ם את הדעות באיוב אל מול הדעות בפילוסופיה,
מקומו של בלדד הוא עם המועתזילה – זו אסכולה בפילוסופיה הערבית. מה אומר בלדד?

.רפוצ לש ותטיש תא ם"במר דימצמ וז הלוכסאל .היערשאה ,תרחא הלוכסא תבצינ הליזתעומה לומ
מה טוען צופר לאיוב?

כאן מתערב בשיחה אליהוא. מה חידש אליהוא, שואל רמב"ם? ותשובתו: אליהוא חידש רעיון אחד,
רעיון שלא נאמר עד כה בשיחה. אליהוא מעלה את רעיון ההצלה. הוא מזכיר עניין שכולנו מכירים
אותו, וכולנו נפעמים בכל פעם שאנו פוגשים בו. אדם חולה אנוש, ונוטה עד שערי מוות. הרופאים
מתייאשים ממנו. המשפחה מתייאשת. ופתאום, בלא הסבר, בלא סיבה נראית לעין, החולה
מתאושש, ניצל, וחוזר לאתנו. מדוע? אין יודע. אליהוא מסביר מדוע:

איוב מוכה. הוא חש כי צדיק הוא, ולכן הוא צריך למצוא את הסיבה לסבלו והוא מוצא.
ממש כמו בימינו: כאשר אדם סובל ואינו מבין את סיבות סבלו, הוא אומר "אין לי מזל";
ולפעמים: זה הגורל שלי. כך אומר איוב:

רשוק זפילא ."דבא יקנ אוה ימ אנ רוכז" .ולש תיטסילטפה השיגה דגנ בויאל בישמ זפילא
את הסבל עם השכר והעונש. הנקי אינו אובד. הרשע נענש. כאשר אנו רואים כי הסבל קשור
בעונש צודק – מראה הדבר כי לא הגורל העיוור מחליט מה יהיה גורלו של אדם, אלא הצדק
האלקי הוא הגוזר שמחה או עצב. וגם אם רואה אני לעתים אויל משריש – רשע עושה חיל –
.ותיב לע אובת הללק רבד לש ופוסב

אל מול דברי איוב אלה בא בלדד. בלדד אינו מחדש חידושים מסעירים. הוא חוזר בקווים
כלליים על דבריו של אליפז. עיקר דבריו: הרעות הבאות על איוב ועל בניו הם בדין, כי האל
לא יעוות משפט וצדק. אם בניך חטאו – אומר בלדד – וישלחם ביד פשעם. בניך לא מתו
בלא עוון, כי לא יתכן שאדם ימות בלא עוון. ואשר לך, אומר בלדד, אם זך וישר אתה, הרי
שבסופו של דבר תקבל את שכרך. אם סובל אתה עכשיו, משמע יש פגם כל שהוא במעשיך.

כאן נכנס לדיון צופר הנעמתי. צופר מכניס לדיון ממד מטפיזי. עד עכשיו היה הדיון מבוסס
על העובדות הנראות בעולם. אתה רואה סבל – חפש את סיבתו. לא מצאת – משמע אין
צדק בעולם. צופר מכניס לדיון את ממד הגמול הנעלם.

וכאן מצטרף לויכוח אליהוא. הוא נכנס לויכוח כאשר כולו אש נגד איוב ונגד שלשת
.םיערה

אך בכך לא די. לאחר דברי אליהוא מופיע דבר ה' בכבודו ובעצמו. וראה פלא: את דבר ה'
אנו יכולים להבין. תשובתו מדברת אלינו, כמעט עונה על שאלות המדע היום.