אהרן קמינקה
(בכ קרפ)
(בכ קרפ)
בשים לב לפשעי העולם בכלל, אין לצדיקים
לריב אלא לשמוח על סדרי עולם
|
כמו שמכיר היטב גם המפרש העברי האחרון על יסוד מחקרי הלשון, המשורר עוזב בייחוד בנאום זה לגמרי את איוב היחיד ומברר יחס האל לאדם בכלל. אבל אין צורך בסברא, כי חסרים בראש הנאום מלים כגון "מה לך כי תאמר" וכי קדמו מלים של איוב אשר אבדו (מי היה מעונין למחוק אותם? ומי היה מעיז לעשות זאת ולא היה מתגלה הליקוי על ידי טופסים אחרים?). אליפז עונה על טענת איוב: כי אין להכיר תבונה ודעת במשפטי אלוהים (כא, כב והלאה), אין המשכיל מוצא אותן. על זה אליפז משיב: התחשוב כי יש תועלת בזה לאלוהים אם יסכים אדם בשכלו למעשיו? היש לו חפץ לעצמו שתהיה אתה תמים דרך, או ירא הוא ממך אם תאיים עליו במשפט? (ב-ד). כל התוכחה הבאה שנשמעת כאילו מכוונת בל נוכח לאיוב, מדברת על האדם בכלל המבקש טעם לייסורים בעולם ואינו זוכר את החטאים הקשים, את החמס והשוד אשר העולם מלא מהם. "כי רעתך רבה" מזכיר "כי רבה רעת האדם בארץ" בראשית ו, ה, ובמשך דבריו רומז אליפז באמת על הדור שהיה ראוי למבול. אין קץ לעונות (ו-י), ניצול עניים, עושק דלים עד כסותם האחרונה, קשיחות הלב לצמאים ורעבים, שלטון אנשי זרוע ונשואי פנים, דיכוי אלמנות ויתומים. בעבור זה באות כל הצרות, פחים או חושך או שיטפון (י-יא). אתה תמה כי אלוהים יושב לו בגובה שמים ואינו מתגלה כשופט הארץ (כא, כב, והוא רמים ישפוט). הכי חקרת בדברי ימי עולם? ההתבוננת בדורות שנכרתו שלא בזמנם. וכשנראו מיוסדים על אדמה פתאום חלפו ואזלו או הזרם שטף יסודם .(טי-זי) הוי האומרים לאל סור ממנו (ואיוב כא, כג, כאילו מסכים להם!) בטענה שלא ראו עונשם של אמנם אובדים מהם וכלים בעשן נכסים צדדיים ("יתרם"), אבל די שאנחנו קיימים וחיים |
 
|