|
על האדם להכיר כי חוץ מן הבינה האנושית יש חכמה רבה ביצירי הטבע הדוממים. כמו (לח,
לז, לח) כאבן מים יתחבאו ופני תהום יתלכדו, בצקת עפר למוצק. כוח נפלא בגרגרי האבק
והעפר שהם נשארים מדובקים ואינם מתפרדים: ובעלי חיים (לח, ל-לט, ל) מן הכפירים
העזים עד ילדי העורב הנעזבים והיעלים היולדות בהרים ובפראים בערבה וראמים החופשים
וצפור כנף אשר אין לה חכמה אנושית ולא חלק לה אלוהים בינת אדם (יז) והיא שמחה בחייה
(כנף רננים נעלסה) מתנשאת למרומים ושוחקת לסוס ורוכבו, והסוס האביר הזה השש
לקראת מלחמה, והנץ הפורש כנפיו למרחקים, הכי מבינתך (בינת אדם!) הוא עושה זאת?
או הנשר המרים קנו אל פסגת סלע ומשם עיניו צופות למרחוק למצוא מזונו?
הכרת החכמה העליזה הטבועה ביצורים במרחבי עולם מימי בראשית וששון החיים השופע
ממנה מחזקים את הביטחון בטוב העולם בכללן ובחסד השורר בו ומפרקים כל תלונה וזעף
ועיצבון, ומלמדים את האדם להגיד (תהילים קל"ט) "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול
הנך, אשא כנפי שחר, אשכנה באחרית ים, גם שם ידך תנחני – ולילה אור בעדני".
כיצד מגיע איוב להתגלות אלוהים זאת? הוא עונה לו "מן הסערה" (לח, א). קרובה ההשערה
כי המשורר מושפע מחזון יחזקאל בן דורו (א, ד) והנה רוח סערה באה מן הצפון… ונוגה לו
רעשל שי לבא ."רבדמ לוק עמשאו ינפ לע לופאו האראו 'ה דובכ תומד הארמ אוה …ביבס
גם כי הכוונה נגד תלונת איוב ט, יז "אשר בשערה ישופני – ארץ נתנה ביד רשע", או כי אחרי
.וז הרכהל עיגה וגיגהבו ושפנב ,וייחב בויא תא הלטלט רשא הרעסה
ב) פועל ה' בעולם לדכא הרשעים. מעשים מדיניים כבירים (פ' מ-מא). איוב נדהם תחילה
כשעיניו נפקחות לראות בהערצה (לא רק כדבר שבאגדת תמימים) את פועל ה' בטבע ביצוריו
הנפלאים ולהבין מה נמוך הוא האדם היחיד ומה מצער ערך גורלו בעולם. אולם הוא צריך עוד
לחזור בו מהתייאשותו בבקשת צדק בעולם, כי כל מה ששמע על זה הוא רק דברים מקובלים
ושגורים בדברי מוסר, אשר אפשר לערער עליהם מתוך דוגמאות אחרות. היש יסוד באמת
לריב עם שדי בדבר הכנעת רשעי ארץ? רוב בני אדם, אף המשכילים בהם, אינם פוקחים
עיניהם לבחון בעצמם ולהכיר גם בדורם מקרוב "בפרוח רשעים כמו עשב – להשמדם עדי עד".
שנית מופיע ה' "מן הסערה" לשאול אותו, אם הוא חושב שהיה יכול לבצע את המפעל הקשה
לענוש כל זדון תכף במקומו: "עדה נא גאון וגובה… וראה כל גאה והשפילהו… והדוך רשעים
תחתם! טמנם בעפר יחד – וגם אני אודך!" המחבר מביע כאן את הדעה, כי מכיוון שניתן
לאדם חופש המעשים גם יד ה' קצרה מענוש את הפושעים תכף ומיד בכל המסבות בלי שינוי
כל סדרי הטבע (כמו שאמרו גם במשנה ע"ז ד, ז: על השאלה למה מזריח ה' את השמש
לעובדי ע"ז? וכי יאבד את עולמו מפני השוטים?). הקורא את דרישת אלוהים זאת "להדוך
רשעים תחתם", ונלווה לזה המשל: הנה נא בהמות "אשר עשיתי עמך" ותיאור רחב מאד
פיוטי על חיה ענקית, "לויתן" איום ונורא אשר הכל מפחדים ממנו, לא יוכל להיות בספק כי
למרות פרטי הפרטים המליציים על חיות הללו ביבשה ובים אינן אלא משלים לאומות אדירות
המפילות חיתתן על העולם כולו עד שהן בעצמן נוחלות מפלה נוראה.
את הלויתן, הדג האגדי בים, רק בני אדם מעטים ידעו, ולא התענינו בו כלל, והפרטים
המסופרים עליו כאן גם סותרים זה את זה, אבל הכל ידעו ובראש כולם המשורר ידע ממשל
ישעיהו כ"ז את לויתן נחש עקלתון ותנין הים שנהרג (או היה עתיד להיהרג בנפילת מלכות
מצרים התקיפה, כמו שמדבר בדור ההוא גם יחזקאל כט, ג-ה על מפלתה: התנים הגדול
הרובץ בתוך יאוריו). ובעבור שהמדובר הוא במעשים מדיניים ידועים לכל, אין המשורר נלאה
(אחר מ, כה-לב) לכפול תיאור חזקו וגבורתו של התנין הגדול ומפלתו המבישה. (הרמב"ם,
הבוחר לדלות מן המקרא רעיונות פילוסופיים, נותן ל"לויתן" פירוש: כלל סגולות גשמיות
מפוזרות בב"ח, ההולך והשוחה, והמעופף. מו"נ ג, כ"ד). רק כך יובן גם שנאמר עליו (מ, יט)
"העושו יגש חרבו" – רק מה' יכלה לבוא מפלתו, ואם לא נכתבו הדברים בזמן ביצוע כיבוש
מצרים אבל בהתגרות המלחמה בה, אזי פירוש "יגש" – בזמנו, כשיבוא היום, (כ-כד),
והפסוקים על "בהמות" עמך מוסבים על מלך בבל. כל יבול ההרים נישא לקראתו, כל החיות
(העמים) משחק לו, הצללים הם לנחת משכבו, בכוחו הוא עושק נהר (נהרות הם, כינוי רגיל
ללאומים, וירדן כינוי לארץ ישראל). הוא מושך בעיניו (בהיפנוטיה) את טרפו ומניח מוקשים
לנקוב אפו (טו-כד), הוא אינו ממהר, לאט לאט ("לא יחפוז") הוא כובש עמים ובביטחון הוא
מחכה כי ארץ הירדן תזחל מעצמה (יגיח) לתוך פיו. בולט כאן הרמז המדיני! (השווה מלכים
ב' כד, ז: "כי לקח מלך בבל" מנחל מצרים עד נהר פרת). כן אומר ירמיהו (נ"א): בלעני כתנין.
מא (א-ג). הנה איך תוחלת האדם הבוטח בגבורתו נכזבה, אם כבר למראה אחד הענקים
האלה הוא מוטל לארץ אין אונים, איננו אכזר על עצמו להעיר את החיה, ומי הוא אשר ירהיב
עז להתייצב בפני, אדון כל היצורים הנוראים? הן תחת כל השמים לי המה ובכוחי (לשלם גמול
כל מתרברב המתגרה בי (הקדימני). אינני נאלץ להחריש בשמעי דברי הבליו (בדיו) והתהללו
בגבורות וחין ערכו.
(ה-כו) בתיאור הלויתן האגדי: לא יעיז איש לגלות פני לבושו – היא המצולה ("תהום כלבוש
כסותו", תהילים קד, ה) ולשלוח ידו לתוך כפלי (קפלי) הרסן שלו. – המשורר מתאר את הענק
וינפ וראווצ ,ויריחנ ,ויפ ,ויניע .הטמל הלעמלמ וירבא זוזע ,ותייווג הצק דע ושארמ ,ופוג לכב
(אשר בהם כל דאבה נראית כששון) וכל בשרו, ואומר, כי כמו שאמצע גופו יצוק כמו אבן, גם
תחתית גופו יצוק כפלח נחושה (יז), מגבורתו יפחדו אדירים, ואף כשתשבר גבורתו עוד
מהשברים יירתעו ויפחדו כחוטאים. הוא הגיבור האיום אשר כקש נחשב לו תותח וישחק
לרעש כידון – עתה שקע במצולות, תחתיו חידודי חרש, ובקרקע הוא רפוד על טיט, הוא אשר
.הלוצמ ריסכ חיתרה
(מב.) אחרי כל אלה איוב נכנע, מכיר מה נמוך ושפל האדם היחיד בפני עצמו כנקודה קטנה
לעומת רבבות היצורים המלאים זיו והמעשים הכבירים המקיפים הרבה דורות. מה יש לו
לענות על קול אלוהים? להסתכלות כזאת לא הפנה לבו כל זמן שהייתה מחשבתו שקועה כולה
ביגונו הפרטי. עתה הוא חוזר על הדברים אשר הבריקו במוחו כדבר אלוהים: "מי זה מעלים
עצה (מחשבה נכונה) מתוך חסרון דעת? "אתה דורש ממני" (מ, ז) "אשאלך והודיעני", אבל
אני כל מה שידעתי היה מדברי חכמים וספריהם, רק "לשמע אוזן", ועתה כאשר עיני ראתך
והכרתי מעשיך, אמאס בבינתי המצומצמת ורואה את עצמי כעפר ואפר. כן גם בחזונות אסיר
: רמאנ (וט ,ה) לאיתלאש
|
