ילשמ רפס לע

כ׳ באב תשפ״ו · תנ"ך

יהושע מ' גרינץ

עיונים כ"ז, עליית הנוער תשי"ח


תוכן המאמר:

שם הספר וסוג ה"משל"

םשה   
לשמ תריצי   
צורת המשלים ואפיים של הקבצים הבודדים

   הקבצים השונים שבספר
.א ץבוק   
   הקובץ השני
   הקובץ השלישי
   הקובץ הרביעי
   הקובץ החמישי
   הקובץ השישי
ילשמ רפסב המכחה רסומ

תוער תודמו תובוט תודמ   
תולצע   
תואנקו סעכ   
ןושלה   
תונצמק   
תונמאנ   
'ה תארי   

א. שם הספר וסוג ה"משל"

ספר משלי הוא לפי החלוקה הנוהגת אצלנו הספר השני ב"כתובים". בתלמוד-בבא בתרא דף
יד, ב' מוצאים חלוקה שונה קצת: שם בא 'משלי' במקום הרביעי, אחרי רות, תהלים ואיוב.
מאז בעלי המסורה רגילים למנות את שלשת הספרים האלה: תהלים, משלי, איוב כקבוצה
מיוחדת לעצמה השונה בטעמיה, טעמי המקרא שבה, משאר הספרים שבמקרא; בקיצור
נוהגים לכנות קבוצה זו: "אמת" או תא"ם, על פי ראשי התיבות של שמות הספרים.

עם ספר משלי אנו עוברים לסוג מיוחד בספרי ה"כתובים" שקוראים להם לפי תוכנם: "ספרי
חכמה", שם זה עתיק הוא, רש"י (בבא בתרא, שם) קורא את השם הזה על משלי ועל קוהלת.
על אלה יש להוסיף את ספר איוב. גם אילו פרקים בספר תהילים כגון: לד, לז, קא, קיא, ועוד,
עשויים לפי טיבם להתיחס על מחלקה זו. אלא שמבין כל אלה ספר משלי הוא, אם אפשר
לומר כך, ספרה המובהק של "החכמה". כאן בא סוג ספרותי זה, (שנדון בו ביתר פירוט לקמן),
– לידי ביטויו המושלם והמוצק. ספר איוב וספר קהלת כל אחד מאלה דרך מיוחד לו, המתפרץ
לצאת מחוץ לעוגה של החכמה, ולשאל מה למעלה ומה למטה ולהקשות על תהלוכות עולם
וסדרי חיים, בספרי משלי עוד מדברת החכמה בתם ובבטחון ובאמונה בדרכה היא; והדרך
ברור ושלם.

םשה

השם המלא של ספרנו הוא "משלי שלמה", על פי ההתחלה בפסוק הראשון: "משלי שלמה בן
דוד מלך ישראל". דרך זו רגילה במקרא לרב וגם בספרות שלאחר המקרא, כגון במשנה.
בקיצור השם הוא: משלי או גם: משלות, השם הראשון מבין אלה-משלי – נמצא ב"ברייתא
הידועה-שהזכרנו למעלה-בבא בתרא י"ד עמוד ב',-המדברת על סדרם של ספרי המקרא ועל
מחבריהם, וזמן חיבורם של הספרים. וכן נתון שם זה בראש התרגום הלטיני הידוע בשם
וולגטה, שנעשה בארץ ישראל במאה הרביעית ע"י אחד מאבות הכנסיה הירונמוס: "ספר
המשלים הנקרא בעברית: משלי": ללמדך השם הזה היה רגיל בפי יהודי ארץ ישראל של אז.
אבל בתלמוד מצויה כפי שהזכרנו גם צורה אחרת של אותו השם: [מ]משלות. (גטין לה, א) וגם
שם זה ידוע לאותו המתרגם. רבי סעדיה גאון מחדש כינוי מעניין: "ספר דרישת החכמה" זה
שם שממצה יפה, כפי שאמרנו קודם, את תוכן הספר ואת מקומו בין "ספרי החכמה". כינויים
דומים לזה: חכמה, חכמה לימודית, חכמת המידות הטובות, כבר נמצאים אצל חכמים
מאומות העולם במאות הראשונות של הספירה הרגילה.

אבל גם אם הספר בא לבטא את החכמה ו"החכמה" פירושה, כפי שעוד נראה, בראש
ובראשונה: חכמת החיים, בחינת מה יעשה אדם ויחיה,-הוא מבטא אותה בצורה של המשל,
?לשמ והמ

המלה משל במקרא יוצאת לכמה צורות ספרותיות. שאמנם יש ביניהם איזה צד שיתוף : דמוי
דבר לדבר, השתקפות מעשה בתמונות לשוניות נאות. אלא שעם זה אין לכלול את כל
ה'משלים' בחדא מחתא. הצד השוה שבכולם הוא אולי זה, שיש בהם דימוי ציורי ומוסר
השכל. המשל הוא פעמים שיחת החי והצומח. חלק ממין זה כינו אחר-כך על שמו של אותו
"פקח שבחיות": "משלי שועלים". מזוג זה הוא המשל-המעשיה של יותם גדעון, המדובב במרי
שיחו נגד אחיו החורג אבימלך, את הזית, התאנה, הגפן והאטד, ההולכים למשוח מביניהם
מלך על העצים (שופטים, ט, ז-כ). ממין זה הוא גם המשל-המעשיה של יהואש מלך ישראל
בדברו אל אמציהו מלך יהודה: "החוח אשר בלבנון שלח אל הארז אשר בלבנון לאמר: תנה
את בתך לבני לאשה, ותעבור חית השדה אשר בלבנון ותרמוס את החוח" (מלכים ב, יד, ט).
המשל הוא פעמים גם פואמה אפית- היסטורית על מאורע חשוב בעבר או בהוה. משל ממין זה
נושאים "המושלים" על כיבוש חשבון עיר המואבים על-ידי סיחון מלך האמורי בימי יציאת
מצרים (במדבר, כא, כז). ומעין זה הוא המשל, שנושא ישעיהו בן אמוץ על מלך בבל: "והיה
ביום הניח לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה אשר עבד בך, ונשאת המשל הזה על מלך
בבל". (ישעיהו יד, ג, ואילך). בשם משל נקרא גם שיר למודי, כדרך כמה מזמורים בספר
תהלים, כגון מזמור מט ומזמור עח, גם שיר נבואי הנישא בלשון-תמונות נשגבת-אף הוא קרוי
משל. כאלה הם משלי בלעם, הנישאים בחזון לימים הבאים, הלוא כה יאמר עליו הכתוב בכל
פעם (בס' במדבר, פרקים כג-כד): "וישא משלו ויאמר". מסוג המשל הן כמובן גם הפרבולות
של יחזקאל, כגון : "הנשר הגדול ארך האבר מלא הנוצה, אשר לו הרקמה" הבא אל הלבנון
וקוטף ראש יניקותיו ונוטעהו בארץ כנען, ובאים הבדים לאחר זמן ושותים משדה נשר אחר.
פעם אחרת נושא הנביא משל ממראה חיים קרובים מן המטבח והבישול (יחזקאל, כד).

משלים אלה למיניהם יש בהם, כאמור, משום דמוי דברים, ורמוז בהם איזה מוסר השכל. אך
מלבד זה יש בהם עוד תכונה אחת, שכולם הם אמורים בצורה סגנונית מפותחת לפי הערך,
ובאים ברוב ענין וברב דברים. שונה מזה הוא המשל האחרון בשורה, והוא אולי ראשון בסדר
יצירתו, כוונתי למשל-הפתגם בס' משלי. ואמנם סתם "משל" הכוונה בלשונינו היום למשל זה
.אקווד

לשמ תריצי

כיצד נוצר משל זה? מנסיון החיים! אדם בעל שיר רוח "גבר חכם" מעורב בחיי המעשה, אחרי
התבוננות ממושכת במעשי עצמו, תוהה מה עלה לו מתוך יגיעתו, והריהו יושב ומסכם את
הדברים בינו לעצמו ומעלה כלל, מאמר קשר המשמש לו, או לבני סביבתו לקח לימים יבואו,
או יש גם שהוא עובר בין הבריות, מדמה בשכלו אשר חונן, דבר לדבר, ובחריפות ראיתו הוא
מביע מסקנתו בלשון נאה, קצרה ושנונה, שנוחה להשמר ולהקלט בין הרבים, ליהפך פתגם
עממי. דוגמה נאה לדרך- יצירה זו ניתנה לנו בס' משלי. בפרק כד, פסוקים ל, ואילך, אומר שם
החכם: "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם שהם חסר לב והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו
חרולים, וגדר אבניו נהרסה. ואחזה אנכי, אשית לבי ראיתי לקחתי מוסר", משלים כאלה היו
בתחילתם בודדים, אמורים לעת מצוא, במקרא יש לנו פתגמים-משלים כאלה מפוזרים בכמה
מקומות, כגון: "מרשעים יצא רשע וידי אל תהיה בך": "אל יתהלל חוגר כמפתח"; "אבות
אכלו בוסר ושני הבנים תקהינה". פעמים אנו יודעים באלה גם שם מחברם, כגון אותו משל
למודי נמרץ של שמואל: "כי הנה שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים" (שמואל א, טו, כב).
אבל כבר בתקופה קדומה אנו מוצאים לחכמים שונים, שהם טורחים להניח תוצאות
נסיונותיהם והתבוננותם גם לדורות יבואו: אם לבניהם, אם לתלמידיהם והריהם מצרפים
משל למשל, מלטשים וחורזים אותם חריזה נאה ומעלים אותם על ספר. דבר זה, נמצא עוד
לסופרים קדמונים מאד-ממצרים הגיעו לנו ספרי משל וספרי מוסר לבן ולתלמיד עוד מן האלף
השלישי לפני הספירה; המשלים של השומרים קדומים אולי גם מאלה. אבל דרך זו להדריך
דור יבוא על פי מסקנות חייו הוא-לא פסקה אולי בשום זמן. צורה ספרותית אחרת המשמשת
אותה מטרה-הן הצוואות שמימי הביניים. אוסף יפה מיצירות מוסר עממיות ונעלות אלה ניתן
לנו לפני כשלושים שנה על-ידי החוקר ישראל אברהמ'ס.

אחד מספרי-המוסר והחכמה-הוא ספר זה ומשלים אלה.

ב. צורת המשלים
ואפיים של הקבצים הבודדים

למעלה היו לנו דברים במשל בכללו. בהמשך דברינו נעמוד על התוכן ועל מוסר הספר, ויחסו
למוסר התורה והנביאים וספרי המשל והמוסר של העמים השכנים. הפעם נקדים ונדון בשני
דברים שבצורה:
א) על טיבם ואפים של המשלים בס' משלי
ב) ועל חלוקת הספר לקבציו השונים, וטיבם המיוחד של אלה המשלים שבספר הם מסוגים
.םינוש

קודם כל אנו מוצאים כאן חלק גדול של פתגמים, שלכאורה אינם מתכוונים להדריך וללמד
מוסר, אלא לספר מנהגו של עולם. כדרך אותו "משל קדמוני" שבפי דוד: "מרשעים יצא רשע",
(שמואל א' כד, יד), המספר בלשון כוללת סתמית דרך הרשע מהו, כך יש לנו אף כאן שורה של
משלים קצרים המביעים אמת מסוימת על האשה, הרע, העבד, המלך, הכסיל, העצל. משל
לדבר: "נזם זהב באף חזיר, אשה יפה וסרת טעם" (משלי יא, כב); "טוב שכן קרוב מאח
רחוק" (כז י);… "ועל פת לחם יפשע גבר" (כח, כא); "בדברים לא יוסר עבד" (כט, יט): "מלך
יושב על כסא דין מזרה בעיניו כל רעה" (כ, ח); "בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו" (י, א);
"טמן עצל ידו בצלחת גם אל פיו לא ישיבנה" (יט, כד). כמובן שגם במשלים מסוג זה אדם
שומע מהן לאו ולהפך, אבל בכל אופן לפנינו כאן צורה סתמית מופשטת, וכאמור, כנראה, גם
.המודק

אבל לרוב אין הפתגמים מסתפקים במעט הזה אלא מלמדים בפירוש. אף באלה אתה מוצא
שני אופנים. אחד שמלמד מוסרו בצורת משל קצר ושנון לרוב בעל שני חרוזים כגון: "טוב שפל
רוח את עניים, מחלק שלל את גאים" (טז, יט); "טוב ארך אפים מגבור, ומושל ברוחו מלוכד
עיר" (טז, לה); "לועג לרש חרף עשהו, שמח לאיד לא ינקה" (יז, ה), דרך אחרת- והיא רגילה
בפרקים הראשונים, היא הפניה הישרה לשומע: אמרי מוסר ואזהרות: "שמעו בנים מוסר אב,
והקשיבו לדעת בינה" (ד, א) וכו'. בסוף הספר אנו מוצאים עוד צורות אחרות: דרך חידות
ופתגמים הנתונים מספרים מספרים כמו: "תחת שלש רגזה הארץ ותחת ארבע לא תוכל
לשאת: תחת עבד כי ימלך ונבל כי ישב לחם; תחת שנואה כי תבעל ושפחה כי תירש גברתה"
(ל, כג). הפרק האחרון הוא שוב פואמה למודית. עוד נראה לקמן, שהצורות השונות שמנינו זה
עתה תלויות בעצם בקובצים השונים שהונחו ביסוד הספר.

הקבצים השונים שבספר

.רפסה תקולחל וישכע רובענ
חלוקת הספר לקבצים נמסרה לנו בגוף הספר בפירוש, ואין אנו זקוקים בזה להשערות,
הכתובות שבראש כל קובץ אומרות זאת לנו, אבל כפי שנראה מיד-מסקירתנו לקמן- יוצא דבר
זה גופו גם מן הצורה הסגנונית-ספרותית, ומדרך ההרצאה של כל קובץ וקובץ: קובץ קובץ
וחותמו המיוחד, וכמעט שאין מלכות נוגעת בחברתה, אלא שאף אם בצורתם שלפנינו ניתנו
כולם "מרועה אחד"-אסופות אסופות ניתנו מבראשיתם וכמה צינורות של-חכמה הביעו
.םתוא

.א ץבוק

הכולל פרקים א-ט. בראש קובץ זה בא סימון למחברו: "משלי שלמה בן דוד מלך ישראל".
מסתבר שאין כתובת זו מתכוונת לקובץ האחד הזה, אלא אמורה היא ככותרת ראשית לעיקרו
של הספר-שבו שני הקבצים הגדולים ביותר, הבאים לאחר מכן, מיוחסים בפירוש לשלמה. על
כל פנים נאה קובץ זה שיעמוד בראש הספר. ששת הפסוקים הבאים בראשו, מיד אחרי
הכותרת, משמשים הקדמה נאה על תכלית הספר בכללו, או אם נרצה, אפילו כעין שער.

[כותרות ארוכות כאלה בראש השער אנו מוצאים כרגיל בספרים רבים מימי הבינים]:

,רסומו המכח תעדל"
להבין אמרי בינה.
,לכשה רסומ תחקל
צדק ומשפט ומישרים;
לתת לפתאים ערמה,
.המזמו תעד רענל
ישמע חכם ויוסף לקח,
ונבון תחבלות יקנה" וגו'. (א', א-ה).


ובסוף השער בא המוטו, הסיסמה הראשית, עקרון היסוד של החכמה: "יראת ה' ראשית
דעת" (שם, ו).

תכונה מיוחדת לקובץ זה לעומת שאר הקבצים: הקובץ עשוי מחרוזות מחרוזות, השלמות
בתכנן וברעיונן. הרעיון מבואר בהרחבה, בלשון רטורית נמלצת, המשתפכת בשפעת מלים
נרדפות ובסגנון מלוטש מזהיר, הדברים מושמים בפי המורה החכם, הפונה לתלמידו בשם
'החכמה', וקוראו: ,בני' ומזהירו ביותר מחברת החטאים, אנשי החמס האורבים לדם והריהו
מזרזו לשמוע בקול החכם ו'החכמה'. ה'חכמה' גופה- ובזה לפנינו תכונה מיוחדת לקובץ זה –
מדומה כאישיות, שעומדת בפתחי דרכים וקוראת בחמימות, ברך, תוך הטפה ואזהרה, לסור
אל ביתה ולהתרחק מדרך תועה. פעמים אחרות היא מדומה אפילו כיש, כמצוי לפני כל נברא
שהיה כלי עזר להקדוש-ברוך-הוא במעשי-בראשית, לתקן כל דבר במדתו הראויה. וכנגד
.הילא רוסל יתפה רענה תא תארוק ,תוליסכה-המכחה

הקובץ השני

מכיל את הפרקים י-כה, פסוק טו. בראש הקובץ באה כתובת קצרה: משלי שלמה. שלא כקובץ
הראשון הניתן בסגנון של אזהרות ותוכחות-מהווה קובץ זה אוסף של משלים-פתגמים
בודדים, כמעט ללא קשר בין פתגם לפתגם. מספר הפתגמים כאן הוא ,375בגמטרי"א:
"שלמה" אם הדבר מכוון או לא קשה לדעת. אין לנו ראיה, שבאותם ימים רחוקים כבר שמשו
האותיות מספרים. אבל אם אין ראיה לדבר, זכר לדבר יש ולסימן לזכרון טוב הוא בוודאי…
אבל מצד אחר קשה קצת לומר, שיש לנו כאן מקרה בעלמא: ואולי על כן, נעז ונאמר שסמון
אותיות כמספרים הוא מחדושו של שלמה. ואף זה היה תחלה אחד מדרכי החידה וחדוש זה
עבר דרך צור ליונים ?,.. כל פתגם בא כרגיל בשני חרוזים מקבילים, מה שפרופיסור מ. צ. סגל
מכנה: חרוז שניי. בפרקים י-טו החרוזים נגודיים לרוב, כלומר: המחצית השניה מביעה רעיון
מנוגד למחצית שבבית הראשון, כגון: "בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו (י, א), ואילו
בפרקים טז-כב, טז, החרוזים הם. סינונימיים לרוב, כלומר נרדפים. הלשון קצרה כאן בתכלית
"חד וחלק". בכל פתגם יש בכרגיל 8-7מלים בסך-הכל.

הקובץ השלישי

מתחיל במלים "דברי חכמים" והוא נתון בין פרק כב, פסוק טז ובין פרק כד, פסוק כב. אף
קובץ זה שונה מין הקודם לו. שוב אין זה קובץ של פתגמים אלא של אמרי מוסר מעין מה שיש
בקובץ הראשון. ואף בזה פונה המדבר, כלומר החכם, לשומע הצעיר בלשון "בני" מתוך
הרחבת דברים; המחרוזות אף כאן ארוכות, יש בהם בני ארבעה חרוזים, אך גם בני שמונה.
התקבולת היא נרדפת בעיקר. כפי שאומרת בזה הכתובת בראשו, נראה שקובץ זה הוא אוסף
משל דברי חכמים שונים. בדור האחרון נתגלה ספר משלים מצרי של אחד אמנמאפה ובו
משלים שדמיון רב בינם ולמשלים בקובץ הזה (וידובר על כך בפרק ה'). לאזהרה אחת הבאה
בזה, פרק כג, פסוקים יג-יד, מצאו שוב מקבילה במשלי אחיקר הארמיים, שנתחברו כנראה
במאה הו' או הז' (ראה על כך בסוף הפרק ההוא).

הקובץ הרביעי.

המתחיל במלים: "גם אלה לחכמים" והנמצא כולו בפרק כד פסוקים כב-לד, דומה בעיקרו
לקובץ שלפניו ונראה שהוא משמש לו נספח: אף כאן המחרוזות ארוכות; מבין 11פסוקים
שבקובץ קטן זה יש פה מחרוזת אחת (כד, ל-לד) המגיעה ל -11שורות, שהן חמשה פסוקים.
מחרוזת זו מענינת גם מצד עצמה: כאן מספר החכם על נסיונו בחיים: "על שדה איש עצל
עברתי ועל-כרם אדם חסר-לב והנה עלה כלו קמשונים, כסו פניו חרלים וגדר אבניו נהרסה.
ואחזה אנכי, אשית לבי, ראיתי, לקחתי מוסר; מעט שנות מעט תנומות מעט חבק ידים לשכב,
ובא-מתהלך רישך ומחסרך כאיש מגן". (כד ל-לד) דרך כתיבה כזאת, שהחכם לוקח מוסר
מנסיונו, מצוי עוד בקובץ א. שם מספר המחבר כיצד ראה במו עיניו "אשה זרה" צדה בחרמה
נער פתי, תמים (ז, ז וגו').

הקובץ החמישי.

פרקים כה-כט, מחזירנו שוב אל הקובץ השני (המתחיל בפרק י). לפי הכתובת בראשו גם אלה
הם "משלי שלמה", אלא שפרסומן ברבים חל בתקופה מאוחרת: "גם אלה משלי שלמה אשר
העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה" ואמנם לפי כל תכונתו הוא דומה מאוד ובמדה מסוימת
כמעט שוה לקובץ השני. אף כאן ענין לנו בפתגמים ממש, בעלי חרוזים שניים לרוב, ובדומה
לקובץ השני אף הוא מתחלק לשני חלקים: חלק אחד הפרקים כה-כז, וחלק שני: הפרקים
כט-כח, החלק השני מאלה דומה לפרקים י-סו שבקובץ השני: כמוהם אף בו החרוזים הם
ניגודיים; ואילו החלק הראשון מתדמה לפרקים טז-כב, פסוק טז, שבשניהם התקבולת היא
נרדפת לרוב. אמנם בדבר אחד בערך יש כאן התקדמות מה לגבי הקובץ השני: מורגש הרצון
לסדר את הפתגמים הבודדים בקבוצות בעלות נושא אחד. בפרק כו, למשל, מובע בשני
הפסוקים הראשונים הדמוי בבית הסוגר על-ידי המלה: כן (כשלג בקיץ וכמטר בקציר-כן לא
נאוה לכסיל כבוד; כצפור לנוד, כדרור לעוף-כן קללת חנם לא תבוא), ואילו בפסוקים ג-יב יש
נושא משותף-נושא חשוב מאוד בספר משלי-הכסיל: ב-יג-טז שוב נושא קרוב לקודם
ברוח-העצל. הפסוקים, יז-יט מדברים באיש משתעשע ברחוב, ולבסוף בפסוקים כ-כא הנושא
הוא: עצים-ופחמים.

הקובץ הששי.

פרק ל-מכיל דברי אגור בן-יקה. הקובץ ה ש ב י ע י – פרק לא, פסוקים א – ט הם "דברי למואל
מלך משא. אשר יסרתו אמו", ולבסוף פרק לא, פסוקים י-לא הוא שיר בשבח אשת החיל. כל
שלושה אלה מצטיינים בסגולות מיוחדות לעצמם: דברי אגור בן-יקה כוללים בעיקר חידות
ומהן חידות שיסודן בהסתכלות בבעלי חיים, הסתכלות שיוצאת ללמד מוסר השכל
לבן-האדם. על שלמה מסופר (בספר מלכים א' פרק ה, פסוק יג): "וידבר על העצים מן הארז
אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר. וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים".
יוסף בן מתתיהו בספרו "קדמוניות היהודים" (ח, )144מביא בשם סופר צורי בשם מננדרוס,
שחי בתחילת המאה השלישית לפני הספירה, וכן בשם סופר אחד דיאוס, ששלמה היה מתנצח
בחידות עם חירם מלך צור ועם חכם צעיר אחד בחצרו של זה בשם עבדימון. אין אנו יודעים
מה היה טיב החידות האלה וכן אין אנו יודעים מה הם הדברים, שדיבר שלמה על הצמח והחי,
אבל קרוב לומר שבחידות של אגור נשתמר משהו שיש בו מטיב הדברים של שלמה. דברי
למואל כוללים תוכחה קצרה בפי אם מלך, שנאים גם כלפי שלמה (ואמנם החכמים ייחסו את
הדברים לבת-שבע) תוכחה ואזהרה להתרחק מנשים ומיין. השיר "אשת חיל" וודאי נסמך
לכאן מסבה זו גופא: להראותך מהי האשה, שראוי לו לאדם כשר לידבק בה. מאותו טעם
העמידו את השיר בסיום הספר: בראש הספר הזהיר החכם את הנער מפני אשה זרה
המחליקה אמריה ללכוד בשחיתותיה את הנער התם "חסר הלב", שלא ידע "כי בנפשו הוא".
לכך בא המחבר, או מה שמכנים: העורך, ונתן בסוף הספר דמות האשה האחרת, האשה
האידיאלית, זו יראת-ה', שבשערים מהללים מעשיה, הקמה מבעוד לילה לעמל לבני הבית,
ה"צפיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל" ועם זה יודעת לדבר בחכמה, ו"תורת חסד על
לשונה" (ע" על זה עוד בסוף הספר).

ילשמ רפסב המכחה רסומ .ג

בסקירתנו הקודמת ראינו, שהחומר בספר משלי אינו אחיד ביסודו, אם כי כולו-כפי שנראה
כהמשך דברינו בא מתקופה קדומה בערך. אבל אם גם חכמים שונים הגוהו, יש בו בכל זאת
מבע אחד, ובכלל הדברים לפנינו תורה אחת-תורת החכמה. מן הראוי לנו אפוא שנעמוד
ונתבונן באמרי תורה זו, לראות מה היא באה ללמדנו. בין רוב הפתגמים שבספר אין קשר
עניני פנימי. אפילו במקום שמזדמן לכאורה חיבור- מה-אין בו יותר מסימן לזיכרון. סקירה זו
יש בה אפוא עניין לגופא. מלבד-זה נודעת לה גם חשיבות אחרת : מבחינת ההשוואה בין תורת
החכמה שבספר משלי ובין ההוראות המוסריות ליחיד בתורה ובספרי הנביאים. מלבד ספר
משלי יש לנו במקרא עוד שני ספרי חכמה מובהקים: איוב וקהלת, אבל בעוד שבספר איוב
מתעצם אדם עם אלוהיו, שואל לנתיבות עולם ולדרכי אל בארץ; ובקהלת נואש האיש
מלמצוא סדר במעשים הנעשים תחת השמש, ספר משלי הוא ספר הבטחון: בטחון באל ובדרך
ישר באדם: ארץ ניתנה ביד צדיק, לפחות לפני הצדיק. אין לו לאדם אלא ללכת בדרך תום.
לשמור מוסר, לשחר את הטוב, לירא את השם, להיות חרוץ במעשה-וארץ ניתנה לו: דרכו
נכונה לפניו ופעלו שלם לו ולזרעו אחריו, יש עין צופיה. "שאול ואבדון נגד ה'-אומר המושל אף
כי לבות בני אדם (טו, יא), ויש גמול אמת-לצדיק ולרשע: איש איש כמעשה ידיו: "צדקת
תמים תישר דרכו, וברשעתו יפול רשע" (יא, ה) ויש סדר מוסרי בעולם: "צדיק לעולם בל ימוט
ורשעים לא ישכנו ארץ", (י, ל) או בלשון אחרת; "לא יכון אדם ברשע, ושורש צדיקים בל
ימוט" (יב, ג). ולא רק בחייו יזכה הצדיק "ולבניו יהיה מחסה", (יד, כא) אלא גם זכרו יקויים
בארץ: "זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב" (י, ז). ואפילו אם רואה אדם רשע מצליח והשעה
משחקת לו הנה יודע שזו בת חלוף, וסוף דבר "נר רשעים ידעך" (כד, כ).-מתוך האמונה
השלימה השולטת כאן, שהצדיק הוא העושה מצוות החכמה, המטה לבו לתבונה למען ילך
"בדרך טובים", עולה כאן ממילא גם השוואה המיוחדת, שבעצם הצדיק האמיתי הוא גם
החכם האמיתי, ואילו הרשע הוא גם אויל ועצל: "שפתי צדיק ירעו רבים ואוילים בחסר לב
ימותו" (י, ב). לאמר לך : האויל כאן הוא הניגוד לצדיק והוא עומד כאן במקום הרשע. כיוצא
בזה במקום אחר: "חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח" (י, כא). מעשי החכם הם מעשי
צדיק, כשם שלהפך דרך האויל הוא עצם דרך הרשע; "ותועבת כסילים סור מרע" (לג, יט),
"וכשחוק לכסיל עשה מזימה" (י, יט). הוי אומר: החכמה מראה דרך ישר לאדם והיא דרך
ההצלחה. מהן מידותיה של דרך ישרה זו, אותן מלמד ספר משלי.

נתבונן נא באלה.
אחת ההצלחות של האדם הוא העושר. "אוהבי עשיר רבים" (יד, כ) קובע הספר, ו"הון עשיר
קרית עזו" (י, טו, יח, יא). אבל לעושר יש ערך רק אם האדם מגיע אליו בדרך היושר. ומוטב
שיהא לו אדם מעט "בצדקה מרוב תבואות ללא משפט" (טז, ח), ואם אי אפשר לו לאדם
להגיע לעושר אלא בדרך רעה, נוח לו שישאר ברישו: "טוב רש הולך בתומו מעקש-דרכים והוא
עשיר" (יט, א; כח, ו,). עושר קים כשאדם זוכה לו בגלל מעשיו הכשרים: "עקב ענוה יראת ה'
עושר וכבודו חיים" (כב' ד). אדם זוכה לחוסן רב ולעושר בדרך צדק "יד חרוצים תמשול" (יב,
ד), "ונפש חרוצים תדשן" (יג, ד): אומר המשל, וכן ע"י יגיעה וביחוד בעבודת האדמה: "עובד
אדמתו ישבע לחם" (יב, יב : כח, יט).

תוער תודמו תובוט תודמ

ממדות הצדיק, שהוא זהיר במשאו ובמתנו: מאזני מרמה תועבת ה' ואבן שלמה רצונו" (יא,
א). הצדיק אינו מונע טוב מבעליו בהיות לאל ידו לעשות, ואינו בז לרעהו. אדרבא, הוא חונן
דלים ושומע זעקתם. יודע הוא כי "אטם אזנו מזעקת הדל גם הוא יקרא ולא יענה". (כא, יג)
ועושק דל או לועג לרש, כאלו חירף עושהו (יז, ה). עיני ה' ליצב גבול אלמנה (טו, נה) ולא ינקה
השמח לאיד העני (יז, ה). החונן דל כאלו מלוה ה' "וגמלו ישלם לו" (יט, יז). ואלו עושקו סופו
"כמטר סחף ואין לחם" (כח, ג). ביחוד מזהיר החכם על השגת גבול (כב, כח: כג, י: גם טו,
כה), דבר הידוע הרבה גם מן התורה (דברים יט, יד) והנביאים (ישעיהו ה, ח; מיכה ב, ב; הושע
ה, י). גם באיוב (כח, ב) מונה המחבר דבר זה כאחת מן המדות המובהקות של הרשע; "גבלות
ישיגו, עדר גזלו וירעו, חמור יתומים ינהגו, חבלו שור אלמזה". באופן כללי מזהירים החכמים
תורומא תורחא תורהזא .(טי ,א) "חקי וילעב שפנ תא ,עצב עצוב" :אוה רשאב סמח לע ונרפסב
ברצח, גנבה, זוללות, שכרות והאשה הזרה. הרצח הוא מאותם שבעה דברים שלפי הכתובים
(י, טז, יט) הם תועבת ה'. הגנב נתון לבוז "ונמצא ישלם שבעתיים" (י, לא). הזולל והסובא
חרפה הוא ליולדיו וסופו ריש וקרעים ופצעים חנם: "עיניך יראו זרות ולבך ידבר תהפכות"
(כג, לג); שכלו ניטל ממנו והוא בא לידי מחסור ונעשה לבוז בין הבריות. ואם שליט הוא הרי
הוא מסלף את הדין. ביחוד רע סורו של אדם שיש לו שיח ושיג עם האשה הזרה: "רגליה
יורדות מות שאול צעדיה יתמכו" (ה, ה)…. רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה" (ז, כו).
בענין זה דנים ומזהירים ביחוד בתשעת הפרקים הראשונים, הינו בקובץ הראשון, וכן בקובץ ג
וד, כלומר בכל אותם הקבצים, שהם מתלמדו של בית ספר לנערים (עין על זה בפרק האחרון).

תולצע

בעיני מחברי ספר משלי מאוסה מאוד העצלות, העצל סופו עוני וקלון ורעב: מתאוה ואין (יג
ד), ואף אם אינו מתכון לכך "אח הוא לבעל משחית" (יח, ט): אין הוא מרגיש בכך והעוני קופץ
ובא עליו: "מעט שנות, מעט תנומות, מעט חבוק ידים לשכב, ובא כמהלך רישך, ומחסורך
כאיש מגן" (כד, לג-לד), אומר בזה המשל הנמלץ, הקלסי כמעט. וכנגד העצל-החרוץ, הלה שבע
ועושה הון והוא שליט: "יד חרוצים תמשל, ורמיה תהיה מס", (יב, כד).

תואנקו סעכ

מהדברים, שהחכם ראוי לו להתרחק הם ביחוד: הכעס והקנאה. רק הכסיל מתעבר ובוטח (יד,
טז), כלומר נופל לארץ (כפירושו של רש"י); רק האויל מגלה כעסו ברבים, מעלה חמת אחרים,
מביא לידי מדון וסופו מגלגל על עצמו עונש. משול הכועס לעיר פרוצה אין חומה (כה, כח)
והפכו החכם ארך האפים, שמענהו משיב חימה (טו, א), והוא גדול מגבור ומלוכד עיר (טז, לה).
מדה רעה היא גם ה ק נ א ה . כרקב בעצמות היא (יד, ל). וכל שכן שאין לקנא בחטאים, "כי
אם יש אחרית ותקותך לא תכרת" (יג יז-יח). מגונה היא גם הלצנות ומגונות תוצאותיה "נכונו
ללצים שפטים ומהלמות לגו כסילים" (יט, כט). אכן רק אדם בליעל ואיש תהפוכות ישלח מדון
ויחדש רע (ג יד). ומה התועלת? "פתע ישבר ואין מרפא" (שם, טו). מהדברים השנואים על ה'
ואחד הסימנים לשבר מוכן לאדם, היא הגאווה. "לפני שבר יגבה לב איש"(יח, יב), או בלשון
אחרת: "מגביה פתחו מבקש שבר" (יז, יט). כלומר דומה הלה כאלו עומד ומזמין את האסון
לבוא עליו. עוד נעמוד לקמן בפרק ד' על הקשרים ההדוקים הקיימים בין אמרי המוסר בספרנו
לבין תוכחות הנביאים; אבל כבר כאן יש לציין, שבזה לפנינו אחת המצות המיוחדות
שהנבואה שוללת מיסודה, ושהיא רואה בה עצם עבודה זרה. מובן שבין ספרנו לבין הנביאים
יש הבדל בתוכן, שהנביא מדבר על גאות לאומים, ואילו כאן הכוונה היא לגאות היחיד.

ןושלה

מן הדברים המיוחדים, שאדם חייב להזהר היא הלשון. ביד הלשון המות והחיים: (יח, כח) על
פיה ניכר החכם והכסיל, הצדיק והרשע. "כסף נבחר לשון צדיק ולב רשעים כמעט" (יא, כה).
בלי לפרש כאן את הכתובים, מן הצורך להעיר על פירוש אחד למלה "כמעט", שנתקשו בה
המפרשים ואמרו בה מה שאמרו. נדמה שאת הפירוש הנכון הציע לפני שנים רב מפורסם
בפינסק ר' ברוך אפשטין בעל "תורה תמימה". הוא מפרש '"כמעט" כמו 'מעטן' בתלמוד, כלי
שכובשים בו את הזיתים והוא אוצר בתוכו את הקלפות. אף: לב רשעים הפך הוא מלב
הצדיק: הצדיק הכל בו נבחר, מצורף, מזוקק, ואלו הרשע מלא סיגים וקלפות. עוד נמשלה
לשון טובה לעץ חיים (טו, ד) והפוכה בלשון סלף: "בברכת ישרים תרים קרת, ובפי רשעים
תהרס" (יא, יא). מאוסה היא הרכילות שהיא מביאה לריב ומפרידה בין קרובים (יח, יח), ואכן
רק כסיל יוציא דבה (י, יח). בכלל הדברים, מוזהר אדם על שקר ועל עדות שקר: "עד שקרים
לא ינקה ויפיח כזבים לא ימלט" (יט, ה) ואף זה אחד מן הדברים המתועבים לה': "תועבת ה'
שפת שקר" (יב, כב). מאותו טעם שנואה גם חלקת לשון. דומה המחליק בלשונו לפורש רשת
על הרגלים (כט, ה). מכלל זהירות הלשון היא כמובן גם הזהירות בדבור: "יש בוטה כמדקרות
.לשמה רמוא (חי ,בי) "ברח

ולעומת הלשון הרעה-הלשון הטובה המועילה לאדם ומביא עליו טוב, מרפאה (טו, ד; יב, יח),
משיבה חמה (טו, א), מטיבה דעת (טו, ב), משקיטה ריב (כה, טו), משמחת; "שפתים ישק
משיב דברים נכוחים" (כד, כו).

תונצמק

גנות לאדם היא גם הקמצנות . הצדיק עוזר לחברו "ומרוה גם הוא יורא" (יא, כה). הצדיק
מרחם גם על בהמתו, ומה גם על חברו (יב, י). הוא עושה אתו חסד ואמת וגומל טוב. הצדיק
האמתי לא ישמח גם על מפלת אויב, "פן יראה ה' ורע בעיניו" (כד, יח), ולא עוד אלא שהוא גם
מאכילהו ומשקהו: "אם רעב שונאך האכילהו לחם, ואם צמא-השקהו מים… וה' ישלם לך"
.(אכ ,הכ)

תונמאנ

מדה טובה היא גם נאמנות לרע, כי "יש אוהב דבק מאח"; ('ח, כד) ואפילו תוכחת רע טובה:
"נאמנים פצעי אוהב" (כו, ו) ולכן החכם האמתי אוהב את רעהו המוכיחו, ושומר עליו: "רעך
ורע אביך אל תעזוב" (כז, י).


'ה תארי

אך על כל מדות טובות אלה, שאפשר לסכמן במאמר אחד מאותו ספר: "מכל משמר שמור
נפשך, כי ממנו תוצאות חיים" (ד, כג)-,עולה מדה אחת, שהיא היסוד לכל החכמה: יראת ה' –
ראשית דעת" (א, ז). זה מעין הרעיון שמביע בעל "חכמת שלמה": "לנפש עקשת לא תכנס
חכמה" (חכמת שלמה א, ד), או כדרך שאמר רבי חנינא בן דוסא ב"פרקי אבות" (ג, יא): "כל
שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת", שכן גם לפי בעל המאמר וגם לפי
ספרנו-שנים אלה אחוזים זה בזה. יראת ה' היא גם עקרה ותמציתה של החכמה, כמות שאומר
זאת פסוק אחר: "יראת ה' מוסר חכמה" (משלי טו, לג), שיש להבינו כדרך שהבינו בעל תרגום
השבעים "יראת ה' היא חכמה". מענין זה הוא גם הפתגם האחר באותו ספר: "יראת ה' שנאת
רע" (ח, יג), או בנוסח אחר: "ירא הן וסור מרע" (ג; ז). אבל מה דורשת יראת ה' מן האדם?
מכיוון שכל עצמה של החכמה היא יראת ה', הרי שכבר נכללו בה בזו כל המדות הטובות,
שמנה הספר בחכם. אבל יראת ה' דורשת, כפי שמוכיח שמה, עוד דבר אחד: יחס מיוחד כלפי
ה'. נראה איפוא מהי תפיסת ספרנו על ה' ועל יחס האדם כלפיו. ה' הוא יוצר כל הבריאה: הוא
יסד ארץ ושמים בחכמה ובתבונה (ג, יט). הוא יצר גם את החכמה: "ה' קנני ראשית דרכו,
קדם מפעליו מאז" (ח, כב). הוא שיצר את האדם וכל כוחות הנפש: הוא התוכן רוחות ולבות
בני אדם (טו, יא). עיניו בכל מקום (טו, ג), וממנו כל משפט (כט, כו) "כל פעל ה' למענהו" (טז,
ד), והוא משלם לכל אדם כגמולו (יב, יד), כצדיק כרשע. הוא אוהב את הטוב: "את אהבי אני
אהב" (ח, יז) – אומרת החכמה בשם ה'. ה' מרחם עני ורש (יז, ה, לעג לרש חרף עשהו), רב
ריבם והבוטח בו לא יכשל: "בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען", "בכל דרכיך דעהו
והוא יישר אורחותיך" (ג, ה-ו), או כפי שמנסח זה כתוב אחר: "מגדל עז שם ה' בו ירוץ צדיק
ונשגב" (יח, י). ה' נותן חכמה למבקשיו: "מבקשי ה' יבינו כל" (כח, ה). לירא ה' יש אחרית
ותקוה (כג, יח), כי ה' מתעב נלוז ודרך רשע (ג, לב), וזבח רשעים תועבה לו . (טו, ח), ה' רחוק
מרשעים ורק תפלת צדיקים ישמע (טו, כט), ורק "תפלת ישרים רצונו" (טו, ח), עוון אדם יכפר
רק בחסד "אמת (טז, ו), ואילו המסיר אזנו משמע תורה גם תפלתו תועבה" (כח, ט). וזה גם
מובן שכן לפי כל שיטת הספר ועשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח" (כא, ג).


המשך המאמר