על פרק פ"ד בספר תהלים

יש אומרים שהמזמור הוא מסוג הקינה והרגשתו היסודית היא הרגשת הצער. אחרים אומרים
.החמשהו הנירה תשגרה איה תידוסיה ותשגרהו הליהת ריש אוה רומזמה – רבד לש וכופה
ואשר לרקע בחיים שגרם לחבור המזמור, דעה אחת היא שהמשורר חי בגולה ויצירתו היא
בטוי געגועיו אל המקדש בציון. לפי דעה אחרת המשורר הוא אחד מעולי הרגל, למקדש, ושירו
ויחאו ררושמהש ירחא רשוה רישהש איה תישילש העד .דוד ריע לא היילעה תעב רשוה הז
עולי הרגל הגיעו יחדיו בשלום אל בית ה' בירושלים.

אין אלו אלא מקצת הדעות. כדי להעריכן וכדי שתתבהרנה התרשמויותינו מן השיר, עלינו
לעיין בו עיון נוסף, מפורט מן הראשון.

מזמורנו אינו פותח לא בתפילה, לא בתחינה ממעמקים, אולם גם לא בקריאת זמון להלל. לא
מתוך יאוש בוקע ראשונה קולו של בעל המזמור, אבל גם לא מתוך מצב רוחו המרומם של
המודה לאלדיו בדברי שבח. הקריאה העומדת בראש השיר היא קריאת הערגה של אדם
הנכסף לדבר חביב ויקר לו מאד:

מכירים אנחנו בטוי זה של רחשי ידידות אל המקום שם ישרה ה' את שכינתו. לשבט בנימין
אמר משה רבנו לפני מותו (דברים ל"ג י"ב) –

בפסוק ראשון זה אין געגועי המשורר מפכים אלא כמבין השיטין; ואילו בפסוק הבא הם
פורצים ביתר עוז:

אולם במציאות הלוא הוא רחוק, רחוק מאד מחצרות ה'. כאשר גלי הכמיהה שטפו עברו על
נפשו וכבר השליכוהו על חוף המבטחים של תכלית כסופיו – ברגע זה נגוז החלום, תקוותיו
מתנפצות ומתברר לו מחדש עד מה רב המרחק בין מקום המצאו לבין מקום חצרות ה'. ואולי
משום כך הומה עליו נפשו דווקא הפעם בכיסופים עזים ולוהטים:

נראה איפוא שבדעת המשורר עלתה הצפור מפני שיצור קטן זה יכול להשיג את מה שהמשורר,
לש הרכז ובלב הלע ילוא לבא .וגישהל לוכי וניא ,ה"בקה לש ויפכ יריצי ריחבמ ותויה תורמל
הצפור מפני סיבה נוספת. הלוא זה עתה שמע את עצמו מזמר ומרנן אל אל חי. והנה הצפור
ילעבמ ינשה גוסב דוחייב תעבומ שפוחה תשגרה – שפוחלו העונתה תולקל למס קר הנניא
הכנף הנזכרים, ב"דרור" – אלא הצפור יכולה לשמש גם כסמל השירה והזמרה. משום כך היא
נקראת גם: (איוב ל"ט י"ג) "כנף רננים נעלסה…" וכאן שמענו:

משל הצפור נאה איפוא כאן משני טעמים לפחות; והיטיב נבין לרוחו של בעל הבאור לספר
תהלים, ר' יואל ברי'ל, בהעירו לפסוקנו:

אבל עוד יותר יתברר לנו נועם המשל הזה כשנשים לבנו גם אל מה שאין המשורר מביע. הלוא
רק הצד החיובי מובע כאן, מדובר רק במי שיכול למצוא בית ובמי שיכול לרנן לה' בחצרותיו –
ואילו במשורר עצמו, במי שנושא את נפשו אל כל אלה אך אינו יכול להשיגם, בו אין מדובר
בפסוקנו אפילו ברמז קל. כאן, יותר מאשר במקום אחר בשירנו, אנו חשים בצער המעורב
בכסופים, באותו הכאב העמוק שבגללו אינו מסוגל עוד לתת שום בטוי לגעגועיו. רק אוזן
קשבת תקלוט את רעד קולו העולה מאותן שתי הפניות בסוף הפסוק, בהן נדמה המשורר
:וידלא לע קפרתמכ

וההכרה באמת זאת, עם היותה מצערת ומכאבת, היא אף מעיין נובע עדוד ונחמה. היא מונעת
אותו, היא מצילה אותו מלשקוע בצער הגעגועים. יתר על כן – כשם שראינו כבר בפסוק ג'
שנחשולי הגעגועים לא השביעוהו אלא הגיעוהו לבית ה' בו הוא עתיד לעמוד ולרנן לה', כך גם
כאן מרוממים אותו הגעגועים, מעלים אותו שוב עד לבית ה' בו הוא חוזה הפעם את אלה
הנהנים באופן תמידי מן הקרבה הנכספת, בהוסיפם עדי עד להלל את ה':

ואם בסוף פסוק ג' מדובר רק ביחיד העומד ומרנן לה' בחצרות ה', הנה כאן מדובר ברבים
היושבים לפני ה', ולא עוד בחצרות ה' אלא בפנים הבית, כשתהילת ה' אינה פוסקת מפיהם.
ייתכן שהמשורר חושב על משרתי ה' בקודש, הכהנים והלויים, וייתכן שהוא חושב על העולים
בקביעות לבית ה'. אשריהם, מה טוב חלקם.

בהכרזה זאת, בהגדרה זאת על האדם המאושר, מסתיים חלקו הראשון של המזמור.
המאושרים הם היושבים בבית ה'.

אבל כמעט יצאה קריאה זאת מפי המשורר, עד שהוא ממהר להוסיף הגדרה שניה:

לא נאמר: וגם אשרי, ואפילו לא: ואשרי, אלא בדיוק כבהתחלת פסוק ה': "אשרי". סמיכות
זאת לפסוק הקודם, ללא כל מלת חבור או אות חבור, מתארת את המשורר כמבקש לשפר
;הנושארה ותרדגה תא ללכשלו

במדרש רבה (ויקרא רבה פרשה י"ז, איכה רבה פרשה ג' ט') נדרשות מלים אלה "מסלות
:"םבבלב

"אלין דשבילין דאורייתא כבישין בלבהון"; אלו הם ששבילי התורה כבושים בלבם. ואכן
דומה שבאור זה של חז"ל משקף את משמעותו היותר עמוקה של פסוקנו.

נראה שהרקע למלים "מסלות בלבבם", וכן לפסוקים הבאים, הוא דרכם הגשמית, המוחשית,
של עולי הרגל לעיר ציון. אולם מתחת לשטח הזה של הדרך הארצית, יותר נכון מעליו, הרחק
למעלה ממנו, נרמזים רשמי אותן המסילות שאינן עוד מוליכות בעקיפין לבית ה' עלי אדמות,
אלא הן מעלות בעלייה ישירה אל מי שהוא מקור העוז לאדם, אשר על כן הן קבועות וכבושות
בלב האדם. אבל מסילות שכאלה אינן נבנות ואינן נסללות אלא בתורה ובמצוות.

רבים ושונים הם הפרושים לפסוק ז'.
"בעמק הבכא" – יש אומרים שהעמק נקרא כך על שם עצי הבכאים הגדלים בו. שם עצים אלה
מוכר לנו משמואל ב' ה' כ"ד. העמק שם הוא עמק רפאים, דרומית מערבית לירושלים. הוא
ידוע כעמק חרב ויבש; כמו כן ידועים עצי הבכאים כעצים הגדלים בקרקע צחיחה. ויש
אומרים – וכך כבר נמצא בתרגומים העתיקים, כגון בשבעים ובתרגום הארמי – ש"בכא" כאן
באלף כ"בכה" בהי'א; לפי זה מדובר בעמק הבכי, בעמק הצער והיגון. בהוראה זאת משתמש
בבטוינו גם ר' שלמה אלקבץ בשירו "לכה דודי":

כן קרוב למלה שלנו השרש "נבך", לשון מבוכה. ואמנם מזכיר רש"י את הבטוי "בעמק הבכא"
בפרושו לשמות י"ד ג' ד"ה "נבכים הם בארץ".

ההיפך מן המובע בבטוי "בעמק הבכא", מובע במלה הבאה בפסוק: "מעין". המעיין הוא
לעולם סמל הברכה והרעננות, מקור המים החיים.

הרקע לפסוקנו הוא קרוב לוודאי דרכם של עולי הרגל שבאו לירושלים מן הדרום ומן הנגב,
כשהם עוברים את עמק הבכא. רקע זה משמש בפי המשורר כמיטפורה שבעזרתה הוא ממחיש
את כוחן של המסילות שבלב. העוברים בעמק השומם, או בעמק הבכי, כלומר העוברים
תקופות חרבן וקורות עצב ותוגה – עוברים אלה מסוגלים, בכוח המסילות המעלות שבלבם
לשית להפוך את עמק החורבן למעין, למקור ברכה. לבם ישמיעם שעמק הבכא אינו אלא
מעין; בעוברם דרכו הם כבר רואים בו מעיין ישועה אשר על ידו יושם העמק ממקום חרב
למקום פורה ופורח, למקור צמיחה חדשה.

וכך אולי גם נוכל להבין את מחציתו השני של פסוקנו. למלים "גם ברכות יעטה מורה" יש
בעצם רק פרושים; פרוש אין. כנראה אין בידינו הנתונים הדרושים להבנת הדברים נבאר כך:
"מורה" הוא אולי הכנוי המוכר לנו מספר יואל ל"יורה". וזו לשון הנביא (יואל ב' כ"ג):

נפרש אפוא: העוברים בעמק הבכא, כשם שבעיני רוחם כבר רואים בו מעיין, כך סמוך לבם
.תוכרב ,ברחה קמעה תא הסכי ,הטעי ,המדאה לע דרי בורקבש הרויהש חוטבו

הרעיון בשני חלקי הפסוק אחד הוא; והוא דומה לזה המובע בישעיה (מ"א י"ח):

"אשים מדבר לאגם-מים וארץ ציה למוצאי מים" – אך בהבדל חשוב זה שהפעם בני האדם
בכוחם הם, בעזרת המסילות שבלבבם – הם עצמם יהפכו את עמק הבכא לעמק ברכה.

ומעשה זה יחדש ויגביר את כוחם עד כי "ילכו מחיל אל חיל, יראה אל אלדים בציון".

התמונה שברקע היא שוב תמונת העולים לרגל לירושלים. למלה "חיל" כנראה משנה-הוראה
החיל הוא אולי גם החי�ל, החומה המקיפה את העיר הקדומה. אף בספר תהלים אנחנו
שומעים על מבנה זה סביב העיר, כגון (תהלים מ"ח י"ד):

אך "יראה אל אלדים בציון" ייתכן רק כשציון מיושבת בבניה. מחשבה זאת היא הגורם
לפסוקים הבאים המביעים תפילה לחדוש המלכות. ראשונה נקרא המלך "מגננו", משום
שהוא מגן על עמו מפני אויבים. ואילו תוארו המקובל יותר בתהלים – "משיחך" שהרי ה'
.וב רחבש אוה 'הו ,ואיבנ י"ע וחשמ

"מגננו ראה אלדים" – מלוי משאלה זאת הוא הצעד הקודם בחינת תנאי הכרחי ל-"יראה אל
אלדים בציון". לשון זאת "ראה" לעומת "יראה" מזכירה לנו פסוק אחר אשר אף בו עומד
:(ד"י ב"כ תישארב) לעפנ "הארי" תמועל לעופ "הארי"

ושאיפה זאת להיראות אל אלדים בציון מעוררת בלבו מחדש גלי כמיהה לבית ה', אלא
שהפעם אינם עוד רוגשים כמקודם. עתה מסוגל בעל המזמור לערוך השוואה בין המקום
שאליו הוא נושא את נפשו, לבין כל מקום אחר בעולם:

בחשיבתנו המבקשת לה פורקן בדרכי הבעה קלאסיות, מדויקות והגיוניות, היינו רוצים
להשלים את המלה "מאלף" במתאר זמן ומקום, כגון: מאלף יום במקום פלוני. לא זהו הלך
מחשבתו של העברי הקדום, ובוודאי לא שעה שרוח השירה נחה עליו. היום האחד והיחיד
בחצרות ה' הוא עד כדי כך טוב, עד שבהשוואה אליו גם אלף יום בכל מקום אחר אינם שווים
ולא כלום. וכיון שאינם שווים, אף אין שווה להזכירם. הם אפס ואין – ועובדה זאת מתבטאת
באפס מלה אחרי "מאלף".

במחציתו הראשונה של הפסוק מטעים המשורר בעיקר את הזמן בתוך או מחוץ לחצרות ה';
במחציתו השניה מדגיש את המקום הנבחר בעיניו. נבחר בעיניו לעמוד על סף בית האלדים
מלגור ברווחה באהלי רשע. השם והפעל משרש "רשע" מקבילים במקרא מידי פעם ללשון
הצלחה. ואין פלא בדבר. הלוא דווקא לרשע מאירה ההצלחה את פניה – (ירמיה י"ב א') "דרך
רשעים צלחה". "אהלי רשע" הם אהליהם של המצליחים, של אלה שהצלחתם קשורה ברשע.
בעל המזמור מעדיף לעמוד על סף בית אלדיו, במקום צר ומצומצם, מלחיות ברווחה באהלים
המפוארים של בני-אדם דרכם צלחה ברשעתם.

"וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה…" זוהי פעולתה של השמש אף כאן;
ופעולתה זאת בהשפעת חום רצוי ומרפא מקבלת את השלמתה בפעולה נוספת המובעת במלה
הבאה בפסוק: "ומגן", ה' ישלח את אורו ואת רפואתו לקרב האדם, ויחד עם זאת יגן עליו
.ץוחמ

וכשה' יתן גם חן וכבוד, הלוא אז יווכח האדם כי הא-ל ברחמיו "לא ימנע טוב להלכים
בתמים". אולי בשעה זאת שבהווה נדמה כי ה' מונע טובו, אולם לב המשורר בוטח כי עוד תגיע
עת בה יתבונן כי

וכאן נמצא עוד הגדרה על האדם המאושר. זוהי ההגדרה השלישית והיא גם האחרונה, ועמה
מסתיים מזמורנו:

תשובה שלישית זאת על השאלה הבלתי מפורשת למהות האדם המאושר, היא המסקנה
האחרונה אליה מגיע המשורר בסוף דרך געגועיו והרהוריו. יחד עם זאת צפון בפסוק אחרון זה
הגורם הראשון והראשוני לאותו האושר שהוא עתה גם מנת חלקו של בעל מזמורנו. הרי
הבטחון בו מדובר בפסוק האחרון מבטא גם מצב של שקט נפשי. השרש "בטח" נרדף מדי פעם
לשרש "שקט". כך נמצא בישעיה (ל' ט"ו):

שלש פעמים נשמעת בשירנו מנגינת "אשרי", מנגינת האדם המאושר. דרכו של בעל המזמור
היא הדרך אשר מן הקרבה היותר מוחשית ב-

באמצעיתו של השיר עובר האדם בעמק הבכא. אבל ככל שהוא עולה למרומי בית ה', כן פג
חשכו של ליל. בסוף השיר זורחת לו השמש והאור גובר והולך עד נכון היום.

ואם ברוב פסוקי מזמורנו מופיע בוואריאציות שונות ביתו של ה' או נזכרת הדרך לבית ה', הרי
בסיום המזמור אין עוד לא חצרות ולא מזבחות, לא משכן אף לא בית. מובעת הקרבה הבלתי
אמצעית ביותר אל ה', זו הקרבה אשר הצמאון אליה ימלא את חדרי לבו של משורר תהלים
.תע לכב

ואם ניתן לאושרו זה של האדם הזוכה לקרבת ה' בסוף פסוק ו' בטוי ציורי-מיטפורי במלים
"מסלות בלבבם", הנה בפסוק האחרון ניתן לאושר הזה הבטוי הישיר, הקצר והפשוט ביותר,
:טושק לכ אללו הנומת לכ אלל