תלהק רפסב תוחיש
גרבנזיא הדוהי
מבחר שיחות ששודרו ב"קול ישראל "במסגרת" פרקי היום בתנ"ך"
|
תלהק רפסב שפנה תוראשה :ג-ב קרפ |
|---|
|
בין שאר הדברים שקהלת סותר בהם את עצמו, ומעמיד אותנו במבוכה, נמצא גם את התייחסותו להשארות הנפש. קהלת מתאר את חוסר התוחלת שבחיים, אך מה יהיה אחריהם? האם מתאפס האדם אל לא-כלום, ואין זכר ואין שארית לנפשו? בפרק ב מתאר קהלת את ההבדל בין החכם לכסיל. הנה דבריו: |
וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך: החכם עיניו בראשו והכסיל בחשך הולך |
(גי) . (די) . |
| אם כן הוא הדבר, הרי שטוב להיות חכם ורע להיות כסיל. אבל קהלת ממשיך את הפסוק: |
וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כלם: יבלב ינא יתרמאו כמקרה הכסיל גם אני יקרני ?רתוי זא ינא יתמכח המלו |
. (וט) . . |
|
קהלת, משנה את מה שאמר בשבח החוכמה. אמנם החכם עיניו בראשו, והכסיל בחושך הולך, אבל בסופו של דבר מקרה אחד יקרה את כולם. וקהלת משלים את הפסוק: |
ודברתי בלבי שגם זה הבל: |
|
ההוספה מערפלת את כל מה שנאמר עד כה. מה הבל: ההנחה כי טוב להיות חכם ורע להיות כסיל, או הידיעה כי בסופו של דבר מקרה אחד יקרה את כולם? וקהלת ממשיך: |
כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם בשכבר הימים הבאים הכל נשכח |
(זט) . |
|
התוספת הזאת עונה לשאלה "גם זה הבל". "זה" – ההנחה שהחכם עיניו בראשו, והכסיל בחושך הולך, זה הבל. כי אין זיכרון לחכם עם הכסיל. אין הבדל ביניהם. אבל קהלת חוזר ומוסיף משפט אחרון, ומסיים בו את הנושא שלנו, ומשאיר אותנו במבוכה בה התחלנו לדון בדבריו: |
ואיך ימות החכם עם הכסיל: |
|
מה פשר השאלה? לא ייתכן שהחכם ימות עם הכסיל? לא ייתכן שיהיה כמוהו, ועל כן יש יתרון לחכם על הכסיל לאחר מותם, או שמא המשפט המסכם הוא משפט של תמיהה וכעס: אין יתכן שהחכם ימות עם הכסיל, ואין ייתכן ששניהם שווים במותם, שעה שהיו כל כך שונים בחייהם. בדברי קהלת בפרק ב לא מצאנו פתרון לשאלה אם יש הבדל בין החכם לכסיל לאחר מותם. אם אך קהלת חוזר לשאלה זו בפרק ג'. והפעם משווה הוא את האדם לבהמה: |
כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל: הכל הולך אל מקום אחד הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר: |
(טי) . . (כ) . |
|
בהשוואה בין האדם לבהמה אין יתרון לאדם. הכל הולך אל מקום אחד, והכל שב אל העפר. האם יש הבדל בין עפרו של האדם לעפר הבהמה? אין הבדל ואין יתרון. מותר האדם מן הבהמה – אין. הבל. ושוב מוסיף קהלת ספוק והופך את הדברים על פיהם: |
מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה ורוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ: |
(אכ) . |
|
עכשיו יש הבדל: רוח האדם עולה למעלה, ורוח הבהמה יורדת למטה. מה נמצא למעלה, ומה יש למטה? בעולם המושגים של המקרא, "למעלה" הוא עולם הרוח, הקדושה והאלוהות. "למטה" – האבדון והשאול. "יורדי דומה" הם האובדים בשאול. אם כן, האם נתן קהלת תשובה לשאלה בדבר ההבדל שבין רוח האדם ורוח הבהמה? הוא נתן תשובה, אבל סייג אותה בפתיחה המערפלת :קפוסמהו לפרועמה לא ונתוא הריזחמו התוא |
מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה ורוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ: |
(אכ) . |
|
רוח בני האדם עדוי ימקהלת לא אמר שרוח האדם עולה ורוח הבהמה יורדת. הוא אמר " העלה היא למעלה ורוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ" מסופק קהלת, והשאיר אותנו .םיקפוסמ ואנו מגיעים לסופו של הספר, לפרק יב. וקהלת מסיים את הגותו, והוא מתאר את האדם לעת |
וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה: |
(ז) . |
|
וכבר שמחים אנו כי נתן קהלת תשובה ברורה. לא הבחין בין חכם וכסיל, לא הבחין בין האדם לבהמה. הרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה. אבל לא. קהלת אינו מתכון להשאיר אותנו בשמחת הוודאות, הוא מוסיף פסוק וחוזר והופך את הכל על פניו: |
הבל הבלים אמר הקוהלת הכל הבל: |
(ח) |
|
ואין אנו יודעים מה הבל בפסוק זה: האמונה בהשארות הנפש, או שמא כל נסיונו של קהלת בחייו מלאי העניין. ואולי חיינו אנו, שקהלת רואה אותם כחסרי תוחלת וחסרי תכלית. חינמ וניאו ודירטמ ,תלהק תא קיסעמה אשונ איה שפנה תוראשה :רוריבב וניאר דחא רבד לבא לו, ובעקבותיו, אנו מתלבטים בשאלה. |
|
שפנה תוראשה לע יולה הדוהי יבר רבי יהודה הלוי עוסק בהישארות הנפש בספר הכוזרי, מאמר ראשון, סעיף קטו. ואלה דבריו: |
ספרי הנבואה… לא הרבו להזכיר בפרוש את ייעודי העולם הבא, כפי שבא דבר זה בשפע בדברי רבותינו. אולם האמת היא, כי גם בדברי הנבואה נאמר כי בשוב העפר – זאת אומרת גוף האדם – אל העפר, "תשוב הרוח אל האלהים אשר נתנה". וכן הוזכר בדברי הנביאים דבר תחיית המתים לעתיד לבוא, ונאמר כי ישלח לנו האלוה אז נביא, ואליהו שמו, הוא אליהו אשר כבר לפני זמן רב נשלח אלינו, והאלוה העלהו השמימה … ואחד המלכים, והוא שאול, שאל בנביא שכבר לא היה בחיים: בשמואל, וזה ניבא לו על כל אשר יבואהו כאשר היה מתנבא לו בחייו. ואם אמנם מעשהו זה של המלך – רצוני לומר הדרישה אל המתים – אסור לפי תורתנו, למדים אנו ממנו כי בימי הנביאים היה העם מאמין בהשארת הנפש אחר כלות הגוף, אשר על כן היו דורשים אל המתים. :ונלוכ יפב הרוגשה ונתליפת תחיתפו |
דיתע התאו הרמשמ התאו התארב התא ,איה הרוהט יב תחפנש המשנ ,יהולא" לטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא. כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך ומשבחך אדון העולמים, ברוך אתה המחזיר נשמות לפגרים מתים". |
וגן עדן עצמו, שבני האדם מרבים כל כך להזכירו, לא נמצא לו מקור כי אם בתורה, והוא המדרגה אשר הוכנה מראש לאדם הראשון, ולולא חטאו היה נשאר בה לעולם. וכן גיהנם, הוא מקום מפורסם בקרבת ירושלים, גיא שאין האש כבה בו, ובו היו שורפים עצמות .תואמוטה ראשו תולבנו תואמט |
|
רבי יהודה הלוי אינו משיב תשובה ברורה לשאלה מדוע אין הישארות הנפש מוזכרת במפורש במקרא, אבל הוא אומר דבר מקיף יותר: אי אפשר להבין את עולם המחשבה של המקרא בלי להניח הישארות הנפש! איך יכול שאול לשאול את שמואל שאלות, אם שמואל מת, ולנפש אין קיום עצמאי? כל המצוות והאיסורים הקשורים בדרישה אל המתים, וכל עונשי הכרת המוזכרים במקרא, כולם מבוססים על הנחה יסודית אחת: לנפש יש קיום עצמאי, והיא אינה כלה בכלות הגוף. |
|
רבי יוסף אלבו על הישארות הנפש ועדיין השאלה נשארה במלא חומרתה: מדוע לא הוזכרה הישארות הנפש באופן מפורש הנושא הוא קשה ומורכב. קשה לאדם להבינו, ועל כן המקרא לא פרט בו. :הנושאר הבושת הישארות הנפש היא דבר מובן מאליו. התורה מדגישה בדבריה את הדברים :היינש הבושת , המקובלת עליו. הייעודים שבתורה הם תישילשה הבושתלוכאן מגיע רבי יוסף אלבו ההצלחה של הפרט בהישארות נפשו אינה נושא מרכזי כמו הצלחת האומה. ועל כן הצלחה |
|
תוכן קהלת |
