תלהק רפסב תוחיש
גרבנזיא הדוהי
מבחר שיחות ששודרו ב"קול ישראל "במסגרת" פרקי היום בתנ"ך"
|
פרק ז' – שביל הזהב בין הצדיק לרשע |
|---|
טובה חכמה עם-נחלה ויותר לרואי השמש: . כי בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה: . ראה את-מעשה האלהים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו: . ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה גם את-זה לעומת-זה עשה האלהים על-דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה: . ילבה ימיב יתיאר לכה-תא יש צדיק אבד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו: . אל-תהי צדיק הרבה ואל-תתחכם יותר למה תשומם: אל-תרשע הרבה ואל-תהי סכל למה תמות בלא עתך: . טוב אשר תאחז בזה וגם-מזה אל-תנח את-ידך כי-ירא אלהים יצא את-כלם: |
(אי) . (בי) . . (גי) . . (די) . . . (וט) . . (זט) (זי) . (חי) . |
|
אנו מכירים את המונח "שביל הזהב", או "דרך האמצע" כמובאה מן הרמב"ם. יודעי פילוסופיה מכירים מושג זה גם מן האתיקה של אריסטו. אריסטו, באתיקה הניכומאכית, (תרגום ליבס, תשל"ג, עמוד )50מגדיר את הסגולה הטובה בדרך |
"הסגולה הטובה היא… מיצוע בין שתי קלקלות, בין זו שמתוך הפרזה, וזו שמתוך המעטה. םילפונ וא ,היוארה הדימה לע םילועוביתר דיוק: מיצוע היא, משום שמיני הקלקלה ".וב תרחובו עצמאה תא תאצומ הבוטה הלוגסה וליאו ,הנממ |
|
שביל הזהב, הוא אפוא, הדרך האמצעית. הדרך המקולקלת היא המפריזה או הממעיטה, ואילו הסגולה הטובה יודעת לבחור את המידה הבינונית, המתאימה, בין שתי התכונות הקיצוניות. וכך כותב גם הרמב"ם, בהלכות דעות פרק א,ד: |
הדרך הישרה היא מידה בינונית… והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם בגופו. כיצד? לא יהא בעל יוארש לודג רבד לע אלא סועכי אל :ינוניב אלא ,שיגרמ וניאש תמכ אלו ,סועכל חונ המיח לכעוס עליו, כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת. וכן לא יתאווה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר להיות בזולתן, כעניין שנאמר "צדיק אוכל לשובע נפשו", וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה, כעניין שנאמר "טוב מעט לצדיק". ולא יקפוץ ידו ביותר, ולא יפזר ממונו, אלא נותן צדקה כפי מסת ידו, ומלוה כראוי למי שצריך. ולא יהא מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות. וכן שאר דעותיו. ודרך זו היא דרך החכמים: כל אדם שדעותיו דעות בינונית ממוצעות נקרא חכם. |
|
אם נעיין בקהלת, בפרק ז', נמצא אותו מתאר את קו האמצע, את ההתנהגות הבינונית, :ול בוט לכהש הזב ,לאידיאב ליחתמ רואיתה .תוינוציק לכמ תקחרתמה |
טובה חכמה עם-נחלה ויתר לראי השמש: אי |
|
הנהו האיש המוצלח: יש בו חכמה, יש לו נחלה, ויש לו גם יתרון נוסף: רואים זאת, הוא ניכר לרואי השמש, למתבוננים בו. אם כן, שילב האיש את כל מה שאדם מתאווה לו: חכמה, עושר, .דובכו |
כי בצל החכמה בצל הכסף בי ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה:  |
|
והנה עוד מושא לקנאה שאנו יכולים לקנא: הוא חי בצל החכמה ובצל הכסף גם יחד. והחכמה יש לה יתרון נוסף מיוחד: היא מחייה את בעליה. אבן עזרא מעיר: החכמה היא הקשר של האדם אל הרוחני, אל העולם העליון. ועולם זה נצחי הוא, אינו כלה ואינו מת. והאיש הזה, שהוא בצל החכמה ובצל הכסף – הוא גם קשור לחכמה הנצחית, וחייו – חיי נצח הם. ולסיום – מוסר השכל, מסוג זה שקהלת נוהג לזרוק מידי פעם, לגרות את המחשבה ולהחזיר את |
ראה את-מעשה האלהים גי כי מי יוכל לתקן את אשר עותו: |
|
אם אמנם חכם אתה, ועשיר אתה, וקשור אתה לנצח – ראה, התבונן במעשה האלוהים, והזהר במעשיך. כי אם תעוות – מי יוכל לתקן? מי יוכל לתקן את אשר עוותו? ועכשיו אנו מגיעים לשעת משבר, לעת מבחן: |
ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה די גם את-זה לעומת-זה עשה האלהים על-דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה: |
| :עוטק הארנ טפשמה |
ביום טובה היה בטוב. וביום רעה, ראה – – – – |
|
כאשר טוב לך – היה בטוב. אך מה יהיה ביום רעה, ראה… מה תראה? לאן תתבונן? אבל הביטוי "ראה" הוזכר לנו לפני רגע, בפסוק הקודם, שם נאמר "ראה את מעשה האלוהים". אם כך, הפסוק הזה מדגים לנו שני מושגים: יום טובה, בו כדאי לך להמשיך לחיות בטוב, ויום רעה, אז אתה צריך להתבונן ולחשוב על מעשה האלוהים. והפסוק ממשיך: |
גם את-זה לעומת-זה עשה האלהים על-דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה: |
|
האלוהים עשה את הדברים בזוגות, זה לעומת זה: הטוב והרע, הצדיק והרשע. ומדוע עשה את הדברים כך? כדי שהאדם לא ימצא אחריו תירוצים להתחבא אחריהם. אדם יכול לראות את :רחובה ינפב תודמועה תויורשפאה הנהו .רחבי אוהו ,וינפל תוחותפה תויורשפאה |
ילבה ימיב יתיאר לכה-תא וט יש צדיק אבד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו: |
|
יש צדיק, שצדקתו מאבדת אותו. אבן עזרא מדגים זאת באיש המתענה תמיד, שמרוב צדקתו הוא מאבד את עולמו. ויש רשע מאריך-ימים – ברעתו. ומהי ההמלצה שממליץ קוהלת? |
אל-תהי צדיק הרבה ואל-תתחכם יותר למה תשומם: זט |
| אם תפריז במעשי צדקנות, עשוי אתה להפסיק עולמך. בלשונו של אבן עזרא: |
"אם התפללת מן הבוקר ועד הערב, ותתענה והדומה להם, תשומם, והעניין – תסור מדרך ."..בושיה |
|
אבן עזרא רומז למתסגפים, לנזירים, המפריזים במעשי צדקנות, המתחכמים בעבודת האלוהים, ונשארים לבדם, בלא חברה ובלא ציבור. ומכאן הוא מגיע מיד לתכונה ההפוכה: |
אל-תרשע הרבה ואל-תהי סכל למה תמות בלא עתך: זי |
|
מול הצדיק הוא מעמיד את הרשע, ומול המתחכם – את הסכל. והוא מציב כאן את שני הניגודים, את שני אלה המפריזים על מידותם, הקיצוניים בצדקנותם או ברשעותם. הצדיק עוזב את חברת בני אדם, והוא "משומם". הרשע והסכל – יעשו את כל השגיאות האפשרויות, וימותו בלא עיתם. ומהי הדרך הרצויה? |
טוב אשר תאחז בזה וגם-מזה אל-תנח את-ידך חי כי-ירא אלהים יצא את-כלם: |
|
למה הכוונה באמירה "אחוז בזה וגם מזה אל תנח את ידך"? האם הכוונה היא לשלב קצת רשעות עם קצת צדקנות, ומן הקוקטייל הזה יצא אדם ירא אלוהים, היוצא ידי הכל? אבן עזרא מעביר פסוק זה אל כלל המידות, אל כלל ההתנהגויות. תכונות הנפש של האדם מושכות אותו בקיצוניותן להתנהגויות סותרות: האחד יהיה כעסן, והאחר שטוף בצחוק. אבל ירא האלוהים, בוחר את דרכו על פי תורת האלוהים, וזו – מכוונת אותו לקו האמצע, לשביל הזהב, למקום בו יצא את כולם, ויהיה עובד האלוהים. |
|
תוכן קהלת |
