לרבינו שמואל בן מאיר (הרשב"ם ) פירוש על קהלת

פעם זה נולד וזה מת. ,תדלל תע .ב

בעת שלום.,תעטל תע

.המחלמ תעב ,עוטנ רוקעל תעו

וכן כל העתיים הללו כלולים בעת מלחמה ועת שלום, חוץ מ'עת ללדת' וחוץ מן 'עת לחשות ועת
לדבר', לפי פשוטו של מקרא. ועל כן נכתב בסופן, לומר זה הכלל 'עת מלחמה ועת שלום'.

תוסב על 'ולחוטא נתן ענין לאסוף', לומר אחרי שעתות לטובה מה יתרון העושה, .ט

ועתים לרעה, וגם חוטא זה עת שהוא אוסף ממון ועת שהוא יוצא מידו לתת אותו לאדם שהוא
טוב, מה יתרון האוסף באשר הוא עמל וטורח בממון זה אחרי שהוא יוצא מידו.
האוסף. כמו 'עשה לי את החיל הזה'. ,השועה


.גהנמה ,ןינעה .י

.גהנתהל ,תונעל


כל הזמנים עשה ותיקן הקב"ה, כל אחד נכון והגון בעתו וזמנו.,לכה תא .אי

גם את הזמן נתן להם הקב"ה בלבם של בני אדם, שידעו ויבינו שעתים שהם גם את העולם,

לטובה ויש עתים לרעה, לפי שלא ימצא ולא ידע האדם את המעשה אשר יעשה הקב"ה מראש
ועד סוף, שאם יהיו כל העתים לטובה, או כולם לרעה, לא ישוב אדם בתשובה לפני הקב"ה,
לפי שיאמר בלבו אחרי שמקרה אחד בעולם, או הכל לטובה או הכל לרעה, על זה אניח רוע
.יתבושתב יל עיגת האנה הזיאו ,ישעמ
מתחלת העת ועד סוף העת.מראש ועד סוף,


בכל העתים ובכל המעשים הללו כזהכי אין טוב, .בי

זהו שנאמר אין טוב באדם שיאכל ושתה וגו'.כי אם לשמוח וגו',


מן השמים הוא מתן זה שנתנו לו שעה ומזל לעשות טובה לעצמו.מתת אלהים, .גי


כל העתים בידו של הקב"ה. ,השעי רשא לכ יכ .וט-די

.הבוט יתעו הער יתע והאלהים עשה,

בני האדם לעשות תשובה, ויאמרו מה שהיה כבר בימים הראשונים, וינפלמ וארייש ידכ

שהיו עתים משתנים, עכשיו הוא קיים היום הזה. אותו מנהג ואותו סדר ומנהג שעתיד להיות,
כבר היה בימים שעבר, שביקש הקב"ה את הנרדף ליתן לו את ממון זה שטרח בו רודפו.

זאת בעולם שהרי הבל, ,יתיאר דועו .זט

שיש שם אנשים צדיקים קבועים לעשות משפט,מקום המשפט,

שבאים רשעים להכרית צדיקים ממקומם ויושבים תחתיהם.,עשרה המש

,ותלמ לפוכומקום הצדק

שם דבר, כמו הרשע. אבל סוף פסוק פותח הרי"ש כמו זבח זבח, 'הללוהו ,עשרה המש

בצלצלי שמע' שהוא באתנחתא. (רשע = שם עצם, והניקוד בקמץ בגלל האתנחתא)

על זאת חשבתי לומר שהקב"ה שופט הצדיקים כמו שהוא עושה ,יבלב ינא יתרמא .זי

דין ומשפט ברשעים על אשר חטאו, צדיקים במקצת מעשיהם נטרדו ממקומם ויבאו רשעים
תחתיהם, שהרי יש עת לכל חפצו של הקב"ה לקיים.
שעושה האדם שם ידינוהו לפי מעשיו במקום שחטא, והכל הוא שנידונין השעמה לכ לעו

.עשרו קידצ ,דחאכ

על אודות בני האדם שהם חוטאים עוסק הקב"ה לברותם מן העולם, ,תרבד לע .חי

וגורם הוא להם לבני אדם לראות בעצמם שהם חשובים כבהמה.
משקל חזק, גזרת 'וברותי מכם המורדים הפושעים בי' (יחזקאל כ' ל"ח), מן פעל של ,םרבל

'ברה'. וכאשר יאמר 'לכלם' מן 'לכלה' שנאמר 'בחימה לכלה'. 'לעלה' 'לעלם', כן יאמר 'לברה'
'לברם' במשקל חזק. אבל רי"ש אינה יכולה להדגיש, אבל מן 'לברות' במשקל חזק יאמר
'לברותם', כמו כן 'לכלותם', 'לכסות' 'לכסותם', 'לעלות 'לעלותם'. ואינה יכול לומר שיהיה
מגזרת 'בר', שאם כן היה לו לומר 'להבירם' בלשון מפעיל, כמו כן 'שב' 'להשיבם', 'קם'
'להקימם', 'סר' 'להסירם'.
.המה המהב איזה מתקיים עליהם שהרי ,םהש


שהרי מקרה אדם ומקרה הבהמה מקרה אחד ומנהג אחד הוא, ,דחא הרקמ יכ .כ-טי

שמתים שניהם בענין אחד, ורוח אחד להם, וחיות אחד להם.
יתרון האדם יותר מן הבהמה אין ותוהו הוא, כי הכל הבל, ששניהם שווין ומותר האדם,

אדם ובהמה ילך אל מקום אחד, שהרי מן העפר היו לעפר ישובו.

מוסב על 'ורוח אחד לכל', לומר על כן אני אומר רוח אחד לשניהם, כי מי ,עדוי ימ .אכ

הוא שיודע שרוח האדם עולה למעלה ורוח בהמה יורדת למטה, ועל כן אני אומר רוח אחד
להם והכל הבל, כי מה יתרון לאדם יותר מן הבהמה.