יהושע בכרך
ח"ישת לולא א"ס תוחולש
(עיון בפרשת עגלה ערופה – דברים כא)
(עיון בפרשת עגלה ערופה – דברים כא)
|
א. כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נתן לך ב. ויצאו זקניך ושפטיך ומדדו אל הערים ללחה לא הברקה ריעה היהו .ג ד. והורדו זקני העיר ההוא את העגלה אל נחל איתן ה. ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלהיך ו. וכל זקני העיר ההוא הקרובים אל החלל (ירק וכפש) הכפש אל ונידי ורמאו ונעו .ז ח. כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ט. ואתה תבער הדם הנקי מקרבך |
|
ללח אצמי יכ |
|
נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עכו"ם לא היו עורפין שנאמר: כי ימצא – פרט למצוי. (סוטה (המ :דמ (ה"לה ט"פ שפנה תרימשו חצור תוכלה ם"במר) .ם"וכע והוגרהש תקזחב הז ירהש כי ימצא – ולא בשעה שמצוי, מכאן אמרו משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה.(ספרי, סוטה מז.) על דברים רגילים יתפס לשון הויה "כי יהיה נגע" (ויקרא יג) ולשון מציאה מציין דבר הבלתי מצוי. (ם"יבלמ) מצוה זו נתייחדה לישראל בזכות כדי להעמידם על חזקתם ונקיונם משפיכות דמים. |
| .וצראב לארשיל וז הוצמ הדחיתנו |
|
באדמה אשר ה' אלהיך נתן לך לרשתה. |
|
אין דין עגלה ערופה נוהג אלא בארץ ישראל, וכן בעבר הירדן. (ספרי. רמב"ם שם פ"ב א) בסכום לפרשת רוצח נפש אמרה תורה: |
|
ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך-בה כי-אם בדם שפכו: ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל: (במדבר לה לג-לד) |
|
ולא תחניפו את הארץ – מפני שאמר תחילה והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם (כט) שאלו המשפטים (דיני רוצח) נוהגים גם בחוצה לארץ. והחמיר ביושבי הארץ יותר, לכבוד השכינה אשר שם, והזהיר שלא נחניף אותה ושלא נטמא .התוא ועניין החנופה, היא הנאמרה בקללות זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף וכו' כי כל חנופה עשית |
|
ותחנף הארץ בדמים – – – ודם נקי אל תשפכו במקום הזה וכו' |
|
– הדשב לפנ
|
|
איסור הכאת נפש ודיני רוצחים לסוגיהם, שוגגים ומזידים, כל אלה כתובים בפרשיות שונות בתורה, אולם כאן לפנינו דין חדש, מקרה רצח אשר אינו נגמר ברוצח, כי לא נודע מי הוא. אנו רואים רק את הנרצח כשהוא נופל בשדה. ודמו זועק. גם יתכן כאן מילת "נופל" שהיא מיותרת – – לומר – כי עדיין דם החלל נופל וצועק לפניו יתברך מנהגו של עולם, לכשימצא הרוצח נושמת החברה כולה לרווחה, הכל מפנים זעמם אליו, או לא כן מצות עגלה ערופה, פרשה זו באה להאשים את הציבור כולו ולהעמידו על הדם הנקי |
|
– – והכה ימ עדונ אלו |
|
כי עתה בחיפוש אחרי הרוצח יחפש כל אחד בלבבו וירגיש באיזו מידה גם הוא חייב בפשע הזה. ההרוג שנמצא נופל לארץ, עדיין מוטל שם במקומו ודמו זועק לשמים וזועק אל חלל החברה, על אחיו אשר קם עליו ועשהו הפקר כשדה הזה. הלא זה השדה אשר קנה קין הראשון וישם לו אות דמים. |
|
ויהי בהיותם בשדה |
|
על זאת החרידה עלינו התורה את פרשת עגלה ערופה. כי קין התחבא בקרב הכלל, לכן על כל העם צועק היום דמו של הבל. |
|
קול דמי אחיך צעקים אלי מן האדמה:(שם) |
|
ויצאו זקניך ושפטיך ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל: הזקנים והשופטים, אליהם בא הזעזוע הראשון, להוציאם ממקומם אל סביבות החלל. ויצאו – הם ולא שלוחיהם. (סוטה מה.) זקניך ושופטיך – המיוחדים שבשופטיך. |
|
ומדדו אל הערים |
|
הרוג שנמצא נופל לארץ ולא נודע מי הכהו, מניחין אותו במקומו ויוצאים חמשה זקנים מבית דין הגדול שבירושלם, שנאמר ויצאו זקניך ושופטיך ומודדים ממנו אל הערים שסביבות החלל. חצור תוכלה ם"במר) .דודמל הוצמ הבורקה איהש יאדוב עודי רבדהש וז ריע דצב אצמנ וליפא |
|
.ללחה תוביבס רשא |
|
החלל הוא עתה המרכז המעורר ומזעזע את כל סביבותיו. מודדין מן החלל אל הערים ולא מן הערים אל החלל. מאין היו מודדים? ר' אליעזר אומר מטיבורו, ר"ע אומר: מחוטמו, ר' אליעזר בן יעקב אומר: ממקום שנעשה חלל – מצוארו. [ההלכה כר"ע] (סוטה מה: רמב"ם שם ט, ב.) אחר שמודדים ונועדה העיר הקרובה, קוברין את הנהרג במקומו (מת מצוה קנה מקומו) וחוזרין |
|
ללחה-לא הברקה ריעה היהו .ג ד. והורדו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן – ללחה לא הבורקה ריעה היהו |
|
.רתויב המשאה ,רתויב הדושחה ריעה תא גיצהל אב וליאכ ,ומצע ינפב דמוע הז טפשמ ויתכן שהשם צוה לעשות כן – העיר הקרובה – כי לולי שעשו עבירה כדומה לה, לא נזדמן שיהרג אדם קרוב מהם. ומחשבות |
|
איהה ריעה ינקז ודירוהו – איהה ריעה ינקז וחקלו |
|
נמצא סמוך לעיר שאין בה בין דין לא היו מודדין שנאמר: זקני העיר – כיצד עושין: מודדין לעיר שיש בה בין דין. כאמור, נמצא החלל בשדה והמדידה מן השדה אל העיר. השדה הוא שטח ההפקר, הוא המקום על דעת הרמב"ם מצות העריפה היא לעורר את העם לדין. משרשי המצוה כדי שיתעורר לב כל ומלבד הידיעה, יש תועלת רב במעשה הגדול הזה להראות ולפרסם בהמון פרסום גדול כי חפץ אבל הנכון אצלי כי חטא העם ופשעם ראוי שייוחס למנהיגיהם יען וביען לא היישירו העם בשמירת |
|
רקב תלגע |
|
אמר הקב"ה תבא עגלה בת שנתה, שלא עשתה פירות, ותיערף במקום שאינו עושה פירות, לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פירות. (לשון רש"י במקום ובגמ' סוטה מז) ועורפין אותה בקופיץ מאחריה. (שם ע"ב) |
|
נחל איתן. |
|
תנו רבנן: מנין לאיתן שהיא קשה? שנאמר (במדבר כד) איתן מושבך ושים בסלע קנך ואומר (מיכה ו) שמעו הרים את ריב ד' והאיתנים מוסדי ארץ (הם הרים וכל הר של אבנים הוא – רש"י). אחרים אומרים: מנין שהוא ישן (ולא שהובא קרקעיתו מחדש מקרקע אחריתי – רש"י) שנאמר (ירמיהו ה) גוי איתן הוא גוי מעולם. (סוטה מו): רש"י: איתן – קשה שלא נעבד. רמב"ם: נחל השוטף בחזקה וזה איתן האמור בתורה. ונראה לפשר בין הסתירות דנחל איתן הוא השוטף מים בחזקה ורק בימי השרב ייבש. (תורה משרשי המצוה מה שכתבתי בסדר זה במצות עריפת עגלה, שענין העריפה לפרסם ענין הרציחה והמקום ההוא נשאר חרב לעולם – – זה יהיה מקום לחינוך הבנים, ביומי דפגרא כאשר יצאו הילדים עם מוריהם לטייל בסביבה יעמדו |
|
ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך: |
|
האדמה הזאת אשר ד' אלקיך נתן לך לרשתה בברכת השפע והתנובה, לאכל פריה וטובה, הנה פה היא תשם, ולא תוסף תת כוחה. הזורע בנחל איתן עובר בלאו! למצבת קרחה זו התכון גם דוד בקינתו על שאול ועל יהונתן בנו. |
|
הרי הגלבע אל-טל ואל-מטר עליכם |
|
[מכל האנדרטות והאבנים שהקימו לזכר מלחמת השחרור לא ריגשה אותי כל כך אלא אחת: מימינו של הכביש היורד ממסמיה לבאר שבע כתוב על אבן אחת בודדת: הלך, ברדתך לנגב, [ – – – ונתוא רוכז |
|
ונגשו הכהנים בני לוי |
|
בפסוק לא הוברר מה כאן תפקידם של הכהנים. בהסבר ההלכתי נראה כי הם באו לעמוד על מעשי הקרבן שיש בעגלה ערופה והם אשר יענו ויאמרו: כפר לעמך ישראל. ולפי דעתי יש טעם בענין הקרבנות הנעשים בחוץ, שעיר המשתלח ופרה אדומה. ולפיכך מנו עגלה ערופה אסורה בהנאה – מנלן? |
|
כהניא יימרון כפר לעמך ישראל וכו'. (ת"י יהונתן בן עוזיאל) |
|
אך גם ריבוי התוארים שקבלו כאן כהנים מחייב לחשוב על כוונת המעמד הזה. |
|
הכהנים בני לוי |
|
שהם ברור מבני לוי. (ראב"ע) מכלל שנאמר לשרתו – אין לו אלא תמימים, בעלי מומין מנין? – ת"ל: בני לוי (ספרי) .[ה ,א ארקיו (חל) ארפסה לע ם"יבלמב האר] ואולי נקראו כאן בני לוי דווקא ולא בני אהרן כרגיל. כי על כן זה שתחילתו היה בסוד כלי חמס כי בם בחר ד' אלהיך לשרתו – – – וכפי הנראה גם כל עבודת הקרבנות יש בהם דבר מטעם זה. כי והנה "עבודה" זו ניתנה לכוהנים לעביר כוחות אלה לעדון העדונים לקדש הקדשים לפני ה'. ושדה נקרא גם בית המקדש – יצחק קראו שדה, שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה" (פסחים פח, בחטא של קין הראשון היה המאבק בין שני היצרים של האדם, בין הטוב והרע. גם עשו היה אדמוני. איש שדה – שהפקיר עצמו כשדה. (שם כג, טו) |
|
לשרתו לברך – |
|
ועל ידם תהיה כפרה מן הדם הנקי וברכה לארץ. ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע – (ספורנו) סוף פסוק זה דורש פירוש, ולו גם על זה שהכתוב הרכיב יחד את הריב והנגע. [תניא היה ר' מאיר ועל מימר פומהון יהא מתרן כל דין וכל מכתש צרעא לסגור ולמחלוט. (ת' יהונתן בן עוזיאל) תפקידו של הכהן הוא לראות את הנגע ולקרוא בשמו: לטמאו או להסגירו. האם לא גם כאן גישתם של הכהנים לראות את הנגע אשר פשה בבית? |
|
כי יפלא ממך דבר למשפט |
|
דברי ריבות – זו השקאת סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע. (סנהדרין פ"ז, א) |
|
ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' |
|
בזמן שיש כהן יש משפט בזמן שאין כהן אין משפט. (סנהדרין נב: וראה רמב"ם הלכות סנהדרין (תושפנ ינידב אי ,די מצות בית דין שיהיו בו כהנים ולווים. יכול אין בו יהיה פסול: ת"ל ואל השופט אעפ"י שאין בו כהנים ולווים כשר. (ספרי וט"ו כ) ועל פיהם יהיה וכו'. |
|
ו. וכל זקני העיר ההוא הקרבים אל החלל |
|
וכל זקני העיר ההיא – אפילו הם מאה. (ספרי)
עתה נגשים זקני העיר, שופטיה, כלם איש לא נעדר, ואפילו הם מאה – וכולם רוחצים ידיהם על כי עתה הם הקרובים אל החלל… [השווה עם פסוק ג', שם נקראה העיר הקרובה אל החלל]. |
|
ז. וענו ואמרו ידינו לא שפכה (שפכו קרי) את הדם הזה ועינינו לא ראו: |
|
שני משפטים קצרים כבשבועה חייבים לומר הזקנים. וענו ואמרו – כמו תשובה הם נושאים בפיהם על שאלה זו העומדת בחלל החברה, מסביב לחלל .הזה גם הוידוי הזה אשר אדם צריך להזכיר על עצמו שפיכות דמים אפילו בשלילה, גם זה מחייב .הברה וכי עלה על דעתנו שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא מאי ידינו לא שפכו – לא בא לידינו ,היול אלב והונחנהו והוניאר אלו תונוזמ אלב והונרטפו אמר ר' יהושע בן לוי אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי עין. (סוטה מח:) הרי שאילו ראו אותו ולא קיימו בו מצוות אש"ל, שוב אין יכולים לומר ידינו לא שפכו את הדם. "ונכפר להם הדם" ומכלל הן אתה שומע לאו, שאם ראוהו ופטרוהו אותו בלי לוי' ואין יכולים לומר |
|
רבנין דהכא (דארץ ישראל) פתרין קרייא בהורג ורבנין דתמן (דבבל) פתרין קרייא בנהרג. רבנין דהכא פתרין קרייא בהורג: .וניד לע ונמעמעו והונחנהו והוניאר אל והונגרה אלו והונרטפו ונידי לע אב אלש ורבנין דתמן פטרין קרייא בנהרג: לא בא לידינו ופטרנוהו בלא הלויה, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא (ו"לה ט קרפ הטוס ימלשורי) .הסנרפ |
|
?ימ תא .תונוזמ אלב והונרטפו והוניאר אלש והלא כאן המדובר בחלל חרב, הרוג שנמצא, ולא בחלל רעב – את שתי הצעות האלה, מסבירים רש"י והמלבי"ם: כלומר למזונות הוצרך (ההרוג) ולא היה לו וראה אחד נושא מזונות ובא לחוטפם ממנו לאונס לא היה בזה רוצח מועד אשר קם על רעהו בתאות דמים. כי אם תגרה טראגית היתה בין השנים, |
|
– – – !והכה ימ עדונ אלו |
|
הן עיקר האשמה נופלת על זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ועל כל אחד אשר בעיר כי יבדוק בנפשו אם לא עבר עליו איש רעב ופטרהו בלא לחם – ואם עבר ופטרוהו הרי לא יוכלו לרחוץ ידיהם על העגלה בנחל ולא יוכלו לומר ידינו לא שפכו את הדם הזה. לא פחותה מזו היא הדרישה העולה מטעמו של המלב"ם – הרעב הזה הוא הרוצח. ואם פטרנוהו |
|
ח. כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' |
|
כפר לעמך – ששגגו ולא שמרו הדרכים המסוכנים. (ראב"ע) – כפר אתה בדם שופכו כאמרם ז"ל (סנהדרין) מי שנתחייב הריגה לסטים באים עליו (ספורנו) |
 
|