מלכים א, פרק א: ימי זקנתו של דוד וצוואתו

הבעיה העיקרית בדיון בנושא זה היא: מהי תכלית הדברים ולמה נכתבו? מהו מוסר ההשכל
לדורות הטמון בהם? מדוע יש לתאר את אותו איש גדול – "הגבר הוקם על, משיח אלהי יעקב,
נעים זמירות ישראל" (שמואל ב, כג, א), אשר הובטח לו כי לא תסור המלוכה מזרעו עד עולם –
?הלודג הכ תונכסמב

נחלקו המפרשים בפתרון שאלה זו. יש מהם שדרשו כתובים אלה לגנות, כלומר להדגיש את
חולשתו הגופנית הגדולה של דוד כרקע להתנשאות אדוניה. לכן אף באה ההדגשה: "ולא עצבו
אביו…" (מלכים א, א, ו). אחרים דרשו תיאור זה דווקא לזכותו של דוד. על אף חולשתו הגדולה
בסוף ימיו, אצורים היו בו כוחות נפש גדולים. כאשר חש כי הבטחתו לבת-שבע כי שלמה בנה
יהיה המלך עומדת בסכנה, הוא התאזר בגבורה ופעל בהחלטיות ובאופן נמרץ לתיקון העוול.
ספק אם יש מקומות רבים בנביאים ראשונים שבהם ניתן להציב במלוא חריפותה את השאלה
שנהגנו להציב במרכז דיוננו בנביאים ראשונים: שאלת המסר לדורות. למעשה, כבר חז"ל חשו
:תונורתפ ינש ועיצהו ך"נתב ובתכנ ולא תוארקמש לע וז האילפב

ב) בראות דוד את המלאך וחרבו שלופה בידו (שמואל ב, כד) נבעת ונצטנן.

סיוע לראיה זו, כי מטרת הסיפור היא להדגיש את גודל העונש שגורר אחריו החטא, ניתן למצוא
בהדגשת מקומה של אבישג השונמית בעניינים השונים שבראשית ספר מלכים. לכאורה עצם
הזכרת שמה מיותר הוא, שהרי לא עליה נסב התיאור כי אם על דוד המלך. אך באמת נזכרת היא
במקומות הקשורים קשר ישיר עם בת-שבע אותה אישה בה נכשל בשעתו דוד. כאשר מתחילה
המרידה של אדוניה וניסיונו לתפוס את כיסא המלוכה, באה בת-שבע אל דוד המלך – לפי עצת
נתן הנביא – כדי לשכנעו להתערב למען בנה שלמה. והנה באותו מקום נאמר: "ותבוא בת-שבע
אל המלך החדרה והמלך זקן מאד ואבישג השונמית משרת את המלך" (פרק א, פס' טו).
הזכרתה של אבישג במקום זה אין לה כל תכלית סבירה לכאורה. מה טעם לומר כי היא הייתה
נוכחת באותו מעמד? לפי הסברנו הדברים בהירים ומובנים: מרד אדוניה אף הוא נתפס כחלק מן
העונש שהוטל על דוד ועל ביתו בשל חטאו בבת-שבע. אבישג, הנערה היפה, מסמלת כאן את
בת-שבע היפה שאותה חמד דוד בשעתו. בד בבד עם הסמל לירידתו הגדולה בעטיו של חטא זה.

אבישג נזכרת שנית מאוחר יותר, בעת הניסיון המחודש של אדוניה למרוד, בבקשו לו לאישה את
אבישג השונמית (פרק ב, פס' יג ואילך). לא בכדי מחליט שלמה, בשומעו את בקשת בת-שבע
ברקב לבוקמ גהונ הז היה .הינודא ויחא תגירה לע תווצל ,השיאל הינודאל גשיבא תא תתל ומא
העמים במזרח הקדמון, והוא נמשך עד לימי הביניים, כי מלך חדש הוא הזכאי באופן חוקי לשאת
לאישה את אשת המלך הקודם, ויש בכך סמל להמשכיות המלכות ולזכייתו החוקית בה. שלמה
הבין כי אדוניה מנסה למצוא לעצמו זכות חוקית בעיני העם כולו לטעון שוב לכס המלוכה. והנה
שתי הנפשות הנזכרות יחדיו בהקשר זה – שאף הוא בסופו של דבר תוצאה של חטאו של דוד –
הן בת-שבע ואבישג השונמית. לכאורה גם כאן מיותר היה לספר כי בת-שבע היא זו שבאה אל
שלמה כדי לבקש את אבישג לאדוניה. די היה לנו לדעת שהוא חפץ היה לשאתה. כיצד בוצעה
השליחות הוא עניין שולי, אך באמת הוצמדו כאן יחדיו שתי הנשים כסמל בורר לחטא ולעונשו.

כללו של דבר, דמותה של אבישג השונמית משמשת בפרשת תיאור ימיו האחרונים של דוד כסמל
לעיקרון של מידה כנגד מידה, ומסתבר שהיא הובאה כמסר חינוכי לדורות לנזקו המתמשך של
החטא ולהשפעתו השלילית על נפש האדם.

ונב המלשל ותפטהב קפסמ ונניא דוד .וז האווצמ תולוע תויעב יתש :דוד לש ותאווצל רשאבו
כי ילד בדרכי ה', אלא מבקש הימנו לגמול חסד עם מיטיביו ולמצוא הזדמנות להעניש את אלה
שפגעו בו בימים עברו: יואב ושמעי בן גרא. והנה, אם היו שני אלה חייבים מיתה ועונש, מדוע
לא עשה זאת דוד עצמו? והאם אין משום עורמה והפרת השבועה בצוואה לפגוע בשמעי בן גרא?
דוד מעיד על עצמו כי בשל שבועתו לשמעי ראה עצמו מנוע מפגיעה בו. אך הרי שלוחו של אדם
כמותו, ואם יעשה זאת שלמה כאילו פגע בו דוד עצמו והפר בכך את שבועתו. ובאמת, יש כאלה
הסוברים שדוד לא נהג בעניין זה כשורה. במיוחד קובלים הם על הריגתו של יואב על-ידי שלמה
כעביר זמן מה – לפי צוואת דוד – בשעה שאיש זה שימש למעשה כמצביא הגדול של צבאות דוד,
הליג באויש דוע המו .לארשי תולובג תא ביחרה רשא דוד תכלממ לש אבצה שארב דמעש ימכ
נאמנות לדוד, ולפני כיבוש בני עמון מיהר להודיע לדוד שיבוא לרבת בני עמון, כדי שהכיבוש
ייקרא על שמו (שמואל ב, יב, כז ואילך).

אך עיון בכתובים איננו מצדיק פליאה זו על דוד, ומלמד כי האנשים שביקש דוד משלמה בנו
לפגוע בהם היו אויבים של ממלכתו. דוד בחכמתו הבין כי הם מחכים לשעת כושר – למותו של דוד
– כדי לערער את סמכותו של המלך החדש, שלמה, ולהעביר את המלוכה לידיים אחרות. תמיכתו
של יואב באדוניה – כמסופר בפרק א' של ספר מלכים – למרות שיואב ידע כי דוד מעונין להמליך
את שלמה וה' הסכים עמו על כך ביד נתן הנביא, שימשה עדות ברורה למציאות זו. כוחו של יואב,
במיוחד בשל שליטתו על צבא המילואים אשר לדוד, עשתה אותו לאיש מסוכן ביותר ליציבותה של
הממלכה. אם בימי דוד הפר את רצונו של המלך, כפי שעולה מהריגת אבנר בן נר ועמשא בן יתר,
ודאי שיהא מסוכן כפליים לשלמה.

הוא הדין בשמעי בן גרא. יציאתו של שמעי כנגד דוד לא הייתה מקרית. איש זה נמנה עם
המיוחסים שבבני בנימין, ובהתקפתו על דוד בעת מרד אבשלום באה לידי ביטוי אי-הסכמתם
של חלק מצאצאי שבט יוסף ובנימין (בני רחל) למלכותו של איש משבט יהודה עליהם. הדעת
נותנת כי קני התנגדות אלה נמשכו כל ימי דוד. דוד הבין כי לאחר מותו אף ינסו להרים ראש
הכולמה תא בישהל רמולכ ,"הנשויל תרטעה" תא ריזחהל תוסנל ידכ התואנ תונמדזה שפחלו
לאיש משבט בנימין. הם ראו בדוד כמי שלקח בעורמה ושלא כדין את המלוכה משאול המלך,
שנמנה על שבטם. דוד מייעץ לשלמה להקפיד ביותר עם שני אויבים מסוכנים אלה לממלכתו,
וברגע שייווכח שמנסים הם להרים ראש ראוי לו לחסלם.

.יעמש תא אלו באוי תא אל דימ הכמ ונניא המלש :תוארקמו תודבוע המכמ וז הסיפתל עויס
על שמעי הוא ציווה לישב בירושלים ולא לצאת הימנה בשום מקרה, כדי שניתן יהיה לפקח
על תנועותיו. לו היה שמעי נאמן להבטחתו ולא היה עוזב את ירושלים – לא היה שלמה מכהו.
שבועת דוד שלא להורגו הייתה בשל הקללה שהוא קיללו, אך משהאיש הפר את הוראת המלך,
אין אותה שבועה תקפה.

אף יואב לא הוצא מיד להורג. רק תמיכתו בחידוש הניסיון של אדוניה להשיג את המלוכה בעורמה,
על-ידי בקשת אבישג השונמית לו לאישה (כנדון לעיל), היא שהביאה לפגיעה בו. הדעת נותנת
שהוא היה אחד מראשי היועצים לאדוניה לעשות כן. אין זה מקרה שמיד לאחר הפגיעה באדוניה
.חבזמה תונרקב טלקמ אוצמל הסנמו סנ באוי

לפי זה מובן מדוע בסיום פרק ב', לאחר סיפורי הריגת יואב ושמעי, נאמר: "והממלכה נכונה ביד
,רבד לש וללכ .המלש לש ונוטלש סוסיבל ששח היה היביואכ ושמיש הלא ינש דוע לכ ."המלש
שניהם נהרגו לא רק על העבר אלא במיוחד בשל מעשיהם לאחר מות דוד בנסותם לערער את
.המלש תכלממ תוביצי