המצוות התלויות בארץ מדריך למורה

הפרק "מתנות עניים" מתייחס לחמש המתנות המופיעות במשניות שבחוברת זו בסדר זה:

הניסוח הדומה של לקט ושל פרט – "לא תלקט" – מראה, כי שתי מצוות אלה הן שתי פנים
של אותו עניין: השיבולים הנושרות בזמן הקציר הן "לקט", והענבים הנושרים בזמן הבציר
הם "פרט".

לאחר המיון אפשר לעסוק בבירור עניין נוסף: מה היינו חסרים אילו לא היה כתוב הפסוק
בויקרא כג, כב? כפי שיגלו התלמידים מיד, הפסוק הזה חוזר על הנאמר בויקרא (יט, ט).
תשובה לשאלה נמצא בדברי רש"י המובאים אחרי הפסוקים.

(טכ רוקמ) א ,א האיפ

במשנה זו שנויים כמה דברים שאינם קשורים למצוות התלויות בארץ. הם צורפו למשנתנו,
משום שגם להם "אין שיעור". כיוון שלהלכות אילו אין מקום "טבעי" במשנה (שהרי אין
מסכת צדקה למשל) צירפן ר' יהודה הנשיא למשנתנו.

בהוראת משנה זו כדאי לעמוד על התופעה השכיחה של משניות שאינן עוסקות ישירות בנושא
המסכת, אלא עוסקות בעניינים הדומים בצורתם לנושא הנדון במסכת (כאן: "דברים שאין
להם שיעור").

הטבלה בשאלה 39נותנת בידי התלמיד את המקורות שאפשר ללמוד מהם את הדינים על
מצוות שאין להם שיעור. המקורות הם אלה:

(האיפה תומכ :אשונה ;אל רוקמ) ב ,א האיפ

בהוראת המשנה ניתן להעמיד את מוקד ההוראה על השוואת מקורות שונים העוסקים
.האיפ תווצמל הקדצ תווצמ תאוושהבו האיפה תדימב

בעבודה 41ניתנת הכוונה להשוואת משנה א' למשנה ב', כאשר במשנה א', הניסוח הוא "אין
להם שיעור", ומשנה ב' קובעת שיעור של 1/60לפחות.

חכמים קבעו כמות מינימום של 1.7% ( .)1/60אפשר לתת יותר, אבל האדם חייב לקצור
תחנמ) ומצעל רוצקל לחה אוה רשאכ קר הלח האיפ תבוח יכ ,תחא תלוביש תוחפל ומצעל
ביכורים, ביאור לתוספתא פיאה א,א).

בדרך זו יש להסביר את "הסתירה" שבתוספתא: מצד אחד אין שיעור למעלה, אבל רק עד
גבול מסוים, כי העושה כל שדהו פיאה, אינה פיאה, שהרי לא התחייב בפיאה, כיוון שלא קצר
לעצמו כלום. הדבר מתאים לניסוח הפסוק: "ובקצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה…"
התלמיד מתמודד עם בעיה זו בשאלה .42

אשר לצדקה, שם התמונה שונה: כמות ההפרשה היא ,1/10-1/5ועל כך בגמרא, כתובות נ, א,
המובאת בחוברת התלמיד. ייתכן שאפשר להסביר את ההבדל בין צדקה לפיאה בכך שמתן
צדקה בכמות גדולה תרושש את הנותן, ואז יהיה העשיר עני והעני עשיר – ולא הרווחנו דבר.
לעומת זאת, פיאה ניתנת משדה מסוים, ולא מכל הרכוש, ולכן אין בפיאה הגבלה זו.

פיאה א, ד (מקור לד: אילו מינים חייבים בפיאה?)

המשנה עוסקת בהגדרת המינים החייבים בפיאה. בעבודה לתלמידים ניתן למצות את עיקר
עניינה של המשנה, ובשיעור ניתן לעמוד על המשנה משתי נקודות מבט אלה:

.1פירוש הפסוק "ובקצרכם…" (לפי רמב"ם בפירוש המשניות, מקור לה).
.2השוואת המינים החייבים בפיאה למינים החייבים במעשר. הצמחים החייבים במעשר
נזכרו במסכת מעשרות א, א (מקור סה להלן).

ההשוואה תיתן תמונה זו:

(טקל :אשונה ;זל רוקמ) י הנשמ ,ד האיפ

בדין לקט עוסקת משנה י, וכן פרק ו, משנה ה (מקור לט).

שיש תילמיסקמה טקלה תומכ יהמ הריבסמ ה ,ו קרפב הנשמהו ,טקל והמ הריבסמ ונתנשמ
.תתל

ההבחנה העקרונית היא זו: כל שיבולת או שתיים שנשרו בגלל הקציר שייכות לעניים. אם הן
נשרו מסיבה אחרת, הן שייכות לבעל-הבית.
מעניין יהיה להחיל את העיקרון הזה על הקציר כיום, בקומביין. גם כאן נצטרך להבחין:
שיבולים שנשרו בגלל המקצרה – לעניים; שבלים שנשרו בגלל גלגלי המקצרה – לבעל הבית.
בסוף הפרק נדון בביצוע המעשי של דין מתנות עניים כיום.

(טקלו טרפ ,החכש ;טל-חל תורוקמ) ה-ד ,ו האיפ

העיקרון של מצוות שכחה הוא פשוט: שורה שהחלו לקצור אותה, כל עומר או שניים שנשכחו
ממקום הקציר ואילך, והיה צריך לחזור כדי לאספם – שייכים לעניים.

בהוראת המשנה כדאי לשאוף למיצוי הגדרה מעין זו.

המונח שבמשנה, "בל תשוב", המקביל לביטוי המקראי "לא תשוב", הוא אופייני ללשון
המשנה: "בל תאחר"-"לא תאחר"; "בל ייראה ובל יימצא" "לא ייראה ולא יימצא". וכן
.הברה

המשניות עוסקות בשכחה, פרט ולקט. בכל אחת מהמתנות האלה יש הבחנה בין שני גרגרים
לשלושה גרגרים. יש להבחין כי פרט = לקט; ושכחה היא מצווה אחרת.

(תוללועו טרפ :אשונה ;מ רוקמ) ד-ג ,ז האיפ

תומוקמה תאו אשונה הנבמ תא הארנ הלבטב .ה ,ו קרפב הנשמה תא המילשמ וז הנשמ
שבהם מוזכרות שתי המתנות:

כדאי לעמוד על הצד החינוכי שבביטוי "הרי זה גוזל את העניים". אדם שאינו נותן מתנות
עניים הוא בעצם גזלן, כי המתנות שייכות לעני.

בעניין זה יש להבחין את ההבחנות ההלכתיות: מה עשה האיש שהניח את הסל מתחת לגפן?
הפירוש הרגיל: הפרט נפל לתוך הסל, ולא התפזר על הארץ. בעל הכרם טוען שלא בצדק,
שפרט זה שלו, ושפרט שייך לעניים רק אם נפל והתפזר. המשנה מכנה את בעל הכרם "גזלן".
פירוש אחר, פירושו של הגאון מווילנא, מסביר, כי בעל הכרם גרם שהאשכול ייבצר בשלמותו
ולא יישרו ממנו ענבים. למעשה, לא היה פרט, כי האשכול שלם. ובכל זאת מכנה המשנה אדם
זה "גזלן".

מתנות עניים המחולקות מן השדה שונות ממעשר עני, הניתן מן הפרות בשנה השלישית
ובשנה השישית לשמיטה. במעשר עני מוטלת על הבעלים גם חובת נתינה; במתנות עניים על
העניים לבוא ולקחת. בשני המקרים הפרות הם חולין ומותרים לכל.

המבנה הכלכלי הקיים בארץ כיום הוא כזה, שהעניים מרוכזים בערים, והשדות מרוחקים
מהם. מחיר גידולי הקרקע, שהוא זול ממחיר נסיעה לשדה, הופך את איסוף מתנות העניים
לדבר לא כדאי: עני שיסע לאסוף מתנות עניים יוציא הוצאות רבות יותר ממה שירוויח
במתנות שיאסוף. מסיבה זו אין העניים באים היום לאסוף מתנות עניים. ומכיוון שכך, אין
חובה על החקלאי להשאירן בשדה, כדי שלא ילכו לאיבוד.

זאת ועוד: בשיטות האיסוף הנהוגות כיום (בעזרת קומביין וכלים חקלאיים כבדים), נשאר
אחוז גבוה של פרי בשדה, יותר ממה שנשאר כשבוצרים ביד. הסיבה היא, שמחיר האיסוף ביד
יקר, וכדאי לוותר על אחוז מן היבול ולאסוף על ידי מיכון.

אותו מנגנון פועל גם ביחס לעניים: ערך העבודה שהם ישקיעו באיסוף הפרות שנשארים
בשדה גבוה יותר ממחיר הפרות שהם עשויים לאסוף. לכן, אם העני מוכן לעבוד באיסוף, הוא
יוכל להרוויח יותר בעבודה ממשית מאשר באיסוף מתנות העניים (על-פי הרב י"מ
טקוצינסקי, ספר ארץ ישראל, חלק ב, סימן י, עמודים קנא-קנג).