אהבת הרע – סוגיית יתום ויתומה שבאו להתפרנס

כ׳ באב תשפ״ו · תושב"ע


(הכ-כ תורוקמו ,א ,חס -א ,זס תובותכ)


הסוגיה מתחלקת לשלושה עשר חלקים, שסומנו בדף הגמרא. אלה הם נושאי
החלקים השונים שבסוגיה:

הקדצב המידק

יתומה קודמת ליתום במזונות ונישואין.


ול רסחי רשא ורוסחמ יד

יתום מקבל בית וכלי בית, ואחר-כך משיאים אותו.

.וילע בכרל סוס וליפא – רסחי רשא

דוגמה: בגליל נתנו לעני ליטרא בשר בכל יום.

ר' נחמיה נתן לעני עדשים, ומת.

עני ביקש מרבא מאכלים יקרים – וקיבל.


ינעה לש ודובכ

עני שאין לו, ואינו רוצה לקבל.

אדם שיש לו, ואינו רוצה להתפרנס מנכסיו.__
.והארי אל ינעהש ידכ רונתל סנכנ אבקוע רמ

קנופמ ינעל הקדצה ליפכה (1) אבקוע רמ

.הקדצל ושוכר תיצחמ תא ותומ ינפל רזיפ (2)ט.                
דרך נתינת צדקה.



רמאים הנוטלים צדקה

רמאים המקבלים צדקה. .אי

המתחזים לעניים..בי



אלו כלים חייב העני למכור?

אלו חפצים מחייבים אדם למכור לפני קבלו צדקה?.גי


.


דרך ההוראה


(היגוסב 'א קלח) הקדצב המידק

ההלכות בעניין קדימה בצדקה בנויות על שני עקרונות:
החלש יותר – קודם ("יתום ויתומה שבאו, מפרנסים את היתומה ואחר-כך את

.("םותיה__
בחלשים באותה מידה – אחריות לקרוב משפחה גדולה יותר ("מבשרך לא

תתעלם", ישעיהו נח, ז). עיקרון זה מפורט ביו"ד רנא. (מקור כ).__

נקודת מוצא לדיון יכולה להיות בקשה מן התלמידים לתת כותרת לחלק א' של
.היגוסה
לאחר שהתלמידים ימצאו את נושא הקטע, אפשר להכין דירוג של עדיפות בקבלת
:הקדצ


עדיפות המקבלים

המותי (1
םותי (2
לאחר הבהרת נקודה זו, אפשר להשלים את הרשימה לפי מקור כ' שהובא מתוך

שולחן ערוך. בעבודה משותפת יוכלו התלמידים להכין רשימה מלאה של סדר
.הקדצה ילבקמ תופידע

די מחסורו אשר יחסר לו (חלקים ב-ו בסוגיה)

גם כאן ימצאו התלמידים בכוחות עצמם את הנושא של כל אחד מהחלקים. הקשר
של חלק ג' שבסוגיה לחלק ב' ברור: שני החלקים עוסקים באותו פסוק, אלא שיש
תא שרודכאן שני לימודים שונים, המוליכים את הפסוק לכיוונים שונים: חלק ב'
.ושרפמ – 'ג קלח ,קוספה

.

היגוסבש 'ג קלח היגוסבש 'ב קלח םילימה
ורישעהל אלו וסנרפל הווצמ תיב ורוסחמ יד
תיב ילכ רסחי רשא
בכרל סוס וליפא השיא ול

לאחר השוואת שני הלימודים של הפסוק, כפי שהם מובאים בגמרא, יפה יהיה
להשוותם לספרי (מקור כא). התלמידים יבחינו כי הספרי משלב חלקים משני
הלימודים גם יחד.

השוואת חלקים ג-ד שבסוגיה לדרשה שבספרי (מקור כא) תעמיד את התלמידים על
הבדלים מעניינים: מעשהו של הלל מנוסח בצורה אחרת בגמרא ובספרי, וגם הסיפור
על העני מן הגליל העליון מופיע במסקנת הגמרא כפי שהוא מסופר בספרי: בשר
משל עופות (בגמרא) = בשר של ציפור (בספרי). לאחר משא ומתן הגיעה הגמרא
מדעתה למה שסופר בספרי: כי מדובר בבשר עוף.

קטעים ג'-ד' מלמדים, שעיקר מצוות צדקה היא לתת לעני את מה שהוא – העני
המסוים שלפנינו – חסר אותו. אין כאן קצבה קבועה ואחידה לכל העניים, כפי
סוס וליפא" הכלההו ,ורוסחמ תא ינעו ינע לכל תתל איה הווצמה .ונימיב לבוקמש
לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו" – על כל הנראה לנו מוזר בה, באה להדגיש עיקרון
חשוב זה. אם לפני שירד מנכסיו היה רגיל בכך, עתה הוא חסר זאת – ועלינו לספק
.הז וכרוצ

מה תורמים קטעים ה-ו למסקנה זו? התלמידים יבחינו כי בעוד שקטע ו' מסייע
למסקנה הקודמת, מתוך קטע ה' עולה ביקורת על זה שהתפנק כל כך, עד שמת
בגלל סעודה שסעד עם רבי נחמיה.

המקורות כא-כג ירחיבו את העניינים שהובאו בגמרא: מצד אחד – מה כלול בכלל
"די מחסורו", מאידך – מתי אין פועל הדין של "די מחסורו" (שיטה מקובצת, מקור
.(גכ רוקמב א"מרה תהגהו ,בכ


?"ול רסחי רשא ורוסחמ יד" ינעה תא סנרפל הבוחה תלטומ ימ לע

לפי דעת רמ"א במקור כג, וכמוהו סבור "בית יוסף" בפירושו לטור – מוטלת חובה זו
על הציבור, ולא על הפרט. אפשר להסביר גישה זו בכך שהיחיד מצווה להחיות את
העני, ואילו הציבור, שאמצעיו מרובים, יכול לתת לו יותר: די מחסורו.

מדברי רמב"ם, הלכות מתנות עניים ז, א-ב (מקור כח) משתמע שחובה זו מוטלת אף
על הפרט. דבר זה עולה מניסוח הדברים הזה: "מצוות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל
כפי מה שראוי לעני, אם הייתה יד הנותן משגת".

:טרפה תובוחב תודימ יתש שי ,הלא ם"במר ירבד יפל
אם הפרט יכול – יתן לעני די מחסורו; (1

אינו יכול – יתן כפי יכולתו, ואפילו פחות ממה שראוי לעני (פחות מ"די מחסורו"). (2


.א"מר ירבדל ם"במר ירבד תא תוושהל דימלתה שקבתנ ,4 הלאש ,דימלתל תודובעב
יש להניח שתלמידים ימצאו את ההבדל הזה. מהסיפור על הלל שבסוגייתנו נראה,
כי הלל כאיש פרטי סיפק לעני סוס ועבד – משמע, כשיטת רמב"ם. (אלא אם נתייחס
למעשה כאל פעולה שהיא לפנים משורת הדין, שהרי לא היה להלל עבד, והוא עצמו
מילא את תפקיד העבד. ואם כך – גם לשיטת רמב"ם היה פטור מלתת לעני עבד).



כבודו של העני (חלקים ז'-י' בסוגיה)

גם כאן יש להדגיש את העיקרון היסודי שעליו עומדת התורה: אדם שירד מנכסיו,
והגיע לכך שנצרך הוא לבריות, חובה לתת לו פרנסתו בדרך כבוד. אדם שירד מנכסיו
והוא בוש ואינו רוצה ליטול מן הציבור, מערימים עליו ונותנים לו פרנסתו בדרך
כבוד: על-ידי מתנה שאינה נראית כמתן צדקה, או על-ידי הלוואה (שאין מתכוונים
לגבותה ממנו), או על-ידי קבלת משכון, ולתמיד חכם – על-ידי הלוואת כסף כדי
.וב רחסיש

העיקרון של שמירה על כבוד הנצרך יופיע להלן גם במצוות גמילות חסדים. כך הוא,
למשל, באזהרת התורה למלווה, שבא לגבות חוב מן הלווה, "כי תשה ברעך משאת
מאומה, לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו. בחוץ תעמוד, והאיש אשר אתה נושה בו
יוציא אליך את העבוט החוצה". (דברים כד, י-יא). אל לך להיכנס לבית רעך כשליט
ואדון. בחוץ תעמוד, וכך תשמור על כבודו.

אפשר לפתוח הוראת קטע זה בדיון בשאלה, מה לעשות לעני, שאינו רוצה ליטול
צדקה (מצב זה שכיח בארץ!). ולהיפך: מה לעשות לקמצן שאינו רוצה ליהנות
.ומצע תא ביערמ אוהו ,ושוכרמ

יש להניח שההצעות שיעלו התלמידים יהיו דומות לדעות שבגמרא.
גם כאן, העיון במקורות ירחיב ויעמיק: מנקודת מבטו של נותן הצדקה – צריך
להשתדל ולתת (טור, וירושלמי, מקורות כד-כה). מאידך: מנקודת מבטו של מקבל
הצדקה – ראוי לו להימנע מלקבל, אם הוא יכול לעמוד בעוניו, ואינו מזיק לעצמו או
.(וכ רוקמ) וינבל

חלק ה' שבסוגיה קשה, בגלל שפתו הארמית. אפשר לנצל קטע זה לשם תירגול
בהבנת מילים ארמיות. המורה יכול לבקש מן התלמידים לנסות ולתרגם את הקטע
לעברית – בעזרת רש"י, ועל-פי דימיונן של המילים הארמיות למילים עבריות.

התרגום המלא הוא זה:

מר עוקבא – היה עני בשכונתו, והיה רגיל בכל יום לזרוק לו ארבעה זוזים בצינור
הדלת. פעם אחת אמר העני: אלך ואראה מי עושה עמי טובה זו. אותו היום שהה מר
עוקבא בבית-המדרש הרבה, והלכה אשתו עמו. כיון שראה העני שהיטו עצמם לדלת
– יצא אחריהם. ברחו ונכנסו שניהם לתוך תנור גרוף. נכוו רגליו של מר עוקבא.
אמרה לו אשתו: תן רגליך על רגלי (שרגליה לא נכוו). חלשה דעתו. (נפלה עליו רוחו,
משום שהאש שלטה בו, ולא שלטה באשתו). אמרה לו: אני מצויה בתוך הבית
והנאתי קרובה לעניים. (ואני דואגת להם בדרך כלל יותר ממך). וכל כך למה? (מפני
מה התחבאו שניהם בתוך התנור?) משום שאמרו: נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך
כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים.

אפשר לנצל סיפור זה ולהפיק ממנו תועלת חינוכית: מר עוקבא סיכן עצמו, כדי לא
.ינעה תא שייבל

מקורות כז-כח ישלימו את הדברים שבגמרא.

בקטע ט' בגמרא שני סיפורים. הראשון עוסק בהבדל גישות בין מר עוקבא לבנו לגבי
מתן צדקה לעני מפונק. אולי אפשר לפרש כי הבדלי הגישות קשורים בדעות שונות
שהובאו קודם לכן:

קנפל ינעל ול-לאש ,היגוסבש 'ה קלחב ,הימחנ יבר ומכ בשוח אבקוע רמ לש ונב
.(היגוסב 'ג קלח) וילע בכרל סוס וליפא – "ול רסחי רשא" רובס אבקוע רמ .ומצע

הסיפור השני, יש בו אפקט מוסרי חשוב: עיקר ההכנה של מר עוקבא לדין של מעלה
.הקדצ תווצמ ידי-לע איה

הסיפור של מר זוטרא מזכיר את הסיפור במונבז המלך (בבא בתרא יא, א – מקור כו
יתובא" רמא ,הקדצל ויתובא יסכנו ויסכנ תא זבנומ זבזבש רחאל .(דימלתה תרבוחב
גנזו למטה, ואני גנזתי למעלה… אבותי גנזו לעולם הזה, ואני גנזתי לעולם הבא".


רמאים הנוטלים צדקה (חלקים יא-יב שבסוגיה)

מהו ההבדל בין חלק ט' לחלק יא שבסוגיה? מדוע בחלק ט' הכפיל מר עוקבא את
סכום הצדקה, ובחלק יא הפסיק אותה לגמרי? – על כך, בתוספות ד"ה "בטלי כסף",
דף סח, א.

אילו כלים חייב העני למכור? (חלק יג שבסוגיה)

חלק יג שבסוגיה מבוסס על המשנה בפאה, ח, ח (מקור כז – להלן). נוח יהיה ללמוד
תאירק ידי-לע השעיי הז דומיל .הנשמה דומילל ליבקמב ארמגבש עטקה תא
הטקסטים בכיתה.

הקושיה שהטקסטים מעוררים פשוטה: במשנה כתוב שאינו מוכר כלי תשמישו,
ואילו בברייתא המובאת בגמרא כתוב – שמוכר. בגמרא יש שני תירוצים, ובתירוץ
:תופסותו י"שר תקולחמ ינשה

.

רכומ וניא רכומ
אם לקח לקט שלא כדין, שעה שהיה
עשיר, וב"ד גובים ממנו בחזרה.
כעת אין לו 200זוז,
ואם ימכור כליו- יהיו לו.
:י"שר
אם בא לגבות מקופת צדקה
.היסהרפב
אם לוקח לקט או צדקה מאדם
.הענצב יטרפ
רבנו תם:

נושא זה ישוב בעבודות התלמידים בלימוד המשנה בפאה.

אפסכד אשירחמ

רש"י אינו מפרש ביטוי זה. במסורת הש"ס מובא פירוש, שזה כלי שמגרדים בו את
הגוף בבית מרחץ, והיו עושים אותו מכסף.

פירוש אחר: מחרשה שמתקן בה גנו, ויש שהיו עושים אותה מכסף.
שני פירושים אלה נמצאים בשיטה מקובצת לכתובות, בשם תלמידי רבנו יונה.

.


הרזחה תולאשל תורעה

שאלות החזרה קצרות, ומטרתן לסכם סיכום ממצה את מה שנעשה בלימוד בכיתה.

4-1 תולאש

בשאלות אלו נעשית פעולת למידה הפוכה מן הלמידה בכיתה: שם קראו התלמידים
במקורות, ומתוכם הגיעו לניסוח עקרונות. וכאן להיפך – ניתנו העקרונות והתלמיד
.רוקמה תא אוצמל שרדנ

כך למשל, לשאלה – 1יש להניח שהתלמיד מצא במשפט "איהו הוא דלא איבעי ליה
לפנוקי נפשיה כולי האי", את המקור לרעיון שאסור לאדם לחיות מעל לאמצעיו.

התשובה לשאלה 2קלה יותר. כל הדעות של התנאים (וכן מה שהובא מן ההלכה
הפסוקה) מניחות כמובן מאליו, שמתן צדקה צריך להיעשות בצורה שיש בה משום
.קקזנה לש ודובכ לע תיברימ הרימש

שאלה 4תפנה את תשומת לבו לסוף הסוגיה. אלה המתחזים כעניים או בעלי-מום –
סופם שהקב"ה מביא עליהם מידה זו.

5 הלאש

העיקרון המנוסח בשאלה 5הוא העיקרון היסודי שנוסח בנושא "די מחסורו אשר
יחסר לו". כל מה שהוא חסר, עליך לספק לו, ו"אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ
."וינפל

6 הלאש

תונתמ ,ם"במרב תואבומה ,הקדצה תולעמ הנומשב דימלתה תא השיגפמ 6 הלאש
עניים, פרק י', הלכה ז' ואילך. שאלה זו ניתנת כאן מפני ששתיים ממעלות הצדקה
נזכרו בסוגייתנו: זו של מר עוקבא, שהיה הנותן יודע אך המקבל אינו יודע. וזו של ר'
אבא, שהיה העני המקבל יודע, אך הנותן אינו יודע. לדעת הרמב"ם – מעלתו של מר
.אבא 'ר לש וזמ הלודג אבקוע

בשאלה 6ב' נתבקשו התלמידים לחוות דעתם על שני מעשים אלו – איזה מהם מעולה
יותר, ויש להניח שההנמקות השונות יהיו בעלות עניין רב.

הכוונה בשאלה 6ג' היא להבחין, שהמעולה ביותר היא זו הקרויה "מתן בסתר",
.הקדצ לש הפוק תועצמאב

ההחלטה אם לדון בבעיה זו נתונה לשיקול דעתו של המורה, משום שלהלן מוקדשת
תא תוחדל לכוי הרומהו ,"הקדצב תולעמ הנומש" אשונל תדחוימ הפיקמ הדובע
.וז הדובעל עיגיש דע ,אשונב לופיטה


המשך: סוגיית "קופה של צדקה"

חזרה לתוכן אהבת הרע