פשע בה ויצאת לאגם ומתה כדרכה דף לו ע"ב שלב 5
סוגיה זו היא מן הקשות והמסובכות שבפרק המפקיד. אנו מעריכים כי סוגיה זו
וא הילע גלדל רשפא תוליגר תותיכב וליאו תומדקתמ תותיכב הארוהל המיאתמ
על החלק הקשה שבה (סוף הסוגיה "העלה לראשי צוקין" וכו') זכות ההחלטה
בענין זה שמורה, כמובן, למורה המכיר את הכיתה שלפניו.
הסוגיה קשורה בסוגיה שלהלן, קף מב ע"א, שלב 5א, העוסקת בשאלה אם
"תחילתו בפשיעה וסופו באונס", חייב או פטור? ומומלץ לעיין בסוגיה ההיא
תחילה (ראה להלן, שאלון )12
להלן פירוט מבנה הסוגיה:
עולה העקרון, המוסכם על הכל, שאם רוצים לחייב את השומר בגלל 5 בלשב
פשיעה, נחייב אותו רק אם כתוצאה מן הפשיעה נגרם הנזק. המחלוקת בסוגיית
"תחילתו בפשיעה וסופו באונס", היא בשאלה, האם די בקשר עקיף בין פשיעתו
ובין מה שקרה ("אילו היית מניח את הכספים בקרקע לא היו הגנבים מוצאים
אותם")? או שאנו צריכים לראות קשר ישיר כדי לחייבו (וטוען השומר: גנבים
באו ונטלו את המעות וצריפא דאורבני ביחס לגנבים היא שמירה מעולה)? כאן
ב"פשע בה ויצאת לאגם ומתה כדרכה", חלוקות הדעות גם כן: אביי טוען,
שהשומר חייב גם אם נסבור בעלמא "תחילתו בפשיעה וסופו באונס – פטור",
כיון שיש קשר ישיר בין פשיעתו לבין מיתת הבהמה: הבלא דאגם קטלה.
רבא טוען להיפך: אין מקום לחייב את השומר כלל, אפילו אם בעלמא נסבור
ילב הכרדכ התמ ירהש ,רבד לש ומעטו ."בייח – סנואב ופוסו העישפב ותליחת"
כל קשר עם פשיעתו, שהרי "מלאך המות – מה לי הכא מה לי התם". ואם אלו
סברותיהם של אביי ורבא (עד היכן פשיעתו היא סיבה קרובה למיתת הבהמה)
מובן יפה גם ההמשך (שלב 5א): רבא מודה אם פשע ולא נעל את הדלת ונגנבה
ומתה כדרכה בבית הגנב שחייב. ולא יוכל השומר להיפטר בטענת "מלאך המות –
מה לי הכא ומה לי התם", והרי גם בביתי הייתה מתה – שכן אין אנו מחייבים
איה העישפה ירה – הבינגל סחיבו .התבינג לע אלא המהבה תתימ לע ותוא
הסיבה הישירה. וכן להפך, היכן שגלוי לעין שפשיעתו אינה סיבת המיתה כלל,
כגון שהוציאה לאגם בפשיעה, אך שם לא אירע מאומה והחזירה לבית בעליה
ושם מתה – ודאי שלא נחייב אותו שהרי גלוי לעין שפשיעתו לא הייתה סיבת
.התתימ
השאלות הניתנות לאחר חלק זה בסוגיה מציבות אתגר בפני התלמיד אם אכן
תפס את העקרונות של הסוגיה: שאלה 1מחולקת ל- 2חלקים: חלק א' – פשיעה
מצד השומר, אבל ברור שמיתת הבהמה שבאה בסוף אין לה כל קשר עם
הפשיעה הראשונה ולכן פטור.
,חייב השומר, כיון שברור שהבהמה נגנבה או אבדה כתוצאה מפשיעת 'ב קלח
השומר. אז יבין התלמיד כי מחלוקת אביי ורבא היא כאשר יש פסק מה גרם
לפגיעה בבהמה, לטובת מי פועל הספק, כלומר של מי חובת ההוכחה? האם
קזנל המרג אל ותעישפש חיכוהל רמושה לעו "הלטק אמגאד אלבה" איה החנהה
(אביי)? או שההנחה היא "מלאך המוות-מה לי הכא מה לי התם", ועל המפקיד
?קזנל המרגש איה רמושה תעיגפש חיכוהל
שהוא הויכוח בין אביי ורבא יצטרך המורה להקדיש מאמצים ב5 בלשב
להסברת קושית אביי ותירוץ רבא, כי אין הם פשוטים כל עיקר.
תמדוקה היגוסב ימא 'רל לממ רב אבא 'ר השקהש המ לע תססובמ ייבא תישוק
ומה שזה תירץ לו. לשם כך עלינו לחזור אל שיטת ר' יוחנן לעיל ש"שומר שמסר
לשומר – חייב". והסביר אביי שיטתו: בגלל טענת "אין רצוני שיהא פקדוני ביד
אחר" הופכת מסירה לשומר אחר – לפשיעה. ושם בא התלמוד לדחות הסבר זה:
אם אכן – כך הוא, מדוע במשנת "השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר" ישבע
השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר, הרי השוכר פשע בכך שמסרה
לשואל. ותירץ רב אמי שהמשנה מדברת כשנתנו לו הבעלים רשות להשאיל. זוהי
ההקדמה לקושית אביי בסוגייתנו, וחייב המורה לחזור ולהזכיר ולוודא שאכן
הקושיא והתרוץ שם ידועים היטב. ומעתה לקושית אביי: לפי דבריך כאן, רבא,
שאמרת שההנחה היא ש"מלאך המות – מה לי הכא מה לי התם", אין מקום
בבית השואל! אם כן, הבהמה לא מתה הכרדכ התמ ירהש ?עודמ) ללכ אישוקל
כתוצאה מפשיעתו שמסרה לאחר) וממילא לא היה צורך בשום תרוץ. וגם להבנת
תשובת רבא יש צורך לחזור ולהזכיר את הסוגיה למעלה. רבא טוען: כל הסוגיה
לעיל, הקושיא שהקשו והתרוץ שתרצו, קיימת רק לשיטתך, אביי, שהסברת את
טעמו של ר' יוחנן בטענה של "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר". אבל אני, רבא,
הרי הסברתי למעלה את טעמו של ר' יוחנן בכך "שאת מהימנת לי בשבועה האיך
אוה רכושהלא מהימן לי בשבועה". ולשיטתי לא הייתה כל קושיא (שהרי כאן
זה שנשבע) וממילא לא היה צורך בשום תרוץ. שאלות 10-9יעזרו למורה
ולתלמידם להתגבר על השלב הזה.
– קושית רמי בר חמא, הקושי אינו של הגיון ונתוח אלא היגוסה לש ד5 בלשב
בסיבוך שיש בה בהתפתחות שלבי הסוגיה. עריכת הסוגיה תקל בוודאי על הבנת
שלבים אלה. בסוף הסוגיה מתבררות הנקודות הבאות:
,תולעלמ הענומל הסינ אוה "הדריו ותפקת התלעו ותפקת"ש רבודמ אשירב .א
ומשעלתה ניסה למונעה מלרדת ולא הצליח. משום כך בכל מקרה בין אם מתה
כדרכה ובין אם נפלה – פטור, שהרי הרועה לא פשע אלא היה כאן אונס גמור.
ב. בסיפא מדובר שהעלה לראש ההר למרעה שמן וטוב (אין פשיעה). אם מתה
כדרכה – פטור (כיון שלא פשע בתחילה) ואם נפלה והיה יכול למונעה מכך – חייב
(שפשע בכך שלא מנעה מליפול).
ג. אם העלה לראש ההר למקום שאינו מקום מרעה הרי פשע בכך ויהיה חייב גם
אם מתה כדרכה (לשיטת אביי שפשע בה ויצאת לאגם ומתה כדרכה – חייב)
שהרי משעה שפשע, עליו להוכיח שאין קשר בין פשיעתו ובין מות הבהמה, שכן
."הלטק רהד אריווא" איה החנהה
ד. גם ברישא אם עלתה מעצמה והיה יכול למונעה ולא עשה כן פשע ויהיה חייב
גם אם מתה כדרכה (ושוב לדעת אביי שפשיעה ראשונה מחייבת אותו גם אם
.(הכרדכ התמ
העקרונות הללו מסוכמים היטב בטבלה המפורטת בשאלה 11שבה הוזכרו כל
המקרים האפשריים.
כדי לבדוק אם אכן הובנו כל המהלכים והעקרונות של הסוגיה תוטל על
התלמידים העבודה שבטבלה, (בשאלה )11כעבודה בכתה בעזרת המורה. כך
יתגלו ויסולקו הקשיים, במידה ועדיין ישנם, בעבודה משותפת של המורה
והתלמידים. את שאלות 13-12אפשר לתת כעבודת בית. בשאלות אלו תבוא לידי
ביטוי אבחנה נוספת. יש מקרים שהקשר בין פשיעת השומר ובין מיתת הבהמה
הוא קשר ישיר (למשל: העלה לראשי צוקין למקום שאינו מרעה ונפלה. או עלתה
מעצמה ולא ניסה למנוע בעדה) במקרה זה לדעת הכל חייב השומר. ויש מקרים
שהקשר בין פשיעת השומר ובין מיתת הבהמה הוא קשר רופף כגון מקרים ב' או
ח' בטבלה) שאנו צריכים לצרף לפשיעת השומר טעם נוסף. זהו המקרה שבו
נחלקו אביי ורבא. לרבא אין לראות בין פשיעתו לבין מות הבהמה אפילו קשר
עקיף, ולכן יש לפטור את השומר גם למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב.
ואילו אביי רואה קשר בין פשיעתו לבין מות הבהמה ולכן יש לחייבו אפילו למ"ד
.רוטפ סנואב ופוסו העישפב ותליחת
|
