|
החושב לשלוח יד בפקדון (דף מ"ג, ע"ב – סוף הפרק)
סוגיה זו מהוה המשך לסוגיה שבדף מ ע"א, שלב ,2והנושא המשותף לשתיהן
הוא "שליחות יד וחיוביה" העניינים הנדונים בסוגיה זו, יש בהם משום העמקה
והרחבה למה שנאמר בסוגיה הראשונה. כמה מן העניינים הנדונים בסוגיה זו
הוזכרו כבר בסוגיה הראשונה, וכאן הורחבו ונתבארו יותר (כגון: הצורך בקניין
כדי להתחייב כשולח יד בפקדון, והבעיה אם שליחות יד צריכה חסרון). העניינים
האחרים באו כאן לראשונה. באופן כללי ניתן לומר על סוגיה זו שהיא סוגיה די
קשה (אם כי אינה מסובכת מבחינת המבנה), וכמה מן העניינים הנדונים בה לא
נתבהרו די הצורך. מכאן העובדה שבשאלון לסוגיה זו מרובות השאלות
"למתקדמים" יותר מבסוגיות קודמות. לדעתנו אפשר ללמד סוגיה זו בכתה
מתקדמת או בינונית לפחות ולא למטה מזה. ההחלטה אם ללמד את הסוגיה אם
רובעיש רחאלו וינפלש התכה תא ריכמה הרומה לש וידיב הרקמ לכב הנותנ ,ואל
היטב על הסוגיה, יוכל להעריך אם היא מתאימה להוראה בכתה שלפניו.
המשנה עצמה וכן סוגיית הגמרא שעליה נחלקות בברור לשתי חטיבות.
הראשונה (שלב )1עוסקת במחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בענין החושב
לשלוח יד בפקדון, והיא כוללת את ההוכחות לשתי הדעות והויכוח ביניהן.
השניה (שלבים )3-2מבררת מהם התנאים החייבים להתמלא כדי שיהא השומר
שולח יד בפקדון (דהיינו: "שעל ידי נטילת המקצת הוא יתחייב באונסי הפקדון
כולו). כבר בסוגיה שבדף מ ע"א, שלב ,2הוזכר, שאחד התנאים להתחייב כשולח
יד הוא שהשומר צריך לעשות קניין בפקדון. משום כך קובעת המשנה שאם רק
את החבית ונטל ממנה רביעית, ונשברה אינו משלם אלא את הרביעית הטה
שנטל, שהרי אותה גזל, אך אינו מתחייב על החבית כולה. מה שאין כן אם
את החבית ונטל ממנה רביעית, שעשה בה מעשה קניין – מתחייב על היבגה
החבית כולה כדין שולח יד. ומכאן עברו בגמרא (שלב )3לפירושו של שמואל
לדברי המשנה "לא נטל נטל ממש אלא כיון שהגביה ליטול אף על פי שלא נטל"
והנסיון להוכיח מדעתו של שמואל שהוא סובר שליחות יד אינה צריכה חסרון,
ולבסוף – דחיית הנסיון זה.
.10-7 תולאש תוכייש הינשה הדיחיל .6-1 תולאש תוכייש הנושארה הדיחיל
ולבסוף באו פסק ההלכה של הרמב"ם והשאלות שעליו.
אשר לדרך ההוראה, אנו מציעים שבד בבד עם קריאת הגמרא והמשנה בכתה
ופירושן, יפנה המורה את התלמידים אל השאלות השייכות ליחידה הנלמדת.
השאלות נבנו במיוחד כך, שיהיו לא רק שאלות חזרה וסיכום אלא גם שאלות
ניתוח והבנה, כך שהמורה והתלמידים יוכלו להיעזר בהן בהבנת הטקסט.
:שריפ י"שר רבכליחידה א' (משנה [א] – שלב – )1החושב לשלוח יד בפקדון:
"אמר בפני עדים אטול פקדונו של פלוני לעצמי", היינו "החושב" שכאן – משמעו
אמירה, ואמירה זאת צריכה שתהיה בפני עדים. תוספות גם כן תומכים בפירוש
זה ומצביעים על הפסוק המהווה את המקור לדרשתם של בית שמאי "על כל דבר
פשע" משמע שצריך דיבור. הוכחה זו ביקשנו מאת התלמיד בשאלה מס' 4
המתייחסת לדברי הגמרא, ותוספות מצביעים על שורה של מקרים אחרים
שבכולם מחשבה משמעה דיבור-פה.
1 הלאשב
ביקשנו מהתלמיד להתעמק ולנסות להבין מדוע חייב רש"י לפרש שמחשבה היא
דיבור וכן מדוע בפני עדים דווקא, אנו מצפים להוציא מהתלמיד את התשובה
הפשוטה, שאם היינו מפרשים מחשבה כמשמעה וכן בלי עדים, כיצד היינו
יודעים זאת בכדי לחייבו? בתשובה זו ניתן להסתפק להבנת הפשט. מורה הרוצה
להתעמק יותר בענין יכול למצוא תשובות נוספות וחומר רב ערך ב"אוצר מפרשי
התלמוד" בעמ' תתקטז – תתקיז (האם צריך אמירה או די במחשבה) וע' תתקיח
– תתקיט (מדוע הצריך רש"י בפני עדים).
2 הלאשב
יש שלוש שאלות – משנה. בשאלה א' אנו רוצים להביא את התלמיד, לידי הבחנה
את שני הנושאים חסניששבמשנה יש שני חלקים נפרדים ואנו מבקשים
הנידונים בהם. ב' ו- ג' הן שאלות למתקדמים. מנוסח המשנה שלפנינו יש
להצדיק את הדעה ששני החלקים במשנה אינם קשורים זה בזה כלל. אך הנוסח
שבמשנה שבמשניות (תוספת מלת "כיצד" בין החלק הראשון והשני) מביא אותנו
לדעה, כי החלק השני נשנה אך ורק לדעת בית הלל ולא לדעת בית שמאי. ואם
רמאנ הנשמב ינשה קלחב :הקוחר הניא הבושתה ירה ?עודמ :לאשנו דוע קימענ
שצריך השומר להגביה את החבית כדי להחשב כשולח יד. כיצד מתיישב דבר זה
עם דעת בית שמאי, והרי לדעתם נעשה אדם שולח יד אפילו במחשבה גרידא
ולשם מה צריך להגביה? על כורחנו שהסיפא של המשנה נשנית רק לדעת בית
הלל. (בכתה מתקדמת יכול המורה לנצל את ההזדמנות ולספר לתלמידים שעל
נוסח המשנה אפשר לעמוד מכמה מקורות: מן המשנה שבמשניות, מן המשנה
בבבלי וירושלמי ולפעמים יש שינויים בין המקורות הללו).
5 הלאשב
אנו מבקשים שהתלמיד ישיג בהירות במבנה הגמרא באשר לויכוח בין בית שמאי
לבית הלל. לכל שיטה יש סיוע מלשון הכתוב. וכן כל שיטה הקשתה קושיא על
רעותה. אלא שבגמרא הובאה תשובתם של בית הלל על טענתם של בית שמאי,
אך אין בגמרא תשובת בית שמאי לטענתם של בית הלל.
6 הלאש
אף היא למתקדמים. מדוע הדגיש רש"י "אמר שישלח יד וכן עשה"? לנו נראית
התשובה פשוטה ואנו חושבים כי תלמידים מתקדמים יכולים להגיע אליה והיא:
שלא נחשוב שבשליחות יד קנסה אותו התורה ולכן יתחייב השומר בין אם עבדו
שלח בה יד או לא. ובא רש"י להשמיענו שהשומר מתחייב רק אם עבדו או שלוחו
אכן שלח בה יד בשליחותו.
מכל מקום, בענין זה טמונה הלכתא רבתא. בכל דיני התורה אין שליח לדבר
אלו חילשה בייחתמ – ותוחילשב הריבע תושעל וריבח תא חלושהו הריבע
השולח. שהרי "דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעין?". בשלושה עניינים
והם: שליחות יד, מעילה וטביחה. ועיין חלשמה בייחתמו הריבע רבדל חילש שי
לכל זה קדושין מ"ב ומ"ג ע"א. באשר לשליחות יד, המקור לדין זה שיש שליח
לדבר עבירה הוא מדרשתם של בית הלל לפסוק "על כל דבר פשע" ולדעתם בא
הפסוק ללמדנו שאם אמר לעבדו ולשלוחו לשלוח יד בו מתחייב השולח. לא
ראינו צורך להכנס ביתר פרוט לענין זה כאן, כיון שבכך סוטים לגמרי מהענין
העיקרי של הסוגיה, מה עוד שאפילו המושג "אין שליח לדבר עבירה" לא נזכר
כאן בשמו. מכל מקום, בכתה שכבר למדו הלכה זו, בהחלט מן הראוי שהמורה
יחזור ויזכיר זאת כאן ויקשר את עקרי העניינים.
ליחידה ב' (שלבים – )3-2התנאים החייבים להתמלא כדי שהשומר יחשב כשולח
יד בפקדון.
שאנו מציעים לקטעי סוגיה אלה היא כדלהלן: לפני לימוד הטקסט דרך ההוראה
עצמו יעשה המורה שני דברים: ראשית יבדוק אם התלמידים זוכרים את עצם
המושג "שולח יד בפקדון" כפי שהוגדר בפרק המבוא לסוגיה (שבדף מ ע"א, שלב
וא תצקמה תליטנ ידי לעש ,ונייהד די חלוש לש ונידב שודיחה תא רקיעבו (2
השימוש בחפץ בלי רשות נעשה השומר כשואל על החפץ כולו ומעתה ואילך חייב
הוא גם באונסין. אם רואה המורה שהמושגים זקוקים לריענון, מותר ואף רצוי,
שהתלמידים ידפדפו ויקראו שוב בפרק המבוא לסוגיה שם. שנית, ישאל המורה
את התלמידים אם זכורים להם מאותה סוגיה, התנאים, שרק אם הם
מתמלאים, נחשב השומר כשולח יד. לשם תשובה יפנה המורה את התלמידים
שוב לאותה סוגיה שבדף מ ע"א והפעם לקטע הגמרא המתחיל בקושיא מן
הברייתא "רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר". התלמידים יראו ויזכרו
שהתנאי האחד הוא שהשליחות יד צריך שתמשך עד שעת האונס ("בעודן
עליה"), והשני: צריך שהשומר יעשה מעשה קניין בחפץ הנתון לשמירתו ("הא לא
משכה? אמר… שהכישה במקל ורצתה לפניו") המורה יכול גם להפנות אותם
לשאלה 5שבשאלון 10המסכמת את התנאים הנ"ל.
ומכאן יקל על התלמידים להבין יפה את משנתנו: הטה את החבית, כיון שלא
הגביהה ולא עשה בה מעשה קניין הרי אינו נחשב עליה כשולח יד. לכן, את
הרביעית שנטל ישלם, ועל שאר החבית פטור. אך אם הגביהה ועשה בה מעשה
של קניין ואחר כך נטל ממנה רביעית, נעשה עליה כשולח יד ומשלם את כולה.
ומכאן יקל גם להבין את דברי רבה. אימתי נפטור אותו על החבית אם נטל ממנה
לבא !וישעמ תמחמ אלש סנואב הרבשנ תיבחהש הרקמב ?ההיבגהל אלב תיעיבר
רדח ריואהו ללח הווהתנש) תיעיברה תליטנ ללגב אב הז רבד ירה , הצימחה םא
אל תוכה והחמיצה) ובוודאי שנחייבו על החבית כולה. ובלשון הגמרא: "גירי
דידיה הוא דאהנו לה" = (חיצים שלו, היינו בגרימת מעשיו, הם שהועילו לחבית
המרגש תיעיבר תליטנ ונייהד ,רמושה לש וז הלועפ ירה :ריעהל שיו .(הצימחהל
המצע תיבחל סחיב וז הלועפ ירה ,תיבחה תצמחהו תיבחה ללחל ריוא תרידחל
נחשבת ל"גרמא" והרי "גרמא בנזיקין פטור"? והתשובה היא: אכן אדם סתם
שיעשה כך לחבית של חבירו לא נוכל לחייבו מדין גרמא. אך בשומר אין חיובו
מדין מזיק אלא מדין פושע בשמירתו ובמעשה זה ודאי שיש פשיעה והתרשלות
בשמירתו. ועיין "אוצר מפרשי התלמוד" עמ' תתקכד.
בהמשך הסוגיה (שלב )3מובאת בגמרא דעתו של שמואל המפרש את סיפא של
הימנה רביעית". וכך פירש שמואל: לא נטל נטל ממש לטנו ההיבגה" הנשמה
אלא כיון שהגביהה ליטול אף על פי שלא נטל. הגמרא מנסה להוכיח מכאן
ששמואל סובר ששליחות יד אינה צריכה חסרון. והגמרא דוחה בתרוץ שודאי
הכירצ די תוחילש אמלעב רובסל לאומש לוכי .ותרבסהבו ותנבהב ישוק היהי
חסרון ובלי חסרון אינו נחשב כשולח יד להתחייב באונסי חבית. אלא שכאן,
בחבית יין, כיון שאין רביעית יין כשהיא מוצאת מן החבית משתמרת זמן רב,
הרי אנו רואים אותו כאילו נטל את הרביעית, אלא שהחזירה אל תוך החבית
בכדי שלא תתקלקל. להלכה אין לנו נפקא מינה מדיחוי הגמרא ומן הדיון מה
דעתו של שמואל, שהרי כבר בסוגיה שבדף מ ע"א, שלב ,2במחלוקת רב ולוי
נפסקה ההלכה על ידי גדולי הפוסקים ששליחות יד אינה צריכה חסרון, בעיקר
מפני שזו דעתו של רבא בסוף הסוגיה שם (דף מ"א ע"ב) וכידוע רבא הוא
"בתראה" והלכה כמותו. לפסק ההלכה טוב יעשה המורה אם יפנה את
התלמידים לדברי הרמב"ם שהובאו בסוף סוגייתנו. בסוף הסוגיה מסתפק רב
אשי לפי הדיחוי של "ניחא ליה דתהוי הא חבית כולה בסיס להא רביעית" אם
סברה כזאת ניתנת להאמר גם בהגביה ארנקי ליטול ממנה דינר, דהיינו אם אנו
יכולים לראות גם במקרה זה כאילו נטל את הדינר והחזירו לארנק כדי שישמר.
וידימלת בל תמושת תונפהל הרומה לכוי דחוימב תמדקתמ וא תינרות התכב
לכך, שלפי הפסק ששליחות יד אינה צריכה חסרון, הרי ממילא נופל התירוץ של
לש ותייעב הלפנ אליממו "תיעיבר אהל סיסב הלוכ תיבח אה יוהתד היל אחינ"
רב אשי שהספק בה היה על פי התרוץ הנ"ל. ואכן זו דעתם של רוב הפוסקים
שפסקו שליחות יד אין צריכה חסרון והשמיטו את בעייתו של רב אשי לגמרי.
מאידך תמוהה דעתו של הרמב"ם שאף הוא פסק שליחות יד אין צריכה חסרון
ובכל זאת הזכיר את ספקו של רב אשי. ועיין לזה מה שהובא ב"אוצר מפרשי
.וכקתת – הכקתת 'מע "דומלתה
ומכאן לשאלות:
7 הלאש
הנה שאלת-חזרה וסיכום גם לדברי המשנה וגם לדברי רבה ובכך ערכה.
8 הלאש
תשמח לש המוד טעמכה חוסינה תמחמ רקיעב ,השק יד דודיח תלאש איה
האפשרויות שבה. אך זה מכריח את התלמיד לעיין לדייק ובעיקר לחשוב, וזו
.ונתרטמ רקיע איה
|
