קרפל הנכה תודובע
לא היו כופתין את הטלה, אלא מעקדין אותו.
משנתנו עוסקת בשחיטת קרבן התמיד ובזיקת דמו על המזבח. כדי לאפשר לשוחט לשחוט את
הטלה כדין, היה צורך לקשור אותו. המשנה מלמדת מהי הדרך הנכונה לקשרו: אין כופתין
את הטלה, כלומר אין לקשור את ארבעת רגליו יחד או את שתי הרגליים הקדמיות יחד ואת
שלי הרגליים האחוריות יחד. זאת מפני שכך נהגו הגויים לעשות כשהקריבו קרבנות לעבודה
זרה, או מפני שאין זו דרך מכובדת, כיוון שכך היו קושרים טלאים למכירה, ויש בזה משום
ביזוי הקודשים. ולכן היו עוקדים אותו. הקשירה הייתה כמו העקדה שעקד אברהם אבינו את
.וזל וז תירוחא לגרו תימדק לגר ורשק הלטה לצא .לגרו די ,לגרו די ונייהד ,ונב קחצי
מי שזכו באיברים, אוחזים בו.
הכוהנים שזכו בפיס להעלות את איברי הקרבן למזבח, היו אוחזים בטלה בשעת השחיטה.
וכך הייתה עקדתו: ראשו לדרום, ופניו למערב.
וכך הייתה דרך שחיטתו של קרבן התמיד: ראשו של הטלה היה מכוון לצד דרום כלפי המזבח,
ופניו היו מכוונים לצד מערב כדי שיהיו מכוונים כנגד ההיכל בעת השחיטה, ואחורי הטלה היו
מופנים לצד צפון, לכיוון הנגדי של המזבח, כדי שאם יטיל גללים לא יהיה זה סמוך למזבח.
.ברעמל וינפו ,חבזמב דמוע טחושה
השוחט היה עומד במזרח, פניו למערב, לכיוון ההיכל, ואחוריו למזבח. כדי להבין חלק זה
במשנה נקדים הקדמה קצרה:
יוחנן כוהן גדול התקין עשרים וארבע טבעות שהיו קבועות ברצפת המקדש, בצדו הצפוני של
המזבח, כיוון שקודשי קודשים שחיטתם בצפון, עשרים וארבע טבעות לעשרים וארבעה
,הטיחשה תעשב המהבה ראווצ תא וסינכה הלא תועבטב .רמשמ לכל תעבט ,הנוהכ תורמשמ
אלא ,הל תדחוימה תעבטב תטחוש תרמשמ התייה אל דימתה תא לבא .טחושה לע לקהל ידכ
תמיד של שחר נשחט בטבעת שנייה של קרן צפונית מערבית, ותמיד של בין-הערביים בטבעת
שנייה של קרן צפונית מזרחית, וכך עשו כל המשמרות.
:הז רדסב תורדוסמ ויה תועבטה
|
